בשביל. בגולן.

פורסם: 26/04/2014 ב-ריצה

כשקילפתי את הנעליים והגרביים בסיום המירוץ צצו להן זוג כפות רגלים מכוסות אדמה שחורה. זה בעצם הסיפור: לרוץ באדמת הבזלת של הגולן, חוויה ייחודית וכיפית שיצרו בשבילנו דרך מירוץ "אולטרה קצרין". בדרך, איבדתי את המקום ה-8 לטובת רץ חזק ממני, שעוד ניסיתי להיצמד אליו בסוג של קרב אבוד מראש. הגענו לירידות האחרונות לקראת קצרין וראיתי איך הוא מתמוגג כולו מהנופים הנהדרים שגולת הכותרת שלהם היא הכנרת, שנחשפה אלינו לראשונה. הוא ניסה לשתף אותי בחוויה שלו ואילו אני, אטום בתוך האוזניות שלי, רק חייכתי חיוך קטן. "בשביל זה היה שווה לבוא את כל הדרך לכאן" הוא אמר. אני לא חשבתי ככה. לי זה היה שווה עוד הרבה קודם.

ההתלהבות שלי התחילה עוד בנסיעה, בהשכמה, בזינוק, עם קרני אור ראשונות. בשבילי, להגיע לגולן האהוב, בפרק החיים הנוכחי, כשמדובר בהתרחשות די נדירה, לרוץ על שביל הגולן, לקחת חלק באירוע כל כך מגוון – זה כבר שיא בפני עצמו. לא הייתי צריך את הכינרת כדי להגיע לפיסגה, כל פיסת אדמה שחצינו, מראה שניגלה מגבעה, פרח שהציץ, היו המתנה עצמה ולי נשאר רק להמשיך לרוץ.

קרדיט: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

קרדיט: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

הגענו בערב לקצרין השקטה והקטנטונת כדי להספיק לאסוף את ערכות המשתתף. ערב בגולן אמנם, אבל השרב האביבי מעניק כסות חמימה לאוויר ומעלה סימני שאלה דקיקים לגבי טמפרטורות המחר. דברים השתנו קצת, מרכז עסקים גדול נבנה מעבר לכביש, אבל המרכז המסחרי בקצרין, נקודת הכינוס של המירוץ מחר, נראה עדין כמו אותו מרכז של עיירת פיתוח שהיה כאן כמה עשרות שנים אחורה. דברים משתנים רק על פני השטח ואולי טוב שכך. אני זוכר איך הגעתי לכאן כנער מטייל, מחפשים פיתרון שינה במחיר אפס ומוצאים את עצמנו ניזרקים ללינה באחד מימי שישי באולם הכדורסל של קצרין, לא רחוק כנראה מאותו מרכז מסחרי מנומנם.

בהמשך לאותה המסורת אולי, יצאנו לכיוון פארק קצרין על עתיקותיו כדי לאתר בו יער קק"ל קטנטן שיתאים לינטוע בו את אוהלנו. כחלק מהקירבה לשטח, האהובה עלי מאד, נראה לי מתבקש לארגן קמפינג כדי להעביר את שעות השינה המעטות שנותרו עד ליציאת ההסעה ב-5 בבוקר. אמנם מירוץ שטח ראשון שלי, אבל נראה לי הולם, כחלק מזה, לצפות לחווית קמפינג משותפת של משתתפי המירוץ. משהו ליצירת סוג של ביחד, אווירה מיוחדת לקראת האירוע. שטח עד הסוף. משום מה, הדבר אינו קורה ואופציות הלינה המוצעות כוללות רק חדרים שונים בצימרים הפזורים בעיר. קצת חבל.

קצרין מנומנמת לקראת היציאה למירוץ. נקודת הכינוס. 5 בבוקר

קצרין מנומנמת לקראת היציאה למירוץ. נקודת הכינוס. 5 בבוקר

הערב שקט והיער מבודד. את הפסטה חיסלנו עוד מזמן, בדרך, ונותר רק לפרוש מזרונים ולהתכנס למחשבות של לפני החלומות. השינה שלי מתוקה מה שאי אפשר לומר על זאת של ואדים, שותפי לדרך, המתהפך מצד לצד, כל הלילה, לפי עדותו. המרכז המסחרי המנומנם שפגשנו בערב, עוד יותר מנומנם לפנות בוקר, כשרצים מטפטפים אליו בזה אחר זה. השמשיות מקופלות עדין אבל המזרונים המפנקים שעל המחצלות והכריות, מפתים אליהם מתנדבים לדקות אחרונות של רגיעה. עדין מאד חמים כאן, באדיבות השרב.

האוטובוס שופך אותנו בחניון עין זיוון לקרירות מפתיעה ורוח נעימה. האופטימיות לגבי השרב השתלמה. את הדקות האחרונות לפני הזינוק מעבירים בחימום, המתנה, צילומים ומחיאות כפיים לרצים הגיבורים שהתחילו את האירוע כבר מזמן: המרתוניסטים, רצי ה-67 והמופלאים מכולם, מעיזי ה-80ק"מ.

מכאן הכל הופך מטושטש. בתוכנית עוד קבענו שנרוץ יחד. בפועל עת הטלתי את מימי בהנאה לא רחוק משער הזינוק הבחנתי לפתע שהקבוצה יוצאת לדרך. טסתי להצטרף לא מוצא, מאבד לחלוטין את ידידי, שנשאר קצת מאחור כנראה. למה לא בעצם? חשבתי לעצמי. בסופו של דבר, כל אחד צריך לרוץ את המירוץ שלו. במרתון בטבריה כל המחשבות היו חדות מאד. בשביל הגולן, אינני זוכר כמעט כלום ממה שעבר לי בראש. את המעט שאני זוכר, אשמור אולי הפעם לעצמי.

שביל הגולן שואב אותך אליו בעדינות. קרני אור ראשונות של בוקר מלוות את הרצים בכרי עשב אל עבר גבעת הטורבינות. מראה נהדר של הזרועות האדירות שנראות עוד קטנות בתחילה והולכות ומתפרשות כשאנחנו צועדים בעלייה ממש מתחתן. הר בנטל מתנשא בגבנו וחורש ירוק מקיף אותנו מכל כיוון. רגע אחד אנחנו עצומים אל מול טורבינות קטנטנות והנה על הפיסגה, אנחנו מתגמדים לנוכח המכונות האדירות האלה שחלקן מסתובב מעל ראשנו ומגלגל אותנו הלאה לכיוון הר חוזק.

אל הר חוזק מטפסים במתינות על מה שפעם אולי קראו לו כביש. הובטח טיפוס לא פשוט, אבל כשאני מחכה לטיפוס הזה מסתבר לי שסופו הגיע כבר כנראה. החזרה לעפר מתקבלת בברכה עם הקטע הכיפי של המסלול. סינגל טכני בירידה שמאפשר להוציא הרבה אגרסיות. קצת בחוסר אחריות אולי, אבל אני מקפץ מאבן לאבן מדלג מעל הבזלת ומפזז מעבר למכשולים, עוקף בירידה בלי חשבון. אפשר להוציא ממני את האופניים אבל לא את החיבה לטיסות הטכניות.

קסם של פריחה וטורבינות - קרדיט צילום: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

קסם של פריחה וטורבינות – קרדיט צילום: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

החלק היפה ביותר בכל האירוע הוא הערבוב הנהדר בין המקצים השונים. כולם חולקים אותו מסלול, הזינוק מתבצע בדירוג על מסלול קווי, באמצעות הקפצות לנקודות ההתחלה. מהר מאד אתה מוצא עצמך רץ עם רצי 80, 67 ומרתון שהתחילו לפניך אבל פוגש גם את האחרונים במקצים הקצרים יותר. אתה חולק כבוד והערכה לאולטראיסטים שנעים במתינות לידך ועוקף רצים העוברים כברת קילומטרים קצרה יותר. לכל אחד ההתמודדות שלו עם מרחקו היא עולם ומלואו, כל אחד כנראה שואב את ההשראה מרץ אחר שנמצא לידו וכולם פשוט…רצים.

בערך מאלוני הבשן מתחילים לנוע בכיוון כללי מערבה, עוזבים את הגבעות ונכנסים לאזורי המרעה של הרמה. הגולן הוא האאוטבק של ישראל, הווילד ווילד ווסט שלנו. לפנינו פרושים מישורים רחבים, עצים מופיעים בדלילות רבה בלבד. סוסים בעלי גוף מבריק רועים בנחת וכמובן, הפרות. באמצע דרך העפר, שלט מסוגנן ועדין מצביע שמאלה: "העץ של מוש". התאמצתי להבין על איזה עץ מדובר. יש כמה מועמדים מתאימים, לא בולטים במיוחד. על מוש אין מה לדבר בכלל.

העץ של מוש - באדיבות הצלם, דורון גורולצקי, שהשתתף במקצה ה-24 וגם עלה לרמה כחייל סדיר בתותחנים, יוני 1967

העץ של מוש – צילם דורון גורודצקי, שהשתתף במקצה ה-25 ק"מ וגם עלה לרמה כחייל סדיר בתותחנים, יוני 1967

למרות מה שהובטח, האביב עוזב כאן במהירות והגולן אינו בשיאו, אבל זה אינו מעיב על המראות. המישורים נראים כמו שמיכה ירוקה עצומה שרסס צהוב שטף אותה. הכל הולך ומתייבש אם כי גושי פרחים בודדים מפתיעים מדי פעם. פרגים אדומים ופריחה סגולה. לפתע, גופה מפוררת של פרה בצד הדרך. לא נותר ממנה הרבה, אבל העור עוד שם והזבובים חוגגים. בדרמות גדולות זה יכול בהחלט להיות סימן שאינו מבשר טובות. מסתבר שגם כאן, בדרמה הקטנה שלנו זה הופך לתחילתו של קטע מתיש. ארוך, עולה ויורד תדירות. השמש שעד עכשיו עוד הוסתרה בכסות עננים עבה וידידותית החלה להרים את ראשה ולהכות קצת. מה שאמור להיות מגמת ירידה משנה את כיוונו. זה מסוג הצירים המייאשים. שיממון שדורש התמודדות. בעליות הקצרות הולכים קצת, כשהן מסתיימות דוחפים לחזור ולרוץ. מלפנים שביל הרצים נראה ארוך ולייאוש לא נראה כרגע סוף. באורח לא מפתיע מסתבר לי בהמשך שזהו ציר הנפט. איכשהו, צירי הנפט כאן נימתחים תמיד בצורה ישרה ואכזרית, בלי שום התחשבות בתוואי השטח. אחד מטיולי האופניים המייאשים ביותר שחוויתי היה על ציר הנפט בדרום. שיפועים אכזריים הרבה יותר אבל תחושת חוסר אונים דומה.

הנוף הולך ומצהיב, השרב מטיל אובך ערפילי על נוף הכינרת המציץ כעת מתחתינו. אפשר כבר לראות סימנים של קצרין והגוף, כמו תמיד ברגעים האלה, מחליק לו כבר בטבעיות אל מוד ההישרדות שלו, שחייב לקחת אותי צעד אחרי צעד עד לקו הסיום.

למירוצי האספלט יש את המסה, ההמון, את העושר המספרי. כאן, בשטח, יש את תחושת האינטימיות. מעין משפחתיות חמימה שבאה לידי ביטוי גם בשולחנות האוכל הנעימים שברחבת הכינוס. מחליפים קצת חוויות, משלימים קלוריות, בודקים את התוצאות ומדדים לרכב שלוקח אותנו לטבילה קרירה ומתאימה מאין כמוה בבריכת הקצינים, בדרך הביתה.

בריכת הקצינים עין עלמין. תפאורה הולמת וקרירות מתבקשת לתום הריצה

בריכת הקצינים עין עלמין. תפאורה הולמת וקרירות מתבקשת לתום הריצה. המים צלולים מאין כמוהם

תגובות
  1. דניאל הגיב:

    נהנה לקרוא, תמיד

    • אוהד נחום הגיב:

      שמחתי להכיר ולהעיר אותך בדרך…
      בהחלט היה שווה !

      • afishler הגיב:

        הי אוהד – כיף לראות שהגעת לכאן. היית לי קשוח מדי ולמרות שהתאמצתי כבר לא היה לי כוח להיצמד. יופי של ריצה ובטח עוד נתראה על המסלולים.

    • afishler הגיב:

      תודה דניאל. מעריך את תגובתך. פידבקים זה דבר מבורך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s