בת מצווה צ'אלנג'

פורסם: 26/03/2012 ב-משפחה
תגים: ,

נחתנו בבית ב-22:45. מה שהיה דרוש זו מקלחת טובה ומפנקת, לפוצץ את השלפוחויות ברגלים שיתחילו להתייבש וחצי שפורפרת של בייבי פסטה על השפשפת שהתפתחה במהירות של צונאמי. אחר כך קצת שנת לילה וכל היום למחרת עוד דידיתי במדרגות כי השרירים תפוסים לגמרי, ברמות קשות. אין מה לעשות, כמה שנים של הזנחה ופעילות ספורטיבית שמצטמצמת לדיווש ו-12 ק"מ של הליכה במדבר הם ממש לא טיול בפארק. אצלנו אומרים שקילומטר במדבר שווה שני קילומטר בכל שביל יער. אז תעשו את החישוב.

מאהל לילה לתפארת

אבל היה מעולה. ממש. ואחרי יום וחצי של אינטנסיביות מדברית יקח לדברים קצת זמן לשקוע עד שנעבד את החוויה. במישור הטכני כל הטיול הזה של 16 אבות ובנות שהיה מעין אתגר בת מצווה מזווית ראייה גברית, מחוספסת משהו, תיקתק בצורה מעוררת השתאות בלי אף תקלה משמעותית. לוגיסטיקה, אוכל ומסלול שהסתיים בול עם קרניים אחרונות של אור. גם במישור הבריאותי הכל היה טפו טפו טפו. במישור הערכי היו כאן כל מני רבדים שאפשר לקחת אותם להמון מקומות – קשר אב ובת, גיבוש כיתתי, גיבוש של הורים, התגברות על קשיים ונקודות משבר, טיול חוויתי מהטוב ביותר שיכול לספק המדבר. בעולם בו אנחנו מנסים לספק לילדינו חיים נוחים ומפנקים במינימום קשיים, לצאת ולהתמודד עם הטבע הפראי כמשל למכשולים בחיים זה סוג של ערך. כמה פראי? במונחים של היום בואו נאמר רק שלא היתה קליטה בסלולריים כל הדרך…אבל האמת שלא צריך להמציא פרשנות למה שהטיול עשה לכל אחד ואחת.

יאללה אוכל

זה התחיל משאלה תמימה של חדוה על מה חשוב לי לעבור עם רוני בשנת הבת מצווה שלה. רגע אחרי שאמרתי: "כלום" ניזכרתי בחלום ישן על נחל צאלים. ברכיבות הגענו תמיד עד בריכת צפירה וכל הקטע משם ועד ים המלח שעל חלקו צפינו מלמעלה, בדרך למצדה, סיקרן אותי מאד. תמיד תהיתי אם אוכל לקחת תרמיל ולצאת רק אני ורוני לעשות את החלק ה"מסתורי" הזה. הבת מצווה נראה לי עיתוי מצויין, אחלה מבחן בגרות. פתאום קלטתי שהחורף אוטוטו נעלם וההזדמנויות למדבר הולכות ומתפוגגות עם העלייה בטמפרטורות. כדי להוציא לפועל את החלום הקטן הזה צריך היה לפעול במהירות.

במקום ללכת על זה סולו חשבתי על שיתוף פעולה עם צחי, אבא של שירה, חברה של רוני. במקרה,

פריחה מדברית משגעת

יום אחרי המחשבות האלה ניתקלתי בו בבית הספר ואת הרעיון שלי הוא לקח מיד, אבל הציע להרחיב אותו לכלל שכבת הבת מצווה. במבט ראשון זה נראה רעיון מדליק להפוך את זה לפרוייקט רחב, עם מסר ברור של אבות על "גם אנחנו יודעים לעשות פעילויות חינוכיות שהן לא רק צפייה בכדורגל, פיצוחים ובירה קרה". הרי כשצריך לתפעל, לשנע, להזיז, לתכנן אנחנו הגברים ממש טובים בזה, לא? במבט שני זה קצת מרתיע. לך תיקח אחריות על אנשים שלא באמת מוכרים לי ומסלול, שגם הוא לא ממש מוכר (לי), שכל הנתונים שלו על הנייר מבטיחים כיף גדול אבל גם קושי לא קטן. לא כולם יודעים, אבל המומחיות שלי זה תסריטי אימה בראש ובסיטואציה שכזאת לא הייתי צריך להתאמץ בכלל כדי לייצר כמה וכמה שכאלה.

בוקר טוב

אז החלטנו ללכת על זה, רק שלפני זה נוציא אימייל מפורט שימחיש מאד את הקשיים והאתגר שבמסלול המתוכנן. שיהיה ברור לגמרי. שיפחדו. מרכז הפעילות לא הוגדר כטיול אבות-בנות אלא טיול אבות-בנות במסלול הספציפי והמאתגר של נחל צאלים בתאריך קשיח לחלוטין. פסח כבר מעבר לאופק והקיץ יכול לנחות במהירות. קבענו לעוד שבוע וחצי. יוצאים וזהו. מי שבא בא.

ובכן, ההפחדות היו "ממש" עוצמתיות. או במילים אחרות, יש לנו כאן עסק עם אמיצים בני אמיצים. 16 משפחות מתוך 18 נענו לאתגר בלי למצמץ ושאר ה-2 נאלצו לוותר לצערנו רק מאילוצי השבת (מצטערים, אבל פשוט לא ניתן לקבוע טיול בפורום כה רחב ביום אחר). התגובות היו קצרות: מצטרפים. בלי שאלות, השגות או טרוניות. ממש "נעשה ונשמע". גם בפגישת ההכנה לא עלתה ולו קמצוץ של אנרגיה שלילית. לא ויכוחים ולא מאבקים. ראיתי בעיקר ציפייה וברק בעיניים של "בואו נצא כבר".

ירידה מרתקת ומלאת הפתעות אל עין נמר

שיא הטיול - עין נמר

אז יצאנו…

והיה מעולה. ממש. אז הנה התקציר ב-60 שניות (אולי קצת יותר). הגענו שיירה לחניון צאלים העליון בבקעת קנאים. הקמנו מאהל לתפארת (מאור שלא הביאה מזרון: "אבא, כשאמרתי לך לא להביא לי את המזרון למה לא סיפרת לי שישנים במדבר?"), ארוחת ערב עשירה שכולם, אבות ובנות נרתמו להכנתה. בהתחלה הבנות עוד התלוננו שהן חותכות ירקות והגברים יושבים עם בירות סביב המדורה. חלקנו ניסה להסביר להן את חלוקת התפקידים הנכונה, אבל הי, הן כבר בנות 12 ולא ממש הצלחנו לעבוד עליהן. אז תפסנו סכינים וקרשים וחתכנו גם. היה א"ש לילה, דיונים על מה צריך לעשות עם נייר הטואלט המשומש בשטח וסתם הווי של שטח ולילה ומלון של מיליון כוכבים שיש רק תחת כיפת השמים.

בוקר מצויין!

בבוקר התחיל המרתון האמיתי. הדרך ארוכה, זמן שעלול להיות קצר. החשש מהשכמת הבנות התבדה (גיל: "רק לי יקח 20 דקות לנער את ליבי מהשק"ש") ההשכמה היתה די טבעית החל מ-5 בבוקר כמעט. ומאותו רגע הכל תיקתק. נחל צאלים הפתיע רק לטובה. המון מים מהשיטפון האחרון, רק לפני 3 שבועות. גבים לאורך הדרך, בריכות שלא פסחנו על רחצה באף אחת מהן. בריכת צפירה הנושקת למפל צאלים המרשים, בריכת נעמה המקסימה. אל עין נמר  ירדנו בתלילות אחרי 3-4 ק"מ של הליכה מאומצת חסרת מנוחות בשמש קופחת. מקום מדהים מדהים מדהים עם כל מני בריכות שמסתתרות מתחת ובין הבולדרים הענקיים. זחלנו במנהרת בולדרים אל משטח פתוח ומוצל שבליבו מערה נובעת עם בריכה צוננת, אליה צנחנו בתשישות. לקחנו החלטות, התמודדנו עם השעון, האצנו בבנות, קיצרנו חניות, אבל לא וויתרנו על שום אטרקציה. בגיא בהק הצר הלכנו במים, ירדנו בכיף בחבל. בגיא סלעים שברנו את הרגלים וכבר ממש ראינו את הסוף. האוטובוס המפנק כבר חיכה בחניון ובכוחות אחרונים נחתנו.

מים קרררררררים בבריכת צפירה

על שפת מפל צאלים בבריכת צפירה

עם אור אחרון הצלחנו סוף סוף לרכז את כולם יחד לתמונה משותפת בפעם הראשונה בטיול. שלפנו את ההפתעות ובקטנה גם עשינו טקס סיום מרגש. עכשיו רק צריך לתת לזה זמן לשקוע. הזמן עושה תמיד מן קסם כזה, לוקח את כל הקושי והופך אותו למעין זיכרון מתוק שנצרב במקום טוב. טוב מאד.

מתישהו במהלך הטיול, שמעון שאל אותי: "למה לא לעשות איזה טיול פשוט, ארבעה, חמישה ק"מ וזהו? משהו לא מסובך". אמרתי לו שאני לא באמת יודע אבל כשאתה עובר איזה קושי, מאמץ אינטנסיבי שמתובל בהרבה חוויות עם קצת סיר לחץ – נוצר שם איזה משהו חמקמק שקשה וגם אין לי חשק להגדיר במילים. את התוצאה שלו אפשר עוד להרגיש הרבה הרבה זמן אחר כך. יש אומרים שכל החיים.

ירידה אתגרית לנחל צאלים

כן, היה לא קל בכלל. אולי אפילו בעיקר לאבות. באופן אישי בהחלט חרקתי שיניים בסיומת. אבל באהבה ושמחה רבה. גם לרוני שלי היה סיום קצת קשה וראיתי את פניה נופלות ואפילו קצת יאוש בעיניים. אבל את העלייה בסוף היא ממש רצה וכשראתה את האוטובוס מול העיניים הסתובבה אלי, הרימה ידים וסימנה "וי". ומתוך זה נבנית החוויה ואני בטוח שלכל אב ובת היו את הרגעים ה"נכונים" האלה בטיול.

בחבל אל תוך גיא בהק

בכוחות אחרונים בעלייה האחרונה

גיל מנהל את הטור הצבאי ומחלק משימות

זה היה סוף שבוע של גילויים. משפחות שלרוב רק הכרתי במראה עיניים, אולי שלום שלום, נחשפו קצת יותר ויצרו פסיפס מקסים. חייב להודות שאני תמיד מחייך לעצמי נוכח דיווחי הטיולים שמופיעים  בשחף של בית הספר על "ילדינו הנהדרים" שמטיילים לתפארת תוך הפגנת ערכים מרשימה, בניגוד לתופעות מקובלות אצל בני נוער "בבתי ספר אחרים". ובכן, לתדהמתי, אני מוצא שהקלישאות נכונות גם כאן. לא היו התבכיינויות, קיטורים, קלקלות והתנהגויות שהביכו. מניח שהיו רגעי משבר, אבל התמודדו איתם בצורה יפה ומכובדת ששמרה על אווירה חיובית.

השריפים

ואיך אפשר בלי תודות:

לצחי – שהביא ניסיון עצום בטיולים וארגון קבוצות מטיילות, הרים את כל נושא המזון המשותף לתפארת וגם הוביל את הטיול בביטחה עם הנחיות ברורות עד לסיום המוצלח

לגיל – שמביא נוכחות מרשימה (ולא רק בגלל הגודל), ארגן את הבנות לצעדה נמרצת עם משימות גיבוש "צבאיות משהו". מרגיע ויוצא מגידרו לעזור בקטעים הקשים. לראות איך הוריד אחת אחת את כל הבנות על החבלים בסבלנות ועידוד אינסופי – היה פשוט תענוג.

ליוני – על בישול שני סירי פויקה מתוקתקים ששידרגו את ארוחת הערב לשמים

יוני על הפויקה!

לאיתן – זקן החבורה כנראה, אבל בעל אינסוף אנרגיות חיוביות ושמחת חיים, חיוך שלא יורד ויד שתמיד מחפשת איפה לעזור

ליאיר – על א"ש לילה שארגן לבנות שחזרו מאושרות

לחדוה ונוגה – שהגו את רעיון ההפתעה לבנות, המדליה והמכתבים והפיקו אותו (ולשחר – שסחב והביא את המדליות לסיום המסלול)

איתן לא מפסיק לחייך גם כשהוא רטוב

לשמעון – שהיה אחלה פרטנר לנסיעה, שאיתגר אותי בשאלות קשות ושמר אותי ער בדרך חזרה

לקובי, דודי, גידי, מאיר, נועם, אבישי, יורם, מאוריציו שפשוט באו, היו, סבלו (מקווה שלא הרבה), כאבו וגם נהנו (מקווה שהרבה) והיו שם עם הבת שלהם. לאימהות גם, שאמנם לא היו איתנו פיזית, אבל תמכו, ליוו והסכימו להפקיד את האוצר היקר שלהן בידינו להרפתקה הזאת. וכמובן כמובן לבנות הנהדרות שלא שאלו כל דקה מתי מגיעים והפכו את הטיול לחוויה שלא  אשכח בקרוב (אפילו שהזיכרון שלי כבר לא משהו). להתראות בטיול הבא…

נמרות המדבר

מדליה לאלופה הפרטית שלי

 .ולמי שממש גלל עד הסוף למטה למטה הנה עוד מתנה קטנה משיר שהולך אצלנו חזק עכשיו בבית

I remember when, I remember,
I remember when I lost my mind.
There was something so pleasant about that place.
Even your emotions had an echo in so much space.

And when you're out there, without care,
yeah, I was out of touch.
But it wasn't because I didn't know enough.
I just knew too much…

Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Probably…

נראה מתאים לסיטואציה? תחליטו לבד…בינתיים אפשר סתם ליהנות מהשיר

תגובות
  1. נועה הגיב:

    הגעתי לבלוג שלך מהתגובה אצל רוני והתחלתי לקרוא בהתלהבות.
    מקסימים הרגעים המשפחתיים האלה שאתה פורט כאן, טיול הבת מצווה, הריצה עם תום, התמונות. בלי להכיר אתכם אני כבר מרגישה שאני קצת מכירה ואוהבת.
    הטיול לאלסקה נשמע מדהים ולא פחות כיפית ההכנה לקראתו, החיפוש והקריאה והסיפורים שאתה נחשף אליהם ומביא כאן. בטוחה שזו תהיה חוויה מאוד מיוחדת.
    תודה על הבלוג הזה, ממש עשית לי את הבוקר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s