קוטב הזוועה

פורסם: 20/04/2012 ב-משפחה
תגים: ,

את הרגע הזה יש כנראה לכל הורה. אני יודע בוודאות על רגעים כאלה עם כל אחד מילדיי. גם אם אני לא זוכר את המקום, היום והרגע המדוייקים, התחושה של קיום רגע כזה היא בלתי ניתנת לערעור. אולי בגלל העוצמה של ההרגשה של גוף קטן שנרגע פתאום במלואו רק מהמגע עם ה"חומה" המגוננת והחמימה של גופי ובטח בגלל ההרגשה הזאת של הנשימה המונוטונית של התינוק על החזה שלי שמתורגמת לביטחון שהוא מרגיש בזרועות ההורה המגונן.

את הרגע הספציפי הזה אני עדין זוכר. הוא היה לא מזמן ב-9.3.12 ואני זוכר גם שביקשתי מרוני לקחת מצלמה ולצלם אותו. כי את התחושה הזאת שנוצרת בחיבור הזה רוצים פתאום לשמור לתמיד. מבחינתי זה הרצון לדעת ולהאמין שגל יוכל תמיד למצוא אצלי את הביטחון הזה, שתמיד אוכל גם להפוך אותו למציאותי.

ביום השואה שחל לפני יומיים הרגע הזה חזר אלי בצורה חדה. מכל המראות והתמונות שהוקרנו על המסך, כמו בכל שנה, היתה תמונה אחת שעדין לא נעלמת מראשי.

התמונה הזאת, המהווה מקטע מתמונה מלאה שתיכף תופיעה כאן למטה, מייצגת בדיוק את הרגע הזה שכל הורה מחפש להעניק לילד שלו. בקונטקסט בו היא צולמה לא היה מבחינתי דבר יותר מזעזע בפער בין הרגע הזה ל"רגע שלי". הפער בין הביטחון האמיתי שאני יכול להעניק לבן שלי, בביתי, במדינת ישראל של 2012, לביטחון המזוייף שהאם כאן מנסה להעניק לביתה. בצורה הכי טבעית שכל הורה מכיר. מנסה להרגיע, לנחם, רגע לפני הזוועה.

התמונה הזאת צולמה בקיץ 1941 זמן קצר לאחר כיבוש לטביה ע"י הגרמנים ותחילת הרצח של יהודי לטביה. חוליות הרצח שעבדו שיטתית, כמו מכונות, ביצעו בחוף Skede שליד עיר הנמל לייפאיה, רצח המוני באמצעות ירי, כאשר הגופות נערמות לבורות עצומים. קבוצות קבוצות הועלו היהודים לשפת הבור, נורו ונזרקו פנימה כדי לפנות מקום לקבוצה הבאה. לפני זה הם גם אולצו להתפשט. כולם. מה שמייחד את האירוע הזה הוא תיעוד יוצא דופן שהשתמר ממנו. צלם גרמני בשם Strott צילם כ-12 תמונות שמתארות במדוייק את הזוועה. יהודי בשם דוד זיבצון, מצא אותן במקרה, הצליח לשכפל עותקים ולקבור אותם בחול בתקווה שיוכל למצוא אותם בהמשך כעדות. התמונות אכן השתמרו ושימשו גם במשפטים שנערכו לפושעים הנאצים לאחר המלחמה. זיבצון היה אחד מ-30 שורדים מתוך 7000 יהודי גטו לייפאיה. הוא הוסתר ע"י חסידי אומות עולם.

מכל התמונות, דווקא זו ממנה נלקח המקטע הנ"ל, היא זו שהותירה בי את הרושם העמוק ביותר. לא רק בגלל האם המחבקת את ילדתה אלא דווקא בגלל שגודל הזוועה משתקף בה בצורה כל כך עוצמתית ברמיזה, בלי לראות את ההרג עצמו. המבט הנורא, שפת הגוף של המצולמים וגם החיבוק שמרגיע רק לעוד רגע כנראה, מעבירים את האימה בצורה המצמררת ביותר. מה עובר לילדים והורים בראש לנוכח מראות כאלה, רגע לפני שהם בעצמם יעמדו על שפת הבור. בלתי נתפש.

את התמונות מצאתי כאן. ראיתי אותן כחלק מסרט שהוקרן בערוץ 1 על יחידות ההרג הנאציות, האיינזצגרופן. את הסרט אפשר למצוא כאן. חתיכת מסמך מזעזע. תמיד לפני יום השואה נראה לך שכבר ראית ושמעת הכל. תמיד לצפות שוב בסרט כזה או אחר מוכיח שכל ימי חיינו נוכל ללמוד עוד דברים חדשים על השואה אבל לעולם לא ממש נוכל להבין מה עבר על מי שהיה שם.

מה שכן, בשבוע שבין יום השואה ויום העצמאות, בימים האלה, כשנראה לפעמים שגם הביטחון שלנו כאן מעורער משהו. בין גרעין איראני, טרור, ארצות שכנות שניגררות לטירוף, הביטחון הזה בעצמנו ובשקט שאנחנו יכולים להבטיח לילדינו כאן, יכול להיראות גם הוא מזוייף לפעמים. ברגעים האלה כדאי להיזכר בסיפור כאן למעלה, לנסות לזכור את הפרופורציות אבל גם להישאר עירניים כדי לנסות ולהבטיח שהביטחון הזה ישאר אמיתי.

תגובות
  1. ymoran00 הגיב:

    הדמות על הכתפיים נראית כמו הילד שלי, כיום. וההתרפקות שלה מזכירה כיצד הוא מתרפק עלי לפעמים, מנסה להבין מה קורה סביבו. אני לא יכול לדמיין את התחושה של הורה שמרגיש את המגע הזה ויודע שאין לו ביטחון להעניק.
    טלטלת אותי עכשיו ובתוכי זולגות דמעות, גם אם אני במקום עבודה ולא יכול להרשות להן לצאת.
    וואו.

    • כוכבית הגיב:

      נכון. ומדויק. גם אני זוכרת ומרגישה עדין את ההתרפקות וההרדמות הבטוחה הזאת. זה רגע שאין לו תחליף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s