עמוק בצהרי היום התגלגלתי לאט לצד הרכב. באנחה של שביעות רצון ירדתי מהאופניים, מחיתי עוד קצת זיעה מהמצח והנפתי את שלדת הכרומולי החבוטה למתקן על גג הרכב. המשימה הושלמה. כמעט.
התקדמתי אל המבנה הרעוע, השוכן בקצה דרך ללא מוצא, עמוק בתוך אזור התעשיה בלוד. פסעתי פנימה אל מה שאמור להיות מוסך. בצמוד לליפט היחיד הממוקם בחלל, עמד שולחן פלסטיק מלוכלכך וסביבו הסבו שלושה, איש איש וענייניו.
ג'ורג' הרים מבט ושלח אלי עינים נוצצות כאילו חולק איתי את ההבנה לרגע המרגש, יוצא הדופן שנוצר כאן, בלב לוד המיואשת, בשלהי האביב המהביל.
קאט! בעצם עדיף שנישאר עם תמונה קצת יותר אמינה…
גיורג' לא הסב עיניו מהסמארטפון שלו. באצבעות שחורות, מכוסות גריז וכתמי שמן הוא ריפרף בעצבנות על המסך. לידו, אחד מבניו כנראה, נמתח על כיסא הפלסטיק בעיפות של סוף יום העבודה. הנרגילה הממוקמת היטב לידו מעלה ריחות של עשן מתקתק והוא שואף אותו וכולו שביעות רצון נינוחה. האדם השלישי, עישן סיגריה, ולא עשה שום דבר מיוחד (זה לא הרגיש הזמן הנכון לבדוק מה קורה עם החוק למניעת עישון במקומות עבודה). נראה היה שאני שקוף, שכן איש לא ממש שם לב אלי ולרצון שלי לסכם את העיסקה ולצאת לדרך. טעיתי. "עלה למעלה למשרד", אמר פתאום ג'ורג', וכך הצלחתי להגיע לסיומו של אירוע יוצא דופן זה.
פעם בשנה מגיע הזמן המעצבן הזה. צריך להשקיע ברכב. זה מתחיל עם חידוש הביטוח, ריח אגרת הרישוי השנתית המתקרבת ואימת מכון הרישוי. בין לבין יש את הטיפול השנתי. מבט בקילומטראז' וחישוב זריז של גיל הרכב מבהירים לי שכדאי הפעם גם לטפל ברצועת הטיימינג. פריט שמן לשורה התחתונה של החשבון במוסך.
במקרה, שבוע לפני כן אני מתוודע לצ'יקו הנמר ממודיעין. בחור חמד שנמנה על חברי קבוצתי במרוץ "הר לעמק". 24 שעות אינטנסיביות ברכב אחד, רצים בסך הכל ארבעה קטעים מעשרים וארבעה ועדין, אין זמן לנשום, אין זמן לישון אבל יש ויש זמן לפטפוטים והעברת זמן בצוותא. המרוץ המגבש הזה מניע אותך כל הזמן מנקודה לנקודה עד למתחם הסיום המושקע והמפנק שלו ובדרך דואג לחבר אותך היטב לצוות הקטן שלך שחולק רכב. במשך יממה שלמה זהו כל עולמך. בסוף אותו אירוע אני יוצא עם המלצה חמה על מוסך ג'ורג' בלוד. "למה לשלם כל כך הרבה לשודדים במודיעין? ג'ורג' ובניו יפנקו לך את הרכב בעלות הרבה יותר הוגנת ועבודה איכותית לא פחות".
וויז כרגיל יודע את הדרך ולאחר תמרון קל בלוד אני נוחת בבוקרו של יום שישי בפתח המוסך. כאמור, מראה קצת מבהיל בתחילה, ספרטני משהו. מוסך, בדרך כלל, אינו המקום האסתטי ביותר שמגיעים אליו, אבל כאן נראה שהצליחו לייצר אנדרלמוסיה מסוג חדש ולא מעט טינופת בדרך. כשזה מתרכז בחלל פיצפון שיש בו בקושי מקום לליפט אחד, התחושה קצת יותר מעיקה.
כשאתה בא לטיפול, יש לך שעה להעביר וזהו. בגלל רצועת הטיימינג, ג'ורג' הבטיח לי עוד יום קודם בטלפון שזה יקח יותר זמן ולא תהיה ברירה אלא להשאיר את הרכב. איך מעבירים את הזמן?
הטריאתלוד – מתחם הזינוק
כך נולד לו הטריאתלוד ע"ש ג'ורג'. אירוע שנבנה מעצמו, אבל אין לי ספק שעוד יגיע לגדולות. מי כמונו הרי יודע, גם "הר לעמק" בטח התחילו פעם בקטן…
אני נוטש את הרכב בידים הבטוחות (?) של ג'ורג' ומשפחתו. בגדי ריצה עלי, תיק מלא מים, ג'ל, בננה וקצת תמרים. הכיוון, חזרה הביתה. ממודיעין 7 לוד למודיעין העיר. אם יש מרוץ י-ם אל ים, למה לא מודיעין למודיעין?
החלק הראשון של המסלול לוקח אותי לכיוון כביש 40 והכניסה לעיר, אילתור קל לשם קיצור ואני נחשף להלם תרבותי של ממש במרחק אפס מהכניסה ללוד. רגע אחד אני חוצה מתחם ירוק ומטופח משהו במרכז שדרה רחבת ידים וברגע הבא אני בשכונה ערבית, שלידה בתי השיכונים הסטנדרטיים שכולנו מכירים, נראים ארמונות פאר. בנייני רכבות של דירות, אבל במצב של עזובה והזנחה קיצונית. תחושה של מערב פרוע וייאוש. לא מראה מלבב. מעולם לא שמחתי כל כך להגיע סוף סוף לכניסה ללוד. משם, אני שם מול העיניים את מושב בן שמן, כתחנה בדרך ליער בן שמן ושביליו.
רן פרגמין כתב לי פעם שכשאתה מגיע ליכולת נפח מסוימת בריצה, כל ריצה יכולה להפוך להרפתקה. בלי אמצעים ראויים והבנה עמוקה במפות טופוגרפיות, לא קל לתכנן מסלול מדוייק בשטח והקילומטראז' יכול להשתנות בקלות. אתה יוצא מהבית עם רעיון כללי למסלול ומשם הרגליים יכולות לקחת אותך לכל מני כיוונים חריגים. אם אתה יכול לשרוד סביב ה-20 ק"מ, האפשרויות גדולות ותוכל למצוא יופי של הפתעות וענין. ואכן, כך זה נראה לא פעם. את הדרך מכביש 40 ליער בן שמן לא ממש הכרתי והתחושה של ההרפתקה ליוותה אותי מההתחלה.
זה אולי נשמע קצת יותר ממה שזה באמת, אבל בשיגרה האנטי הרפתקנית של העירוני המצוי והסולידי, גם בלקחת דרך עפר שלא ברור במאה אחוז לאן היא מגיעה, יש אלמנט של ריגוש. וכך דרך עפר לאורך המסילה הובילה לאחרת, לאורך השדות הצהובים כבר, אל מעבר מתחת לכביש מס' 1 שהיה בדיוק במקום הנכון והנה אני כבר ביער בן שמן המוכר, חובר לסינגל הכחול ההיקפי וממנו חותך כדי להגיע לאדום. עשרה ק"מ כבר מאחורי ומשהו רע מתרחש בגוף שלי.
יום אחרי "הר לעמק" הייתי מאד מכווץ באופן מפתיע. המאמץ הפיזי של המרוץ לא מאד קשה, הקטעים קצרים ואפילו החום שכולם התלוננו עליו, לא היה כזה גרוע אם הכנת את עצמך אליו. הוא הרי לא נפל בהפתעה.
יחד עם הכיווצים הגיעה עייפות קיצונית שתליתי בעיקר ביממה הארוכה ללא שינה. לפיכך, את השבוע שאחרי המרוץ עברתי במנוחה, בלי חשק מיוחד לרוץ וקושי לא רגיל לקום בבוקר. בתוך תוכי ידעתי שלרוץ מלוד הביתה, סוג של מיני פרוייקט, לא ממש טוב לעשות אחרי שבוע נטול פעילות. האילוץ הלוגיסטי הוא שהתווה את הדרך. להגיע הביתה פשוט חייבים. מאז שהתחלתי לרוץ, לכל האימונים הגעתי מוכן. כל אימון היה מבוסס על קודמים לו, לכל מרחק היה הגיון שהתבסס על מה שכבר צברתי. כשהגעתי לסינגל האדום ביער בן שמן, התחלתי להבין, שבפעם הראשונה, לאימון הנוכחי, הגעתי לגמרי לא מוכן. הרגלים כבדות, נטולות אנרגיה לחלוטין. עת יצאתי מהשטח המיוער והמוצל, בואכה הערבות הפתוחות והחשופות של דרום היער, מזג האוויר הנעים והמעונן, שליווה אותי עד כה, החל מתחלף בחום קייצי כמעט, של צהריים מוקדמים, אבל לוהטים.
הג'ל לא ממש עזר והקצב צלל נואשות. כל עליונת הפכה להליכה ואת הטיפוס התלול לחירבת רגב גמעתי מותש, בקושי רב. ניסיתי להחזיר כוחות בירידה מקווה לטוב בקטע האחרון שנותר: דרך עפר מדכאת משהו, בת חמישה קילומטרים עד לפארק ענבה, מקום שאפשר כבר להכריז עליו כנקודת סיום, קרוב לבית. המנטרה של "כל הזמן להיות בתנועה קדימה" עבדה איכשהו. הבננה שניזכרתי בה, נתנה עוד פוש קטן וכך, עברתי צעד אחרי צעד עד להרגשה המתוקה פתאום של כפות הרגלים מלטפות שביל אספלט, בכניסה לפארק.
את הסיום חגגתי בבית הקפה החדש והיפה המשקיף אל הפארק. זה לא מכבר ניפתח וכבר תור ארוך של ממתינים שעדין מנגבים את קורי השינה מהעיניים, נמתח לו מחוץ לדלת. התגנבתי מזיע ומסריח בין בלייני שישי בבוקר, רק כדי לפנק את עצמי בבקבוק קר קר של שתיה מתוקה ועתירת סוכר על מדרגות בית הקפה. גם 15 השקלים השערורייתיים שגבו ממני כאבו קצת פחות לנוכח המתוק הקר הזה ושמחת הניצחון הקטנה אחרי שעתיים ו-20 ק"מ לא קלים בכלל (400 מ' טיפוס מצטבר).
חגיגות סיום הריצה – קפה קפית, מודיעין
מטרים ספורים לפני הבית הגיע הטלפון: "הרכב שלך מוכן". ראבאק, רק חזרתי עכשיו מהמוסך. במקור התוכנית היתה להצטוות לרכב לא ידוע כלשהו ולזכות בהקפצה קלילה למוסך. את התוכנית הזאת איפסנתי לעת עתה עם סימני שאלה. בזריזות ירדתי על קצת אוכל להשלמת קלוריות פלוס החלפה לחולצה יבשה. הוצאתי את האופניים מהמחסן, הרכבתי את הכיסא האחורי וקדימה…
חלק 2: יש זאטוט להחזיר מהגן. המרחק אמנם קצר, כולה קילומטר ומשהו. אבל, הרגלים גמורות לגמרי, תאומים, דו-ראשי, ארבע-ראשי, יו ניים איט, והדרך חזרה היא עליה לא סימפטית בכלל. בכל זאת, ככה זה בתחרות איש הפח ולטריאתלוד יש חוקים משלו. אז רכבנו. למזלי, יום שישי, והמאפים שיוצאים אצל ענת הגננת חמים ומתוקים. בדיוק הקלוריות שחסרות לפני העליה חזרה. לא ויתרתי גם על כמה חתיכות שהילדים הפילו על הריצפה, גם לנוכח מבטיה המזועזעים של ענת. קלוריה זה קלוריה.
כשהגעתי הביתה הפיתרון כבר היה ברור. פחות מ-20ק"מ, מגמת ירידה. הלכתי על זה. החלפת חולצה אחרונה, הכיסא האחורי חוזר למחסן, תוספת מים לתיק והנה זה בא…
חלק 3: הרכיבה חזרה למוסך. טוב, זה כבר היה ממש פשוט. שלא כצפוי, מסתבר ש"מגמת" ירידה ללוד היא ממש ירידה כמעט לאורך כל הדרך. אמנם האופניים המקרטעים שלי נטולי מעביר אחורי והסינגל ספיד בירידות קצת מגביל, אבל הרוח בפנים, הדיווש קל ונעים ופתאום, שלא כמו בריצה, הקצב לקילומטר ממש מהיר. פחות מ-40 דקות והייתי שם, כפי שפתחתי את הפוסט.
בטח מתגנבת לראש הקורא השאלה התמימה אם היה שווה כל הוואג'ראס הזה. בשביל לחסוך כמה שקלים במוסך? ובכן, טוב ששאלתם. בתשאול טלפוני קודם בו התקשרתי למוסך הקבוע שלי במודיעין והשוואה למה שאמר לי ג'ורג' כמה דקות קודם לכן נמצא פער של כ-1000ש"ח. אתם קוראים נכון. נותר רק לקוות שכמו שצ'יקו הבטיח, מדובר גם בעבודה טובה.
הקטנוניים יוסיפו ויאמרו, שלמרות שלושת חלקיו של הטריאתלוד המפואר המתואר כאן בפרוטרוט, המפעל בהחלט חסר את אלמנט השחיה. לאלה אוכל לענות במילותיו של צ'יקו ידידי שהציע לערוך מקצה שכזה בשמן מנוע. לא חסר כזה באגני הפינוי של ג'ורג'.
בינתיים, להתראות בשנה הבאה. אתם נרשמים?
מקצה רכיבה – נתונים
מקצה ריצה – נתונים
המסע לצפון הרחוק 
התגובה הראשונה שהייתה לי כשהתחלתי לקרוא, זה "בחיית,למה לא התקשרת, הייתי מקפיץ אותך". כשהמשכתי לקראו, קלטתי שזה ממש לא הקטע כאן. זה לא היה עניין של לחסוך כמה גרושים, אלא לנצל הזדמנות שהחיים הביאו להרפתקה קטנה של יום שישי בבוקר. מעורר השראה להרפתקה כזו, חייב להגיד. אצלי זה היה כשבפעם הראשונה רכבתי לעבודה ממודיעין לכוכב יאיר. הרגשתי כמו קולומבוס.
גם וגם וגם….:) סחתיין עליך קולומבוס!