בואו נרוץ…רחוק

פורסם: 11/09/2014 ב-הרפתקאות, ריצה
ירח מלא טרום זריחה - כשחם, רצים בלילה

ירח מלא טרום זריחה – כשחם, רצים בלילה

בשבוע האחרון עלה דיון מעניין בקבוצת האולטרה מרתונינג (יש לקרוא במבטא אמריקאי) המקומית.

עופרי מילר, מפיק ידוע של תחרויות ריצה  (SportWeb) מכל הסוגים דיבר מעומק ליבו על מצב אירועי ריצות השטח בארץ. כל זאת בעקבות תחרות קטנה ואינטימית בהרי ירושלים שאליה הגיעו רק 150 איש. אינטימית אינטימית, אבל צריך לכסות הוצאות, ו-150 רצים ורצות כנראה לא עושים את זה.

התפתח דיון ער ובאמת מרתק על נבכי נפשו והרגליו של רץ האולטרה הישראלי. כמו תמיד, הופתעתי לגלות שיש עוד אנשים כמוני. אני אמנם עדין נמצא עמוק בשלב ההגדרה העצמית של אישיותי הרצה, אבל בחודשים האחרונים הרגשתי שהנה, הולך ומתגבש לו איזשהו אופי יציב, רצונות ושאיפות בהרגלי הריצה שלי.

כמו תמיד, אני נוהג לחזור להשוואות לעולם האופניים. אם תסתכלו עליהם, אפשר לראות שבעולם רכיבות השטח רוב הזמן רוכבים ופעם ב….הרבה זמן מפציע לו, אולי, איזה אירוע רכיבת שטח מאורגן ורשמי, שמגיעים אליו רוכבים. אני לא מתכוון לכמה עשרות מהם אלא למספרים גדולים יותר. אם אני ממש מתאמץ, עולה לי בראש ה"דזרט צ'לנג'" בסדום (גם זה במבטא אמריקאי ודרך אגב הוא משלב גם ריצה בשנים האחרונות) ובשנתיים האחרונות גם "אפיק ישראל" תופש תאוצה יפה (אירוע רב יומי!). תמיד היו גם האירועים ה"פיראטיים", חלקם כבר עם מסורת ממש. אירועים לא רשמיים או חצי רשמיים – רכיבת הצ'ימיצ'ורי (100 מייל במדבר), מבצע יואב (בדרום המופגז), Dusk till Dawn (בלילה, בלילה…), אירועי סינגל ספיד ססגוניים, אירועי סייקלו-קרוס מתעתעים (מעין רכיבת כביש על דרכי עפר). אבל באמת, רוב הזמן פשוט רוכבים. לבד, עם חברים, ליד הבית, רחוק מהבית. רוכבים ומגוונים – כי אם אתה רוכב יותר מדי במסלול ליד הבית, תעדיף כבר בסופו של דבר לעלות על אופני ספינינג.

ובריצה? האם המצב הזה יכול להתקיים בעולם הריצה? האם זה בכלל מצב רצוי לעולם הריצה?

נראה שעולם הריצה סבב מאז ומתמיד סביב האירועים. הם הציר המרכזי המניע את הכל. אפשר לראות את זה בבום המטורף של אירועי ריצה, תחרויות, המתקיימים מדי שבוע ולפעמים אף יותר מאירוע אחד בשבוע. אם תפגוש רץ מזדמן ותחקור אותו למה הוא מתאמן, כנראה שתמיד תהיה לו תשובה לזה: סובב עמק, מרתון כזה או אחר, נייט ראן תל אביב, הר לעמק. אם תפגוש רוכב על השביל ותשאל אותו למה הוא מתאמן, סביר יותר שהוא יענה לך שהוא מת לקפוץ כבר את הדרופ ההוא בבן שמן.

אולם, משהו מתערער בעולם האיבנטים. כמו בכל תחום עסקי, הבום הגדול מושך שחקנים רבים, אבל לשוק יש ביקוש מוגבל. כמו כל ענף עסקי, גם הענף הזה מתחיל לנער את עליו, להפיל את משתתפיו. קונסולידציה. אירועים שלא מצליחים למשוך מספיק משתתפים, לא יקוימו שוב. כמו כל סטארט-אפ, יש את המעט שתוקעים יתד ויש את האחרים, שאינם מושכים מספיק קהל ונעלמים.

בתחום השטח המצב אפילו חמור יותר. משום מה, מאסת הרצים נמשכת למובן מאליו, לקל, לזמין. מירוצי כביש, רצוי עירוניים, בליווי חולצה נחמדה בסוף עם הדפס "רצתי את ריצת הניצנוצים של מועצה מקומית מקשיבים". גם מדליה כמובן צריך. שימו לי בקבוקי מים קטנטנים כאלה בשורות, ושמישהו יכניס לי אותם ליד כדי שאני אשתה שלוק ואוכל להעיף אותם בכיף על הכביש. אל תישכחו גם למדוד לי את הזמן על העשירית כי אני חייב לשפר ב-2.4 שניות את התוצאה משנה שעברה. דרישות החוק לניהול אירוע שכזה מבחינה בטיחותית, ביטחונית, בריאותית ועוד כמה שירותים שצריכים להתפרנס, רק עולות בשנים האחרונות, מה שהופך את ההשתתפות באירוע ריצה גם לאירוע מכביד על הכיס, בגיזרת העלויות כמובן.

מה התוצאה? לשטח, באופן טבעי מגיעים אם כך הרבה פחות רצים. אלה שכבר מגיעים, עושים חושבים או חושבים ואז עושים – בוחרים אירועים בפינצטה. אם אתה במעמד הביניים הידוע לשימצה, נאנק תחת עול ההוצאות השוטפות, בכמה אירועים כבר תוכל להשתתף לאורך השנה, כאשר כל אירוע בעל נפח עולה כבר כ-300ש"ח?

כנראה שלא בהרבה ומכאן מתחילה קריסת עולם אירועי השטח. האם אבדנו? אני לא בטוח.

המחשבה הטבעית היא – למה לא כמו באופניים? בואו קודם כל נרוץ. בדיון המדובר, ממנו התחלתי, גיליתי להפתעתי כי למרות שחשבתי שאני היחיד, מסתבר שיש עוד כאלה ש"מדידת הזמנים" היא לאוו דווקא צורך קיומי עבורם, שלא חייבים כותרת "אירוע" כדי לצאת לרוץ במסלול מאתגר ויוצא דופן, אולי אפילו קצת הרפתקני. במרחק, באיזור, בתוואי השטח. כשריצה של שעות ארוכות, עם הרבה קילומטראז' הופכת למשהו שבשיגרה, האפשרויות שניפתחות הן ניפלאות. לא עוד סיבובים מסביב לבית, אלא תנועה לאורך כברת דרך, משהו שהוא לא רק "ריצה", אלא גם הרבה חוויה. כמעט טיול, אבל בפורמט של ריצה.

יש פה קאץ' אחד בחבילה המצוינת הזאת. לא סתם האירועים הם דלק רב משמעות בעולם הריצה. גם אני גיליתי, שהיעדים הם הדרך היחידה לצאת באופן כמעט יום יומי, בשעות לא שעות לריצות. האירוע הבא הוא ספק המוטיבציה, המכשיר באמצעותו אנחנו בונים את הגשר שמעביר אותנו מיכולת נוכחית, מעלה מעלה, אל השלב הבא. יוצא מזה שכדי להגיע לריצות החוויה אנחנו צריכים לשלב אותן בתוכנית האימונים. בסופו של דבר בתחרות הריצה, אני מעמיד את עצמי סוף סוף למבחן, מול עצמי כמובן. אני לא בא רק לסיים. אני בא למצות את כל חודשי האימונים הארוכים לסוג של מקסימום מושלם: מצד אחד, לחוות, להנות, ממש "להיות" שם. מצד שני, לתת קצת יותר מאימון, למתוח את היכולת, אבל גם לשרוד בצורה מכובדת, בלי לזחול לקו הסיום. וכן, אני ממש חייב את התמונה חוצה את שער הסיום בהנפת הידים הרשלנית, אך הנחושה שלי.

אבל גם מעבר לזה. האירוע הוא באמת חוויה מצוינת. גם אני אוהב להתפנק על כל מה שמארגנים לי ולהגיע לתחנת האכלה ולהתלבט מה בא לי עכשיו לנשנש (כן, זה עולה לי בשניות יקרות). אני מודה, כמישהו שכרגע בוחל בהתעסקות יתר עם ציוד, גם החולצה, שאני מוצא בשקית ההפתעות של האירוע, בין שלל הפרסומים וה"מבצעים" המדהימים ודוגמיות המשחה המהפכנית ("מרח היום תתעורר עם אותם שרירים כואבים גם מחר, אבל יהיה לך ניחוח מנטה חריף"), בהחלט משמחת אותי; זה מאפשר לי לצמצם את הסיכוי ללבוש חולצה ספציפית לשני אימונים רצופים כי שכחתי לדחוף בגדים למכונת הכביסה. זאת ההזדמנות לפנות בצורה נירגשת למארגנים: בחייאת רבקום, שימו לי דברים שימושיים לריצה בשקית, כי "באף" זה אולי נשמע מגניב אבל מאז שהפסקתי לרכוב לא מתאים לי המצנפות האלה על הראש. חולצה, גרביים, ויאללה אפילו נעלים הולך.

לרוץ במדבר - אין כמעט אירועים כאלה. צילום: אילן שחם

לרוץ במדבר – אין כמעט אירועים כאלה. צילום: אילן שחם

אחד החסרונות הגדולים של אירועי השטח המפוארים זה התזמון. עונת השיא הישראלית מתרחשת מן הסתם בחודשי החורף. ה-outdoors נמצא בשיאו, ירוק, פורח, רענן. סך הכל, החורפים כאן מעוטי גשמים, מזג האוויר נעים במשך רוב שעות האור. זמן אידיאלי להשתתפות באירוע, שבו גם הנוף הופך למרכיב משמעותי. בשבילי, הנוף תמיד חשוב. למה רק טוסקנה, האלפים בצרפת או עמק אאוסטה באיטליה? יש לנו ירוק גם משלנו. נגזר עלינו שמדובר בחודשים ספורים בלבד. אבוי לנו שמיטב מרוצי המרתון ההמוניים בחרו דווקא להתמקם סביב חודשים האלה.

למה אבוי? כי אירועי השטח הגדולים מדירים את זינוקיהם מחודשים אלה על מנת לא להתחרות בהם. אולי גם חוששים מיום גשם מזדמן וקצת בוץ. הקושי הרב בגיוס מתחרים, דוחק אותם לקצוות החורף, שם לא יתנגשו בהכנות למרתונים הגדולים של השנה או ההתאוששות מהם. הגיוני אבל מאכזב. רץ שטח רציני תמיד יעדיף אירוע שטח משובח על פני ריצת אספלט. אבל כבר אמרנו שאין הרבה כאלה כנראה. נותרנו עם סובב עמק, תנ"ך תש"ח בסוף הקיץ, אולטרה גולן, ים אל ים והר לעמק בסוף האביב. לקחנו מסלולים נופיים משובחים וקיבלנו אותם צהובים, שחונים ועייפים. בנוסף לזה בגלל טמפרטורות גבוהות וחמסינים של עונות מעבר נרוץ לא מעט גם בחושך, כדי לא להיכנס לשעות החום הכבד.

יצא לי בשבועות האחרונים לחלוק ריצות לילה מוטרפות עם חבורה חביבה. כולם מתאמנים ל"סובב עמק", מרחקים כאלה או אחרים. מעמיסים תיק באוכל, מפזרים קצת מים מראש בכמה נקודות, פנס למצב הדלק וקדימה רוץ. עברנו עשרות קילומטרים בהרי ירושלים, רובם בחושך מוחלט. רצים, הולכים, קצת מדברים. מודה, גם סוליסט כמוני למד להנות מהתופעה החברתית. רצים בקצבים שונים, בצמתים מבלבלים מחכים למתעכבים. השעות עוברות והקילומטרים נצברים. חוויה.

הנה המתכון שלי על בסיס העובדות האלה: שים על לוח השנה שני אירועי עוגן בעלי משמעות ויעדים מאתגרים (הי, אם יש לך תקציב, שים אפילו יותר, אל תתבייש). בנה תוכנית אימונים כלבבך. הדובדבן צריך להיות – שבץ לך כמה ריצות חוויה משובחות כבסיס לריצות הארוכות המתקיימות בדרך כלל בסוף השבוע.

אם אין לנו הרבה אירועים, אפשר להפוך את הריצות הארוכות לאירועים. התארגנויות פרטיות, לא שגרתיות, פעם באזור כזה, פעם באזור אחר. בזמן הכי מתאים והכי שווה לריצות האלה. אני לא מדבר על ריצות כדוגמת ריצות הלילה של Runway. הכוונה לנפחים של 30 ומעלה ק"מ. מרחקים ששווה גם ליסוע קצת כדי להגיע למסלולים מתאימים. כשרצים מרחקים גדולים, הריצה הופכת ליותר מסתם אימון. מדובר בשעות על השבילים והזמן הארוך יוצר ריאקציה כימית מיוחדת שהופכת ל"אירוע" בפני עצמו. במסגרת הזאת, במרחקים המתונים יותר, הריצות עוד תוכלנה להתקיים במתכונת של Self Supported. שאו את כל המים והאוכל עליכם. קנה המידה שלי מאפשר ריצה של עד 35 ק"מ עם 3 ליטר מים, בחורף אולי אפילו יותר. משהו שרץ יכול לשאת עליו ללא קושי קיצוני. למרחקים גדולים יותר אפשר לבנות את המסלול בצורה שתאפשר חידוש המים בנקודות ידועות מראש.

בא לכם אירוע מיוחד? ארגנו אותו בעצמכם. נכון, זה דורש קצת יותר – ציוד על הגב, יכולת ניווט, להרחיק לשטחים מוכרים פחות, לסמוך רק עליכם ולא על חברות הפקה. אבל אין לי שום ספק – זה כיף גדול.

על פיסגת קרן אל חג'אר במדבר יהודה – רוצים להיות שם? הפעם בריצה. צילום: אילן שחם

כבר חודשים רבים אני חולם על ריצה באחד ממסלולי המדבר האהובים עלי. רוצים להצטרף להרפתקה קטנה? בואו לרוץ מסלול של 32 ק"מ אל מה שמכונה קרן אל חג'אר. מדובר בנתיב מדברי, לא נגיש לכלי רכב. הזריחה מהפיסגה בצפייה מזרחה לכיוון ים המלח היא חתיכת תמונה לאלבום. בראש השנה, בין חמישי לשישי אצא לחגוג את תחילת הטייפר לקראת סובב עמק הבא עלינו לטובה. נרוץ קצת בלילה עד לפיסגה, נצפה בזריחה ממרומי הקרן ונשלים את המסלול המעגלי בחזרה אל מצוקי דרגות בשבילי גמלים מרתקים. נעשה זאת יחד עם קבוצת רוכבי אופניים: בעיקר כדי לראות אם החיבור הזה עובד אבל פשוט בגלל שמדובר במסלול החביב גם על רוכבי האופניים. אין כאן מארגנים ואין אחראים – אם אתם סומכים על היכולת שלכם לרוץ את המרחק ולהתמודד עם מסלול מדברי, סלעי ולא סלחני, פנו אלי ותקבלו עוד פרטים. בינתיים, צאו לרוץ…רחוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s