על החיים, על המוות

פורסם: 01/11/2014 ב-ריצה

לרוץ 166 ק"מ ברציפות זה קשה מעל כל דמיון. 200 ק"מ, אפילו יותר. בעצמי גיליתי שגם ריצת 61 ק"מ היא דבר לא קל. בחודשים האחרונים של ההכנה למירוץ הזה, הרגשתי לא פעם שהמקצה הזה הולך לאיבוד בראש שלי. הולך ומתגמד. זה היה השיח המתמשך עם אנשים שהכרתי לא מכבר, שהתאמנו למקצים הארוכים יותר, מאה ק"מ ומעלה ובכלל השיח האינטרנטי של קבוצות הפיייסבוק המתמרקות לקראת אירוע האולטרה החגיגי בארץ, סובב עמק 2014. ברוח הטרנדים הנוכחיים, רצי ה-166 ומעלה נתפשים עדין כמופלאים, אצני ה-100 כבוגרים מנוסים, אשר שנה הבאה יתכן ונלך בעקבותיהם. סובבי ה-61, הם הפעוטות, העושים את צעדיהם הראשונים בעולם ריצות האולטרה. בוקר טוב כיתה א, הזינוק בארבע בבוקר. לא לשכוח פנסים.

והנה, מסתבר שגם 61 ק"מ מצליחים לספק לך מנה יפה של כאב, רוח לחימה ורצון עז להגיע. זה אמנם נימשך פחות שעות מכל שאר מרחקי האולטרה, אבל בסופו של דבר מדובר (אצלי) בזמן כמעט כפול ממה שלקח לי לרוץ מרתון מלא, על כביש, במישור. שבע שעות עשרים ואחת דקות ועוד אחת עשרה שניות. הפעם בלי צליל אחד של מוסיקה באוזניים.

Photo Oct 26, 19 55 59

מת על הנפת הידים הקטנה הזאת בסוף

scroll

זה היה שלושה ימים אחרי המירוץ. חזרנו הביתה בלילה. לתום זו היתה הפעם הראשונה בנוקיה. לי, בטוח שפעם ראשונה אחרי השיפוץ הגדול שעבר ההיכל ובכלל אחרי יותר שנים ממה שאפשר לזכור. משחק ליגה שולי של מכבי ת"א. מבחינתו ערב מרגש עם חברים וקבוצת כדורסל אהובה, מבחינתי סוג של זמן איכות וקבוצת כדורסל פחות אהובה. מתחת לבית השכן עמד כבר הוואן השחור באורות מהבהבים. וואן שחור עם אורות מהבהבים בלילה זה אף פעם לא סימן טוב. הבנתי שזה ניגמר.

Photo Oct 27, 23 07 46

וואן שחור באישון לילה – לא סימן טוב

scroll

אחרי 50 ק"מ של ריצה משותפת ידעתי שאני צריך לקחת קדימה ולרוץ את המירוץ שלי. אילן היה הפרטנר שלי עד אותו רגע. בהחלטה של רגע נרשם כארבעה שבועות קודם לכן למרחק הזה, ללא הכנה מסודרת אבל עם רקע מכובד של חצאי איש ברזל ומרתונים. אמיץ. את ההקפה הראשונה רצנו כתף אל כתף. בהקפה השנייה מתחיל המירוץ. שלי, כנגד עצמי. אני, רגיל מחודשים של אימונים ארוכים להכניס מינון יפה של קטעי הליכה כשקשה לי. ביום הזה, אני מנסה להישאר עם אילן, שלא יודע מה זה לעצור. המרחק מתחיל להשפיע גם עליו אבל בתוך הקצב האיטי שלו, הוא לא נעצר פעם אחת. זה לא משאיר לי ברירה. אני רוצה להישאר יחד. במירוץ אולטרה ראשון אתה מגלה שלבדידות יש טעם אחר מכל מירוץ שהוא. יש את הרגעים שאתה מרגיש הכי לבד בעולם על המסלול. אפילו אם רצים אחרים לידך, זה לא משנה. אתה יכול להרגיש אחרון על המסלול. הכי אחרון. אז עדיף להישאר יחד.

במרתון, אירוע עירוני בדרך כלל, אתה תמיד חולק את המירוץ. הקהל, העיר, השטח האורבני. הרבה מתחרים אחרים. זו הרגשה אחרת לחלוטין. חגיגה אנושית שרק אירועים כאלה מצליחים לייצר. לשבילי העפר יש קסם משלהם וחתיכת שלווה, אבל גם בדידות מזהרת שמאיימת לבלוע אותך והיא נוצרת כנראה מתוך הקושי שלנו לצלוח את כל הקילומטרים האלה.

שותפים לדרך, לפחות ל-50ק"מ ממנה

שותפים לדרך, לפחות ל-50ק"מ ממנה

scroll

פגשתי אותו בסופר השכונתי. אנחנו גרים ארבע עשרה שנים בבניינים סמוכים. ניכנסנו לגור יחד בדירותינו החדשות באותו זמן, ילדינו בני אותו גיל כמעט ועדין, אנחנו לא יותר משכנים. נחמדים זה לזה, מחליפים כמה משפטים, אבל מתראים לעתים רחוקות. הפעם בסופר, אחרי חודשים ארוכים שלא החלפנו מילה. משה, עגלגל פלוס לפי הגדרה, מסוג השמנמנים שברור מייד שמדובר באנשים טובים בצורה יוצאת דופן. הפעם, הייתי המום. רזה, חטוב, נראה מעולה. בירכנו זה את זה והחמאתי לו על הגיזרה החדשה. כמו תמיד, הוא חייך את החיוך האינסופי ואמר בצניעות הבאמת סטנדרטית שלו כבדרך אגב: "כן, שיניתי תזונה וגם היה לי איזה עניין רפואי קטן". המשכנו לערום ירקות, איש איש בעגלתו, בכיוונים מנוגדים. כמה דקות לאחר מכן היכתה בי ההבנה. השינוי היה קיצוני מדי. מיהרתי אליו ובלי להתבלבל שאלתי ישירות: "אז מה אתה אומר בעצם, שיש לך סרטן?". הוא הינהן והסביר לי קצת. היה ניתוח וזה כל הסיפור. עכשיו יהיו כמה טיפולים, רק ליתר ביטחון. "הכל בסדר", ככה משה תמיד, עם החיוך האינסופי. אני נותרתי מוטרד.

scroll

איך זה שמתוך שבע שעות ועשרים ואחת דקות של ריצה זוכרים כל כך מעט? אולי טוב שכך, שכן ריצה ללא זיכרונות נקודתיים מעידה על זרימה טובה של ההתרחשויות, נטולת אירועים בלתי צפויים, ללא קטסטרופות או הפתעות. לפי התוכנית. אחרי הכנות כל כך ממושכות, חודשים של ריצות "חמש פעמים בשבוע", חודש אחד אינטנסיבי במיוחד של ריצות לילה ארוכות עד אור הבוקר, אתה כנראה מגיע די מוכן. בריצת 61 ק"מ נראה כי מרכיב אי הוודאות נותר קטן למדי. אתה מגיע באימונים עד כדי עשרה ק"מ ממרחק המקסימום, מתחיל להבין מה יעבור עליך אחרי יותר משש שעות ריצה רצופה. בעיני, הקסם הגדול של ריצות אולטרה הוא דווקא אלמנט ההפתעה. אתה מרבה לקרוא על מנעד הרגשות העצום של רצים במרחקים ארוכים, תהומות של ייאוש, פסגות של הנאה והרבה מאבק בכאב ובקושי. כשמדובר ב"ילד הקטן" של ריצות האולטרה (61 ק"מ) זו אולי התחלה טובה ורכה כשכל אלה מקבלים מימד קטן הרבה יותר, כניסה נעימה יחסית לעולם המרחקים הארוכים.

התמודדתי עם הייאוש, בקטע שנדמה בלתי נגמר, באמצע המסלול, כשחיכיתי כבר להגיע לחלקו האחרון של המירוץ, כ-10ק"מ במגמת ירידה. התמודדתי עם קושי וכאב בעשרת הק"מ האחרונים, מנסה לא להפסיק לרוץ כדי לעמוד ביעד הזמן שקבעתי לעצמי, נילחם נגד רגלים כבדות ושרירים כואבים. הייתי בפסגות של הנאה בחלקה הראשון, הקליל, של הדרך, לפני שהרגלים מתחילות לצבור את הקילומטרים המשפיעים, בפגישות קצרות ומרגשות באמצע הדרך עם חברים למרחקים אחרים, שבזכותם אני כבר פחות רץ "סוליקו". נישנקתי קצת בקו הסיום, מרשה לעצמי סוף סוף לשחרר, להעלים את הספק הקל, שתמיד שם, שאולי לא תצליח לסיים.

קצת ייאוש וכאב - חלק בלתי נפרד

קצת ייאוש וכאב – חלק בלתי נפרד

אבל היו גם דברים שנעדרו. לא היו שם פסגות של התרגשות. לא יכולתי שלא להשוות לסיום המרתון שהיה באמת עד לאותו רגע פריצת גבול אישית יוצאת דופן. שם, התהליך שעובר רץ בקילומטרים האחרונים לקראת ההגעה למתחם הסיום הוא יחיד במינו ואולי גם המשפחה המלאה שחיכתה על קו הסיום עשו את שלהם.

אחרי 61 ק"מ, כשהגעתי לשטיח הירוק, על קו הסיום, היה רגע גדול של שימחה, אושר, התפרקות של מאמץ, אך הוא חלף כלעומת שבא. ברגע אחד של בהירות ראיתי בצורה צלולה מאד שמדובר בעוד תחנה שעברתי דרכה, בדרך ליעד הבא. כי כעת, כבר ברור לחלוטין שמדובר בדרך וכל עוד אני נמצא עליה אני גם חייב להתקדם לאורכה. יכול להיות שאפשר, ככה בחושך, בלי שאף אחד מסתכל, לטפוח לעצמי על השכם ולהרהר בשביעות רצון קלה: "עשינו את זה, אבא’לה". רק תזכור, עצמי עונה לי בהגיענו, שיש עוד לא מעט לעשות ולחקור, לראות ולחוות.

סיימתי בדיוק כמו שרציתי; בתוך יעד זמן הגיוני, לא מפורק, שבור ומרוסק, עם טעם של עוד ורצון להמשיך. אחרי המרתון התקשיתי ללכת מספר ימים. אחרי 61 ק"מ בסובב עמק יצאתי עוד באותו אחר הצהריים לרכיבת שחרור נעימה עם בני. למחרת כבר התחלתי להתגעגע שוב לריצה.

scroll

פגשתי את ליאת, אישתו, יום אחד בחניה. "מה שלום משה, התאושש קצת?" שאלתי, רוצה לוודא שטיפולי הכימותרפיה הגיעו למקום הנכון ואולי אפילו לקפוץ לבקר. "איזה התאושש?" ענתה לי במבט שלא קשה להבינו, והוסיפה עוד משפט קצר שאיני זוכר בדיוק אבל הצליח להעביר את המסר בלי לומר אותו ממש. בשיחה הקצרה הזאת לא נאמרו כל כך הרבה דברים שפשוט קפצו מעצמם החוצה, בשיחה הקצרה הזאת אתה מבין כל כך הרבה דברים שתמיד קיווית שלעולם לא תצטרך להבין. כבר לא הלכתי לבקר.

scroll

קובי אורן, רץ ישראלי ייחודי. תיכף תבינו למה. קובי אורן רץ מרחקים ארוכים. לא סתם ארוכים. ממש ארוכים. ולא סתם צובר מרחקים, אלא הוא הכי אוהב לעשות את זה במירוצים המתקיימים לאורך מספר ימים ברציפות כשמסלול המירוץ הוא אצטדיון, כלומר סיבובים של כמה מאות מטרים נניח, לפעמים קצת יותר. התחרות האחרונה שלו התקיימה שבוע שעבר בצרפת על פני 6 ימים, על מסלול של אלף מטרים. הוא ניצח תוך צבירה של מעל 700 ק"מ. האגדה מספרת שמנהלי המירוץ איימו עליו שאם לא ישכב לישון איזה שעה הוא יפסל. הוא ישן 4 שעות במשך ששת הימים האלה של המירוץ שלו.

לא תתפלאו לשמוע שבמקרה של קובי זה מאד שכיח להיתקל באנשים ששואלים לגביו "למה?", אבל כשאתה מתחיל לשמוע את אותה שאלה לגבי המרחקים שאתה בעצמך רץ, נניח 61 ק"מ, זה פתאום מאיר באור אחר את כל מהות השאלה הזאת. כי לשאלה הזאת אין תשובה, לפחות לא תשובה ברורה. מצד שני, יתכן והתשובה לשאלה הזאת היא מאד פשוטה: "כי זה עושה לי טוב".

יש הרבה שיפוטיות בשאלה. היא באה ממקום שמחפש סדר בסיסי בעולמו המצומצם של השואל ואינה לוקחת בחשבון את המציאות המאד אישית של הנשאל. זו שאלה שלא באה לחפש תשובה אמיתית אלא להעביר ביקורת על הגיון מעשיו של הנשאל וגם לחלוק על דרך קבלת ההחלטות שלו. לא פעם ולא פעמיים ניתקלתי במונחים הבאים מתחום בריאות הנפש מוזכרים במשפט אחד יחד עם שמי. נכון, זה תמיד נאמר בבדיחותא, בחיוך, אולם יחד עם זאת מעיד על הלך רוח מסויים. בינינו, אני לא יכול להתכחש לאותו הלך רוח. מדובר עדין בקבוצה די מצומצמת של אנשים בעולם ומה שיוצא דופן נתפש תמיד כחריג – ולא במובן החיובי.

יש מונח מעצבן שמרבים להשתמש בו בעולם הריצה: "זר לא יבין זאת". הוא מעצבן בגלל הבנאליות שלו ונופך של יהירות השורה עליו, אבל גם מדוייק מאד בארבע מילותיו. הוא אינו ייחודי לעולם הריצות הארוכות ותמיד יהיה נכון לכל תחום פעילות חריג. לא תבינו את רוכבי האופניים המוציאים עשרות אלפי שקלים על ציוד יקר ערך, לא תבינו את מטפסי ההרים המסכנים את חייהם להגיע לפסגות הכי גבוהות, לא תבינו את הצלמים שרובצים ימים ושעות במטרה לתפוש את הפריים האולטימטיבי. לא תבינו, אז פשוט לכו איתנו, פרגנו. פרגנו לאנשים הלוקחים את עיסוקם בצורה רצינית, לומדים ומעמיקים ומחשבים את דרכם ופעולותיהם בתבונה. משקיעים מאמצים אדירים רק כדי להגיע מוכנים. הם לא חסינים מטעויות אבל עושים המון כדי למצוא הנאה וסיפוק ולהצליח להשיג את כל זה קודם כל בביטחה. כולם רוצים לחזור הביתה בשלום.

זר לא יבין זאת

זר לא יבין זאת

scroll

זה לא קל. זה אף פעם לא קל. כשאתה מגיע לצעוד בדרך האחרונה, אי אפשר להפסיק לחשוב על המשמעות של כל זה. אני חוזר הביתה, אני ממשיך בשגרה, לי יש עוד זמן. הוא נשאר כאן על הגבעה. בן 41.

"סליחה", היא אמרה, "סליחה שלא יכולתי למלא את בקשתך האחרונה. תבריאי אותי, ביקשת, ולא יכולתי". ואז, אף עין לא נשארה יבשה.

והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

(הבלדה על יואל משה סלומון – יורם טהר לב)

scroll

יש אנשים שכותבים דו"ח מירוץ אחרי אירוע גדול. Race Report קוראים לזה. מה היה שם במירוץ, שאני יכול לדווח עליו? לא זוכר פרטים. רצתי, פיטפטתי, נילחמתי קצת בעצמי, התרגשתי. עבדתי קשה לעמוד במה שתיכננתי ולא וויתרתי. הריצה עצמה, ממשיכה באופן מרהיב למלא שעות רבות בריק נעים. וואקום.

השבוע הייתי בהופעה של עידן רייכל. הוא מרבה לשבץ קטעי קישור קטנים בין שיריו. באחד מסיפוריו הזכיר כמה רצה ללמוד להנות מהרגע. במקום זה, תמיד התרפק על זיכרונותיו, הופעות שהיו, תמונות עבר שעלו בראשו, זיכרונות. בהופעות עצמן לא מצא עצמו נהנה. כאן, בדבריו, מצאתי פתאום את התשובה. לפחות עבור עצמי. הריצה, גבירותי ורבותי, היא אותו רגע חמקמק שאפשר להנות ממנו באמת רק בהתרחשותו. הריצה, היא ההנאה מהרגע ואין לה שום משמעות עמוקה מעבר לרגע עצמו. הריצה היא רגע שממש מרגישים בו את החיים, ורגע כזה אתה רוצה להאריך כל כמה שתוכל. ב-61 ק"מ למשל יש הרבה רגעים של חיים. אני רק מנסה לחיות אותם. בשביל זה אנחנו כאן, לא?

שבוע בדיוק אחרי סובב עמק מצאתי את עצמי לבד בבוקר יום שישי. למרות התחזיות הגשומות והקודרות השמש ביצבצה לה מתוך העננים וחמימות קלה שרתה על פני הרחובות. עדין "שיכור ניצחון" מריבוי הקילומטרים של שבוע שעבר, שמתי על עצמי את חולצת הפינישר 61 ק"מ של סובב עמק ויצאתי בעזוז להרי ירושלים לכיוון העננים הקודרים יותר. מלא ביטחון, האמנתי לחלוטין שאני הולך לתת לגשם בראש ולנצל את מלוא ההפוגה השמשית. ככל שעליתי מזרחה התרבו העננים וסימנים של גשמים עבותים שירדו כאן קודם לכן. עליתי בריצה מאבן ספיר לשביל המעינות, מאוכזב לגלות שהקיץ הביא עימו שריפות קשות לאזור שקטלו באכזריות את הצמחיה בהבל שחור. יחד עם זאת, האוויר היה נקי, ערפילים קסומים וחורפיים מילאו את הנוף, ריחות גשם שאין ממכר מהם אפפו אותי, והאדמה, למרבה השימחה ולמרות סימני הגשם הברורים, לא הספיקה לצבור מספיק מים על מנת להפוך לבוץ. הייתי לגמרי לבד ומצב הרוח עלה לשמים. סוף סוף ריצה קרירה באור יום. שלום לך קיץ, לא נתגעגע כל כך מהר. הגעתי לחירבת סעדים, על טיילת עמינדב, לכיוון סינגל IMBA. הצבי שחיפש אוכל בחניון כנראה הופתע כמוני ונעלם מיד. עם הכניסה לסינגל החל הגשם. דק בתחילה, אבל כמו בכל ביקור טוב של מרפי, הולך ומתגבר בדיוק בנקודה הרחוקה ביותר מהרכב. האבנים הפכו חלקלקות, הבוץ שלא היה קודם, הופיע, ונותר רק לרדת לדרך הכורכר, לעשות אחורה פנה, חישוב מסלול מחדש ולחזור על השבילים הלבנים לרכב שחיכה באבן ספיר. מאותו רגע הגשם הפך שוטף. במשך 40 דקות רצתי תחת ממטרי מים שהיו לנחשולים, דישדשתי ביובלי מים וחציתי נחלים שזרמו לרוחבה של הדרך. מימיני ומשמאלי שטפו מיני מפלים את צלעות ההר. האוויר היה עדין חמים ולא סבלתי מקור, רק חששתי למצבו של הטלפון האומלל שלי המונח בכיסוי רעוע על היד. הטבע התעורר. הבגדים נידבקו לגוף, גדושים ורטובים, אבל ככל שהגשם הלך והתגבר כך הלך וגדל האושר. כשהופיעה מולי שיירה של ג'יפים בטיול שישי של קופסאות פח סגורות, לא הצלחתי לראות את פני הנהגים מבעד למסך הטיפות או את תגובתם לחזיון, הכנראה ביזארי של רץ בודד, נוטף מים, על שביל מוכה גשם וסערה. דרך החיוך שלי רציתי מאד לצעוק להם: כן, אני משוגע, אני פסיכי לגמרי, אבל אני חי, אני חי, אני חי!

אני לא יכול לרוץ בשביל אנשים אחרים, גם לא מרבה להשתתף באירועים לזכר, אבל בבוקר הזה חשבתי וזכרתי את משה, שכני במשך ארבע עשרה שנה, שלא יזכה יותר לרגעים כאלה. כנראה שדמותו עוד תעלה אצלי בימים אחרים וריצות נוספות. אני לא ארוץ לזיכרו, אבל מאמין שעוד אזכור אותו ימים רבים.

scroll

צעדתי לקצה בכל המקומות שהייתי. גיליתי עולם חדש. המראות והצלילים לא היו דומים לשום דבר שהכרתי, הם היו מתוקים יותר. טעמתי טעם חדש של חיים.

אבל אז הגיעו הרוחות. בזעמן הפראי, דחפו אותי חזרה לחשיכה. אבל אני, כבר עשיתי דרך ארוכה. לא אוכל לחזור לאחור, והתחושה הזאת זורמת לי ישר ללב.

I went out to the edge

Of everywhere I’ve been

A new world here before my eyes

And the sights and the sounds

Were nothing like I’d found

They were sweeter

I tasted new life

And the winds they came

With their wild rage

Forcing me back in the dark

I have come this far

I can’t turn away

This feeling’s racing through my heart

 (Amber Rubarth – Desert Runners theme song)

תגובות
  1. אביך הגיב:

    לא אהבתי את הכותרת של הכתבה.
    תארת יפה את התחושות אבל, אתה יודע, אני פרגמתי ופחות נוטה לפיות. אינני רואה במעמץ הפיזי התגשמות שאיפות אוניברסליות. היסטורית האנושות לא זוכרת את שמו של רץ המרטון הראשון כי רק עצם המרחק והסיבה. לאומת זאת היא זוכרת היטב את כל אלה שהביאו להתקדמות הידע והחברה. זה מאד יפה להתגבר על הגוף וכאביו אבל זה לא תורם מאומה לקידום האנושות.
    מלבד זאת, אינני יכול לא להתרעם על ריצתך לבד בהרי ירושלים במצב הפוליטי והבטיחותי הקיים בארץ המסכנה הזו. נראה לי טפשי לסחק רולטה רוסית ולנסות למצוא גבולות למזל.
    ואגב, אני חושב שאדמונד הילרי, האדם הלבן הראשון שעלה לפסגת האברסט, הוא זה שענה לשאלה ״למה״ במשפט המפורסם ״בגלל שזה שם״!
    בהצלחה בהמשך

  2. מריוס הגיב:

    תודה על השיתוף והבהירות בניסוח.
    מעורר השראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s