סוליקו

פורסם: 20/01/2014 ב-ריצה

בעבר הייתי רוכב הרבה. על אופניים. אופניים, מטבעם, הם ענף חברתי. יש לזה כמה סיבות. בכביש למשל רוכבים בפלוטון והקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות במקרה הזה. בשטח הסיבות קצת שונות. ההתמצאות יותר מורכבת במגוון המסלולים ותמיד יש את אלה שמעדיפים להוביל מול אלה שמעדיפים שמישהו אחר ימצא עבורם את הדרך. בנוסף, לטיולים יש לוגיסטיקה והתניידות מרובת קילומטרים. יש גם את העניין הבטיחותי. אפשר ליפול, להיפצע, להיות מושבת בגלל תקלה. למען כל אלה רצוי שיהיה עוד חבר אחד לפחות בסביבה. ככה נוצרות קבוצות, מתחזק הבסיס החברתי. בהתחלה זה צוותים קטנים, אחר כך החברים מתרבים, מתחזקים הקשרים והטיולים מתפתחים לקבוצות המוניות. אצלנו זה הגיע בקלות ל-15 איש ואף למעלה מזה. זה נחמד, כי הרכיבות הן הפנינג גדול. זה גם נהיה קצת מורכב, לא נעים לפעמים – זה אוהב מסלול כזה, אחר אוהב שעה כזאת, "אל תביא בבקשה את ההוא", "בואו לא נהיה יותר מעשרה"….מורכב. אבל ככה זה עובד.

את רכיבות הבדד מבצעים בעיקר ליד הבית, בסביבה המוכרת. זה הרבה פחות שכיח, אבל ברכיבות האלה הייתי הכי נהנה. רק אני והאופנים, שקט. זמן קצת לחשוב, יוצא מתי שמתאים לי, עושה את המסלול שאליו מובילים רק הגלגלים שלי. זמן איכות שלי עם עצמי.

Lone Runner

Photo Credit: Damian Gadal (Flickr, CC Search)

אחר כך הגיעה הריצה. כאן הדברים נראו לי הרבה יותר ברורים ופשוטים. ריצה זה סוליקו. היציאה היתה ספונטנית למדי, כשנוצר לי הזמן, כשניגמרו המטלות. יש חלון, נועלים נעליים והחוצה…

כשהתחלתי להתעמק במה קורה היום בעולם הריצה, גיליתי להפתעתי שהריצה הפכה להיות חברתית לחלוטין. קבוצות ריצה על כל תל רענן.

אני יכול להבין את הצורך החברתי של אנשים. זה מובן מאליו, צורך אנושי בסיסי. בריצה, אני לא שם. אני רוצה רק את עצמי. יש בי איזה משהו בסיסי שאפילו מוחה על הפיכת הריצה לחברתית. לפעמים זה נראה לי קצת מאולץ. במרוצים זה אחרת. יש את הלפני ויש אחרי. שם ההמון הוא נכון, החיבור לאנשים הוא טבעי, השיחה מתאימה והמסיבה של כולם.

אני רץ בשביל להשתחרר. למחוק את הראש, להגיע לנקודה המדידטיבית שממנה הריצה הופכת כמעט אוטומטית. לקבוע עם מישהו, לחכות למישהו, לרדוף אחרי מישהו – מבחינתי, זה ההיפך הגמור, זה חיכוך, זה הסחה. אני חייב להיות בקצב שלי, בנקודה שהגוף שלי אוהב להיות. קשה להאמין שיש עוד מישהו שאפשר להסתנכרן איתו בקצב בצורה כל כך מושלמת.

אני שם על עצמי את האוזניות ונכנס לעולם הפלייליסט. המוסיקה מאפשרת לי את התוספת הנידרשת לניתוק המושלם. בהתחלה חשבתי על זה לא מעט. אני לא מסתובב עם אוזניות כמעט אף פעם, בטח לא כשאני בחוץ, כשחשוב לי לנשום את העולם. בטיולים בטבע זה בכלל No-No רציני עבורי. למרות זאת, בריצה החלטתי ללכת על זה. אני שואב את העולם בעיניים ומנסה להקשיב למה שהגוף שלי אומר, כשהוא לא שותק בעצמו. ויתרתי על לשמוע את הסביבה בהנחה שאני מפסיד משהו, אבל מרוויח משהו אחר. אולי כשארוץ יותר בשטח, ממש בקרוב, משהו בנקודת המבט שלי ישתנה. בניגוד למדרכה, בשבילים יש הרבה יותר מה לשמוע, שם אני תמיד מעדיף לתת לכל החושים לעבוד בכיוון אחד. יהיה מעניין לבדוק את זה.

אוהב את הריצה פשוטה, בלי הרבה גורמים. לא רוצה ציוד מיותר, רק מה שממש צריך, לא תוספים, לא מגנזיום וכדורי מלח. לא רוצה פטפטת על ריצה או ציוד ריצה. לא רוצה להיות במועדון או בקבוצה עם שם מקורי כזה או אחר. תנו לנעול נעלים ולצאת לרוץ. לבד. מתי שיוצא לי. למצוא את תוכנית האימונים שלי, לתלות אותה על הדלת או המקרר ולצאת לרוץ רק לפי מה שהיא אומרת.

זה המוטו שלי ואני שמח שיש גם גישות הפוכות. אוהב איך כל אחד יכול למצוא את האהבה שלו בריצה בדיוק בפורמט שהוא צריך. מפרגן לכולם ושמח לקרוא על כל מני חוויות אישיות וקבוצתיות. לי יש כרגע רק את הסוליקו.

אולי כל זה עוד ישתנה. אבל בינתיים, עצמי עונה לי בהגיענו, "היה נחמד לרוץ גם איתך".

תגובות
  1. ranpergamin הגיב:

    סחתיין פיש.

    אני אוהב מאד ריצה לבד (רוב הזמן אני רץ לבד), אבל גם נהנה לרוץ מדי פעם בקבוצה / או עם עוד מישהו.
    אני מאד אוהב ציוד (לא סוד), אבל זה לא פוגם בהנאה המדידטטיבית שלי מריצה.

    עכשיו שהגעת לאיזור המרתון, אתה גם מגלה או תגלה את הקסם שבריצות 20+ ק"מ, שבהן אתה יוצא מן הבית למעין הרפתקאה, והדבר המדהים הוא שהרגליים יכולות לקחת אותך כל כך רחוק, וגם אם טעית לא אסון, אתה לא "מוגבל" ל 3-4 ק"מ שגומרים אותך.. זה מייצר דרגת חופש מנטלית ונפשית שונה שאני מאד מתגעגע אליה מאז הפציעה והזמן המוגבל. מאד מחכה לחזור למרחקים האלה.

    • afishler הגיב:

      כן, ממש יכול להבין מה שאתה אומר. קשה לי עדין להגדיר ריצה בצורה שהיא לא אימון….אבל בדמיון שלי, עם ההחלטה להתחיל לרוץ בשטח בסופי שבוע לקראת היעדים הבאים – אני בהחלט רואה בדיוק את מה שאתה מתאר. כיף.

  2. […] עם חברים למרחקים אחרים, שבזכותם אני כבר פחות רץ "סוליקו". נישנקתי קצת בקו הסיום, מרשה לעצמי סוף סוף לשחרר, […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s