ארבע ארבע

רוני מוקסמת כשהספרות הדיגיטליות בשעון מתייצבות באחידות על סיפרה אחת מסויימת. בנסיעות אנחנו מזכירים לה שעוד X דקות השעה תהיה 3:33 או 5:55, הבנתם כבר. רוני מתרכזת בשעון ומחייכת את החיוך הקטן שלה למראה הפלא.

ב-27 לפברואר בחצות התחלף השעון הביולוגי שלי ונעמד באחידות על ארבע ארבע. זה היה רגע שנמשך 24 שעות ועוד לא ממש החלטתי אם הוא נחשב לפלא, אם הוא משמח. מה שבטוח הוא שהחלטתי שיהיו ביום הזה כמה דברים משמחים. בפועל, סוף השבוע שקדם לו היה גם הוא משובץ כמה ארועים מתוקים. כל אחד מהם שווה פוסט בפני עצמו, אבל למי יש זמן? אז נקרא לזה סוף שבוע יומולדת ונחגוג כמה רגעים מתוקים עם עוד שנה שהועמסה על העגלה.

ביער הגשם המכושף

בשישי, דניאל השאיל לי את הסינגל ספיד שלו. kona unit. הייתי כבר סקרן לראות מה זה הטרנד השועט הזה, הבועט הזה. רכיבה ללא הילוכים ובמקרה הזה גם ללא בולמים. על גלגלים גדולים של 29".

יצאתי לי לבד ליער בן שמן. יום שהפך די מהר לסגרירי. בניגוד גמור לימים אחרונים חמימים ושמשיים, היער מרגיש ממש כמו יער גשם. לח, נוטף, בוצי והגשם הבריטי שהחל מטפטף באפרוריות הפך את כל זה לסיטואציה קסומה, מכושפת כמעט ומאד מאד יפה. החורף פורח בעוצמה צבעונית של אדום, צהוב וכמו תמיד מתחת לאורנים, מרבדים רכים וורודים של רקפות שאי אפשר להזיז מהם את העיניים. הסינגל ספיד קשה. מאד קשה. פתאום חסר לי כל כך השיכוך דווקא בעליות הטכניות. הביטחון הזה שהאופניים משדרים בטיפוס על מדרגות סלע עומד עכשיו בסימן שאלה. והאוויר שבמילא מאד חסר לי, נגמר מהר מאד. אז מצאתי את עצמי הולך לא מעט, מחזיר את הנשימה אבל מנצל את זה להתבוננות, צילום וסתם מנוחה. דווקא בירידות חוסר השיכוך לא הפריע אבל לקראת הסיום כבר כאבו לי פרקי הידיים וגם הגב התחתון הרג אותי מהדיווש בעמידה או מה שזה לא יהיה. חוויה מיוחדת ואם יסתדר אולי גם אאמץ אותה בעצמי. ברור לגמרי שבלי רצף של רכיבות אי אפשר להגיע למיומנות אבל זה נראה כמו אחלה דרך לשדרג את הכושר. מה שכן, ברור לגמרי שגלגלים גדולים הם יתרון גדול במינימליזם הזה ועוזרים מאד לצלוח את המכשולים.

(עוד) רגע של מנוחה

בשבת יצאנו סוף סוף אני ותום למרוץ אבן יהודה. 2 ק"מ של ריצה אליהם התאמנו בשבועיים האחרונים. מרוץ כזה הוא חוויה. חגיגה של ספורט בבוקר. ים של אנשים יוצא לדרך. האתגר היה להביא את תום לאימונים. לא היה לי מאד ברור איך הוא יתמודד עם ריצה יחסית ארוכה לספרינטים שהוא רגיל ואוהב לעשות. באימונים הבנתי שהוא מסוגל אבל קשה היה להבין את הקצב שלו. הוא ממהר, מאיט כמעט לעצירה, מדבר ומקשקש בסיפורים חמודים. במרוץ הוא היה פתאום אחר. לא הוציא מילה, היה מרוכז, שמר על קצב די קבוע. זה היה קצב שלא הייתי בטוח שיעמוד בו בכלל. נראה היה שכל אחד שעובר אותו מטריף לו את המוח וחששתי מזה שינסה להשיג את כולם וישפך. בפועל, היחיד שהגיע לא מספיק מוכן זה היה כנראה אני. היה לי קשה לעמוד בקצב שלו, יכול להיות שסתם דירבנתי אותו להאיט ללא צורך. הוא נתן פיניש יפה ועשה זמן נהדר של 12:40. הוא אמר שלא כאב לו כלום ולא היה לו קשה. היה לי ממש כיף איתו. ידעתי שהוא יהיה מאד שמח בחולצה ובמדליה שלו. אני מאד גאה בו. מקווה שהוא יוכל גם לשמר את זה.

על קו הזינוק. עם אריאל שהצטרף אלינו לריצה

זכינו! בחוויה נהדרת. וגם במדליה על ההשתתפות.

שבת בעצם לא ניגמרה בזה ואת פינת הבישול השבועית שלי ושל רוני יישמנו במאפינס בננה עם שוקולד צ'יפס. כרגיל, כיף מאד להכין איתה דברים ויחד נילחמנו בבלילה שנזלה לה מתוך המנג'טים ויצרה כל מני מאפינס שטוחים וגולשים. פעם הבאה נשתמש גם בתבנית שקעים כמו שצריך.

רגע לפני שהבלילה פוגשת את המנג'טים

והיה גם את יום ההולדת עצמו. ברגע האחרון החלטתי לעשות שני דברים שאני נורא אוהב. בבוקר רציתי לצאת לרכיבה לבד בסינגל עדולם שהוא מקום שאין כמוהו בעונה הזאת. גן עדן, קנבס צבעוני, ארץ עוץ. איכשהו רוני מרקוביץ' הצטרף אלי לחצי יום של דיווש מענג ורגוע. היתה חברה מצוינת. הצלחתי איכשהו להתברבר אבל כל מטר על הסינגל היה תענוג. חגגנו בתה ועוגיות טירמיסו מופלאות.

איזה כיף שרוני בא. יצאה לי תמונה נהדרת. וגם חברה מצויינת עם הרבה "סיפורים ארוכים"

חזרתי הביתה מורעב כדי לארגן פיקניק משפחתי קצר ביער בן שמן. תוך שלושה ימים הוא הפך מיער גשם לח לאחו טבול שמש ונוצץ. הרקפות עדין היו שם. אכלנו לנו "מטעמים" שליקטנו מגריל 443, קטפנו זוטא לתה ושיחקנו מחבואים. להיות עם המשפחה זה הדבר שאני הכי אוהב. אחלה יום הולדת.

סיפור קטוע

רכשתי את החוברת של נשיונל ג'אוגרפיק על אלסקה שיצאה בשנת 2000. האמת, קצת מאכזב. התמונות שיגעון כרגיל אבל הטקסטים קצת יבשושיים. חוץ מסיפור אחד. הסיפור על Ed Hommer.

אד הומר הרגיש שהוא מחזיק את העולם בביצים (טוב, באנגלית כתוב בזנב, אבל אני המתרגם אז תיסלחו לי). הוא היה בן 26, מועסק כטייס בחברת תעופה קטנה לטיסות תיירות באלסקה. חברה שנוהלה ע"י איזה טייס אגדי. זה ג'וב שמכונה Bush pilot. טיסות במטוסים קטנים לחורים הנידחים של אלסקה כתחבורה או כטיסות חוויה. היתה לו אישה וגם תינוק בדרך. הכל נראה נפלא

הר מקינלי, ההר הגבוה באמריקה, הוא יעד מאד פופולרי לטיסות תיירות באלסקה. גם אנחנו בקיץ כבר מתוכננים בדיוק על טיסה כזאת שיוצאת מאותה נקודה בדיוק: Talkeetna. ב-1981 אד הומר יצא לטיסה שגרתית שכזאת כשעל מטוסו 3 נוסעים נוספים, אחד מהם גיסו. משב רוח אדיר לא צפוי הטיח את המטוס לאדמה. רגע הם היו באוויר וברגע הבא הומר מצא עצמו בין שברי המטוס כשהמפתח שלו נמצא אצלו ביד. נוסע אחד זרוק ליד הזנב, פצוע, גיסו גם הוא פצוע קשה. הוא עוד דיבר איתו אבל אחר כך מת בזרועותיו.

המצב לא היה מזהיר. המטוס היה תקוע בצורה רעועה על הר כשבחוץ מנשבות רוחות של 160 קמ"ש. טמפרטורה אפקטיבית 100 מעלות פרנהייט מתחת לאפס. ללא אספקה או סיוע או ציוד מתאים לשהיה בקור הסיכויים לשרוד נראו, לא משהו. יום למחרת מסוק הצליח להגיע לאזור וחג מעליהם. הוא ממש הצליח להתקרב והם ראו את הטייס מנופף להם. הבעייה היתה שהם ניתקעו על צלע הר תלולה שלא איפשרה נחיתה בשום מצב. הריחוף באוויר בקירבתם היה כמעט בלתי אפשרי ברוחות שנשבו שם. בסוף הם עזבו. אד חשב שהם יחזרו. הוא טעה. הסופה שהחלה, נשבה במשך 5 ימים רצופים מקרקעת את כל הטיסות באזור ומכסה את הפיסגה שלהם בשלג עמוק.

הומר במשימה חינוכית בבתי ספר מספר את סיפורו

נראה היה שהמצב לא יכול להידרדר, אבל משב רוח עצום תפש את שבר המטוס יחד עם הניצולים בתוכו והחל להעיף אותו לכיוון צוק בעל גובה של כ-300 מטר שמעבר לו היה רק תהום של "כלום". איכשהו כנף, המטוס נאחזה בשלג העמוק והוא פשוט עצר על סף התהום. זה היה יותר מדי לפצוע שנותר – ונפטר בעקבות ההתפתחות הזאת. במהלך ההיסחפות המגפיים של אד הומר ניתקו ממנו והועפו. הוא איבד אותם ורגליו החלו לקפוא. התייבשות והיפותרמיה הביאו אותם להזיות. לאחר חמישה ימים היה נראה ששעות בלבד מפרידות בינם לבין המוות. הומר זחל החוצה מהמטוס כדי להתיישב ולמצוא נוף מתאים לסיים בו את חייו. הוא ראה דמויות בשלג, משוכנע שזו עוד אחת מההזיות שלו. רק כשהם ממש אחזו בו הוא הבין שזה אמיתי. קבוצה של מטפסים מקומיים חירפו את נפשם ויצאו בסערה כדי לנסות להציל אותם. לא סתם הם קראו לעצמם המאנייקים של ההרים (Mountain Maniacs).

לא רק המטוס התרסק באותו אירוע, גם חייו של אד הומר. הוא אמנם ניצל, אבל ללא מגפיים התוצאה היתה הרסנית – הוא איבד את שתי רגליו מעל הקרסול. מה נישאר לו? לא הרבה. בלי רגלים הוא לא יכול היה עוד לטוס והמסלול לטיפה המרה היה מהיר וקלאסי. כשהגיע לתחתית המדרגה היה לו ברור שרק טיפוס לפיסגת המקינלי שהרס אותו יכול גם לשקם אותו.

אד הומר כובש את המקינלי

1000 איש מנסים לטפס על המקינלי מדי שנה. חצי בערך מצליחים. אלה שנכשלים, נכשלים לרוב בגלל מזג האוויר. התנאים יכולים להיות קיצוניים ולהשתנות במהירות. רוחות של מאות קמ"ש וטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס. משנת 1932 88 איש איבדו את חייהם בניסיון לטפס לפיסגה.

"אנשים חשבו שאני מגיע למות על ההר" מספר אד הומר, "אבל אני בעצם חזרתי להר כדי למצוא איך לחיות את חיי מחדש". הוא חיפש לסגור מעגל.

כך מצא את עצמו, באמצע מאי שנת 1998 בדרך לכיבוש שתי פסגות. זו של המקינלי, הגבוהה באמריקה – 6194 מטר, והגבוהה יותר, האישית – פיסגה מורכבת מרגשות אשם, פחד, ספק והרבה זיכרונות קשים. הומר הצטייד בפרוטזות מיוחדות ושלושה מטפסים נוספים. בשלושת רבעי הדרך לפיסגה הם נחסמו ע"י סערה ונאלצו לחזור לבסוף, לא לפני ביקור באתר ההתרסקות וטקס זיכרון קצר במקום.

שנה אחרי הוא חזר. שוב ניתקע במזג אוויר סוער. 5 ימים נימשכה הסערה כשהם מתחפרים 1000 מטר נמוך מהפיסגה. ביום השישי הוא הוציא את הראש מהאוהל והכל היה שקט ובהיר. ברגע זה ניתן האות ובסופו, ב-3 ליוני 1999 בשעה 7 בערב הומר היה לאדם הראשון בעל שתי רגליים קטועות שהעפיל לפיסגת המקינלי. על הפיסגה, מה שהתחיל כמסע אישי, הפך בשבילו בעצם למסע חינוכי המציין שגם אדם בעל תקלה פיזית שכזאת, קטוע שתי רגליים, יכול לעשות את זה.

Ed Hommer

מכאן התוכניות היו לכבוש את האברסט בשנת 2001 ולהיות שוב, קטוע שתי הרגליים הראשון המטפס על ההר הגבוה בעולם. הכתבה מסתיימת כאן. סיפור קטוע. כמובן שמייד יצאתי למסע בגוגל כדי לראות איך הסתדרו העניינים.

מסתבר שהניסיון הראשון לטיפוס על האברסט נכשל. הומר הכין משלחת נוספת לשנת 2003. לרוע המזל במהלך האימונים לטיפוס, על הר Rainier שבוושינגטון הוא נהרג מנפילת סלע. את הבכורה בטיפוס על האברסט לקטוע שתי גפיים כבש Nawang Sherpa הנפאלי, שעשה זאת בניסיון הראשון שלו. הוא בכלל היה אמור להצטרף לאד הומר שהזמין אותו לסיבוב השני שלו ובכל מקרה עשה זאת באמצעות שתי פרוטזות היי טק שניתרמו לו ע"י עמותה אותה הקים אד הומר בשנות ה-90 The High Exposure Foundation.

הומר וחברים - הצוות שפיתח עבורו את הפרוטזות המיוחדות לטיפוס ועושה זאת גם עבור אחרים

Nawang Sherpa שכבש את האברסט באימון במינסוטה עם הפרוטזות המיוחדות שלו

הומר גם הספיק לכתוב ספר על הפסגות שלו:

אח גדול

למזלנו יש את האח הגדול. ככה יצא לנו לזפזפ לערוץ10 בפעם הלא יודע כמה וליפול שוב על סירטו המופלא של מוטי קירשנבאום על מסעו לאנטרקטיקה. כל פרק של הסרט שראיתי, ניתקלתי בו במקרה ואיכשהו לא הצלחתי להסתנכרן על זמן השידור המדוייק ופעם אחרי פעם נפלנו במקרה על פרק נוסף.

בילדות היתה לי סידרה של ספרים דקים על כל מני גדולי עולם. קראתי שוב ושוב בעיקר את הסיפור של תומס אדיסון ופחות על המסע לקוטב הדרומי, של אמונדסן, הראשון שהגיע. הסיפור של סקוט לא זכור לי כטרגדיה למרות שברור לחלוטין שהוא היה כזה.

ביו הסיפורים של שניהם מעולם לא שמעתי, לבושתי, על הסיפור של ארנסט שקלטון שסיפר קירשנבאום בסרט שלו, כליווי לצילומי קיברו באנטרקטיקה. סיפור מדהים בכל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו. סיפור ענק שהופך לכזה בזכות התוכן מעורר ההשראה מצד אחד והתיעוד הנדיר בתמונות סטילס וגם סירטונים ע"י צלם המשלחת שהוא אגדה בפני עצמו: Frank Hurley

Frank Hurley בפעולה על הקרחון שעליו ניתקעה האנדורנס

שקלטון יזכר כמנהיג ענק, שהצליח להציל את כל ציוותו מתוך מצב (כמעט) בלתי אפשרי של הישרדות. מסע שנולד בעקבות ההפסד בכיבוש הקוטב הדרומי, הפך למטרה של להיות הראשון לחצות את אנטרקטיקה מחוף אל חוף ב-1914. בסוג של חוכמה השמורה למבינים שסיפור תיעודי טוב הוא לעולם רק מילים ללא תיעוד ויזואלי, צירף שקלטון למסע את הרלי, שקנה לעצמו שם במסע קודם ומופלא גם הוא אל הקוטב הדרומי, במשלחת אוסטרלית, בהיותו רק בן 26.

הסיפור במלואו מרוח בכל פינות האינטרנט אז רק נציין את ההיילייטס שלו והפניות מתאימות. הספינה נקלעת לשדה קרח, מתקדמת תוך שבירת הקרח עד שנילכדת בתוכו. במשך כשנה חי הצוות על הספינה הכלואה בתוך הקרח. רק לחשוב על מנהיגות הנדרשת לשמירה על מורל בתנאים כאלה זמן כה ארוך. וזה עוד החלק הטוב. לבסוף הקרח מוחץ את הספינה ושקלטון מורה לנטוש את אותה יחד עם 3 סירות הצלה וכמובן ציוד הנדרש להישרדות. בתקופה הבאה הם חיים על קרחון ולמעשה צפים ללא שליטה. כשהקרח מתחיל סוף סוף לבקוע הם נוטשים לסירות, נאלצים לצמצם את הציוד למינימום. פרנק הרלי, הצלם, נאלץ בשלב הזה לקבל החלטה כואבת. כדי לחלץ את הצילומים שלו הוא נאלץ עוד קודם לזחול לתוך הספינה המתרסקת בקרח. כעת הוא כבר היה צריך להשמיד כ-400 מפלטות הזכוכית עליהן נוצרו הצילומים  (סרטים של קודאק). הוא נישאר עם 120 ובמסע בים הוא מספר כי נאלץ לשמור עליהן כמו על חייו. זה כלל סיטואציה שהיה צריך לבחור אם להשליך לים מזון או פלטות צילום בגלל משקל והבחירה היתה על….המזון. הוא כמובן מעיף את ציוד ההסרטה שלו ונותר עם מלאי פילמים מצומצם שדרש ממנו חשיבה על כל תמונה נוספת שיצלם. זה הביא אותו, לדבריו, להקפדה עילאית על קומפוזיציית התמונות ושמירה על איכותן.

שקלטון יוצא מאי הפילים על הסירה השלישית להזעיק חילוץ

הם מגיעים לאי הפילים שמתברר כחתיכת אדמה טרשית וחסרת הגנה. כך נאלצים לחיות מתחת ל-2 סירות הפוכות המשמשות כמגן יחיד. שקלטון עם 5 מאנשי הצוות יוצא למסע לאי ג'ורג'יה הדרומית כדי לארגן חילוץ. מסע מטורף בים סוער ללא אמצעי ניווט למרחק 800 מייל. הוא מגיע אולם הסירה מתרסקת בצד הלא נכון של האי. הוא נאלץ לחצות את האי הקפוא על רכס הרים שגם היום באמצעות ציוד מודרני, נחשב מסע לא קל. לבסוף, הוא מגיע לישוב ששימש ציידי לוויתנים באי. לאחר 3 חודשים ומספר ניסיונות נפל בדרך הוא מצליח לארגן ספינה שמגיעה אל אי הפילים ומצליחה לחלץ את הצוות השורד בקושי שם על פינגווינים, אריות ים ואצות.

פרנק הרלי שולף את הנגטיבים היקרים שלו מקופסאות אטומות שהוטמנו באדמה הקפואה למשמר והם מגיעים יחד עם הצוות לחוף מבטחים. התיעוד יוצא הדופן שלו, כולל תמונות שחור לבן וצבע וקטעי הסרטים, הפך את הסיפור למוחשי ועזר להעצים את הדרמה.

התיעוד מספק הצצה נדירה לעבודה שלו שלא הפסיקה לרגע. פרנק הרלי היה הרפתקן בכל אישיותו ומסע זה לא היה האירוע מסכן החיים הראשון שלו, וגם לא האחרון. הצילומים שלו, מאוחר יותר, של מלחמת העולם הראשונה ויומנו משם מוסיפים אירוניה עצומה לסיטואציה שבה נעשו מאמצים עילאיים להצלת 27 אנשים בקוטב הדרומי מול הטבח האנושי האינסופי של מלחמת העולם.

עוד לפני המצאת הפוטושופ הרלי היה גוזר ומדביק חלקי תמונות. מצלם בנפרד שמיים מלווי עננים מרשימים ומצמיד אותן לסצינות מסויימות על מנת לצקת לתוכן דרמה חזקה. מה שנראה היום הכי סטנדרטי ברמות של עיבוד תמונה עורר ויכוח לוהט על פעולותיו לשינוי המציאות והפיכת תמונות ל"מזוייפות". במיוחד נחרטה אצלי התמונה של ה-Endurance ספינת המשלחת לאנטרקטיקה, כאשר היא מוארת בצורה דרמטית לצורכי צילום לילה. אני מנסה לדמיין את הסיטואציה שהחבר'ה שם חיים ותקועים על הקרח, והרלי הצלם, שבימינו היה בטח חי על ריטלין, מתרוצץ ומביים סצינות צילום.

תמונה של Frank Hurley. אם אני לא טועה מדובר על הארה ב-9 נקודות שונות

הנה תיעוד יפיפה של המסע וסיפורו – זה באתר של קודאק פושטת הרגל אז אני מקווה שישאר להם מספיק תקציב להחזיק את הסיפור הזה באוויר.

אי אפשר בלי הפורטרטים של האנשים הגדולים האלה:

Frank Hurley

Shackleton

אוסף התמונות מאותו מסע וגם עבודות אחרות של הרלי הוא עצום וממש ממליץ להתעכב ולראות. הכל זמין אונליין. מצד אחד תמונות טבע יפות (גם אם שחור לבן) ומצד שני סיפור הדרמה האנושית העובר בצורה חזקה בתמונות. הכי הכי כדאי זה לקחת איזה 60 דקות ולצפות בששת החלקים של סרט מה-BBC שהועלה ליוטיוב. הנה הראשון. המתמידים ימצאו גם את הנקודה הישראלית בסרט.

Iditarod – Part III

האמת, לא חשבתי שיהיה חלק 3, אבל מה שהיה מאד חסר לי בכל המילוליות של שני החלקים הראשונים זה ויז'ואל ממש טוב שימחיש לי כמה שיותר מהאתגר המדהים הזה. היום ניתקלתי בו והנה הוא כאן. קחו את ה-7 דקות האלה לצפייה שקטה ולא תתחרטו – זה מראות שאין בשום מקום. נראה קצת מטעה, יותר מדי פסטורלי – אבל כשקוראים את הספר שעליו כתבתי אפשר להבין את הקושי שמסתתר מאחורי היופי.

עדכון 10.2.12

יצא לי לעבור על הבלוג של הבחור שהביא את הצילומים האלה. עדין לא היה לי ברור איך קוראים לו כי הוא חותם תמיד ב-MC אבל נראה לי ששמו הפרטי מייק. הבן אדם בונה גלגלים למחייתו, כיום בעיקר גלגלי 29. תמיד מדהים אותי ומעורר קינאה איך מישהו מביא את עצמו להתפרנס ממומחיות כל כך ממוקדת.

בכל מקרה מסתבר כי הוא פריק רציני של ה-Iditarod. עוד כנראה מתחילת המירוצים האלה לפני יותר מעשור הוא גילה אותו, עוד לפני האינטרנט כשהיה ממש צריך לחפור כדי לגלות מידע, במיוחד על מירוץ כל כך נידח. המירוץ הזה נמצא אצלו בדם כנראה כי הוא חוזר לשם מדי שנה, לא תמיד בשביל להתחרות אלא כדי לעבור את המסלול, בשנים האחרונות גם לתעד. הוא מצלם נהדר.

יש לו סיפור מסע שלם ברמה יומיומית מאותו מרוץ ב-2008 שבו גם השתתפה ג'יל הומר עליה כתבתי בפוסט קודם. במירוץ ההוא הוא אכן תיעד ויותר טייל. יש לו קטע וידאו שבו הוא פוגש את ג'ף רואס חבר של ג'יל שבדיוק נמצא בתהליך הפרישה לאחר הפגיעה בקרסול. נחמד לראות פתאום את כל זה מזווית נוספת.

עוד פרט קטן שאפשר למצוא אצלו בבלוג – הוא גם השתתף כמתחרה בשנים כאלה או אחרות ב-Iditarod. וכן, באחת השנים הוא גם ניצח את המירוץ. בהמשך גיליתי כי מדובר בסוג של אגדה אולי, או לפחות חתיכת פנומן בתחום המירוצים הארוכים (מאד). מסתבר שגם קבע שיא מסלול על ה-Great Divide שאורכו מעל 2000 מייל. איש רציני. מייק קוריאק.

התמונה הבאה היא כל כך מייצגת – היא לקוחה מפוסט בבלוג של מייק המכסה את אותו מירוץ של 2008. כאן כבר בחלק שבין McGrath ל-Nome. החלק שמעבר ל-350 מייל. זה קורה ב-4 ימים של מעבר בשומקום של אלסקה. אחד מהם.לטעמי התמונה הזאת מעבירה את הכוחות שנדרשים להשתתפות בדבר שכזה. אתה לבד עם עצמך בישימון הקפוא של אלסקה. לפעמים גם 4 ימים ללא קורת גג.

 

Iditarod – Part II

תקציר הפרקים הקודמים:

ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.  מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.

תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה

כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.

למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.

מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:

You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.

כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.