יוצא מהארדון

פורסם: 15/12/2014 ב-משפחה, ריצה
דרמה מעל הר ארדון והמכתש שטוף בגשם

דרמה מעל הר ארדון מעט אחרי הזריחה

הכי קל היה להתעקש ולשכנע אותם לצאת. כי כשהמדבר קורא לי, לא יעצרו אותי. גם לא תחזית מעורפלת משהו שמכריזה על גשם מקומי במזרח ובדרום וחשש קל לשיטפונות. כי מדבר זה ג'וי ואף אחד הרי לא באמת יודע מה הולך להיות שם, אז למה שלא נצא לבדוק בעצמנו. מקסימום…

אז הטיול יצא ואיש לא נעדר. 12 משפחות נעו דרומה בצורה חופשית לחניון בארות במכתש רמון. ומשעה שלוש, כשיצאנו בול בזמן, הפגזתי במחשבות חיוביות ואופטימיות קוסמית. לא משנה שכבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות האלה האור היה כמו של ערב בהתהוות. השמים קדרו יותר ויותר ורק מעט אור כתום הצליח להבליח לקראת השעה הקסומה של השקיעה. אור כתום עמום וקדרות שמעלימה כמעט את כל הצבעים על הגבעות המדבריות של אחרי באר שבע. הגבעות שמבשרות, הנה, עוד מעט אתה מגיע "הביתה".

הקדרות הביאה את הטיפות. הכי קל היה לחשוב שהנה זה רק גשם קליל. טיפות דקות שהשפריצו קצת על החלון, אבל כשניכנסנו פנימה לדרך העפר המובילה ללב המכתש, הטיפות הפכו לעבות יותר ואפילו היה צריך להפעיל מגבים. האווירה באוהל המשותף והממוזג בחמימות, היתה נעימה, והגשם שהתחזק וירד לסירוגין, אולם ללא הפסקה, ליווה אותנו כל הערב. היו הפוגות שאיפשרו להדליק מדורה נאה לבישול וגם טיפסנו לגיבעה סמוכה כדי לצוד את הברקים שהסתערו על מרחבי המכתש, מופיעים כל פעם בפינה אחרת ומאירים לשנייה באור מאד ברור, אך מתעתע, גבעות ומשטחים, סלעים וצללים. ואת הר ארדון המתנשא קצת צפונה מעל חניון בארות.

הכי קל היה לחשוב על זה שאנחנו במדבר, וכמה מים הוא כבר יכול לשתות, הרי לרוב הוא בעיקר צמא, והנה עוד רגע זה ניפסק. ממש עוד רגע ומחר יהיה יום יפה. אבל הגשם המשיך לרדת לו. לא בזלעפות, אבל בהחלט בסוג של נחישות. ובכל זאת, לפני השינה, אירגנתי לי את בגדי הריצה. כי לא באמת אפשר לוותר על ריצה במדבר.

הכי קל היה לקום בבוקר, בחושך. כי ישנתי די גרוע וגיליתי שהפוך הזה שקונים באיקאה, הוא במעשה כשפים שמיכה בלתי נראית. איתה או בלעדיה זה לא ממש משנה ואפילו שהייתי לבוש היטב, היה לי קר. אז התעוררתי עוד קודם, ויצאתי והשתנתי וחזרתי והעברתי את הזמן. אולי אפילו עוד נימנמתי אבל כשהגיעה השעה, השעון אפילו לא היה צריך לצלצל והייתי כבר ער לגמרי. ניכנסתי לבגדים הדקיקים וקיוויתי שזה יספיק ל-11 מעלות שהראה הלוח באוטו. כשהרמתי את הראש, ראיתי את השמיים בבירור מבעד לעננים. היה נדמה לי שיש אפילו יותר שמים מעננים אז אולי המחשבות האופטימיות התחילו ממש לעבוד. אבל היה עדין חשוך, אז קצת קשה לדעת.

עם אור ראשון הרמתי רגלים והתחלתי לאותת לגוף להיכנס לקצב המוכר לו. חימום על הציר הצפוני המסומן שחור ויוצא מחניון בארות. האדמה ספוגה, המכתש שטוף ורענן והנוף מתחיל להופיע מול העיניים. הדרך נוחה, חלקה יציב ומוצק וחלקה האחר ספק בוצי, ספק חול רטוב, השוקע תחת משקל הגוף בעדינות. כחצי קילומטר לתוך הריצה ונחל רמון זורם לו בגאווה בפיכפוך חרישי וחוצה את הדרך. אמנם לא הרבה יותר מזרזיף עבה, אבל מאלץ אותי לקפץ מאבן לאבן כדי לשמור על נעלים יבשות. כיף.

פעמיים הר ארדון - מכתש שטוף בגשם ושלוליות

פעמיים הר ארדון – מכתש שטוף בגשם ושלוליות

העננים מעל הר ארדון המתקרב יוצרים תפאורה דרמטית בהחלט מעל הפיסגה ועכשיו כבר אין ספק שהכחול הולך לשלוט היום בשמים. זה הולך להיות יום נהדר ואין דרך טובה יותר לפתוח אותו, מזאת שאני עושה ממש עכשיו. אני הולך ומתקרב על הדרך העוברת בבקעת מחמל, עוקף שלוליות גדולות פה ושם, מזהה את השביל המטפס לפיסגה מהצד המערבי. מרחוק יותר, מטפס בעדינות. מקרוב, כבר רואים שמדובר בשיפוע עצבני. פיסגת ההר מתנשאת לגובה 722 מטר מעל פני הים, אבל, רק כ-300 מטרים מתחתית המכתש. זה הטיפוס שנדרש לצלוח היום.

המסלול של הר ארדון מופיע במדריכים כטיול יום שלם למיטיבי לכת. למרות שהמרחק הוא רק 14 ק"מ, קשה לי לתפוש את העובדה שאני הולך לדחוס אותו לשעתיים. זו אמנם ריצה, אבל עדין המעבר הזה קצת מוזר בעיני. ממשהו שעושים יום שלם בדרך כלל, לאותו משהו שיגמר בשעתיים.

"…ואלה בניה, ישר ושובב וארדון" – דברי הימים א', פרק ב', פסוק 18

תוך כדי הרהורים בתוך קצב שהפך מונוטוני אני מגיע לתחתית השביל המטפס וכבר מעלה דופק בשיפוע חזק שמעביר אותי להליכה. זו דחיפה קצרה כלפי מעלה. מקטע תלול מאד שסופו מתמתן ומאפשר לי לחזור לרוץ לקראת הפיסגה. העליה מהצד המערבי אינה מספקת חוויות מיוחדות מלבד ההגעה בנשימה מאומצת לשפת ההר ותצפית דרומה.

חרך הצצה בפיסגה מקבל את פני המטפסים

חרך הצצה בפיסגה מקבל את פני המטפסים

הארדון ניצב בלב המכתש כמו בן אצולה ונראה כי הוא מודע לעצמו ומעמדו היטב. ממש נהנה בשמץ שחצנות לראות את המטפסים עליו מנסים להתמודד עם ההתנשפויות שכופה הטיפוס מחד והצורך הפתאומי לעצור את אותה הנשימה, כשהם נחשפים למראה הנוף האינסופי הנפרש לרגליהם, מאידך. זה מתחיל ב"חלון" ההצצה וממשיך לשלל זוויות של כל צבעי הרמון. השמש רק עלתה והעננים כבר כמעט התפזרו לחלוטין לשמים כחולים מאד, אבל הרוח למעלה מקפיאה ואחרי צילומים ספורים אני ממשיך להנות מהשביל שרץ על שפת הארדון. ההר הוא פיסגה שולחנית משהו וה"מרפסת" שלו ניצבת על מצוק תלול.

כמה נוף אפשר לחטוף? הרבה מאד כשאתה על הארדון

כמה נוף אפשר לחטוף? הרבה מאד כשאתה על הארדון

יש כאלה שנהנים מהנוף הנישקף מפיסגה, אני אוהב יותר את השביל, במיוחד כשהתוואי שלו הרפתקני ומרתק. אחרי הקפה נאה של מרפסת הפיסגה מגיעה הירידה הראשונה. צניחה של "מדרגה" אחת בגובה המתבצעת על ספק שביל, ספק קיר תלול. הריצה על המדרגה הנמוכה יותר היא כבר במגמה מזרחה וחוצה את ההר לפינה שתאפשר את השלמת הירידה ממנו. סלעים עצומים זרוקים כלאחר יד, שלוליות קטנות ורטיבות של גשם מדברי מלווים אותי הלאה. פנייה קטנה ולרגע הלב נעצר. שיא הירידה בצד המזרחי מונח הרחק מתחתי. מדובר בכמעט נפילה חופשית, כשהשביל כמעט אינו נראה לעין. עומק הירידה נראה משמעותית ארוך מהעלייה ואני מברך על ההחלטה לטפס בצד השני. החלק הראשון מתון דווקא, לוקח בשביל מופלא באמת לאורך קירות המצוק. הפעם אני מסתכל על הקירות מלמטה מזהה את הפיסגה ממנה ירדתי רק לפני רגע. עוד צעדים ספורים והצניחה למטה כבר בלתי נמנעת. למרות שאני ממש אוהב את הירידה בקטעים טכניים, העובדה שאני לבד וגם תוואי השביל הבאמת בלתי אפשרי מעבירים אותי להליכה זהירה. השביל רצוף פיתולים קטנים המנסים לספק אחיזה כלשהי על השביל שצולל בצורה תלולה באמת. שרירי הארבע ראשי גונחים כאן ועובדים בצורה מוגזמת שמורגשת במיוחד יום אחרי, בשעת כתיבת שורות אלה, כשאני מתקשה ללכת לכל אורך היום, עקב כאבים חזקים בשרירים. משהו שכבר זמן רב איני זוכר שכמותו.

שביל מופלא נמתח לאורך קירות המצוק רגע לפני הנפילה החופשית

שביל מופלא נמתח לאורך קירות המצוק רגע לפני הנפילה החופשית

בתום החלק התלול, הכי קל זה להרים ראש ולהתחיל להתבונן סביב. זה גם הכי כיף. בעיני, כאן מגיע הדובדבן האמיתי במסלול. הנוף הופך ל"ירחי" משהו. הפעם אתה לא צופה מלמעלה אלא נע בשביל בעל אלף צבעים. גווני אדום, צהוב וכתום, דיונות חול שהופכות לגבעות ותצורות סלע אין סופיות. ובתוך כל היופי הזה, בבוקר הכל כך מוקדם, רק אני לבדי. הרגשה מדהימה שהמילים מגבילות בתאורה. ממול בולטת כמו מגדלור, גבעת חרוט הידועה בצורתה…החרוטית. השביל נע לכיוונה והריצה מהנה בירידה מתונה, למרות הארבע ראשי שכבר מתחיל להציק. בשלב הזה כבר נמאס לי לצלם ואני שומר את המראות לעצמי, נהנה מהתנועה הבלתי פוסקת. נשפך לנחל ארדון ומתחיל בטיפוס המתון שיקח אותי חזרה למאהל. עוד קצת צבעים, מבט אחרון אחורה למקטע הכל כך יפה הזה ואני כבר בחניון יום שמהווה את אחת מנקודות ההתחלה של המסלול הזה. קשה להכיל את היופי הזה. אני נשאר עם החוויה, תודה קטנה בלב, ושמח על הבחירה הזאת. לפני יותר מעשרים שנה טיפסתי בפעם הראשונה והיחידה על הר ארדון בטיול רגלי עם חברים. אינני זוכר כלום מהטיול הזה, ולמרות אפס הזיכרונות בחרתי בכל זאת לרוץ להר ארדון, כי אולי "יש שם משהו". היה שם הרבה מאד.

המשך היום בשיטפונות בנחל פארן וטיול בקניון עדה - מומלץ

המשך היום בשיטפונות בנחל פארן וטיול בקניון עדה – מומלץ

אני קורא תמיד על ה"תוכנית". תוכנית האימון הקדושה, שהפכה לדת עבור חלק מהאנשים. "תיצמד לתוכנית" הם קוראים ואני חושב על זה לא מעט בזמן האחרון. התוכנית טובה כדי להביא אותך למקומות חדשים ונועזים, אבל צריך להיזהר לא לאבד בתוכה את הריצה. ה"תוכנית" שלי לא כללה ריצה של 14 ק"מ במכתש רמון, אבל בשלב הזה אני מעדיף להיצמד לשבילים טובים ולא לשום דבר אחר.

הכי קל היה לחזור, כי היה שם עוד יום שלם של שבת. יום של משפחה, שיטפונות בפארן, מסלול מקסים של הליכה במדבר. הכי קשה היה לקום יום למחרת, לבוקר חשוך, עירוני ואפרורי. קשה לצאת לקור ולרוץ שוב, על האספלט הפעם, סתם על מדרכות. הכי קשה, אבל גם את זה עשיתי. כי בסוף, כל ריצה היא סוג של רווח.

תגובות
  1. […] יוצא מהארדון […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s