הגיעו. חדשים
אפי רטט בהתרגשות והפריח משב ערפילי קור עם כל נשיפה. דהרתי במורד הסוואנה העירונית של מודיעין ותחושות חדשות אפפו אותי. הרוח היתה קרה אך חלק גופי העליון, העירום, להט מחום ובהק בגוון כתום עוצמתי. רק אזור חלציים שחור כיסה את גופי ועל כפות רגלי, הסנדלים. אלה גרמו לכל המהומה, המפתיעה, החדשה, המרעננת. הרגשה עוצמתית של צורך לצוד* ממש, אבל זנחתי אותה במהרה כי לעוט על המכוניות המעטות החולפות בשעת בוקר מוקדמת כזאת לא נראה מציאותי. ראשית, שלא כמו בציד הפרימיטיבי, הקדמוני, אין שום סיכוי לעייף מכוניות בריצה אחריהן. שנית, גם אם אצליח לצוד איזו מכונית חונה, לא מובטחת לי הנאה מסעודה של פח, פלסטיק ושאריות במבה הזרוקות לפעמים במושב האחורי. אז המשכתי לרוץ….
האמת היא שלרוץ בסנדלים בכלל לא היה בתוכניות שלי. אחרי יותר מ-5 שנים, ניגמרו סנדלי השורש הקלאסיים שלי וניצלתי בתודה את מבצעי חג ההודיה להזמין זוג מינימליסטי, אשר מזמן נתתי בו את עיניי. אני רץ כבר שנה וחצי במגוון נעליים מינימליסטיות, עד לזוג דקיק במיוחד – Merrel True Glove שקיבלתי במתנה מחבר שלא התחבר אליהם ממש. כשהסנדלים נחתו בבית, בתוך מעטפת דואר סתמית, לא הבנתי עדין שהכל יראה אחרת. אחרי רגע הרגל היתה בתוכם וזה אכן לא נראה אחרת, אבל הרגיש אחרת לחלוטין. רוח נשבה דרך החלון וכיבתה את נרות החנוכה. זה היה סימן. יצאנו מחושך לאור ואז שוב לחושך וממנו לאור הנעול בסנדל מינימליסטי.
המשכתי בדהרה קדימה. בסוליה הלא מתוחכמת של הסנדל, הצעדים רועשים בהחלט על האספלט. קולות הטחה רועמים: "פלאפ, פלאפ, פלאפ". לא נעים לאוזן ובטח גם לא לשכנים לפני עלות השחר. היות ואני מתכנן גם טיולים בשטח, נעול בסנדלים, דאגתי להצטייד באופצייה השמנמנה יותר של הסוליה. גרסת האולטרה. במקום מילימטר בודד של גומי השקעתי בארבעה. היציבה מרגישה בטוחה ונוחה. שום מפגע לא הגיע אלי מהאספלט. יחד עם זאת גמישות הסוליה נישמרת לחלוטין ומרגישה אינסופית ממש, מה שאחראי לעיקר התחושה הבלתי נתפשת כמעט של ללכת עם ולהרגיש בלי. הסנדל מרגיש כהארכה של כף הרגל, נותן לה את החופש שלה אבל מגן היטב מכל הצרות שעל הארץ. התחושה המשמעותית ביותר היא היכולת של כף הרגל להתפרש לרוחב, הרבה. כמעט הרגשה של…סנפיר. אין שום מחסום של נעל מהצדדים וכף הרגל ממש מנצלת את מקסימום השטח העומד לרשותה.
מרל מינימליסטיות. גמישות מאד ועדין לא כמו הסנדלים
ניכנסתי למוד האפריקני. אולי האינדיאני*. רץ מסונדל בערבות מודיעין, מתדלק את עצמי בפינולה* וממלמל הברות בשפת ה-Raramuri*. אתמול צפיתי בפוטייג' מדהים של פטריק מקאו רץ. ניתוח איטי של תנועת הרגל שלו. לנוחיותכם מצורף כאן למטה. למראית עין הרגל נעה לנחיתה על העקב, כשהיא נישלחת קדימה קדימה (יש לו צעד עצום בריצה), אבל בשבריר שנייה לפני המגע עם הקרקע היא עושה תנועה עדינה ורכה לנחיתה על האצבעות, הקפיץ של הבהונות בולם את האימפקט וכף הרגל מתגלגלת מהחלק החיצוני פנימה לנחיתה חלקה. מראה סוריאליסטי כמעט של שלמות. בסנדלים, כמו גם בנעלים, אין לי מושג איך כף הרגל שלי עובדת ואיך אני רץ, אבל ההרגשה של נחיתה נכונה מתעצמת משמעותית. זה כבר הכי קרוב ליחף והמנגנון עובד. אם הרגשתי את זה בנעל מינימליסטית, פה זה פשוט טבעי יותר. ככל שנוספים המטרים, התחושה המוזרה של לרוץ פתאום עם סנדלים נעלמת לה, הביטחון עולה והריצה זורמת. זה הכי טיפשי להתלהב מתחושות ראשוניות, אבל התחושות האלה, גם אם בעתיד ידעכו, יעלמו ואולי אפילו יתבררו כהזויות, הן חוויות שאני רוצה לזכור. משהו חדש נמשך זמן קצר והופך לרגיל. את "החדש" הזה זה אני רוצה לתעד, לקבע במילים האלה כאן, רגע לפני שיתפוגג לעולם הדברים השגרתיים.
ריצה מינימליסטית צריך לקחת בהדרגה. כל מערכות העומסים על הרגלים משתנות ממה שהגוף רגיל. עם כל הקילומטראז' שצברתי בנעלים, אני מעדיף לרסן את ההתלהבות בריצה הראשונה עם סנדלים. אחרי 5 קילומטרים אני עוצר, מתיישב ומחליף לנעלים שסחבתי איתי בתיק הגב. הכי מינימליסטיות שלי והתחושה של לעבור לנעלים בצורה כל כך מיידית היא מדכאת. המשקל שנוסף מכביד, הנעל לוחצת, הרגל מרגישה כלואה. כמו משקולות על הרגלים. נסו לדמיין אתכם רצים כשכף הרגל מחוברת לקרש. ככה זה מרגיש. געגועיי לגמישות הסנדל. הפער מדהים. הערבה האפריקאית נעלמת ברגע, הבוהק הכתום מגופי מתברר בסך הכל כחולצת מרתון טבריה הכתומה שבה אני לבוש ולא איזו הזייה על ריצה ללא חולצה. אזור החלציים השחור הוא הטייטס 3/4 שלי. מקווה שאף אחד לא שם לב לפסיכוזה הזמנית שלי ומסלק מחשבות אחרונות על ציד דמיוני. בכל מקרה מעטים המסתובבים בשעות האור הראשונות בקור המתגבר של דצמבר.
ממשיך לעוד תשעה ק"מ של רוטינה. העומס על השילוש הקדוש אכילס-סולאוס-תאומים מורגש ממש ובצורה חזקה ממה שהתרגלתי, בטח אחרי מרחק כזה (קצר יחסית). טוב שריסנתי. עוד נחזור לזה. עולם חדש ניפתח. (נ.ב יום אחרי, תאומים תפוס מאד!!!).
נוחים גם בשטח
מה קרה מאז?
הסנדלים כבר לא נראים כל כך חדשים. כרגע הם אפילו מלאים בוץ. רצתי איתם בשטח והסוליה המשובחת מספקת המון הגנה ונוחה יותר מהנעלים המאד מינימליסטיות שלי. תחושה מצוינת. החשש משיפשוף הרצועה בעור עדין לא התממש לשימחתי. 7.5 ק"מ לריצה הארוכה ביותר.
טיילתי איתם גם במדבר. על שבילים מאד מסולעים. האחיזה נהדרת, ביטחון מעולה בצעדים, גם כשסוחבים פעוט קטנטן, שהתעייף וגם נירדם, על הידים. כמו בכל סנדל, כשהרצועות לא מאד מהודקות, החופש בכף הרגל יכול להפריע לפעמים בהליכה, במיוחד בשיפועים יותר חזקים. מנגנון ההידוק של הפה טמפה פשוט ומצויין. משיכה קלה וסידור הרצועות והכל מתהדק. משיכה קלה לכיוון המנוגד ויש שיחרור. בהידוק נוצרת פיסת רצועה שאין לה מקום לשבת עליו, היא מידלדלת לצדדים וקצת מעצבנת. לדברי יוצר הסנדלים הם עובדים על זה ל-2015. שנה שלמה למצוא מקום לחבר את הרצועה? נו, טוב. בינתיים אני מאלתר.
טובים גם במדבר
——————————————————————————————————–
* הפוסט מושפע עמוקות ממונחים הלקוחים מסיפרו של כריסטופר מקדוגל, "נולד לרוץ". לא כי הספר אכן השפיע עמוקות עלי, אבל באופן מפתיע, הסנדלים הציפו זיכרונות משם באורח משונה. לאלה שאינם בקיאים, דהיינו לא קראו את הספר, אציין שהספר עוסק בהרבה תחומים סביב ריצה טבעית, בסיסית, מינימליסטית אם תירצו (המונח הפלצני). הספר הקפיץ מגמה (טרנד אולי) של ריצה יחפה או בנעלים המדמות ריצה כזאת עד כמה שאפשר. במרכזו שבט אינדיאני מקניוני מקסיקו שהוא בעל יכולת ריצה פנומנלית, מוכחת. אנשי השבט אינם מצויידים במיטב ציוד הריצה אלא מסתפקים בסנדלים מעשה ידיהם, המכונים הוראצ'אס, הבנויים מפיסת עור כלשהיא המהודקת בשרוכים המלופפים על הרגל. הספר גם הצית תעשיית סנדלים דומה סביב העולם, ואלה שלי הם גירסא שהתפתחה מהם, למבנה מודרני יותר. בנוסף, הספר מנסה להגיע למסקנה המיוחלת שאכן המין האנושי נולד לרוץ וזאת גם באמצעות ההוכחה של שימוש בריצה כאמצעי קדמוני לציד קיומי. באמצעות ריצה משותפת אחרי הטרף, בידודו מהעדר והכוונתו לנתיב רצוי, הצליחו אותם ציידים להתיש את החיה עד לכניעתה מאפיסת כוחות.
המסע לצפון הרחוק 