ויה דולורוזה
אפשר להוציא פוסט שלם מ-600 מטר?
איך הפכו 600 מטר בלבד להיות האנטגוניזם הכי גדול שיש לי בריצה? מה יכול להיות מנוגד יותר לריצה למרחקים ארוכים, בזרימה מתמשכת, במצב נפשי מענג של חצי הלוזינציה, מאשר רצועת אספלט עירונית, מקוללת של 600 מטר. בעליה.
והנה, מדי שבועיים, בתוכנית האימונים הנוכחית מנצנצת באימה המשבצת הזאת שיש לה משמעות אחת – איקס חזרות כפול 600 מטר. בעליה. אימון עליות קוראים לזה בעגה המקצועית. סיוט של בוקר אני קורא לזה מתוך יאוש עמוק.
מאיפה הפחדנות הזאת? כנראה מתוך העולם שלי, המבוסס על סוג של בלוק מקצועי, חסימה, שקיבלתי על עצמי בצורה מודעת כלשהי, מתוך חוסר רצון להתעמק יותר מדי בנושאי אימון, מונחים, דפקים ושיטות – בכל זאת, אני לא טומן ראש בחול ומקפיד לקרוא על פני השטח, בלי להפוך את נושא הריצה ליותר מדי טכני ומובנה. הנה כך, מאחר ויצא לי לקרוא על כך שאימוני חזרות עושים משהו טוב כנראה, אני מגלה בסופו של דבר שכל תוכנית אימונים שאני בונה מכילה בתוכה את המרכיב השנוא הזה. פוחד אימים להשמיט אותו, מוותר רק בכך שאני מתרצה לשבץ אותו במרווחים של שבועיים. כשמגיע הזמן לאתר ולהרכיב לי תוכנית אימונים, אני מחפש וסורק תוכניות בזו אחר זו, משמיט בחרדה את אלה שהייתי מעדיף לעשות אך אין בהן מרכיב של אינטרוולים, מעיף בגועל את אלה שמאלצות אותי לבצע אינטרוולים מדי שבוע, ולבסוף עט בשימחה על זו שמציעה לי את הפשרה האולטימטיבית. רק פעם בשבועיים.
מת מת מת ללכת על ריצות נטו. תנו לצאת בבוקר ולבלוע קילומטרים, לצאת מהעיר, לנשום עפר, להיתקע באבנים, לפלרטט בהנאה עם דופק נמוך ולא מחייב. אבל פוחד. מה לעשות, כתוב שזה חשוב, שזה אפילו מסייע למנוע פציעות. אף פעם לא זוכר למה בדיוק בדיוק זה טוב, מה זה בדיוק משפר. נשבע שקראתי עד הסוף מאה פעמים, אבל הקיבה מתהפכת מהתמונה שעולה לי בראש – הנה אני, עולה יורד עולה יורד עולה יורד. 600 מטר. תמונה קשה. אז אני מייד שוכח את כל התאוריה ורק זוכר שצריך לעשות. אין ברירה כתוב שזה טוב.
אין לתאר את ההרגשה שאחרי. אושר מזוקק. לחשוב שיש לי שבועיים שלמים עד הפעם הבאה זו הקלה שקשה לי להסביר. איזה רוגע לחשוב שיש עכשיו שבועיים של ריצות בלבד. קלות, קשות, קצרות, ארוכות, גבעות, ירידות אבל רק ריצות בכל מני מקומות בלי אותם 600 מטר. כיף.
ויום לפני? דיכאון. לא יודע מאיפה מגיעים כל התירוצים האלה. מיטב הניורונים במוח, הבכירים שבבכירים, מתגייסים להזכיר לי שבעצם, תשמע, כל האימון עליות הזה מחר, יכול להיות שאפשר לוותר. הגוף עמוס מדי, נפשית זה גדול עליך, עשית כבר מספיק כאלה, ממש חסר לך עוד אימון בשטח. ובכלל, במקום 11 חזרות, נראה ש-10 תספקנה בהחלט. אפילו 9 זה בסדר. תדע לך ש-8 זה ממש יפה. בוא נסתפק ב-6. זה מתחיל לכאוב הרי טוב טוב אחרי 4.
אבל אני? חמור גרם. כי מה שכתוב במשבצת בטבלה של האימונים, קדוש. שוב ושוב מנסה להשתכנע שזה לא בר ביצוע. 10 חזרות, אפילו 11, הן יותר מ-6 קילומטר, וזה רק בעליה. בזמן שהשכנה המנומנמת, הנפוחה קצת משנת הלילה, עוברת עם הכלב, משלימה לילה שלם של חוסרים בפייסבוק והרבה ״חחחחחח…״ בקבוצות הוואטסאפ, אני חולף על פני המסלול שלה 3 פעמים. רואה את המבט הסמארטפוני שלה מתחלף בקמטים של תמיהה; ״הי, הוא לא עבר כאן רק לפני כמה דקות?״. אני, נד לעברה ומתנשף, כנראה בווליום גבוה. למזלי לא שומע איך אני נשמע עם הנשיפות, מפאת המוסיקה באוזניים שמטרתה לשמש כסם הרגעה זמני, אפידורל אפקטיבי בצורה חלקית ביותר לכאב הזה שנקרא לידת אינטרוולים.
המממ, לידה. בתור אחד שלא עבר את הדבר האמיתי אבל השתתף בכמה כאלה כצופה, בטוח יש כאן הרבה מהמשותף: הנשיפות, הלחיצות, הכאב הבלתי נסבל הזה כשהדופק מוצץ כל טיפת חמצן שהגוף מזרים ועדין אין לו מספיק. והפתיחה? יש פתיחה בהחלט, אחרי חזרה אחת…שתיים…חמש…עשר, והנה היא יוצאת!!! הנשמה…
אז הנה אני. בסופו של דבר גובר על כל מכשול פסיכולוגי ומוצא עצמי כנגד כל הסיכויים, כלוא על אותה פיסת אספלט באורך 600 מטר. כמו אסיר. נע ונד, הלוך ושוב, בטיול הבוקר בחצר הכלא. שפוט למאסר של 10 חזרות ללא ניכוי שליש על קצב טוב.
אני מתייצב על תחילת העלייה בחושך מוחלט ועת שאני עולה ויורד כמו מטוטלת הרחוב סביבי משתנה לו לאיטו שינוי קיצוני. כוכבים מפנים מקומם לשמש, פנסי הרחוב כבים, מכונית הלחם פורקת כמה ארגזים ליד בתי העסק במרכז המסחרי. אנשים יוצאים לעמל היום ממתינים איש איש במקומו; מי לטרמפ, מי להסעה, מי לאוטובוס. השקט של הרחוב מתמלא מנועי מכוניות. כלבים מעוגנים ברצועות לידי בעליהם עושים את דרכם על השביל לידי. הם מנסים נואשות לגבור על מתח הרצועה המהדק אותם קרוב לאלה המוליכים אותם, רק כדי לנעוץ לי שיניים ברגל. נראה שהם מנסים לגאול אותי מייסורי.
מכתיבי הקצב היחידים על הציר הם טפיפות הרגלים שלי המדשדשות בעליה, ומידלדלות ברווחה זמנית בירידה, ה״פו-אה פו-אה״ של ההתנשפויות שלי ואותו קשיש שמלווה אותי כל אימון מחדש עוד באפלת השחרית בניקוי סיזיפי של המרכז המסחרי. הוא תמיד שם. מטאטא, מנגב, שוטף, עוד לפני הגעתי. גם הוא כלוא באינטרוולים שלו.
מה נותר לי אחרי שסיימתי לשפוך כאן הכל ולילל על מר גורלי? בסופו של דבר אני בא לעשות את העבודה. אולי אפשר לתת קצב קצת יותר טוב, יכול להיות שאפשר גם לייצר אימון מעט יותר איכותי. בשורה התחתונה אני לא מוותר לעצמי; עולה את העליות במקסימום מאמץ שתכננתי, מנסה להגביר עוד קצת גם כשהדופק מאיים להכריע, מחזיר נשימה בירידות, מסתובב בקצה בנחישות ומתחיל את העלייה הבאה. סופר באדיקות טבלת ייאוש לאחור, ועם כל עלייה שמסתיימת, קצה המנהרה נשטף בעוד קצת אור. כל אינטרוול המגיע לסיומו מעלה קצת את מצב הרוח. חוסר האמונה הקל מתחלף לו לאיטו בהבנה שעוד רגע וזה הופך לעובדה מוגמרת. הסיום, מעבר להכרה שהרגע קניתי לי שבועיים של שקט נפשי, עד הפעם הבאה, הוא גם תחושה נהדרת של הצלחה לעמוד במשימה. כשהמשימה אינה מלבבת מלכתחילה, ההרגשה של לעמוד בה היא ניצחון מעט יותר גדול.
בשטח הפתוח – מה שאני באמת צריך
אפילוג
אין תמונה טובה יותר הממחישה את הניגוד המוחלט בין הרגשת החופש המשכרת בריצה בשטח הפתוח לאימון המובנה והמשעמם הכולא אותך בתוך רצועת ה-600 מטר, מתאור הסצינה שהזדמנתי אליה באחת מריצות הבוקר האחרונות.
היציאה לשטח הקרובה לביתי במודיעין היא פיתחו של שביל למרגלות גבעה,המכונה גבעת ברפיליה. אחרי טיפוס קצר השביל הולך והופך צר יותר עד כדי סינגל, שבימים אלה עובר בינות כרי עשב מצהיב וקוצים ובימים טובים וקרירים יותר בין פלומות ירוקות. בנקודה הזאת, בה אתה מרגיש היטמעות מושלמת בנוף הגבעות הפסטורלי שסביבך, נחה עליך תחושה שאתה האדם היחיד בעולם. לפחות היחיד בישימון הפסאודו טבעי שבו חולפות רגליך הרצות. כאן בדיוק התחיל מתנגן לו אחד השירים בפלייליסט, המרומם את נפשי במיוחד, ומצליח לחלץ ממני הברות וקטעי מילים המשובצות בשיר. ברגעים אלה אני בודק טוב טוב שאני אכן לבד. הו אז, אני מרשה לעצמי להרים את קולי המקרקר עוד יותר, להניף ידים בדרמטיות ללא חשש שעובר אורח מזדמן ימליץ על אשפוזי בכפייה וללוות את הריצה בניפנופים נעימים תוך שירה במלוא גרון. ההתרגשות בשיאה.
כנראה שבנקודה הזאת, בסך הכל קילומטר מבתי העיר, החרידו פעולותיי הווקליות שני צבאים אומללים שרק השכימו משנת לילה מתוקה. לפתע זיהיתי את שני הפרטים פוצחים בדילוגי אמוק בנתיב מקביל לנתיב הריצה שלי. לרגע נאלמתי. הייתי קצת מופתע, מה שאיפשר לראשון לפתוח פער, לחצות את הנתיב ולהיעלם במהרה. כשהתעשתתי לנוכח המראה התמיד מופלא הזה של חיות הבר האמיתיות האלה, ההתעלות התחושתית רק התעצמה, מה שגרם לי להגביר את קול "שירתי", לפרוש ידים בעוז וכמעשה אלון מזרחי "האווירון" להתנדנד בהתאם ולהגביר את הריצה כאילו לנסות ולהיצמד לאותו צבי בודד שנותר מדלג לא רחוק ממני. אותו מסכן כנראה רק הוסיף ונבהל מהמשוגע שרודף אחריו, משמיע קולות מוזרים וכעת גם מנפנף ב"כנפיו" בעוצמה. במקום להיצמד לקרוב משפחתו שצלח את הסכנה, הוא המשיך קדימה, מאפשר לי להנות ממראהו האצילי לעוד כמה שניות יקרות, עד שפנה לכיוון הנגדי, הרחק מרעו והרחק ממני ונעלם בעשבייה.
לרגע הרגשתי כמו בסצינה המתוארת ב-Born To Run, על מעשה הציד הקדמון שהתרחש בריצה בלבד, דרך הקפת הטרף והתשתו עד אפיסת כוחותיו. אבל אני, רק רציתי לרוץ איתו, להתפעל ממנו ולאחל לו חיים ארוכים ושלווים עד כמה שניתן.
אז עכשיו, את זה או 600 מטר?
המסע לצפון הרחוק 