מנמרוד אל ערבות הבנטל והלאה – לקצה

פורסם: 23/04/2015 ב-ריצה
רצים במורד הבנטל. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

רצים בערבות הגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

חלמתי. והנה אני עולה לאט בחשיכה. ענן קריר של צמר גפן עוטף אותי. אני מתערסל בו באיטיות לכל כיוון, מחפש זווית ראייה שתאפשר לי לראות קצת מעבר, מחוץ למסך הלבן הסמיך הזה, שבולע את כל האור ומחזיר לי אותו חזק לעיניים עד שבכפות רגלי אני בקושי מבחין. בא לי להשתרע לרגע, לרבוץ על הרכות המזרונית של אותו צמר גפן, שאינו מתוק, אבל אופף אותי מכל כיוון. הוא קריר מדי, רך למראה אמנם, אבל קר מדי למגע. הוא מושך אותי מצד אחד אבל גם מרחיק, גורם לי לרצות לברוח למקום שיש בו יותר וודאות, יותר אפשרות לראות עמוק אל תוך האפלה הלילית. היא אמנם שחורה משחור אבל ההבדל בין חושך לאור ברור בה לחלוטין. בתוך הענן החלומי הזה האור הוא כולו חשיכה, אתה רואה הכל ולא רואה כלום. כמעט אבוד.

ואז פרץ ראשי את המסך הלבן, אחר כך גופי, והנה אני עומד על פיסגת הר אודם. אינני חולם. ובאחת חזר העולם לסדר בראשית והאור מונח בצד החושך. כשאתה מגיח מתוך הערפל, על שבילים אפופי חשיכה, היישר אל הר אודם, מה כבר תצפה לראות עמוק עמוק בתוך הלילה? והנה, כמו בסצינה שלכאורה ראיתי אינספור פעמים ואולי אף פעם, אני גבוה מעל עמק של אורות הפרוסים לרגלי. כתומים, בהירים, מונחים לאורך כל מרחב הראייה הלילי, והדמיון כמעט ומצליח להשלים את כל הפיסות החשוכות, המחברות בין האורות לכלל תמונה אחת הגיונית. עצרתי באחת. מתמוגג.

השביל מפלס דרכו בנוף. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

השביל מפלס דרכו בנוף. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

תמונה. עם הירידה מהבנטל הגעתי ל-Shire, אשר בארץ התיכונה. העיניים ניפתחו לרווחה, הלב התמלא על גדותיו. ההוביטים היו חייבים להיות שם אבל הרגשתי לגמרי לבד. כמעט לבד בעצם. טל אברהם (לא הזמר) היה בעקבותיי והוא ממש לא דומה לבילבו באגינס. אחרי לילה שלם שהחלפנו מקומות, פעם הוא מוביל ופעם אנוכי. בעליות הוא שועט, חולף על פני, מראה לי כמה כח חסר לי ברגלים. בירידות אני ניטען, מרגיש את האדרנלין קורא לי, עף מעל האבנים. פתאום בא לי להרגיש ציפור, לשכוח את הכאבים ברגלים. אי שם בכניסה ל-Shire טל עצר לרגע ונתן לי לרחף קדימה. המרחב היה מכוסה עשב גבוה ורך, מרבדי פרחים בסגול וצהוב, גבעות עגלגלות ירוקות, שמש שרק מתחילה לעלות. יצאנו מהלילה אל הקסם של היום החדש. אני לא יודע אם כל רץ אולטרה מחכה לרגעים האלה, אבל אני שם בדיוק בשבילם. אלה הרגעים שהופכים אותך לרץ קצת אחר. היית רץ של לילה וכעת של יום. אנרגיות חדשות מפציעות. משהו חדש מתחיל. זה אולי עוד יום אחד, כמו אלפים שחווית בימי חייך, אבל יום חדש בריצה, יום חדש במירוץ שנימשך כמעט על פני כל הלילה, יום חדש במקום כמו ה-Shire של שביל הגולן בין הבנטל לעין זיוון, זה יום חדש שמעולם לא היה לך וכמו תמיד בשכאלה, זה כנראה הבוקר הטוב ביותר בחייך. רק השביל הצר חצה את הדרך, פס צר אשר פילס את הדרך בתוך העשב הכאילו נצחי. אני רק ביקשתי לטוס עליו, לדלג מאבן לאבן, לעקוף מכשול קטן, לקפץ מעל סלע. בדיעבד טל צילם אותי מגבי, מנציח בשבילי את שיא המירוץ שלי. את החיוך הענק שמילא אותי, מבפנים החוצה, לא ניתן לראות כאן. אם תתאמצו, אולי אולי תזהו הילה של אושר, ואם אתם רואים גם איזה הוביט מציץ מאיזו פינה, גלו לי.

כמו בארץ ההוביטים, רק בגולן

כמו בארץ ההוביטים, רק בגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

כשאתה קורא על מירוצי אולטרה מרתון, אחד הדברים שעולים בעקביות בניסיון להגדיר את הסוג הזה של ריצות הוא "הבלתי נודע". אתה שומע המון על הגוף שמתחיל להגיב בצורה בלתי צפויה, על משברים שמופיעים פתאום, כמעט משום מקום, על שינויים קיצוניים. בהיסטוריה הקצרה שלי כרץ למרחקים ארוכים הנושא הזה נותר בלתי מפוענח. עניין שחוששים ממנו, בטח אנשים מתוכננים כמוני. לא ברור איזו צורה עלול ללבוש הסיוט, איזה מופע אימים ינחת עליך ואיך תסתיים "ההצגה". האם זה מה שקרה לי בריצה הזאת? אולי. בניגוד לכל ריצה אחרת שהתאמנתי אליה ותכננתי אותה, הקושי היה בלתי צפוי. צבא שלם של שדים קם להילחם בי. נראה לי, שיכולתי לו. אחרי יותר מתשע וחצי שעות על הרגלים, חלקן בכריעה בין השיחים, עמדתי על קו הסיום. למרות שבמהלך הדרך הבטחתי לעצמי לשמור על הפרצוף הסובל או המאוכזב, חיוך גדול יצא לו וידים עלו גבוה גבוה למעלה, כמעט מעצמן. "באנו להנות" כתב ידידי, אשד, מתחת לתמונת הסיום שלו במקצה המרתון. זה נכון, חשבתי לעצמי, אבל למה לעזאזל ההנאה הטהורה של החצי הראשון של כל מירוץ מוחלפת בסיפור הישרדות עתיר בכאב בחציו השני.

הסימנים היו שם כנראה מההתחלה. אולי לא התלבשתי מספיק טוב לקור של הרמה הגבוהה, אולי סתם יום לא מוצלח. התחלתי להרגיש את הארבע-ראשי מוקדם מאד, מוקדם מדי. שרירים שמעולם לא סבלתי מהם בריצות. עוד לפני העליות ולפני הירידות, הרגלים לא "ניגנו" בהרמוניה. הכרתי כבר רגלים עייפות, כבדות, תשושות, אבל לא מתוחות עד כאב. הפעם, כאבים זחלו ובאו ואני התעלמתי מהסימנים. בעליות אמנם לא לחצתי, אבל בירידות רציתי להתפרק, להשתחרר – ועם הקילומטראז' המצב החמיר. מה שהיה 40 קילומטרים של קצב סביר, שקול ומתוכנן, קרס באחת לבליל של מערבולות בקיבה ושרירים רגישים למגע באופן שכל צעד שולח זרמים של כאב לאורך הירכיים, כל דריכה מעלה את השאלה האם עוד רגע הכל יתכווץ בגוף השברירי הזה שלי וישליך אותי כשק אל האדמה זרועת הקוליסים. כשמסיימים את הטיפוס להר חוזק אתה יודע בראש ש"עכשיו זה ירידות", אבל הייתי רץ מחדש את כל העליות התלולות על שביל הגולן רק כדי לוותר על "שדות הקטל" שהובילו לקצרין – 25 ק"מ ועוד כמה לא מתוכננים, על שבילים ארוכים ארוכים טחוני שרשראות טנקים וזרועי בזלת, בשדות חד גוניים. המירוץ הזה הוא לא רק "טיול בפארק" על שביל הגולן. ההתמודדות עם הקטע המסיים היא גולת הכותרת של האתגר. זה באמת דורש כל פיסה של כח רצון לנוע קדימה ולא בכדי הקצב צלל לו מטה מטה אצל כל אחד מהרצים. שרשראות הטנקים עיצבו את הבוץ הרטוב בבליל של מבנים גיאומטריים ועכשיו הוא היה יבש. מרחב של קוליסים שאינם ישרים והכל חוץ מאשר משטחים מישוריים או חלקים, הנידרשים כבסיס נוח להנעת כפות הרגלים בריצה. כל דריכה מכאיבה בנקודה אחרת בכף הרגל, בכל צעד הקרסול נמצא בזווית שונה. תוסיפו לזה את מיודענו הארבע ראשי הסובל וקיבלתם שעות של הליכה ארוכה כשבכל פעם מתחילים לרוץ ומחזיקים עד שהכאב דורש עצירה נוספת. ברגעים האלה אי אפשר לחשוב שגם לאחרים קשה. קבוצות קבוצות עוקפים אותי רצים ממקצים אחרים, בקלילות מייאשת. פנים ושמות של חברים ומכרים חולפים על פני. מילים, חיוך, קצת מדשדשים יחד ולמרות כל ניסיונותיי להיצמד לקצב האיטי שלהם, אני לא מצליח להחזיק ונופל עוד קצת מאחור. היעד של שמונה שעות, מתחלף בתשע, וכשזה מתברר כלא ריאלי אני מקווה לסיים כבר אחרי תשע וחצי. יש פעמים ואתה נותר לבד על השבילים החומים. ברגעים האלה הבדידות מתעצמת ואתה לא יכול שלא לחשוב שאתה אחרון אחרון על המסלול. עד שהרץ הבא עובר אותי. רגעים אחרים אתה רואה מרחוק, באופק כמעט, את המשכו המייאש של השביל ונקודות נקודות של רצים שכמעט נעלמים במרחק מסמנות לך כמה עוד ארוך הישימון שצריך לצלוח.

שבילים חרוצי קוליסים של טנקים. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

שבילים חרוצי קוליסים של טנקים. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

איך מתמודדים עם כל זה? אני כבר לא ממש זוכר. יודע שזה דווקא לא כלל תיסכולים או מחשבות מייאשות על "למה בכלל באתי לכאן?", אלא צימצום השימוש באנרגיה להתמקדות בהגעה לתחנה הבאה, פוקוס על הצעד הבא, על ניסיונות לרוץ קדימה מדי פעם כמה צעדים ועל חישובים אובססיביים של כמה בעצם נותר לסיום. כדי להקשות עוד קצת אולי, השעון שלי, שתוכנת להחזיק כ-15 שעות, פיספס כנראה את הכיוונון הקריטי הזה ואחרי 8 שעות בדיוק נפח את נישמת סוללתו והשאיר אותי באי וודאות מרחקית מדכדכת…

והיה את הלילה. רצתי כבר הרבה לילות וחלקי לילות. הלילה בגולן היה אחר. ריצות הלילה שלי כללו תמיד מסלולים מוכרים, כאלה שגם בעיניים עצומות, רגלי היו לוקחות אותי לדרך הנכונה. היה גם את סובב עמק, אבל כאן רצנו זמן קצר יחסית בחושך, ומאופי המסלול המעגלי, אתה מתחכך ללא הרף ברצים אחרים, אתה בלב אירוע ויש לו המולה. בגולן, הייתי לבד, על קרקע זרה, ולא הפסקתי לגלות דברים חדשים.

הזינוק היה מואר ושמח. החבורה הקטנה התקבצה לה יחדיו, מנסה לנער את הקור שחדר קצת יותר מדי. שער זינוק, מוסיקה מעוררת, אורות לרוב, גבוה בשער הכניסה לישוב נמרוד, צופים על העיירה מסעדה לרגלינו. פתחנו בשעטה במורד, טיפוף רגלים על הדרך המובילה למסעדה, נעים בין רחובותיה לאור הפנסים שלנו. עוברים בין מטעים והשורות מידלדלות, ניפרדים איש איש לקצב שלו ועדין יחד. אספלט. איפה השטח? תביאו קצת עפר, אבנים, בזלת. Bring it on אני מפמפם לעצמי בראש. קצת אחרי התחנה הראשונה, אחרי שבעה ק"מ זה מתחיל. סוף סוף נוטשים את "ההמולה האורבנית" של מסעדה וסביבותיה ונבלעים עמוק בחשיכה. ההרגשה הראשונה מציפה אותי מיד. רוצה להיות לבד. לגמרי לבד. הזרות של השטח מרגשת ואני רוצה להתוודע אליו לבד ולא דרך גבו של רץ אחר. הצרפתי ממקצה ה-80 נותן קצת לפני אבל כבר בכניסה לסינגל הראשון אני ממהר להעלם לו. יער של גחליליות, יער קסום של פיות זוהרות. השביל מתפתל בין עצים ארוכי ענפים, מעל ולצד אבני בזלת שחורות. הלדים הירוקים תלויים על העצים כמו גחליליות ומאירים בביטחה רבה את השביל. הפנס מפלס דרך אל הגחלילית הבאה וכאשר העיניים מזהות את העיקול הרגלים כבר רצות אליו קדימה. איזו תחושה אדירה. קל להמעיט בחשיבות הסימון, זה הדבר האחרון שאולי חושבים עליו, נתפש כמובן מאליו. אבל ההיפך הוא הנכון. במיוחד בלילה, הדיוק במיקום הנוריות, המרחק בין שני סימונים עושה את כל ההבדל בין ריצה חלקה לתעייה בדרכים. כאן נעשתה עבודה מצוינת.

מקום ראשון, מקצה 68 ק"מ, עדי יריב, חבר ורע. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

מקום ראשון, מקצה 68 ק"מ, עדי יריב, חבר ורע. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

משבילים צרים יוצאים לדרכי עפר, בין מטעי דובדבנים רחבים שכבר עומדים בפריחתם. הפריחה מפוארת פחות בלילה, לאור הפנס, אבל מורגשת בהחלט. מטפסים דרך עננים סמיכים, אפופים ערפל המקשה לזהות את קצות הנעלים, ובטח את השלוליות שנותרו מהגשם האביבי המפתיע והעוצמתי שירד רק לפני כמה ימים. חוסר תשומת לב לרגע ותמצא את עצמך בבוץ. הצרפתי איתי, קצת לפני, קצת מאחורי. למרות שרק שנינו כאן בחשכת הלילה, והסקרנות הטבעית שלי מתעוררת, אני לא מתפתה לדובב אותו. מעדיף יותר להישאר בשקט שלי. שומע מאחור המולת קולות, מביט ורואה שובל פנסים לבן. חייב להאיץ, שלא יגיעו אלי, שלא יקחו לי את השקט. בלילה החושך שולט, המראות כל כך מוגבלים והחושים האחרים באים יותר לידי ביטוי. נקודות האור של פנסי התאורה והישובים צובעות את המרחב ורק מעט העצמים הנופלים לתוך אור פנס הראש נראים בבירור. מדי פעם השביל מטפס לפיסגה מזדמנת וממנה רואה שמיכה של חושך לפנים. מרחב אפל שנחתך בפס מקוטע של לדים ירוקים המאירים את המשך השביל הלאה הלאה. על השביל נעים להם בנקודות שונות אורות אדומים קטנים ומהבהבים. אלה הרצים הנמצאים לפניי. כמו משחק מחשב חשמלי ומנצנץ, הייתי יכול להתבונן בו שעות, לולא גם אני חייב להמשיך קדימה. לדורותי יש את שביל הלבנים הצהובות בארץ עוץ ולנו יש את שביל הלדים הירוקים בארץ הגולן.

הגעתי לטורבינות. עם הצרפתי. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

הגעתי לטורבינות. עם הצרפתי. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

שעות אל תוך הלילה ואנחנו ממש מתיידדים. אני והחושך. נותן לגוף לקבוע את הקצב ויודע שהזמן חסר משמעות. הוא יעבור, הוא יתקדם, יחד איתי. למרות הסימונים הברורים אני מגלה מדי פעם חוסר ביטחון, רוצה לוודא שאני לא מאבד שום רגע מיותר בפנייה לא נכונה. ברגעים האלה, כשהסימון הבא אינו מגיע פתאום, אני מעביר את השעון למצב הניווט שלו, מעלה את המסלול שהזנתי מראש ונירגע לראות שהנקודה שמציינת אותי נמצאת בדיוק על הקו. משבי רוח קלה מדי פעם, בעיקר בנקודות הגבוהות, מרעידים אותי קצת, דרך הבגדים הרטובים מזיעה. אלה רגעים שאני מקטר לעצמי שלא העמסתי עוד שכבת ביגוד בולמת רוח. חוסר ניסיון שעולה לי בחוסר נוחות מסויים במצבים שאני רוצה להרגיש הכי טוב שאפשר. כנראה שרק ככה לומדים.

ואז הוא מגיע. קווי המתאר שלו נראים בבירור מתוך הלילה, חשוכים, אבל גבוהים. הר בנטל. מתנשא לפנינו כמו צל מאיים שחייבים לחצות, להתעמת איתו. למרגלותיו צריך להיות מאגר גדול, כך אני למד מהשלטים המזהירים "אסור לדוג", בכניסה לשביל המוביל להר. אני לא רואה את המאגר ממש, מרגיש שהוא שם, רואה את האורות הבודדים משתקפים במה שאמור להיות מים סמיכים. השביל מתקדם במתינות עדין, אבל אז, בפתאומיות, עולה מלפנים קו הלדים הירוקים למעלה למעלה. זה נראה כאילו מישהו משך אותו מנקודה ממש מעלי. אני מרים את הראש ורואה את שרשרת הנוריות מתפתלת מעלה מעלה, בעיקולים סבוכים. אני עוד לא שם אבל השביל עוד יקח אותי. לטיפוס, תלול, ארוך שכולו הליכה איטית, דרך מדרגות בנויות ושיפועים עבים. וברגע שמתחיל הטיפוס ממש, ציפור ראשונה מתעוררת ומשמיעה קולה. ציפור בודדה מפסיקה את הדממה הלילית וברור כעת שפיסגת הבנטל שאעמוד עליה, עוד מעט, תהיה גם סוף פיסגת הלילה הקסום שלי, תחילתו של יום חדש ומערכה חדשה, כל הדרך אל קו הסיום בקצרין.

11155118_846968788684482_6085974375039501373_o

זריחה והר בנטל. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

 

את האנלוגיה הבאה אני חייב לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, שהשתמשה בה בהקשר אחר, אבל החלטתי לשאול אותה גם לעצמי. לקומיקאי לואיס סי קיי (Louis CK) יש קטע ידוע על נושא טיסות. הוא מתייחס לאותם אנשים המספרים בזעזוע על טיסה שלהם, כאילו היתה האירוע הקשה והטראומתי ביותר שחוו עלי אדמות: "המתנו על מסלול ההמראה במשך 40 דקות!!! הייתי צריך לשלם על הכריך שלי!!! לא היה לי מקום לרגלים!!!"…..אבל ראבאק, מוסיף CK,ישבתם על כיסא, באוויר(!), ריחפתם אל בין העננים כמו ציפור ואחר כך נחתתם ברכות חזרה על האדמה, ביבשת אחרת לגמרי.

כשירד הערב בסוף אותו יום עמוס, אפשר היה לשקוע בפרטים הקטנים. עייפות, שרירים עטופים בכאב משתק, מראות, צבעים, תסכולים מהדברים שהשתבשו, זיכרונות מהדרך, השיבה הביתה. רק הימים שחולפים מטשטשים את הפרטים לכדי מה שבסוף נשאר הזיכרון הגדול; היה זה בסך הכל יום טוב, יום של התמודדות גדולה, יום של דרך ארוכה והשלמת מטרה, דרך יפה בגולן. היינו רק צריכים להתייצב על קו הזינוק ופשוט זכינו ל"עוף" במסלול מופלא, מסומן היטב לאורך 70 ק"מ, דרך תחנות שדאגו להאכיל ולהשקות אותנו מכל הלב. היינו שותפים לפלא הגדול הזה של ריצת אולטרה וכל השאר כנראה בטל בשישים. אולטרה קצרין 2015.

מרק קנופלר, בעל גיטרת הקסמים, היטיב להעביר בשבילי את המילים, בשיר של מסע שנתקלתי בו שוב לאחרונה, Piper to the End. הוא חלילן עד הסוף ואנחנו אולי רצים עד לשם.

This has been a day to die for
Now the day has almost gone
Up above a choir of seabirds
Turns to face the setting sun

Now the evening dawn is calling
And all the hills are burning red
And before the night comes falling
Clouds are lined with golden thread

We watched the fires together
Shared our quarters for a while
Walked the dusty roads together
Came so many miles.

Came so many miles...צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

Came so many miles…צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

תגובות
  1. רונן לין הגיב:

    פשוט מדהים איך שאתה מעביר את הרגש שלך לחתיכת דף נייר… ואני מתרגש כאילו רצתי איתך. אל תפסיק לכתוב.. כלומר… אל תפסיק לרוץ כי בורכת בכשרון ענק !

  2. עדי הגיב:

    הכשרון של לקחת מסלול כזה ולפרק אותו לסיפור שגורם לקורא לעוף הוא כשרון שאין להרבה..כל מילה נגעה בדיוק במקום הנכון, חייכתי במקומות מסוימים והנהנתי בהסכמה עם האחרים.שאפו!!!

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הוצאת לי את המילים מהפה ועשית לי סדר בראש.
    כתוב מקסים ומתאים בדיוק לתחושות שלי…
    נתראה על השבילים בשנה הבאה לחזור על החוויה המדהימה הזו!

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      אריה פישלר, אתה אחד ויחיד. כשרון ללא גבולות.

  4. anatshapira הגיב:

    כתבת כל כך יפה! ים של השראה…

  5. gingeta הגיב:

    כל הכבוד על התיאור היפה. נהננתי לקרוא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s