45/47

בקעת ארדון ניפרשת מכרבולת חרירים

כשאתה עומד על שלוחת סכין כשמצידך האחד בקעת ארדון וההר הנושא את אותו שם מתנשא מעליה בדרמטיות השמורה רק לארדון, ומצידך השני ניפרש הרחק מתחתיך המשכו של מכתש רמון ה"ירחי", אתה כבר די בטוח שהבנת. מלפנים עומדת מולך כמו משואה, הכרבולת המשוננת והחרירית, שגם עליה תטפס בשביל צר ותחצה אותה ותרד ממנה בשביל מתפתל עד לחול הבוער בצבע חום/אדום של נחל ארדון. שם כבר תדע בוודאות שהבנת.

ואולי זה שקר ובעצם הבנתי לאורך כל הדרך, גם שבע שעות קודם לכן, אחרת אולי לא הייתי יוצא. כי בתחילת אותו שבוע נשרו אחרוני השותפים הפוטנציאלים למסע הזה ונותרתי רק עם עצמי והצורך להחליט אם אני לוקח את הדרך הזאת לבד. כי עם כל קורטוב ההרפתקנות שאופף אותי, אני עדין מגדיר את עצמי אדם זהיר, אחראי אפילו. פחדן ממש. המדבר לא זר לי, אבל להסתובב בו לבדי לא ממש העזתי. אולי פה ושם, לסיבוב קצרצר, אבל למסע רגלי של יום אחד לאורך 45 קילומטרים, עדין לא.

אולי יותר משאני פחדן, אני שואף באדיקות להגשים את תוכניותיי. וזאת היתה תוכנית שניקבעה עוד חודשים קודם לכן. כשסיימתי את ריצת קרן אל חג'אר בראש השנה ידעתי שהחורף ארצה לצאת לשתי ריצות מדבר ארוכות. וכעת הגיע זמנה של הארוכה מהן וחלון ההזדמנויות של חורף 2015 הולך וניסגר. זה מסלול שמלווה אותי בראש כבר שנים, מימי האופניים. בדיעבד, נותר לי רק לברך שהגעתי אליו רגלית. בשבוע לפני יום הולדתי ה-47 הבנתי שלא אוותר על המסע וככל שהעמקתי בזה, ידעתי בתוך תוכי, שיותר מאשמח לחגוג אותו עם עצמי במדבר. אז יצאתי…

את נושא הביטחון האישי פתרתי באמצעות שכירת טלפון לוויני ליום אחד. חברת small-word.co.il היא בעצם אדם נחמד בשם אלעזר, אשר מביתו ברעננה יכול לצייד אתכם במגוון מכשירים לתקשורת לווינית במחיר סביר ביותר. אין קליטה במדבר? זו כבר לא תהיה בעייה. נכון, יש תקלות שלא יפתרו באמצעות טלפון, אבל גם ליווי אנושי לא יכול לכסות את כל הצרות הפוטנציאליות. הריצה עצמה תוכננה למסלולים מסומנים היטב ורציתי להאמין שאני בהחלט מוכן ומנוסה מספיק למשימה.

מידע לשעת חירום

כמו מטייל אחראי במיוחד הותרתי על שימשת הרכב דף מפורט עם פרטי הריצה, המסלול שלי ושעת החזרה הצפוייה. התחזית הבטיחה יום בהיר ושמשי אך לא חם מדי. הניסיון קובע כי ביום כה שמשי, גם בטמפ' סבירות, החשיפה הקבועה לשמש, משפיעה, מתישה ודורשת נוזלים. במצפה רמון עוד היה אכן קריר, אבל לפני היציאה, על תחתית המכתש, העלייה בטמפרטורות מורגשת היטב. כדי ללכת על הצד הבטוח מילאתי את מנשא הריצה שלי בכמות המים המקסימלית שניתן לשאת עליו. 2.5 ליטר על הגב, בשקית שתייה ועוד שני בקבוקים של 600 מ"ל כל אחד. מה שלא לקחתי ומומלץ מאד, הוא פילטר לסינון מים. כמה ימים אחרי הסערה הגדולה ששטפה הכל במים, פילטר שכזה יכול בהחלט להבטיח אספקת מים נדיבה ללא חשש. את כל שאר המקום הפנוי מילאתי במזון על בסיס פיתות, אגוזים וכל מני עוגיות. שלא כהרגלי הצטיידתי גם בכדורי מלח. אפילו ג'לים לקחתי רחמנא לצלן וזרקתי גם שני אופטלגין לאריזה. למצלמה נישאר מקום רק ביד אבל הייתי נחוש לתעד, אז לא ויתרתי עליה.

כל מה שצריך לצאת לדרך: נעלי ריצה זה ברור, תיק עמוס מים ואוכל וכמובן – טלפון לוויני

זה רגע מאושר, לצאת לדרך. השמים מחייכים, המדבר מקבל את פני בכל צהיבותו המרהיבה. עוד מעט אבלע לתוכו. לבד. מתחיל לתעד את עצמי רץ. זה קטע לא פשוט. יש להציב את המצלמה על סלע כלשהו, כזה שיאפשר לשמר את הפריים שאני רואה בעין. השמש החזקה לא ממש מאפשרת לראות את מה שניתפש בעין העדשה. כל צלם יאמר לכם ששעת הצילום היא קריטית, איכות האור קובעת. אבל במצב המצוי יש רק את הרגע הנוכחי והאור הלא מוצלח שלו. כשאתה מצלם חי בשטח, בתנאים מינימליים של מצלמה פשוטה, בלי אובייקט מלבד עצמך – מה שיש חייב להיות מספיק טוב, כי אין לו תחליף. חזרתי על תמונות, מפעיל את הטיימר, רץ הלוך ושוב, עד שעייפתי. מניח שרק על צילומים צברתי כקילומטר ריצה, אבל אלה הזיכרונות שלי והמראות של הפוסט הזה.

מתחיל לתעד. מעלה דקלים. הכרבולת מתנוססת במרכז התמונה

הדרך אוספת אותי בהדרגתיות, כאילו לאפשר היטמעות רב שלבית ביופי המדברי, לרסן את ההתרגשות. תחילתה דרך מנהלתית רכה עד לחניון היום במצד סהרונים ומשם ירידת ג'יפים במעלה דקלים לכיוון נחל נקרות. מרחוק מתקבל רמז לפינאלה הצפוי. כרבולת חרירים מתנשאת במלוא כרבולתה ולמרות האובך ניתן לראות את השביל הדקיק שעוד כשבע שעות ארד בו, מותש כבר. נחל נקרות רחב הידים מקבל אותי. פעם היה ידוע כמה שרוכבי האופניים מכנים "דשדש אימתני" – מרבץ אבני נחל קטנות, במרקם חולי, טובעני, הבולע את צעדיך והופך את ההתקדמות לעינוי. רשות הטבע והגנים, בפרוייקט אדיר, המתקיים בשנים האחרונות, פרצה בו כחלק משביל ישראל לאופניים, שביל רכיבה נהדר הרץ מגדה לגדה, רובו על קרקע יציבה למשעי ורק המעברים בתוך הנחל עדין מדשדשים.

כיף לרוץ על שביל ישראל לאופניים בנחל נקרות

גבים קטנים נישארו בנחל נקרות

סימני הסופה של השבוע הקודם הולכים ונעלמים מהמכתש, המתייבש במהירות, אבל סימני הבוץ ניכרים בפינות רבות, ולעיתים אפשר עוד למצוא רמזי מים ממש. זמן טוב להרטיב פנים, להתקרר. החום עולה. נחל נקרות כולא אותך בין גדותיו הגבוהות. הנוף מוגבל, אבל הי, אתה במדבר, יש מה לראות בכל פינה. והנה, עוד לפני שהייתי מוכן אני בסוף הקטע הראשון. מצד נקרות מתגלה על שרידיו ובצד הנחל ג'יפ חונה ולצידו זוגות אופניים. קבוצת רוכבים מזמינה אותי לקפה קטן. חושב על כל הפעמים שהייתי כמוהם – קבוצה רוכבת, עם רכב מלווה – ונהנה מהתמיהה שלהם על היותי לבד, על היותי פשוט….רץ.

שאריות של סימני מים

מפגש מטיילים בנחל נקרות. הזמינו אותי לקפה

שוב לבד על המשכו של נחל נקרות. זה כבר קטע סיזיפי משהו. שביל ישראל לאופניים המשיך לכיוון אחר ואני נותר עם הנחל הרחב עצמו, שלרוב מפתיע בכך שהוא מהודק ונוח לריצה. זו דרך די מונוטונית אבל עדין, במדבר אף פעם לא משעמם. קירות סלע מפתיעים בתצורות ייחודיות, ציפורים עושות שמח, שפן סלע נימלט…שני הרקולסים ביעף נמוך. ההפתעות זורמות, אבל מחכה כבר להגיע לנחל גלד והגבים שלמרגלותיו. משם זה יהיה סיפור אחר לחלוטין, שלא ממש התכוננתי אליו.

תצורות סלע בנחל נקרות

השבת כוחות בחלק הסיזיפי של נחל נקרות. כל העצירות היו קצרות וענייניות

מפה לשם, כבר 27 ק"מ מאחוריי. מסתבר שבלי לשים לב אלה קילומטרים של ירידה מתונה לאורך כל הדרך והם אכן חולפים בנעימים. בפיתחו של נחל גלד אני רואה את שביל ישראל נימתח היישר לתוך מצוק תלול מרוצף בולדרים. זה סימן טוב לבאות והבאות הולכות להיות קשות ומאתגרות.

לפני כן אני מתרשם משני המפלים הברורים שהמצוק של נחל גלד יוצר מעלי. המפלים האלה מעוררים זיכרונות מסיפור טיול מיתולוגי שנחרט עמוק בזיכרון. עוד סיבה טובה מבחינתי לסגור מעגל ולהיות כאן בעצמי. מתחת לאחד המפלים אין זכר למים, אולם השני הותיר מספר בריכות קטנות (ידועות בשם גב חולית) שמאפשרות צינון הכרחי לפדחת – רגע לפני התופת. מוסיקה דרמטית מתחילה עכשיו…

גב חולית. רגע לפני תחילת הטיפוסים

טיפוס היישר על הבולדרים. סימון השבילים רץ בין הסלעים

זה ה-Money Time, כך מסתבר. האמת שלא התעמקתי בפרופיל הגבהים של המסלול טרם היציאה, אבל מה שמגיע כאן הוא הפתעה לא קטנה. ממש מסיבת הפתעה ליום ההולדת. על פני 4 קילומטרים ראשונים נצברים 300 מטר של טיפוס בנחל גלד. הטיפוס נצבר על פני כמה מדרגות הרריות רצופות סלעי ענק. אין מה לדבר על ריצה. זה ספורט אחר עכשיו, קרוב יותר לטיפוס על מצוקים. אבל איזה יופי…הנוף מקבל טוויסט חד לכיוון הפראי ועם כל מפלי הזיעה והזחילה האיטית במעלה המצוקים, ההנאה מושלמת. לטיפוס חד יש תמיד שכר בדמות נוף שהולך ומשתפר ככל שאתה גבוה יותר. עם כל העייפות מבט אחד למטה ואתה רואה שעשית כברת דרך. כשלא מטפסים, התנועה בנחל גלד גם היא לא באה בקלות. הרבה צימחייה, אבנים, שביל "לא זורם" אבל ממול נעוצה כל הזמן התמונה הדרמטית של השכבות המקומטות בשיפולי הנחל. והנה קטע ירידה מהיר וכיפי, דילוג מסלע לסלע ואני נישפך לפיתחה רחבה שמובילה לנחל מעוק מצד אחד ולטיפוס חדש מצד שני.

קימוטי שכבות בנחל גלד

אביב במדבר – כמעט

יואווווו כמה טיפסתי

אני עם הפנים למעלה, אל השיא היומי. טופוגרפי וריגשי. הטיפוס לכרבולת חרירים לוקח אותי דרך שלוחת סכין מהממת (מפער מעוק, אומרת המפה) עם ארבעה כיווני אוויר לנוף 360 מעלות מטריף. מימיני הר ארדון והבקעה למרגלותיו. משמאל השטח האדיר שכלוא ביני לבין נחל נקרות. מה מאחור? ובכן, אני כבר לא מביט לאחור ומלפנים מזדקרת הכרבולת, ולא ניתן להחמיץ את הסיבה לשם שקיבלה. היא הולכת ומתקרבת אלי או יותר נכון, אני אליה.

נוף של 360 מעלות. כאן צופה להר ארדון ובקעת ארדון שמתחתיו

לרוץ על הכרבולת. מצד לצד

מרחוק, קשה לראות איך השביל ניגש אליה, אבל הוא מתפתל על פי תהום מתערסל ומיטלטל עד שאתה חולף ממש לידה. חוויה מיוחדת, עוצמתית ומרגשת. זה לונה פארק של עליות וירידות. קורע, אבל כעת אני כבר יודע שנקודת הסיום קרבה. סך הכל מתחילת הטיפוס בנחל גלד עברו עלי כ-10 ק"מ בטיפוס מצטבר של 900 מטר. רגע לפני שאני ניפרד מכרבולת הפלאים, על סף הירידה התלולה שתיקח אותי מטה עד נחל ארדון, אני מזהה זוג מטיילים הולך בקצה השביל.

עוד אחת מהשיניים של הכרבולת ואחת הירידות אל קפליה

זה רגע מעולה לקבל זריקת מוטיבציה. כמו נוסע שאבד על אי בודד ומתלהב מכל סימן חיים, כך גם אני, בתשישותי. סימני המטיילים הנוספים ממריצים אותי להשיג אותם. אני מגביר קצב, זה הרבה יותר קל בירידה. זה לוקח קצת יותר ממה שציפיתי, אבל כשאני קורא אליהם "שלום חברים" מסתבר שנפלתי על זוג תיירים גרמני. אני המום מזה ששני תיירים תמימים, אירופאים, בוחרים לבלות חופשה של שבוע דווקא אצלנו. מרוב רעש חדשותי ואירועים שליליים קל לשכוח כמה דברים יפים אפשר לראות כאן בחופשה שפויה. מסתבר שכחלק מיום טיול במכתש הם בכלל ניקלעו אל הכרבולת במקרה. לא ברור לי אם הם מבינים כמה בני מזל הם לטייל על אחד השבילים המדהימים בעולם, בלב מכתש רמון המופלא. אני הולך קצת איתם, נהנה מהפיטפוט, אבל במהרה מרגיש שהגיע הזמן לסגור את המעגל ולחזור אל הספק ריצה, ספק דישדוש שנישארו בי. עוד קצת טיפוס לא קל מנחל ארדון הציבעוני אל חניון היום ומשם אפשר לרוץ כבר ממש על הדרך המנהלתית, לחזור לקצבים הגיוניים יותר.

ירידה אחרונה מהכרבולת. כאן התבייתתי על המטיילים. זה השביל שראיתי מרחוק בבוקר ועכשיו המעגל ניסגר

פרופיל גבהים – סה"כ כמעט 1000 מטר מצטבר בטיפוס

הרבה אוטובוסים עם תלמידים עוברים בדרך. אני מקווה שלא יציעו לי טרמפ, אם כי אני משוכנע שאצליח לעמוד בפיתוי. בכל מקרה אני מתחפר עמוק בתוך עצמי ובצעדים קטנים סוגר לאט לאט את הקילומטרים שנישארו לי לחניון בארות. בהתחלה עוד השתעשעתי ברעיון של להשלים את הקילומטראז' כך שישתווה למספר שנותי על פני האדמה הזאת. מה שניראה רעיון חביב בהתחלה, ניפסל כעת על הסף. ארבעים וחמישה הקילומטרים המעגליים לא השאירו בי הרבה רצון לעשות עוד שניים בהקפות מיותרות. אלה היו ללא ספק הקילומטרים המפרכים ביותר שעברו עלי בריצה ולמחרת מחכים לי עוד 21 בחצי מרתון תל אביב, למטרה מיוחדת. צפו כאן בכתבת ערוץ 2 על האירוע הספציפי הזה.

יום אחד אתה בשלווה האינסופית של הבדד במדבר וממנה, למחרת, קפיצה היישר ללב האורבניות הסואנת והממוסחרת של אירוע הריצה הגדול במדינה. ואחרי כל אלה, והנה עוד יום עבר ולהשלמת אירועי יום ההולדת זכיתי לנפוש במושב אמירים הצפוני עם ריצת התאוששות אל מול הנוף הממגנט של הכינרת והגליל הירוק. עדיף כבר לדלג על כל הקלישאות שעולות בראש ופשוט לשאול: זה באמת אמיתי, כל זה?

נוף ממגנט של כינרת ממושב אמירים – כן, יש כאן המון HDR כי חייב שכל היופי הזה יצעק בצבעוניות