השיבה הביתה

פורסם: 19/02/2014 ב-ריצה

מעת שהתחלתי לרוץ הייתי ממוקד בשני יעדים מרכזיים. חצי מרתון ת"א ולאחריו מרתון טבריה. הצבת היעדים מעמידה את כל העולם (טוב, את רובו, יש גם חיים מעבר לריצה) במעין צינור שבקצהו עומדת המטרה ושום רעש לא חודר אותו. זה מביא להתקדמות עקבית עד ההגעה. במסגרת אי חדירת הרעשים לא נתתי דעתי לשום דבר מלבד תנאי אימון זהים לתנאי המירוצים בהם אשתתף. מירוצי כביש. האספלט, כידוע, גם תמיד מאד זמין ליד הבית. במיוחד אם גרים בעיר.

אחרי כל הטרפת הזאת, פירוק צינורות המגן המיותרים ובמסגרת בדיקת "יחסינו לאן" עם עולם הריצה, מצאתי את עצמי מתגעגע חזק אל ה…שטח. באימוני המרתון הארוכים, להוספת העניין, תיכננתי פה ושם קצת מעבר בדרכי עפר, אבל זה מאד דומה לאספלט. לא לזאת הכוונה כשמגלגלים "שטחחחחחחח" על הלשון. באמריקאית קוראים לזה Trail Running, לנו באופן מפתיע אין מונח ממש טוב לזה, לפחות לא לפי ידיעתי. ריצת שבילים? אהההה…..בקושי.

Photo Feb 19, 11 57 21

אז מה בא לכם? במרכז תמונה מדהימה של סקוט ג'ורק, מהאתר שלו, scottjurek.com.

אני אוהב להיות בחוץ כמה שיותר, מגיע אחרי שנים של רכיבת אופני הרים אינטנסיבית מאד, שכללה חריש באמת עמוק של מגוון תנאי השטח בארץ בטיולים נפלאים, חלקם בהחלט אפיים. אופניים הכי אוהבים לרכוב בסינגלים, לא בדרכי עפר. בשבילים צרים שרוחבם מתאים רק לזוג אופניים יחיד….או לרץ אחד. קשה לתאר במילים את ההבדל בין מה שמקבל האדם בתנועה בשבינגל הצר לבין דרך הכורכר הרחבה, המתאימה גם לרכבי 4X4. בתמצית, החיבור לאדמה, לשטח, לטבע, הוא פשוט מקסימלי ומיידי.

אז התגעגעתי. ובהזדמנות הראשונה שחזרתי קצת לרוץ אחרי המרתון קבעתי כבר דייט בפארק קנדה, מחכה להיזכר ברגעים היפים על הסינגלים. ינואר-פברואר זה הזמן המושלם. הירוק כבר עוטף את צידי השבילים, השקדיות "צצות" לאיטן עד ההתכסות הבלתי נמנעת בשמיכה הלבנה, האדמה מהודקת, האוויר קר. ועם כל הטבע המושלם הזה לא יכולתי שלא להיות מופתע נוכח החוויה החדשה שלא ציפיתי לה.

לרוץ פתאום על שבילים שהייתי רגיל לרכוב עליהם לא הרגיש אותו דבר בכלל. כמו שאמר ידידי ואדים "אתה יותר קרוב לשביל", אבל זה רק נתון פיזי, שמתאר את ההגבהה שנעלמת עם מושב האופניים. יש שם עוד הרבה דברים אחרים. שוני בתנועה, בקצב, בהרגשה. אם האופניים הם אנטי תזה לקופסת הפח, המכונית, הריצה היא כמעט האנטי תזה המקבילה לשלדת האלומיניום של האופניים. אתה נשאר "עירום" על השביל, כשרק ביגוד הריצה מפריד.

השביל נהיה הרבה יותר פשוט בריצה. השיקול איזה כיוון לקחת, איפה הירידה יותר נעימה, מהירה, אתגרית, מאבד מחשיבותו. כל כיוון טוב לריצה. ברכיבה יש תחושה תמידית של דרישה מהשביל, תביעות: תהיה טוב, תהיה זורם, תהיה סלחני, שאוכל לטפס, תהיה מסולע, תלול בירידה, תביא אדרנלין. בריצה הגישה לעולם הרבה יותר רכה, מפויסת: תהיה מה שאתה, רק תהיה שביל, אני סתם עובר פה, לרגע. טכנית, זה גם עובד מצויין. עליות אתגריות באופניים הן תמיד מאבק. המכשולים הבאים בזה אחרי זה מקפיצים את הדופק לשמים, כל סלע שלא תיגש אליו נכון מספיק, תעבוד עם הגוף לפי הספר, יוריד אותך לאדמה, תמצא את עצמך מתנשף, הולך לצד האופניים.

בהתחלה, זזתי הצידה, מפנה מעבר כשהגיעו רוכבי האופניים, רק כדי לגלות שבעליה אני כמעט תמיד נתקל בהם שוב, עוקף אותם בקלילות. כשהם נלחמים עם המכשול, אני מדלג עליו רגל רגל רגל והוא מאחורי. אין מגבלה טכנית לרגלים, הן יעברו הכל. כל הזרימה בעליות משתפרת, התנועה שוטפת, הרגשה של קלילות אינסופית נטולת כל סירבול נלווה.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

לא ארחיב גם על המובן מאליו, ההגעה לפיסגה והמבט אל האופק הרחוק הנפרש מכל כיוון, הנופים שמלווים מרחוק בכל צעד אבל גם הפרח שמציץ במרחק פסיעה מנעל הריצה.

עם התובנות האלה, תחושת הריצה רק הולכת ומשתפרת. נכון, אפקט ה"נעלתי נעלים ויצאתי לרוץ" קצת מתעמעם, כי צריך לפעמים לקחת את המפתחות של הרכב ולהתנייד לשבילים, אבל אם שפר עליכם מזלכם ואתם גרים לא רחוק מאזורי שטחים פתוחים, זה מחיר פעוט ששווה לשלם. במודיעין יש לא מעט אפשרויות זמינות, החל משבילים ממש על סף העיר, מה שכונה פעם "ערבות מודיעין", שיהיו שם עד שהבנייה תשיג אותם, המשך ביער בן שמן המסועף באינספור שבילי אופניים, בפארק קנדה, הנסיך של השטחים הפתוחים וכלה בהרי ירושלים ועמק האלה המרוחקים טיפה יותר. אמנם, מהשבילים האלה נעדרתי שנים, אבל הרגלים זוכרות. אתה מתקדם על השביל, לא בטוח לגבי המסלול, וכמו בנתיב חשוך המואר בפנס, הנשטף בעוד אור עם כל התקדמות, כך גם אני נזכר בכל הצמתים וההסתעפויות מחדש בכל צעד שאני עושה שוב בסינגלים, שהיו לי מוכרים כמו טבע שני.

רק דבר אחד "ניפגם". ריצה על אספלט היא מתכון משובח להגעה לנקודה המדידטיבית שרצים מרבים לדבר עליה. המונוטוניות של הריצה מנתקת קצת את הראש מהגוף, מכניסה אותו למצב המיוחל שהופך את הריצה למעין טראנס. ובכן, בשטח אפשר לשכוח מהסיפור הזה. ריצה על סינגלים דורשת ריכוז מקסימלי בשביל, אין צעד אחד דומה למישנהו, כל דריכה היא אחרת, כל התקדמות דורשת תנועה אחרת של הגוף. קיפוץ מסלע לסלע, מעבר מכשול, ירידה של דרופ, תמרון בין אבנים. למען הבטיחות עדיף לא להיכנס למדיטציה ולשקול כל צעד בזהירות. קל מאד לעקם את הקרסול, ליפול, להיפצע ואם אתם רצים לבד, כמוני, זה יכול להיות מאד לא נעים להיות זרוקים על איזה שביל חצי נידח בלי אף אחד בסביבה ותלויים בחסדי הקליטה הסלולרית.

הצורך בריכוז הגבוה הזה מאפשר מעין חוויה מקבילה, התנתקות כמעט מכל מחשבות והיפנוט טוטאלי על השביל והצעד הבא. זה נותן אפקט דומה, אבל זה משהו אחר. בסופה של דרך, אחרי שמתחילים לרוץ בשבילים ה"פראיים" שארצנו מציעה בצורה מוגבלת, לא קל לחזור לאימוני אספלט די הכרחיים של אמצע השבוע, כשהזמן מאד מוגבל ונסיעה קלה מחוץ לעיר יותר בעייתית. בסוף השבוע, כשמזג האוויר טוב ואין בוץ, הבחירה היא כבר ברורה והראש עסוק עוד קודם בלשרטט את המסלול הבא על שלל הסינגלים שבסביבה.

עם כל זה וללא מחקר מסודר, אבל עם תחושות בטן והתבוננות על המציאות שסביבי, ברור שעדין רוב הרצים נמצאים על האספלט, חלקם הקטן על דרכי העפר הרחבות ורק המיעוט שבמיעוט מרבה להסתובב בשבילי ההליכה, הסינגלים.

אז….מה לארוז לכם? פיסת אספלט שחורה וחלקלקה או אולי איזו חתיכת סינגל פורח וסלעי?

יש יותר שבילים מזה? טרפתתתתתתתתת

תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אהבתי מאד

  2. Vadim Linetsky הגיב:

    מעניין לקרוא את החוויות שלי שנכתבו על ידי מישהו אחר:-). תחושה מוזרה כאילו מישהו קרא את מה שחוויתי ופשוט כתב את זה. במיוחד את נושא הטראנס בריצה על אספלט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s