האמת, לא חשבתי שיהיה חלק 3, אבל מה שהיה מאד חסר לי בכל המילוליות של שני החלקים הראשונים זה ויז'ואל ממש טוב שימחיש לי כמה שיותר מהאתגר המדהים הזה. היום ניתקלתי בו והנה הוא כאן. קחו את ה-7 דקות האלה לצפייה שקטה ולא תתחרטו – זה מראות שאין בשום מקום. נראה קצת מטעה, יותר מדי פסטורלי – אבל כשקוראים את הספר שעליו כתבתי אפשר להבין את הקושי שמסתתר מאחורי היופי.
עדכון 10.2.12
יצא לי לעבור על הבלוג של הבחור שהביא את הצילומים האלה. עדין לא היה לי ברור איך קוראים לו כי הוא חותם תמיד ב-MC אבל נראה לי ששמו הפרטי מייק. הבן אדם בונה גלגלים למחייתו, כיום בעיקר גלגלי 29. תמיד מדהים אותי ומעורר קינאה איך מישהו מביא את עצמו להתפרנס ממומחיות כל כך ממוקדת.
בכל מקרה מסתבר כי הוא פריק רציני של ה-Iditarod. עוד כנראה מתחילת המירוצים האלה לפני יותר מעשור הוא גילה אותו, עוד לפני האינטרנט כשהיה ממש צריך לחפור כדי לגלות מידע, במיוחד על מירוץ כל כך נידח. המירוץ הזה נמצא אצלו בדם כנראה כי הוא חוזר לשם מדי שנה, לא תמיד בשביל להתחרות אלא כדי לעבור את המסלול, בשנים האחרונות גם לתעד. הוא מצלם נהדר.
יש לו סיפור מסע שלם ברמה יומיומית מאותו מרוץ ב-2008 שבו גם השתתפה ג'יל הומר עליה כתבתי בפוסט קודם. במירוץ ההוא הוא אכן תיעד ויותר טייל. יש לו קטע וידאו שבו הוא פוגש את ג'ף רואס חבר של ג'יל שבדיוק נמצא בתהליך הפרישה לאחר הפגיעה בקרסול. נחמד לראות פתאום את כל זה מזווית נוספת.
עוד פרט קטן שאפשר למצוא אצלו בבלוג – הוא גם השתתף כמתחרה בשנים כאלה או אחרות ב-Iditarod. וכן, באחת השנים הוא גם ניצח את המירוץ. בהמשך גיליתי כי מדובר בסוג של אגדה אולי, או לפחות חתיכת פנומן בתחום המירוצים הארוכים (מאד). מסתבר שגם קבע שיא מסלול על ה-Great Divide שאורכו מעל 2000 מייל. איש רציני. מייק קוריאק.
התמונה הבאה היא כל כך מייצגת – היא לקוחה מפוסט בבלוג של מייק המכסה את אותו מירוץ של 2008. כאן כבר בחלק שבין McGrath ל-Nome. החלק שמעבר ל-350 מייל. זה קורה ב-4 ימים של מעבר בשומקום של אלסקה. אחד מהם.לטעמי התמונה הזאת מעבירה את הכוחות שנדרשים להשתתפות בדבר שכזה. אתה לבד עם עצמך בישימון הקפוא של אלסקה. לפעמים גם 4 ימים ללא קורת גג.
המסע לצפון הרחוק 