קבעתי איתם אבל הם לא באו. אפשר להבין. את הריצות הארוכות שלי אני עושה בין חמישי לשישי, משכים ב-3:30 או 4 ויוצא כדי להספיק לתפוש קצת חושך אמיתי. מודה, אני מכור חזק לרגעים האלה שהלילה מתחלף ביום, מנסה לתפוש את המפגש הזה בין אפלה לזריחה בדיוק ברגעים הנכונים.
תיארתי לעצמי שעוד אוכל לפגוש אותם, אי שם לקראת סוף הריצה. בינתיים, כהרגלי, יצאתי לבד, פנס על המצח, חולף על פני בני הנוער המסתודדים עדין בנקודות אינטימיות ברחובות, עוד לא מסיימים את הלילה שלהם, מסתכלים עלי כמו משוגע. אני, רק מתחיל את היום שלי, מסתכל עליהם בחיוך, ממקום שכבר היה שם פעם. זה באמת היה כל כך מזמן? גם אני "ביזבזתי" הרבה שעות פנאי וכעת מנסה לנצל כל דקה מזדמנת, משעות שהן כבר בכלל לא פנאי, כדי להספיק לעשות עוד משהו. כמו לרוץ.
ימים לא קלים. אם בריצות שבשיגרה אפשר להנות גם מראש שמתרוקן, מתנקה, מתפנה לשקט של צעדי הריצה, אזי ימים אלה דווקא ממלאים את הראש במחשבות רועשות ללא סוף. נחשולים של מחשבות שבדרך כלל נכנסות אחת אחת בתורן והפעם כמו עוסקות במרפקנות כוחנית, לא אדיבה. כל אחת מנסה להדוף את קודמתה, שתפנה את מקומה טרם זמן ואז עולה למרכז המודעות, מתמקמת ומפציצה את תוכנה ישר לתוכי. צבע אדום.
הדילמה של לרוץ או לא עם מוסיקה עולה בדרך כלל בהקשר של ההתלבטות בין התייחדות עם צלילי היער לבין ניצול כמה שעות של שלווה פעילה להנאה ממוסיקה רצופה. כמו בכל ריצת שטח בשבועיים האחרונים, הפעם הדילמה מתמקדת דווקא ביכולת לשמוע (או לא) אזעקות תוך כדי ריצה, בעובדה שגם אם תהיה אזעקה, שבילי הכורכר ביערות קק"ל הם לא המקום האידיאלי למצוא בו מחסה. הוסיפו את הנתון שכיפת ברזל לא מתוכננת להשקיע את הגנתה במעטים שמשוטטים בשטחים הפתוחים וגם את זה שלא מובטח שצופרי האזעקות נשמעים בכלל מחוץ למתחם העירוני. ככה מתקבלת אצלי החלטה הלא אחראית לסמוך על הסטטיסטיקה ולדבוק באוזניות.
מוסיקה באוזניים, בחושך המוחלט על השבילים היא לא מתכון לביטחון. יש משהו שקצת מפחיד אותי להיות לגמרי לבד בשטח, בלילה. העולם שלך מצטמצם למסדרון הצר של אלומת הפנס. כל מה שמעבר לזה הוא בלתי נודע, אפלולי מאד. איך מתפללת הכוהנת האדומה במשחקי הכס: "כי הלילה מלא זוועות…". אני תמיד צריך קצת לדבר לעצמי, לשכנע שהכל בסדר. זה אולי נשמע מעושה, אבל בימים של מלחמה, השכנוע קל יותר. עשרות קילומטרים דרומה יש חבר'ה כמוני שמסכנים את החיים שלהם ממש, צועדים קדימה בידיעה שאולי לא תהיה חזרה אחורה. בחסות הביטחון שהם יוצרים, לי יש את הפריבילגיה סתם לרוץ ורק לחשוש מהחושך: לקפוץ בבהלה מאיזה יצור מעופף שחותך לפתע ממש מול העיניים בתוך אור הפנס, לזהות שתי עיניים בוערות של חתול בוהה בי על איזה גדר אבן, כמו חתול הצ'שייר של עליסה בארץ הפלאות, לעצור בבהלה מול שתי נקודות זורחות מדלגות בקיפצוצים, רק כדי להבין שמדובר בצבי נס שהרגע הערתי כנראה, משנת לילה מתוקה.
השמים הכתומים של הזריחה, מרכיבים את העולם מחדש. עולם? בסך הכל שביל כורכר עליו אני רץ. מתחתי, נחל מודיעין וגדר ההפרדה, זקופה, בוטחת ושחצנית. כאילו לא ניתן בעקשנות של מכושי חפירה להורידה על ברכים באמצעות מנהרה או שתים. מעברה השני, כאילו יקום מפריד בינינו, כפר ערבי שלו. חורש מזימות, יגידו אחרים. החורש נצבע בצבעים רכים של בוקר והראש ממשיך להקשיב להלמות תופי המלחמה.
נחל מודיעין, גדר, כפר
אלפי שנים של התקדמות וקידמה, טכנולוגיה, הליכה על הירח, רפואה מצילת חיים. ועדין, האלימות הפרימיטיבית, הבסיסית, הקטלנית, היא כלי עיקרי לפיתרון בעיות בוערות בין עמים. אותה אלימות, רק מצוידת בעוצמת הרס שרק הולכת ומשתבחת. יש מלחמות צודקות? כנראה שכן, רק שהן אף פעם לא נכונות. לא נכונות, בראייה של כל האובדן המיותר הזה, של חיים, זיכרונות ורכוש. לא נכונות כי איך שלא תהפוך את זה – מלחמות הן נטולות הגיון. צודקות, כי פעם אחר פעם אנחנו מגיעים לנקודה ללא מוצא, למשבר, שכבר אין דרך אחרת לצאת ממנו בנקודה הנתונה, שכבר אי אפשר להבין את הלך המחשבה של אותם מטורפים העומדים מולנו. כן, אנחנו ודאי עושים טעויות לרוב, מפספסים הזדמנויות כאלה או אחרות להידברות. אבל כשמתברר היקף השיטנה והשטניות, הדחף הבלתי מסתיים לרצות להעלים אותנו מעל פני האדמה הזאת והמשאבים המושקעים בכיוון הזה, לא נותרת לך ברירה. התוצאות אכזריות, אבל זה או אני או הם ואתם יכולים לנחש מה אני מעדיף.
ועדין, ערימות המתים נערמות. כל חייל הוא חיים שלמים, עולם של כאב. חשבתי על הקלישאות החבוטות, הטקסיות, שנישאות עם כל מוות נוסף. הן צריכות להיאמר אך עם כל אמירה שכזאת, אני מתכנס קצת בתוכי: "אנחנו שולחים את תנחומינו…." – שולחים? במעטפה? ומה יעשו הכואבים עם תנחומינו? הם לא יתנחמו. "אנחנו משתתפים בצער המשפחות…" – משתתפים? לא באמת. אנחנו זוכרים אותם לרגעים, אבל ממשיכים בחיינו. הם נושאים את כל הכאב על עצמם ואיש לא יכול לעזור להם בכך.
והצד השני? גם שם קורבנות עלומים. גם שם צער וכאב. ילדים שרק ניסו להיות ילדים וחטפו את מה שלא הגיע להם. גם בין המטורפים, הרוצחים והמוני השונאים, יש את האנשים והנשים. האנושיים. רוצים לחבק ילד, אישה או בן זוג, לראות את השמש זורחת בבוקר, לחייך, לאהוב, לחיות. לא כולם עסוקים בתחבולות ומזימות של הרג. אתה רואה אותם שבורים, תחת הריסות בתיהם, איבדו יקירים. מקללים את מנהיגיהם, "הם חושבים שהם חיים בסרט", זועקת אישה בוכייה, "הכל נופל על ראשינו, על ראש האנשים הפשוטים".
מזכ"ל האו"ם אמר שהתגובה "לא מידתית". איזה ביטוי מטופש, מכובס. איזו מידתיות יש במלחמה? לא מדובר במשחק כדורגל שכונתי שעושים בו "כוחות". כשאתה לוחם על ביטחונך, עדיף לך להיות החזק יותר. הביטוי שהושמע "מוטב אלף אמהות בוכות, אבל לא אמא שלי", כואב אך נכון. החמלה קיימת, האכזבה שבצורך במלחמה, אבל ההבנה שיש יותר קרובים לליבנו. החיילים שלנו. איזה מידתיות יש בעובדה שאני רץ על השבילים בשעת בוקר מוקדמת ובשעה זאת ממש חיילים צעירים עושים דרכם תחת אש בין סמטאות עוינות, חלקם אולי נפגעים, אחדים אולי נהרגים? על החיילים האלה צריך קודם כל לשמור גם אם זה אומר חוסר מידתיות. החיילים האלה הם כמונו, הם חברים שלנו, שכנים שלנו. מחר אלה יהיו הילדים שלנו.
הקילומטרים נערמים. כשמדובר בריצה ארוכה, זה מרגיש לפעמים שצריך לחצות חצי עולם כדי להגיע לאמצעה, ולהתחיל לחזור. כורכר, סינגלים מיוערים, רץ בקטע סלעי יפיפה מעל מתקן אדם. בסיס מתעורר, כמו כפר שקט ומנומנם. רוכבי האופניים מתחילים להופיע וכשאני חולף במצפה מודיעין, החניות כבר עמוסות לעייפה ואני ממהר להיבלע שוב בשבילים מבודדים יותר הרחק מההמון הסואן על שני גלגליו.
אני נזכר כעת, שהם לא הופיעו, אבל תכננתי בכל זאת לפגוש אותם בבוקר, לקראת סוף הריצה. הדרך היוצאת החוצה מיער בן שמן לוקחת אותי לשביל פחות פופולרי. מימיני הגבעה הנישאה, אני רץ לאורכה, בבסיסה. השביל מטפס במתינות. אם אפנה שמאלה הדרך תתפתל ל"מבוא מודיעים". אני, ימינה, אל האוכף של הגבעה ולפתע, השביל המאובק הופך לאספלט סלול. כך סתם, בשולי יער בן שמן. כביש מטפס לראש גבעה. הוא ארוך יותר ממה שזכרתי. הגבעה, נראית קטנה, אך רחבת ידים. נוף עוטף אותה מכל כיווניה: חורש, עיר, כביש. שקט.
זה הזמן לעצור רגע, להיפגש. שלט קטן: חלקה צבאית. היא באמת קטנה מאד. חמישה,שישה קברים וותיקים, נטועים כבר חזק באבן ושיש. בשוּרה חדשה, שתי תלוליות טריות, נפרדות, כל אחת בקצה אחר, כאילו לא לחבר את הצער. תלוליות עמוסות זרי פרחים, שלטים, כתובות ודמעות. תאומות כמעט. שלט וכומתה – אחת סגולה, אחת שחורה. אני יושב שם לרגע, חושב על חוסר המידתיות; עוד מעט אחזור הביתה אל משפחתי המתעוררת, אשתי ושלושת ילדיי. היום מסיבת הסיום של גל הקטן בגן. בבית אחר במודיעין אישתו של דולב קידר תתעורר לעוד יום בו תצטרך להיות חזקה עבור שלושת ילדיה. משפחתו של נתן כהן תשכים גם היא לעוד מנה של צער, אולי כלל לא ישנו שם בלילה.
מחוץ לגדר, החיים ממשיכים חזק. כמו קלישאה. דווקא כאן, ואולי במיוחד כאן, בראש גבעת המצבות, מתאספת לה קבוצת רוכבי כביש לאימון בוקר. טייטס, צמיגים דקיקים, "ברך שמאלה בסיבוב". מסתבר שכביש בית הקברות הוא מסלול הקריטריום המושלם. המתים לא מפריעים לאיש. הם זורמים בשולי הקברים, מעלים ומורידים דופק, תנוחה אווירו-דינמית מושלמת. אולי גם בכל סיבוב חושבים רגע או שניים על הדיירים החדשים.
המסע לצפון הרחוק 