נולדו לרוץ

התמונה של סקוט ג'ורק מתוך דף הפייסבוק שלו, שהביאה אותי לסיפור הזה

נולדו לרוץ – כמה שחוק מרגיש כבר הביטוי הזה? מאד. בטח בעולם הריצה. מאיפה הוא מגיע בכלל? אין לי באמת מושג אבל גוגל מספק יותר מרמזים ברורים לכך שספרינגסטין הביא אותו לראשונה בשירו האדיר מ-1975 שהיה ללהיט כחלק מהאלבום הנושא את אותו שם.

“One day I was playing my guitar on the edge of the bed, working on some song ideas, and the words ‘born to run’ came to me,” Springsteen has said of the song’s origin. “At first I thought it was the name of a movie or something I’d seen on a car spinning around the circuit. I liked the phrase because it suggested a cinematic drama that I thought would work with the music that I’d been hearing in my head.”

והיה לנו כמובן את הספר רב המכר של כריסטופר מקדוגל וגם את קבוצת הפייסבוק שעוסקת בריצה טבעית. בכלל, זה מרגיש כמו ביטוי שעובר כבר שימוש יתר, בטח בהתחשב בעובדה שרובנו כבר מזמן לא נולד לרוץ.

יותר מפעם אחת החמאתי לרץ כזה או אחר על היותו "מכונת ריצה", אבל האם אנחנו יכולים להיות כאלה בכלל? מסתבר שכן. דמיינו לעצמכם רץ, שכשאומרים לו "צא", הוא פשוט מתחיל לרוץ. אין לו תחושת קצב או צורך להאיט. הוא פשוט רץ, ממשיך קדימה, עד שאומרים לו לעצור. אין לו תחושת כאב, הוא לא יודע שהוא צריך לשתות, אלא אם אומרים לו לקחת מים. הוא לא ישים לב אם צריך להדק פתאום את אחד השרוכים שניפרם. הוא פשוט "מניע", מטה את הראש לצד, לקלוט את הנוף וממריא…אותו רץ סוגר 18 ד' לריצת 5 ק"מ, הוא גם מרכיב פזלים של 1000 חלקים בלי להסתכל על הקופסא ומנגן בפסנתר. מה שהוא לא יכול לעשות זה להצליח לעבור את הכביש לבד, או לדבר, מעבר למילים בסיסיות. אלכס שניידר הוא אוטיסט, בן 24 ויחד עם התאום הזהה שלו ג'יימי, הסובל מלקות דומה, הם שני אחים שהמושג "נולדו לרוץ" כמו הומצא עבורם.

בוקר אחד, לפני מספר ימים כשהתפעלתי מתמונת ריצה בשלג של Scott Jurek, בדף הפייסבוק שלו, עברתי על התגובות כלאחר יד. "beautiful!" כתב אלן שניידר, אביהם של התאומים והוסיף את הקישור http://www.autismrunners.com שהוביל אותי לסיפור המעורר השראה של משפחת שניידר.

אלכס וג'יימי שניידר – מתוך אתר המשפחה

התאומים לבית שניידר נמצאים בקצה הפחות מתפקד של הספקטרום האוטיסטי ועקב מגבלות התקשורת שלהם וחוסר היכולת להבין איך עובד העולם, זקוקים להשגחה צמודה. כמו מתנה, הסתבר להוריהם שיש משהו בריצה שעושה להם טוב ומרים אותם גבוה. כנראה אותו דבר שעושה טוב לכולנו, הרצים, רק שבמקום בו צעירים אלה אינם יכולים כמעט לתקשר, דווקא ההשפעה של הריצה ניכרת עליהם בצורה משמעותית, בהתנהגות הכללית ויותר מזה בתגובות בימי מירוצים. בעוד מתחרים אחרים עצבניים ומתוחים, אצל אלכס בוקר המירוץ עובר בנעימים, ברוגע, בחיוך. הוא קולט את ההתרחשות כבר מההשכמה והיות ואינו מודע למשמעות של יעדים, האפקט היחיד עליו הוא הידיעה שהוא הולך להשתתף באירוע שהוא אוהב.

אלכס הוא רץ מוכשר, ועובד כבר יותר מ-10 שנים עם מאמן, אשר לימד אותו לרוץ מאחוריו, כך שבצורה כזאת יוכל לשלוט על הקצב שלו. את הישג השיא קבע במרתון ניו יורק 2013, 3:14 שעות. ג'יימי רץ עם אביו, ולמעשה כל המשפחה החלה לרוץ בעקבות הגילוי של משמעות הפעילות הזאת עבור התאומים. אימם מגדירה את הריצה כדבר החשוב ביותר למשפחה, וכל השאר בא רק לאחר מכן בסדר העדיפויות. הם השתתפו כבר במאות אירועי ריצה, כאשר כל אחד מהם הוא חוויה משפחתית מיוחדת עבורם.

המאמן של אלכס מגדיר אותו כ"רץ Zen". שואב את ההנאה שלו מהחוויה הכי בסיסית של הריצה, תחושת המהירות והתנועה. הוא מתאר אותו כמו "הולך לאיבוד" בנוף החולף. נשמע כמו המצב המדידטיבי, שרצים רבים מתארים כסוג של שיא בריצה למרחקים ארוכים. הרגע בו המונוטוניות של הריצה מאפשרת לך לנקות כל מחשבה מיותרת מהראש, וכל דבר שעולה לך לתודעה בשלב הזה, שייך לגמרי לקצב הריצה ונמחק כמעט מיידית כשהריצה פוסקת. האוטיזם אינו הדבר המרכזי המגדיר את האחים. אפשר לומר שבעולמם המצומצם, הם קודם כל רצים, לפני כל דבר אחר. והריצה הזאת היא לא מטרה, אלא עצם הדרך, פעולת הריצה עצמה – היא המשמעותית עבורם. את זה ניתן לראות בתמונות של אלכס לאחר מירוצים, קובע מאמנו של אלכס, קווין מקדרמות'. אפשר לתפוש את ה"מהות" של אלכס הרץ, בתמונות הרבות התלויות בביתו, עומד על הפודיום, מחזיק את גביע המקום הראשון ומקבל ברכות, "כִּיפִים" (High Fives) מהמתמודדים איתו.

ריצה מנימליסטית מוגדרת דרך קבע בנעלים אותן נועל הרץ, בפשטות הבסיסית שלהן, או בכלל בריצה יחפה, הטבעית ביותר. נראה לי שהסיפור של אלכס וג'יימי שניידר מגדיר עוד צד של ריצה מינימליסטית. ריצה בצורה הפשוטה ביותר שלה, ללא צורך בשום אלמנט נוסף: לא ציוד, קצב, קו סיום או יעדים כלשהם. רק תן לרוץ. בקושי האדיר הזה של רוב האנשים להתחבר ולהבין את העולם האוטיסטי, יש, לפחות עבור אלכס וג'יימי, נקודת חיבור אחת חזקה ויציבה אל העולם "שלנו". בזכות הריצה.

מזמין אתכם לקרוא את הסיפור המלא באתר ובמיוחד את החלק המסופר ע"י רובין שניידר, אימם של התאומים וכן את דברי המאמן של אלכס, קווין מקדרמות'.

התאומים עם הוריהם – מתוך אתר המשפחה