הקפה בלתי אפשרית

הויקינגים

מרגע שהתחלתי להתעניין בזה ולקרוא על זה נראה כאילו אני לא מפסיק לפגוש בזה. אקסטרים קוטב. שוב ניתקלתי בהרפתקה קוטבית קיצונית שבמבט ראשון וגם עשירי נראית לא הגיונית ולא אפשרית אבל  בפועל זה פשוט קורה במציאות. הייתי יכול סתם לשים את הקישור ולשלוח את כולם לקרוא בניו יורק טיימס ישירות אבל אני חייב לעבד את זה כאן ולסכם את ההרפתקה המדהימה הזאת לעצמי. הייתי צריך גם לעבור על הכתבה 3 פעמים כדי לעכל את עוצמת הטירוף.

קאייקים זה לא בתוך המים?

הקפה של 1500 מייל בקייאק ימי

104 ימים של מסע. בערך 15 מייל ביום

600 מייל ראשונים בתנאים סופר קשים כשחלק ניכר מהקטע הזה כולל צעידה על מגלשי סקי תוך משיכת הקייאק שמשקלו הכולל כ-100 ק"ג. פשוט הקרח עדין לא הפשיר מספיק בצורה שאיפשרה שיט. שאר 900 המייל היו "סתם"בתנאים קשים.

שני אנשים שבקושי הכירו אחד את השני לפני כן. המרחק בינהם נראה כמו הקוטב הצפוני מול הדרומי. אחד בן 26 והשני בן…65. הראשון צלם וקייאקיסט בעלייה והשני מדען וסופר וסתם הרפתקן לשעבר (או לא לשעבר). הם התחברו כדי לעשות את ההקפה שלא בוצעה מעולם – הקפה של האי Ellsmere, האי הצפוני ביותר של קנדה, ה-10 בגודלו בעולם. אי שנושק ממזרח לגרינלנד הדנית, מרחק נגיעה מהקוטב הצפוני. 146 איש גרים על האי הזה, 141 מהם בנקודת היציאה למסע Grise Fiord. אם מדברים על אלסקה כמקום פראי אז זה כבר הפראי של הפראי. עידן הקרח ממש.

3 נקודות הצטיידות בלבד לאורך הדרך שכללו מזון שהוטמן מראש לאיסוף. בממוצע זה אומר סחיבה של ציוד להישרדות של 35 יום. בפועל כשלוקחים בחשבון פוטנציאל של תקיעות בגלל מצבי מזג אוויר שונים הם סוחבים מזון ל-50 יום.

ב' זה אוהל

הם מתארים מסע שבו בכל רגע אפשר להיכנס לצרות. מבחר הקטסטרופות הפוטנציאלי הוא עצום. גושי קרח הנופלים מקרחונים לים או בהתנגשויות ומקפצים לגבהים של עד 10 מטר ליד הקאייקים, פילי ים שצריך להבריח בחבטות משוטים, דובים לבנים שדוחפים את האף לתוך האוהל. במעבר ב-Cape Union, נקודה צרה בין האי לגרינלנד היו צריכים לחכות כ-3 שבועות עד שהים איפשר מעבר בקרח. הו אז הצליחו לעלות ל"רפסודת קרח" בדמות גוש צף בגודל של שני מגרשי בייסבול. לשימחתם הגוש נע דרומה בציפה נינוחה. אלא שלפתע הגיעה הגאות ששינתה את כיוונו של הגוש ובמהירות כפולה – חזרה צפונה. הם נאלצו לחזור ליבשה ואחרי מספר היסוסים וחששות אזרו אומץ וחצו את המעבר ליד Cape Union.

לקינוח לאחר הסיום קרסו כליותיו של ג'ון טורק והוא הוטס בדחיפות לבית חולים. כנראה שלא זה מה שיעצור את ה"בחור" שכן הוא בדרכו להחלמה.

פירוט משמעותי יותר אפשר למצוא בבלוג של ג'ון טורק שמכסה את המסע בצורה מקיפה. חלקו הוא כותב בעצמו בהתחלה, לפני המסע, ובמהלכו, בצורה משעשעת וקלילה. מעבר לזה יש דיווחים ענייניים, בשמו. אפשר היה גם להצביע לשניים לתואר המפואר "ההרפתקנים של 2011" בתחרות שעורך המגזין נשיונל ג'אוגרפיק. משם גם התמונות (וגם מהניו יורק טיימס) כנראה שמספיק הצביעו להם כי כמו שאפשר לראות הם בהחלט נכללים בנבחרת המנצחים של השנה יחד עם מופרעים אחרים, סליחה, הרפתקנים בקטגוריות אחרות.

אפילוג:

יצאתי בערב כהרגלי מפתח תחנת הרכבת במודיעין. גשם רב ירד היום והכל היה רטוב. הבטתי בדאגה במושב האופניים הרטוב והרוח הקפיאה לי את העצמות. הייתי צריך לאסוף את כל הכוחות על מנת לצאת למסע ולשרוד כל הדרך הביתה בדיווש של ק"מ שלם ברוח, בקור, ברטיבות. לאחר 10 דקות ארוכות נחתתי בדירה המחוממת. היכולת האנושית עולה על כל דמיון.

אחי, נחמד פה

קסם על ים...