כרוניקה של זמן ידוע הכי מהיר

פורסם: 02/06/2015 ב-הרפתקאות, ריצה
יורק על האפלאצ'ים - היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

יורק על האפלאצ'ים – היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

תמונות שבילים יפיפיות הפציעו יום בהיר אחד, לא מכבר, בדף הפייסבוק של סקוט יורק. על החתום היה הצלם, לואיס אסקובר, שם שמתחבר למסע המופלא של כריסטופר מקדוגל, יורק וחברים אל מעמקי הקניונים המקסיקניים בספר "נולדנו לרוץ". אסקובר חתום גם שם על כמה תמונות מופלאות המתעדות את המסע והמירוץ בלב שבט הטראומרה המקסיקני.

זה לא מחזה יוצא דופן לראות את תמונות הטבע האינסופי בהן יורק רץ לא מעט. הוא מקפיד לפרסם אותן בדף שלו, לתפארת הספונסורים המלווים אותו. הוא אמנם פרש מריצה תחרותית, אבל הפך למותג מצליח והוא עסוק עד מעל הראש כנראה בענייני ריצה שונים וחיבורם לעסקי האוכל הטבעוני שלו בעקבות סיפרו Eat & Run.

הופעתו של אסקובר כצלם היתה צריכה להדליק לי סוג של נורה. אלא שהנורה נידלקה רק בעקבות פוסט אחר, של כריסטופר מקדוגל, ששמח לדווח שה"ג'רקר", שמחזיק בתארים ושיאים מפה ועד לספרתטלון, יצא שוב להסתער על שיא חדש, גם כשימי המירוצים שלו, אבל לא התהילה, כבר הרחק מאחוריו. מסתבר שיורק נמצא כעת במסע מופלא שמטרתו כיבוש שביל האפלאצ'ים, אחד ממסלולי ההליכה הידועים של אמריקה.

זה לא סתם שביל. מדובר ב-2180 מייל של שביל, ה"מקביל", אם תרצו, במידה מסויימת, לשביל ישראל (בקונספט, כן? לא במרחק). מדובר באחד משבילי ההליכה המסומנים הארוכים בעולם. חוצה את אמריקה מצפון לדרום, ממדינת מיין ועד ג'ורג'יה. כמה עובדות על השביל הזה:

  • השביל עובר ב-14 ממדינות ארה"ב
  • יש יותר מ-250 מקלטים פזורים עליו עבור המטיילים
  • מדי שנה 1800-2000 איש (מטיילים) מנסים לבצע את המסלול בצורה רציפה
  • 25% מהמנסים להשלים את השביל ברצף גם מצליחים. זה לוקח בערך 6 חודשים.
  • סך הטיפוס במעבר על השביל מקביל לטיפוס על האברסט כ-16 פעמים.

בריצה זה כבר סיפור אחר לגמרי. יורק מבצע את המסלול מדרום לצפון, בכיוון הפופולרי, ג'ורג'יה למיין, כשהזמן המוכר כשיא עומד על לא פחות מ-46 ימים ועוד קצת. יורק עשה לי תמיד רושם של אדם די צנוע והפרוייקט הזה, כך נראה, אכן הפציע במידה רבה של צניעות, בלי הו-הא מקדים וארוך. סתם אוסף של תמונות אווירה סופר יפות, אחת או יותר מדי יום, מלב המסלול. יורק חוצה את הדרך במקטעים, נמצא על השביל משהו כמו 15 שעות מדי יום (כרגע עברו רק שישה ימים). זה הרבה מאד קילומטרים לחצות, בתוואי לא קל. סינגל אפי (Epic) לכל הדיעות שכנראה ממלא את הריאות בהרבה נוף יפה, כפיצוי אולי, למאמץ האדיר הנדרש כדי להשלים אותו.

אף אחד לא באמת הזניק אותו. בקו הסיום לא יחכה לו שער מרשים וקו סיום עטור תהילה. יחד עם זאת מדובר בטרנד "לוהט" של השנתיים האחרונות לערך. לוהט במונחי אולטרה מרתון כמובן, שכן, בעולם האולטרה המרחקים אולי גדולים, אבל הרעש יחסית קטן. שקט פנימי. לטרנד הזה קוראים FKT: Fastest Known Time. כמו בענפים אחרים, כנראה שגם האולטרה צריך מדי פעם להמציא את עצמו מחדש. זה אולי לא נשמע מי יודע מה חדש, אבל מסתבר שמבחינת היקף התופעה, היא נמצאת בהחלט באיזשהו שיא בשנתיים האחרונות.

אז במה מדובר בעצם?

קם לו אדם בבוקר, רצוי רץ אולטרה. ניגש לשביל כזה או אחר ומנסה לרוץ בו הכי מהר שיכול, כדי לסיימו בזמן המהיר ביותר שנעשה מעולם. הוא יכול לבוא עם צוות תמיכה או סתם לבד, להגיע ליעדו בזמנו החופשי ולרוץ מתי שבא לו. אז איך יודעים? שאלה טובה. כנראה שלא תמיד יודעים, אבל בכל מקרה, היום קיימים אמצעים סבירים לתעד בצורה טובה את הזמן והמסלול המדוייק (GPS) על מנת שהשיא "יוכר". מי מכיר? ובכן, הקהילה. בארה"ב, שם בעצם הנושא באמת מפותח, פעיל ושוקק, בא לו רץ בשם Peter Bakwin, חתיכת אגדה בפני עצמו (שעל שמו נקרא דגם הווסט של Ultimate Direction PB), והרים אתר מינימליסטי המשמש כאורים והתומים של ה-FKT. שם נחרצים גורלות השיאים להכרה או ויכוח על אמינותם, שם שואבים הרצים את הרעיונות לשיאים שאפשר וצריך לנתץ.

בקהילה כמו בקהילה, נוצר סוג של קוד אתי, המתאר בצורה פשוטה איך יש לנהוג כשאתה מתמודד על שבירת שיא:

  • ראשית, כנהוג בעולם הנימוסים המעודנים, יש להכריז מראש בצורה ג'נטלמנית על כוונה לשבור שיא במסלול מסויים ולציין את המועד. זה מעין הבעת כבוד לאלו שיצרו את השיאים הקודמים. זכותם לדעת.
  • יש להתנהג כ"ספר פתוח" – רצוי להזמין את כל מי שרוצה להיות נוכח ולצפות ואולי גם לקחת חלק. זה הופך את כל המאמץ למהנה יותר אבל גם יקנה הרבה אמינות לתוצאה הסופית (עדים).
  • המפתח הוא תיעוד – יש לרשום, לצלם כל דבר, במיוחד ברגע הסיום – הזיכרון אינו נחשב.

על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. זה אולי נראה מעין אתגר חובבני, כלומר, באת, נתת ריצה ו"אלוהים עדי שנתתי פה שיא מדהים. יאללה תרשמו!" ובכן, זה לא עובד ככה. הפורמט הפך בהחלט לפלטפורמה אליה ניגשים רצים מהטופ העולמי. קחו את קיליאן ז'ורנט הספרדי, נחשב בעיני רבים למספר 1 בעולם האולטרה ובכל מקרה פנומן לא קטן איך שלא תסתכלו על זה. הבחור הוא פשוט פריק של קביעת שיאים על מסלולים הרריים ידועים והוא יוצא לזה לבד, ומסתער ללא רחם. רצים בסדר גודל כזה מתייחסים לאירועים האלה כיעד לכל דבר, כולל חודשים של הכנות, אימונים, ציוד ולוח זמנים. מקצוענים עד הסוף. עם הרצים מגיעים הספונסורים, שלא מתביישים לתת מטריה לוגיסטית גם לאירוע של אדם בודד. החומר השיווקי המופק מהרעש סביב שבירת שיא, כולל פוטייג' ויזואלי משובח שאפשר להעלות ליו-טיוב, משמש תמורה מצוינת למינימליזם של האירוע עצמו. "טרנד לוהט", כבר כתבתי למעלה.

בסיטואציה כזאת אין מקום להעביר שיאים כלאחר יד והתיעוד הוא המפתח לאמינות. אמנם האתר, המהווה פלטפורמה בסיסית בלבד, אינו בודק את אמינות הדיווחים (המדווחים ע"י הרצים עצמם), אבל אם מתעורר ספק, הקהילה בהחלט יכולה לדאוג להמולה לא קטנה והשלכת כתם בל ימחה על שיא מפוקפק. לכן הרצים נדרשים להקפדה יתרה על העדים (רצוי כאלה בלתי תלויים), צילומים ווידאו. GPS לא תמיד רלבנטי, במיוחד כשמדובר במסלולים ארוכים (כמו למשל ריצת שביל האפאלצ'ים של סקוט יורק). כלי התיעוד האולטימטיבי נחשב מכשיר הספוט – מתקן קטן בעל GPS ואפשרות שידור חד כיוונית של מיקומך. באמצעות אתר ייעודי ניתן לעקוב בזמן אמת אחרי מיקום הרץ, כולל זמנים מדוייקים. למי שמתעסק בריצה במקומות נידחים באופן שוטף מומלץ בהחלט להשקיע בדבר הזה. מדובר בעלות סבירה ביותר – כ-100$ לשנה בארה"ב.

דוגמא של הטלת ספק כזאת אפשר היה לראות ב-2009 על שביל FKT פופולרי John Muir Trail, אשר ברכס הסיירה נבאדה בקליפורניה. הוא יוצא מפארק יוסמיטי הידוע ואורכו 338.6 ק"מ. קובע השיא דאז (Brett Maune) לא התקבל בזרועות פתוחות פשוט כי…לא היה מוכר בקהילה, כלומר רץ עלום שם. שנתיים לאחר מכן כשהפך להיות אחד מעשרת המסיימים Ever של הברקלי מרתון ה"בלתי אפשרי" על כל שנות קיומו (כ-30 שנה), ההססנות כבר פינתה את מקומה ל…ריספקט!

שבילי הגרנד קניון - הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדול של הגרנד קניון

שבילי הגרנד קניון – הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדות של הגרנד קניון

אוקיי, אז אמרנו שזה אמנם לא חדש, אבל כתופעה העסק רץ חזק בשנים האחרונות. ראו למשל את האתגר של רד בול בדרום אפריקה, Table Mountain FKT, שניפתח לפני כחודש לכלל הציבור כתחרות מוכרזת. יכול להיות שכבר קפצתם קודם ואמרתם "אבל סטראבה". אז כן, סטראבה זה סבבה בשביל שיאים של החבר'ה על מסלולים מקומיים ויחסית קצרים. הטרנד של ה-FKT לא מתעניין בבנאלי, במסלולים הלא ידועים חסרי הייחוד. את עיקר העניין והיוקרה תופשים מסלולים בעלי ייחוס: קחו למשל את הגרנד קניון ומסלולי ה-R2R2R שלו (גדה לגדה לגדה. סיבוב הלוך חזור מגדה לגדה – חפשו ביו טיוב, אין סוף תיעודים של הקלאסיקה הזאת), ה-John Muir Trail שכבר הזכרנו, הגרנד טיטון (שיא שהוחזק במשך 29 שנים ע"י Bryce Thatcher, אולי מראשוני התחום), חציית פארק Zion (נגיע אליה בהמשך) ועוד. בנוסף, יש חשיבות עליונה בשבירת שיא להצמדות למסלול המדויק, לכיוון שלו (מזרח למערב או ההיפך למשל) ובנוסף, הפרדה בין שיאים של רצים נעזרים לכאלו עצמאיים לחלוטין, ללא תמיכה (Unsupported). מדובר באתגרים מנטליים שונים לחלוטין, המשפיעים ללא ספק על התוצאה. לכן נידרשת ההפרדה.

רגע, מאיפה הבאתי את זה? כל מי שמכיר אותי ואולי גם קרא קצת בבלוג יודע שהזמנים הכי מהירים הידועים זה ממש לא אני. אין בי משיכה לשיאי מהירות ובמרוצים המעטים שאני משתתף אני בהחלט קובע יעדים לעצמי, אבל לא נדחף משום יצר תחרותי שכנראה אבד לו לחלוטין אצלי במשך השנים.

הסיבה שהנושא מקבל אצלי פוסט של כבוד, היא התחברות כמה גורמים בנקודת הזמן הנוכחית שהאירה פתאום על כל ה-FKT הזה באור שכוון אלי ישירות. ראשית, הסיפור של סקוט יורק והאפלאצ'ים שלכד את תשומת ליבי בשבוע האחרון. שנית, ממש כמה ימים קודם לכן סיימתי להקשיב לסיפרו של Travis Macy, שבו שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המושג FKT. הוא אמנם מדבר על התופעה והשיא שלו ששבר בפארק Zion מנקודת מבט של רץ הישגי, אבל הפרק בו הוא מספר על האירוע וההצלחה שלו מתלכדים בדיוק עם דברים עליהם אני מרבה לכתוב. אחת הסיבות שיצרו את התופעה, היא רצון של רצים ללכת אל מעבר למסלולי המירוץ. מירוצים רשמיים כפופים למגוון תקנות וחוקים, הגבלות שונות ומשונות ודרישות – אשר בסופו של דבר עלולות להעמיד את המסלול עצמו במקום משני. מירוצים בפארקים לאומיים באמריקה למשל, לא יכולים להתקיים. ליהנות מהטופ של המסלולים, לרוץ אותם מכל הלב, לחוות את מלא היופי של הטבע ועדין לשמור על מסגרת תחרותית – אפשר רק ב-FKT. יש ב-FKT מגוון תכונות מרתק שלוקח את הריצה אל מעבר למירוץ סטנדרטי; הרפתקנות, ניווט עצמי, ריצת בדד או בצוות מצומצם וכמובן מסלול שעומד לתפארת כיעד עיקרי. כל אלה מאד מדברים אלי, וכך התחברתי לכמה רגעים לתופעה. בארץ אין FKT ואם קיים הוא כנראה די ישנוני. לא חסרים פה מסלולים מרתקים, שאפשר להגדיר כבסיס. החל משביל הגולן, שביל ישו, שביל עמק המעיינות, אולי גם שביל ישראל הארוך וכלה במסלולים פחות מוגדרים וברורים, שאפשר בהחלט להציע כאתגרים ראויים לשיא. מה שכן, חסרים פה רצים. בכל זאת מדובר בקהילה של מאות בודדות של אנשים. מתוכן רק מעטים כנראה, צמאים באמת לשבירת שיאים שכאלה. אני אסתפק בלהיות כמו אלה הרוצים להצטרף רק לחלק ההרפתקני של העניין: הריצה במסלולים הייחודיים המעלים על נס את הטבע בשיאו. אין ספק שה-FKT כתופעה מושך רצים אל שבילים שאולי לא בלטו קודם בפוטנציאל הריצה שלהם. כדוגמא, אפשר לראות רק מאינפלציית סרטוני ה-R2R2R של הגרנד קניון ביו טיוב כמה פופולרי הפך האתגר. הצליחה של שביל כזה בפורמט של ריצת אולטרה חד יומית, ולא רק כדי לשבור את השיא, היא בהחלט אתגר מכובד לרוב בני האנוש. מבחינתי, אם התכוננתי והצלחתי להגיע ולהתחיל לרוץ על שביל מפואר כזה או אחר, כאן אצלנו, הרי שכבר שברתי שיא פנטסטי משלי.

גם Robert Krar אמר אחרי ששבר את שיא הזמן בגרנד קניון את הדברים האלה:

For me, the crossing of the Grand Canyon was a chance to hang out with some friends from town. It was the whole package that had me excited, as opposed to just the run itself.

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך:

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך סיכום הריצה ב-irunfar. צילום: קריסטינה באואר

אם כבר הזכרתי, הרשו לי עוד המלצה קטנה לסיום. הספר The Ultra Mindset, של Travis Macy שהוזכר כאן למעלה. מייסי, יליד 1983, הוא אתלט אנדוראנס מהטופ העולמי, אשר עוד מינקותו בבית אבא, גדל בבית ומקומות בהם אין קצוות ליכולת האנושית. לא בהכרח שמעתם עליו. הספר מחדד את התופעה שאני נחשף אליה כל פעם מחדש. מסתבר שלא חסרים אירועי אנדוראנס ביזאריים ואיזוטריים שלידם ריצת אולטרה מרתון בודדת נראית כמסיבה משעשעת. באותה מידה לא חסרים גם גיבורי ספורט עלומים המשתתפים באירועים הללו. מייסי, רץ אולטרה ורוכב אופני הרים העביר חלק ניכר מהקריירה שלו עד כה במרוצי אקו צ'אלנג'. מדובר באירועים קבוצתיים, רב יומיים ורציפים בדרך כלל, בהם נדרשת הקבוצה לנוע, תוך כדי בחירת מסלול מיטבי באמצעות ניווט עצמי, מנקודה לנקודה בתוואי שטח סופר מאתגר בדרך כלל. את הדרך הם עושים ברכיבת אופני הרים, ריצה, חתירה בקייאקים ולעיתים גם בגלישת או טיפוס מצוקים. מאמץ פיזי עצום ולא פחות מזה מנטאלי, תוך הגעה למצבי קיצון שמאופיינים בהרבה חוסר שינה. אפשר לצפות מבוגר אירועים שכאלה, חלקם על הפודיום, לדעת דבר או שניים על מה נידרש ממך כדי לצלוח מצבי אולטרה מפרכים. לא סתם המוטו שלו בחיים הוא: It’s all good mental training. וכשהוא אומר "All", הוא מתכוון לזה: כל סבל מקדם אותך. בגלגולו השני עבר להתמקד במירוצי סבולת אישיים, שבר בין השאר את ה-FKT לחציית פארק Zion וניצח את ה-LeadMan, מקבץ של ארבעה אירועי סבולת של ריצה ואופניים ברכסים הגבוהים של הקולורדו כשאחד מהם הוא מירוץ המאה מייל המפורסם: Leadville 100.

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion. מתוך הבלוג שלו המתאר את האירוע

מייסי תוקף את הספר מזווית קצת שונה. לא עוד סיפור חיים אישי בו הקורא נותר המום מאוסף ההישגים הבלתי נתפש, אלא שימוש באותם סיפורים על מנת לפרק את היכולות הנדרשות לספורטאי סבולת ולייצר ארגז כלים מעשי ושימושי שיכול לשמש כל אחד כדי לצלוח אתגרים פיזיים או אפילו להתמודד עם כל מטרת חיים שיציב לעצמו. לסט הכלים הזה הוא קורא ה-Ultra Mindset ובסך הכל יש הרבה הגיון ופשטות מובנית במתכון המוצע לקורא, המכיל שמונה עקרונות בסיסיים. כל מה שנותר זה להפנים, לתרגל וליישם. דבר אחד זה לקבל מניסיונו העשיר של ספורטאי סבולת כה מנוסה, אולם מצד שני קצת קשה לקבל עצות לחיים מ"זאטוט", שעדין לא באמת הספיק הרבה. יחד עם זאת, אם שמים רגע את האגו בצד, יש לא מעט חוכמה בדרך שבחר להציג את הדברים ויחד עם הסיפורים המרתקים על התחרויות האקזוטיות בהן נטל חלק, מובטח לכל אחד לקחת משהו מהספר להמשך דרכו.

תגובות
  1. כתבה יפה, האם ישנם אתר אינטרנט כזה בארץ? אני רץ הרבה בגליל העליון ומנסה לעיתים קרובות שבילים וטיפוסים חדשים. הבעיה כמו שאתה אומר קהילת הרצים שמשוגעים לדבר כמעט לא קיימת בארץ (במיוחד לא בצפון). רוב מי שרץ זה להוריד קלוריות או בשביל הפיגורה וחבל ….

    • afishler הגיב:

      באמת שלא ניתקלתי. אנחנו קהילה קטנה. מאמין שאם מישהו ירים את הכפפה אז לאט לאט זה אולי יתרומם. זה יקח זמן אבל לפחות יהיה מקור להסתמך עליו.

  2. יאיר הגיב:

    מאמר יפה.
    זווית מקומית – קרלוס גולדברג רץ את שביל ישראל בקצת פחות מ-13 ימים, לפני מספר שנים.

    הת׳ר אנדרסון מחזיקה את שיא ה-unsupported על ה-pct (שארוך משביל האפלאצ׳ים), גם לנשים וגם לגברים! בחורה קשוחה ביותר.

    אחד ממרוצי ה-אקו צ׳לנצג׳ האהובים עלי – The Bob Marshall Wilderness Open

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s