יצאנו לחפש גבים צלולים של איזמרגד. מצאנו אותם
רוץ כבר רוץ. אז רצתי. צילם: רענן תמם
"החופש לזוז. אין יותר חסמים. אתה החסם היחידי." (רן פרגמין, בתגובה על תמונה מהריצה בפייסבוק)
התמונות מסתובבות אצלי בראש עוד מיום הריצה. אני חוזר אליהן פעם אחר פעם. המילים לא לגמרי מתחברות. אין לי ממש טקסט לחבר אליהן. הן מדברות בעד עצמן, הן סיפקו לי את החוויה שרציתי. זה צריך להספיק.
בדרך כלל המחשבות שלי יותר מילוליות. גם כאן אני רוצה לומר משהו, אבל לא ברור לי לחלוטין מה.
למה אולטרה?
יש הרבה תשובות. כל התשובות נכונות.
אפשר בעיקר להשתאות
יופי בכל פינה. צילם: רענן תמם
אבל לפני זה, מה זה אולטרה?
אולטרה מרתון לא ניתפש אצלי כהגדרה באמצעות מרחק. המרחק הוא אחיזת עיניים. אם עשית צעד אחד אחרי שסיימת מרתון, האם זה אולטרה מרתון?
אולטרה מרתון הוא דרך. הוא הדרך באמצעותה עוברים את הדרך. אולטרה מרתון הוא לצאת לדרך קליל, להיטמע בשטח, לחצות אותו מהר אבל לא מהר מדי, בהליכה כשצריך, כשאפשר, כשרוצים. אולטרה מרתון הוא לא לבזבז זמן אבל גם לנצל את הזמן – לפעמים גם להפסקת קפה, או לטבילה הגונה.
ריצות אולטרה מספקות לי את הכלי – היכולת לחצות את השטח באמצעות רגליי, לעבור כיברת דרך ניכרת, להגיע לפינות נידחות, יפות, מעוררות השראה ומרחיבות עיניים. פעם חשבתי שהקצב של רכיבת אופניים הוא מושלם, בכך שמאפשר חציית שטח עצומה ועדין שומר מספיק על יכולת של התבוננות. הריצה מאפשרת לחדד עוד יותר את הקצב הזה, להביא אותו למעלה גבוהה יותר. להתמודד פחות עם בעיות עבירות, לשלוט טוב יותר בדופק, להשאיר מרחב גדול יותר ליכולת לספוג את כל מה שקורה סביבך בשטח. ועדין, לחצות דרך ארוכה ומספקת.
כל מה שצריך זה נאקב גמלים איכותי לזרום איתו. צילם: רענן תמם
הקלילות שבתנועה היא המפתח לתחושת החופש המיוחדת הזאת. לא תרמיל גב עמוס לעייפה בציוד ופריטים. גם אין שימוש בשום טכנולוגיה מורכבת כמו האופניים, אשר מניסיון עלולים ליצור מגוון תקלות, חלקן משביתות. טכנולוגיות דורשות ציוד תומך, חלפים, מיומנות טכנית וכמובן שבילים עבירים ברובם, שחסרונם מתבטא בדחיפת האופניים תוך השקעת הרבה אנרגיה מיותרת. רק המינימום הדרוש נילקח; מים ואנרגיה בצורת מזון. את הפינוק שבהפסקת קפה השגנו עם כוהלייה מינימליסטית של רענן שהספיקה בדיוק לשלושה "שוטים" אחרי הטבילה בבריכת צפירה.
המסלול התאים למתווה הריצה. חצי ראשון טיולי, מהיר יותר, קליל, במגמת ירידה. יצאנו מערד לחימום על הכביש למצדה. ירידה לשטח בנחל צללית וריצה עם הסימון הירוק עד נחל צאלים עליון. יצא איתנו לדרך בועז, רוכב אופניים, אשר היה לצידנו ואף מאחורינו במקטע הזה. נישפכנו עם נחל צאלים עד החלק הקניוני שלו. שם ניפרדנו מרוכב האופניים שטיפס לסינגל מעל גדת הנחל הדרומית, דרך שעשיתי פעמים רבות קודם לכן. אני ורענן, לעומת זאת, העמקנו לתוך הנקיק, אשר מעולם לא הייתי בו קודם לכן. עשרות גבים, מלאים בהרבה מים מהסערה של שבועיים קודם לכן. מתווה סלעי בעל מיליון צורות. מדבר בשיאו. באופניים יש אינסוף אדרנלין, אבל את היכולת להיכנס לנקיק שכזה, עביר רק לשתי רגלים, אין. אני עכשיו בתקופת הרגלים. מחפש את הפינות היפות, בעלות אתגרי עבירות והרבה קסם. מוותר על אדרנלין.
ראש אבן מעל גדת הנחל
פגשנו את בועז בכניסה לשביל בריכת צפירה. גררנו את האופניים בשביל האתגרי ודילגנו על היתדות לתחתית הבריכה. אמיץ אחד צלח את הגב הקפוא בשחיה כדי לרדת לבריכה העמוקה הניצבת לה ממש מעל מפל צאלים והמרפסת האינסופית שלו. נוף שתמיד חוזר אלי בלילות, יותר מפעם אחת. הפסקת קפה, פלירטוט אגרסיבי של טריסטרמיות ומתחילים לטפס לערד.
חוצה את הגב כדי לרדת לבריכת צפירה.
טריסטרמית עושה עיניים מעל בריכת צפירה. קפה היא לא קיבלה
כאן מתהפכת הדרך. עכשיו זה כבר אירוע סבולת. טיפוס תלול לכפר הנוקדים ומשם דרכי 4X4 מתישות, בין מאהלים ופחונים בדואים שאינם מרנינים. שמש צהריים חורפית אבל קופחת. סיום בטיפוס אימתני של כ-3 ק"מ לקצה המלונות בערד. תלול להפליא, אך גם יפה. העיניים שוב מתמלאות נוף עם כל מטר טיפוס שמתווסף. טוב שבחרנו עבור האופניים חזרה נינוחה יותר בכביש.
סה"כ 33 ק"מ ובירה "נגב" צוננת במוסד המקומי השוקק בערד – "המוזה". פעם לא יכולתי בלי להוריד כאן המבורגר איכותי. הפעם הסתפקתי בנודלס וירקות מוקפצים (לא מומלץ). האתגר הבא, ברמון. יהיה ארוך יותר ולא פחות מעניין.
טיפוס מבריכת צפירה לכפר הנוקדים. צילם: רענן תמם
רענן במקברת סיל – מעין אתר קבורה בדואי בלב נחל צאלים
עוד גב צלול אל מול הגדות התלולות של נחל צאלים
המסע לצפון הרחוק 