Iditarod – Part I

דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).

אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.

ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.

למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.

במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.

הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.

לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.

ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה

מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.

נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.

ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים

לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף  רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).

בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן

גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.

לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.

המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו

“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”

דרך הטלגרף

כיף להיתקל בכתבות כמו זאת שמצאתי בשעת לילה מאוחרת ב-Ynet.

מצאתי את עצמי מקשיב לנוסטלגיה שלא יצא לי להאזין לה כבר הרבה שנים. לפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל על מקום ומנסה לדמיין איך היה שם לפני ש"הגענו", לפני ששינינו את הכל והיה שם פשוט כלום, טבעי, נקי, בלי לגעת. זה הפרדוקס האדיר הזה, שבעצם הגעתנו (אנחנו, האנשים) לכל המקומות האלה בעולם, שינינו אותם ובישרנו את תחילת הסוף שלהם במצבם הטבעי, אבל אם לא היינו מגיעים אליהם לא היינו יודעים עליהם,לא היינו יודעים שהם שם, מדהימים כל כך.

Telegraph Road Detroit Michigan

האלבום שבחרתי להאזין לו היה Love Over Gold של הדייר סטרייטס. ההופעה שלהם בשנות ה-80 בארץ היתה אירוע שצרוב אצלי עמוק. ההופעה בבריכת הסולטן בירושלים, נסענו כל הדרך מחיפה, תלמיד כיתה י', כשלמחרת צפוי היה מבחן בצרפתית שהמורה הקשוחה לא העלתה על דעתה לשחרר אותי ממנו לרגל גודל האירוע. לדייר סטרייטס נחשפתי קצת קודם והגילוי היה  מטלטל. לוותר על ההופעה שלהם לא היה אופציה בכלל וכגודל הציפיה היה גם גודל ההופעה שעלתה על כל דמיון. לראות את קנופלר רוקד עם הגיטרה היה חצי טריפ. את הלילה ישנו אני וטל פרנס אצל קרין בדירה השכורה בירושלים רק כדי לתפוש אוטובוס השכם בבוקר ולהגיע ישירות למבחן. היה שווה. אין לי שום זיכרון מה היה הציון שלי במבחן הזה אצל מאדאם אילן אבל קנופלר קיבל אצלי 10 מושלם באותו לילה.

ה-Telegraph Road שפותח את האלבום, יצירה ממש מושלמת באורכים שלא עושים כאלה ולא משמיעים כבר שנים, היה חלק בלתי נפרד מ-Alchemy שהיווה את אלבום הדגל באותה תקופה והשפיע עלי קשות. טוב נו, השפיע. זה לא שהייתי תחת איזה השפעת טראנס שנבעה מהאלבום אבל אפשר לומר שהרביתי מאד להקשיב לו.

הסיפור הקלאסי על השממה אליה מגיע האיש הבודד המקים בית שבעקבותיו צומחת עיר שהולכת וגדלה סביב הרחוב הראשי, דרך הטלגרף. אחר כך מתחיל התהליך ההפוך. הצמיחה גוועת, מגיעה האבטלה, הכל מתפרק ונשארים הזכרונות והתקווה.

קנופלר מספר שבזמן סיבוב הופעות, באוטובוס הלהקה שנסע על דרך הטלגרף בדטרויט מישיגן, הוא היה בדיוק באמצע קריאת ספר של קנוט המסון הנורבגי The Growth of The Soil. זה בדיוק הספר שמספר את ההגעה אל המקום הפראי והבנייה שלו. קנופלר מספר איך ניסה לדמיין את דרך הטלגרף "שלו" בתחילתה, כשסביבה לא היה הרבה. הוא פשוט חיבר את דרך הטלגרף שהיתה מול העיניים שלו לסיפור של המסון וככה נולד השיר. המילים האפיות שלו הם רק החלק הקטן (אבל בהחלט יפיפה) המתחבר למוסיקה המופלאה כל כך שהופכת את היצירה למושלמת. מעל 14 דקות של קסם העובר על תקופה שלמה.

זה סיפור חיינו. לא משנה מתי אתה נולד. אחרי 40 שנה ויותר הכל נהיה מאד מאד שונה אפילו אם נדמה שכל הזמן היה ככה. בכל מקרה, כל זה מאד מתחבר לספר שנמצא איכשהו ברשימת הקריאה המתוכננת שלי. נראה כאילו בצורה מסויימת מדובר בעוד סיפור שמתחיל כמו דרך הטלגרף.

One Man's Wilderness: An Alaskan Odyssey

הנה גרסא נהדרת שמצאתי שמחממת את הלב בידיעה שקנופלר הגדול עדין נפלא בימינו (2010) כאז, והגיטרה מנסרת כמו שצריך אצלו אפילו בלי סרט הראש האגדי שלו והקרחת הקצוצה המתאימה יותר לגילו המתקדם עושה לו דווקא טוב (מקווה שלא יורידו את זה מיו טיוב)

הקפה בלתי אפשרית

הויקינגים

מרגע שהתחלתי להתעניין בזה ולקרוא על זה נראה כאילו אני לא מפסיק לפגוש בזה. אקסטרים קוטב. שוב ניתקלתי בהרפתקה קוטבית קיצונית שבמבט ראשון וגם עשירי נראית לא הגיונית ולא אפשרית אבל  בפועל זה פשוט קורה במציאות. הייתי יכול סתם לשים את הקישור ולשלוח את כולם לקרוא בניו יורק טיימס ישירות אבל אני חייב לעבד את זה כאן ולסכם את ההרפתקה המדהימה הזאת לעצמי. הייתי צריך גם לעבור על הכתבה 3 פעמים כדי לעכל את עוצמת הטירוף.

קאייקים זה לא בתוך המים?

הקפה של 1500 מייל בקייאק ימי

104 ימים של מסע. בערך 15 מייל ביום

600 מייל ראשונים בתנאים סופר קשים כשחלק ניכר מהקטע הזה כולל צעידה על מגלשי סקי תוך משיכת הקייאק שמשקלו הכולל כ-100 ק"ג. פשוט הקרח עדין לא הפשיר מספיק בצורה שאיפשרה שיט. שאר 900 המייל היו "סתם"בתנאים קשים.

שני אנשים שבקושי הכירו אחד את השני לפני כן. המרחק בינהם נראה כמו הקוטב הצפוני מול הדרומי. אחד בן 26 והשני בן…65. הראשון צלם וקייאקיסט בעלייה והשני מדען וסופר וסתם הרפתקן לשעבר (או לא לשעבר). הם התחברו כדי לעשות את ההקפה שלא בוצעה מעולם – הקפה של האי Ellsmere, האי הצפוני ביותר של קנדה, ה-10 בגודלו בעולם. אי שנושק ממזרח לגרינלנד הדנית, מרחק נגיעה מהקוטב הצפוני. 146 איש גרים על האי הזה, 141 מהם בנקודת היציאה למסע Grise Fiord. אם מדברים על אלסקה כמקום פראי אז זה כבר הפראי של הפראי. עידן הקרח ממש.

3 נקודות הצטיידות בלבד לאורך הדרך שכללו מזון שהוטמן מראש לאיסוף. בממוצע זה אומר סחיבה של ציוד להישרדות של 35 יום. בפועל כשלוקחים בחשבון פוטנציאל של תקיעות בגלל מצבי מזג אוויר שונים הם סוחבים מזון ל-50 יום.

ב' זה אוהל

הם מתארים מסע שבו בכל רגע אפשר להיכנס לצרות. מבחר הקטסטרופות הפוטנציאלי הוא עצום. גושי קרח הנופלים מקרחונים לים או בהתנגשויות ומקפצים לגבהים של עד 10 מטר ליד הקאייקים, פילי ים שצריך להבריח בחבטות משוטים, דובים לבנים שדוחפים את האף לתוך האוהל. במעבר ב-Cape Union, נקודה צרה בין האי לגרינלנד היו צריכים לחכות כ-3 שבועות עד שהים איפשר מעבר בקרח. הו אז הצליחו לעלות ל"רפסודת קרח" בדמות גוש צף בגודל של שני מגרשי בייסבול. לשימחתם הגוש נע דרומה בציפה נינוחה. אלא שלפתע הגיעה הגאות ששינתה את כיוונו של הגוש ובמהירות כפולה – חזרה צפונה. הם נאלצו לחזור ליבשה ואחרי מספר היסוסים וחששות אזרו אומץ וחצו את המעבר ליד Cape Union.

לקינוח לאחר הסיום קרסו כליותיו של ג'ון טורק והוא הוטס בדחיפות לבית חולים. כנראה שלא זה מה שיעצור את ה"בחור" שכן הוא בדרכו להחלמה.

פירוט משמעותי יותר אפשר למצוא בבלוג של ג'ון טורק שמכסה את המסע בצורה מקיפה. חלקו הוא כותב בעצמו בהתחלה, לפני המסע, ובמהלכו, בצורה משעשעת וקלילה. מעבר לזה יש דיווחים ענייניים, בשמו. אפשר היה גם להצביע לשניים לתואר המפואר "ההרפתקנים של 2011" בתחרות שעורך המגזין נשיונל ג'אוגרפיק. משם גם התמונות (וגם מהניו יורק טיימס) כנראה שמספיק הצביעו להם כי כמו שאפשר לראות הם בהחלט נכללים בנבחרת המנצחים של השנה יחד עם מופרעים אחרים, סליחה, הרפתקנים בקטגוריות אחרות.

אפילוג:

יצאתי בערב כהרגלי מפתח תחנת הרכבת במודיעין. גשם רב ירד היום והכל היה רטוב. הבטתי בדאגה במושב האופניים הרטוב והרוח הקפיאה לי את העצמות. הייתי צריך לאסוף את כל הכוחות על מנת לצאת למסע ולשרוד כל הדרך הביתה בדיווש של ק"מ שלם ברוח, בקור, ברטיבות. לאחר 10 דקות ארוכות נחתתי בדירה המחוממת. היכולת האנושית עולה על כל דמיון.

אחי, נחמד פה

קסם על ים...

ברל'ה

אהוד אלחנתי קרא לקראוון שלהם ברל'ה. באמת שם מתבקש וגם כינוי חמוד ביותר. הוא ואישתו טיילו בקיץ 2011 באלסקה. הבלוג שלו נחמד, יותר מדי תמונות לטעמי וקצת פחות מדי מילים. בכל זאת אמור להיות בלוג. עברו במקומות הרגילים וכמה קצת פחות רגילים אולי. מה שאהבתי שם ומתגלה בין השורות המעטות זה את היחס העמוק והקשר שנוצר בין אהוד לאלסקה. שוב מתגלה כאן ההילה הבלתי מוסברת שיש למקום הזה, הייחודיות שלו אולי בכל העולם כמקום פראי שהוא גם ידידותי במידה רבה למטייל (יחסית). הניסיון להסביר את הייחודיות הזאת נראה כמעסיק את אהוד לא מעט. מעין חיפוש מתמיד של תשובות לשאלה "למה אלסקה?".  בשורה התחתונה אני מרגיש שיש לו ראייה קצת דומה לשלי – מעין תחושה שאלסקה נכנסת איפושהו מתחת לעור.

הפוסט הכי יפה בבלוג הוא דווקא זה שלא עוסק בשום מקום ספציפי אלא פשוט מנסה לתת תשובה דרך עיניים של מקומיים שונים שניתקלו בהם במהלך הדרך – מה הקסם שמחזיק או מושך אותם לחיות באלסקה. כאמור שאלת השאלות.

אהוד אלחנתי ואישתו דבורה עם הברל'ה שלהם

סולטי דוג

פוסט יפה שמצאתי על עוד מוסד אלסקאי (טיפוסי?) בהומר. קורא את זה וזה מתיישב בול על כל הרושם הסמי הזוי הזה שמצטייר לאלסקה למרחוק, עוד מימי "חשיפה לצפון" שלא הייתי מחמיץ בימי שישי אחה"צ בטלביזיה. כל המזג אוויר הקיצוני הזה עם הנידחות, עם הפראות יוצר את הסיטואציות והמקומות הפסיכאדליים האלה. מעניין איזה זה נראה מקרוב, בלי פילטרים.

מפה לשם, הרצת חיפוש "אלסקה" על הבלוג המדובר ומסתבר שהוא מכיל עוד אוצר קטן על המדינה הקפואה והמסתורית. נראה שהדברים הפיקנטיים והיפים באמת מסתתרים בגוגל אם רק מוצאים את הסבלנות לדפדף כמה דפים קדימה אל מעבר לביצות ה-SEO ושאר המלכודות המסחריות ששתלו שם סו קולד מומחים לקידום אתרים תיירותיים כאלה או אחרים שהם סתם משעממים אבל בזכות הטריקים התברגו לפיסגת תוצאות החיפוש של גוגל למילה "אלסקה".

אז הנה עוד פוסט יפה משם על הגרלת שבירת הקרח של הנהר טננה. ועוד כמה פנינים על הקרן המחלקת דיבידנד מדי שנה לכל תושב אלסקה. שווה.

מתקן ההחלטה על שבירת הקרח על הנהר טננה

פסיכי במקינלי

אין שמות על התמונות בגלריה של דניאל קרן אבל אנשים מטפסים על הר מושלג בהחלט מעביר את המסר של הפוסט הזה

מאז תחילת החיפוש על דברים שקשורים לאלסקה אני ניתקל יותר ויותר במה שאדם רגיל לא יכול שלא לכנות "פסיכים". אנשים שנמשכים לאקסטרים, אבל לא סתם אקסטרים – אקסטרים קר. משיכה לא מוסברת להתמודדות עם התנאים הקיצוניים של קור ארקטי או סתם טיפוס על המקינלי שגם בקיץ הוא כנראה מקום קיצוני, קפוא, בלתי צפוי.

דניאל קרן הוא אחד מאלה – קשה לתפוש את הדחף הזה להתמודד עם כל כך הרבה סבל במסע אחד אבל בכל מקרה לקורא יש כאן חוויה די עוצרת נשימה ומעוררת התפעלות. לא בטוח השראה אבל בהחלט מעוררת התפעלות

דניאל קרן מתוך האתר שלו

זה האתר של דניאל קרן ולענייננו רלבנטי מאד הטיפוס על המקינלי. יש שם עוד כמה דברים מאד מעניינים – חתיכת טיפוס. לא רק על המקינלי, גם הבן אדם.

Two Sisters Bakery

טיפ שקראתי בלמטייל. מתאים לאללה. Homer אלסקה – עיירה נחמודת בחצי האי קינאי

מאפים וחדרים. הנה תמונה חורפית

מאפים

חדרים

הנבחרת

תמונה שהגיעה אלי במייל מתוצרתה של צלמת הבית. הנבחרת בהופעה ייצוגית. לא קשור אולי ישירות לאלסקה אבל מצד שני – הכי קשור בעולם

מתוקים אחת שנים שלושה

עופר גלמונד

במהלך השיטוטים נתקלתי באתר של עופר גלמונד. בחור ישראלי שהתאהב באלסקה ולאחר שגר שם כמה שנים וחרש כנראה לא מעט מספק תמורת תשלום שרותים שונים של מידע כהכנה לטיול באלסקה. לצורך העניין גם הקים את האתר היפה שלו שמספק אינפורמציה בסיסית (בחינם). מעבר לזה, הוא גם צלם מוכשר וגולת הכותרת של האתר היא כנראה אוסף התמונות שלו בגלריות.

הוא גם כותב יפה ואוסף הקישורים שלו לכמה כתבות על טרקים שעשה הן בהחלט מאד מהנות לקריאה. כל השילוב הזה עושה כבר חשק לנסוע מחר.

בינתיים המשכתי לשוטט שם ודרך הקישורים הנוספים מצאתי את עצמי פתאום באמזון בורר בין חומרי קריאה אפשריים.

לעת עתה בלמתי את העיניים הגדולות שלי והזמנתי חוברת של נשיונל ג'אוגרפיק

אחר כך נראה. לא חסר מה לקרוא. חוץ מזה חדוה מתכננת לעשות אולי איזה קורס צילום כדי לקבל תוצאות משופרות מהתמונות שלנו בטיול העתידי. זה מן הסתם יכלול מצלמה משודרגת. בינתיים היא שמה עין על בית ספר בעל מוניטין מרשים. אימפריה של לימוד צילום. בית הספר של רועי גליץ.

מסתבר שכמו שבאופניים יוצאים לפינות נידחות בעולם בשביל הסינגלים הירוקים יותר ככה הצלמים יוצאים לפינות הכי אקזוטיות כדי להביא תמונות ייחודיות. אצל רועי גליץ יוצאים גם לאלסקה. מסתבר שעופר גלמונד נמנה על הצוות המקצועי שמלווה את המסע (שיצא כנראה ב-2011). נראה כמו חוויה מטורפת.

בינתיים הנה קישור לכמה תמונות מדהימות מהאתר של עופר גלמונד. מומלץ לחפור בכל הגלריות. תענוג.

שינויים

מפה לשם ואחרי לא מעט התלבטויות החלטנו להמיר את ההזמנה של הקראוון בבנדנה באופצייה האמריקאית של great alaskan.

הסיבה היתה בעיקר האפשרות לקבל קראוון קצת גדול יותר בהפרש מחיר קטן יחסית. קראתי המלצות טובות על החברה הזאת כולל האפשרות לא להחזיר את הקראוון מצוחצח בסוף מה שמאד מתאים לנו ונראה אם יתברר כנכון.

קראוון מתרחב

ההפרש במחיר כולל גם דברים שלא מופיעים בחבילות ה"ישראליות" כמו למשל מצעים במחיר נמוך מאד ואפשרות שימוש בגנרטור ללא הגבלה או תוספת מחיר. יש להם עוד כמה דברים מגניבים כמו האפשרות לישון בליל הנחיתה בקראוון במקום במלון. זה אמנם עולה תוספת לילה (כמו חדר במלון) אבל מאפשר כבר בבוקר לקבל את הקראוון, לקבל מהם הסעה משדה התעופה וחוסך לפתוח את המזוודות ולארוז אותן שוב. מצד שני אחרי 22 שעות בדרכים יתאים לנו יותר כנראה מקלחת הגונה בחדר במלון ומרחב סביר לפני הכניסה ל-3 שבועות למינימליזם של הקראוון – אפילו שעכשיו מדובר בדגם ה-28S עם הסליידר. משהו שאמור להיפתח בלחיצת כפתור ולהוסיף עוד שטח לקרון הדחוס.

למה מתרחב? כי זה מגניב. ואולי עוד כמה דברים

לצערי תוך כדי כתיבת הפוסט בדקתי שוב את אתר החברה ומסתבר שהזמנה הכי מוקדמת היא לא תמיד הכי משתלמת. נראה שהמחיר ירד קצת 9 ימים לאחר שביצעתי את ההזמנה ככה שהפסדתי 200$ יחסית לתעריף הנוכחי ובנוסף לזה הם יצאו במבצע של קופון המעניק 100$ נוספים על כל פריטי ההשכרה שלהם ויש לא מעט כאלה שנדרשים לטיול. החל מעצים למדורה ועד גז פרופן ו…חכות.

אין ספק שקצת מסתכל להזמין כל כך מוקדם ואז לגלות שפיספסת את המהלך השיווקי הקרוב. זה הספיק להרים אליהם טלפון ולהתבכיין קצת (מה יש להפסיד). היות שבעת ההזמנה ויתרתי על האפשרות להגן על התעריף (בתוספת תשלום) הם כמובן לא הסכימו לשנות לי את המחיר אבל לפחות את קופון ה-100$ קיבלתי. גם זה משהו.

בקיצור – טיפ חשוב כנראה. הזמן הכי נכון להזמנת קראוון, במיוחד בחברה אמריקאית הוא כנראה אחרי ראש השנה האזרחי – כשתושבי העולם מתפנים קצת מהחופשה החורפית ומתחילים לחשוב על הקיצית. יש הגיון שזו תקופת המחירים הנכונה.