איחו דה לה לונה (הבן של הירח)

על ריצה, משברים וריצה בסנדלים

לאנשים עם פתיל קצר יש צורך כל הזמן לעבור הלאה. לדבר הבא. כך היה אצלי תמיד. וכמה שאני לא נאחז במשהו, אוהב אותו, לומד אותו, חי אותו, הצורך לנדוד מכלה אצלי את התשוקה אליו ולוקח אותי הלאה. ממאיס אותו טרם עזיבה, גורם לי לא לרצות אותו יותר. בדואי של תחביבים.

משבר הריצה היכה בי מהר מהצפוי. אחרי שנה ראשונה רגילה באה שנה של ריצות אולטרה. אחת מהן שברה אותי. מנטלית אולי. כך שלא מצאתי בזה יותר עניין עמוק. היכולת והרצון לקום עם הציפורים נעלמו, ההשכמה לריצות הפכה מאבק, השאיפה לקבוע יעד חדש כבר לא התקיימה. אין פה שום יעדים מלאי תשוקה שימשכו אותי אל שבילים קסומים. רק מקבץ אירועי ריצה בדרכי עפר מאובקות ומשמימות.

שלא יובן לא נכון. הריצה עושה לי המון טוב. עדין. האנרגיות של ריצת הבוקר לוקחות אותי עמוק אל תוך כל יום. התחושות של אחרי…..לא צריך להסביר לכם. נפלא. ועדין, משהו נכשל בתרגום של כל זה לצורך לצאת החוצה ולרוץ. אז קובע עם חברים, מה שמכריח אותי לכבד את הקביעות ולא להבריז מהן כמו שאני מבריז לעצמי. אני אפילו רשום לאירוע ריצה רב קילומטרים אי שם בשלהי הקיץ. משהו שבטח לא אגיע אליו, אבל לפחות מאלץ אותי לתת נפח קילומטראז' כלשהו. בסוף הרי הקיץ יגמר, והחורף יגיע ועימו ריצות המדבר. האירוע המקומי היחיד שאולי באמת שווה להגיע אליו. אז צריך קצת נפח ברגלים.

ענף פנאי בנוי על הרבה מאד טרנדים שיווקיים המוזרמים כדי לעורר באוהביו כל פעם את התשוקה מחדש. לצרכנות כמובן, אבל גם לענף עצמו. משנים פה קצת, מוסיפים עוד שם. פריט ציוד כזה או פריט ציוד אחר. לרוב, לא מדובר על מהפכות אלא התלהבות חולפת. ועדין, לרוב זה גם עובד ליצרנים. משהו בגנום האנושי כנראה.

אני עוד זוכר איך בעולם האופניים היו אלה אופני הסינגל-ספיד שחזרו בסערה. אופניים ללא שיכוך וללא הילוכים. לכאורה ההפך הגמור של הקידמה אבל בכל זאת זה תפש. נישה אמנם, אבל נישה חזקה עם קהל מאמינים גדול ואדוק שישבע לכם שזה הכי כיף שיש. בריצה היה לנו את "נולדנו לרוץ" והמינימליזם. התלהבות גדולה שגררה את יצרניות הנעלים חזק פנימה, אבל גם התפוגגות של כמה שנים אחרי, שמתבטאת בצניחה בכמות הדגמים הזמינים לחובבי הז'אנר.

גם את זה ניסיתי. בדקתי דגמים מדגמים שונים, מינימליסטיים יותר ומינימליסטיים פחות. לא עניין אותי הוויכוח אם זה טוב יותר או פחות, בריא יותר, נכון יותר. רציתי לחוות את החוויה. והיא היתה לי יותר טובה. לא משהו "משנה חיים", אבל בוודאות הרבה יותר נעים לרוץ ככה.

מגמת המינימליזם מאופיינת במגוון "עזרים" לריצה. מצד אחד ריצה יחפה, ללא נעליים בכלל. Barefoot. מצד שני, נעליים, רזות סוליה ובעלות דרופ נמוך. במגוון פרמטרים רחב. מסוליות דקיקות ועד עבות, מדרופ 0 ועד דרופים המזכירים כמעט נעלי ריצה שמרניות יותר. באמצע היו הסנדלים. מאז פרסום הספר שיצר את המגמה צצו להם מבחר יצרנים קטנים, ביתיים כמעט, שהחלו בייצור סנדלים מינימליסטיים. הדבר הכי קרוב להוראצ'אס האינדיאניים שמוזכרים כה רבות בספר "נולדנו לרוץ". המבנה הקלאסי של הוראצ'אס אינדיאניים כולל רצועה העוברת בין אצבעות כף הרגל הגדולות, כמו בכפכפים, ומנגנון שריכה כלשהו. ככל שהמבנה קרוב יותר לאינדיאני אותנטי, השריכה תכלול חוטים ותהיה יותר מורכבת.

לרוב, דגמי הסנדלים המסחריים בתחום אינם מוצגים כמיועדים לריצה דווקא. מן הסתם כדי להגיע לקהל גדול יותר מזה המתעניין בסנדלי ריצה מינימליסטיים (אין הרבה כאלה). פשוט סנדלים, מתאימים לכל פעילות, במיוחד בקיץ. סנדלי הליכה ושטח לכל דבר אבל בטח לא רק לריצה. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מיציתי שנים על שנים של סנדלי שורש. אחלה דבר, עמיד מאד ומתאים לכל יישום. לרוץ איתם קצת קשה כי הסוליה מאד קשיחה. ברגע שתנסו סנדלים עם סוליה גמישה לא תבינו איך לא ניסיתם את זה קודם.

שני גורמים הרחיקו אותי לרוב ממגוון הסנדלים בשוק. לא בא לי להתעסק חמש דקות בכל פעם מחדש כדי לנעול סנדלים (ראה להלן שריכה מורכבת) ולא מתאים לי רצועות העוברות בין אצבעות הרגלים. זה מפריע. בנוסף, היות ומדובר במוצר בוטיקי, המיוצר לרוב בעבודת יד, בכמויות קטנות, המחיר אינו נמוך ויכול להגיע לכ-70$ ומעלה (לפני עלות שילוח לארץ).

התרככתי כשגיליתי שיצרן קטן בשם Unshoes Usa הוציא דגם ללא רצועת אצבעות והוא גם עושה פעם בשנה מבצע נחמד ב-Thanksgiving שמביא את מחיר הסנדלים עם המשלוח למשהו סביר. אז קניתי. אפילו ניסיתי לרוץ עם זה. המוצר נחמד, גילה סימני אי בשלות, שגרמו לו להתפרק מהר פעם ראשונה. קיבלתי זוג חדש ומשופר (אחריות אמריקאית עם כבוד). עדין, נחמד. לא יותר.

והנה, יום בהיר אחד, נקש על מכשיר הסלולרי שלי בחור נחמד בשם ערן עמיחי. מסתבר שהוא החל ביבוא של סנדלים בשם Luna Sandals ישירות לארצנו הקדושה יחד עם שותפו, מייק. בתחילה בצורה קצת נועזת ולא רשמית, פשוט הזמין כמויות סיטונאיות מהחברה, אולם בהמשך החל בתהליך של יבואן רישמי. ערן מספר שהתאהב בקונספט של לרוץ עם סנדלים כתחליף לנעליים. אולי כל הסיפור של חופשי, טבעי, אמיתי וכו' ואולי פשוט כי זה הכי כיף. לונה התלבשו לו טוב ומכאן הוא רק רצה להציג את הקונספט כאן בארץ. עכשיו תבינו, Luna זה לא סתם מותג. לונה הוקם ע"י טד היחף והמשוגע, אחד מגיבורי הספר המהולל "נולדנו לרוץ" ולא סתם עוד אחד שקרא אותו. אז נכון, יש ללונה דגמים לייעודים שונים, אבל השורשים של המוצר הם בעולם הריצה וזה נהדר. סנדלי לונה בהחלט נולדו לרוץ.

כשפוגשים את ערן, זה נראה ממש כמו דגם של הטאראומרה (השבט האינדיאני מ"נולדנו לרוץ"). בגרסה המקומית. קיבוצניק צנוע, שחום, שרירי, קאז'ואל וכמובן נועל סנדלי Luna. בשעות ה"אין פנאי" שלו הוא מורה, ממציא וכמובן מאמן ריצה. כל העסק נמצא אצלו על תקן של תחביב, בלי מחשבות על חנויות ועל אופרציות. הסנדלים נמכרים מתוך תא מטען של מכוניתו המאובקת וכשאתה מתחיל לדבר איתו על שיווק, פרסום וקהלים….המבט שלו קצת הולך לאיבוד. ככה זה כשזה בא מאהבה. אז קיבלתי ממנו זוג לבדוק איך זה מרגיש והנה אני כאן, עושה את צעדי הראשונים. אני רץ עם דגם ה-Venado, בעל סוליה של 7 מ"מ. לטעמי, בעולם המנימליסטי, זה לא מעט ועדין, הדגם המומלץ ע"י ערן לשבילי שטח מכל הסוגים, הוא ה-Mono, בעל סוליה עבה יותר של 11 מ"מ. אלה שני הדגמים הנפוצים, אולם יש עוד כמה דגמים נוספים שמגיעים לכאן.

מה בקופסה?

הלונה מגיעים בקופסת קרטון דקה ומסוגננת. הכיתוב בול: "רוץ כמו בן אדם". כלומר, טבעי, כמו שנולדת. הכי קרוב ליחף. מסר טוב. באריזה זוג סנדלים מוכנים לנעילה מיידית ורצועת חיזוק נוספת, עליה נדבר בהמשך. בניגוד להוראצ'אס אחרים בעלי חוטים ושריכה מורכבת, ללונה מערכת רצועות פשוטה המאפשרת נעילה מיידית של הסנדלים עם הידוק בנקודה אחת בלבד, עם אבזם פלסטיק קטן, בצורה מאד קלה ומהירה.

הסוליה היא מתוצרת Vibram המהוללת. סוליה בעלת חלק אחד (לא הדבקה של שכבות כמו במקרים אחרים שראיתי). כמעט חלקה. הסוליה מגלה רכות נעימה והיא גמישה מאד, כצפוי מסנדל מינימליסטי. הרצועות עוברות בתוך הסוליה מאחור, בשתי נקודות ומלפנים בנקודה אחת באמצעות "פקק" עגול.

החשש שלי היה, כאמור, מהרצועה בין אצבעות הרגלים, קונספט שאני פחות מתחבר אליו. דווקא בהליכה, לאנשים כמוני, שאינם מורגלים, הרצועה דורשת הסתגלות מסוימת. הסוליה גמישה ונעימה וההליכה העירונית פנטסטית, אבל הרצועה מורגשת ולוקח קצת זמן כדי למצוא את ההידוק הנכון שיאפשר נוחות מקסימלית בהליכה ללא הפרעה באצבעות.

אז איך רצים עם סנדלים?

נתחיל ממה עשיתי עד כה. הלכתי עם הסנדלים בצורה יומיומית שבועות, כולל טיולי שטח, בגולן הבזלתי והקשוח למשל. רצתי עשרות קילומטרים על כבישים וכמובן שבילי שטח מכל הסוגים.

נושא הריצה המינימליסטית הוא טיפה רגיש בפן הבריאותי. הנהייה לריצה הטבעית, דהיינו קרובה כמה שאפשר לריצה יחפה, הולידה פציעות שהתרחשו עקב מעבר מהיר מדי לנעלים מינימליסטיות, או במקרה שלנו, ריצה עם סנדלים. הריצה היחפה מאלצת את הגוף לרוץ בצורה שונה, להפעיל שרירים שלא עבדו בריצה עם נעלים סטנדרטיות ולכן מעבר מהיר ולא הדרגתי גרם לפציעות שונות. לכן, מילת המפתח בהתחלת ריצה עם סנדלים היא ההדרגתיות. ראשית, ללכת איתם הרבה, לרוץ ריצות קצרות מאד ורק אז להעלות לאט לאט את הנפח. העובי הדק של הסוליות והרכות היחסית, יאלצו את מנח הרגל לצורת ריצה רכה יותר, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל, כדי להימנע מכאב המפגש עם אבנים. זה יקרה מעצמו במשך הזמן.

במקרה שלי, אני חייב לציין, כי מאז ומעולם נתתי לגוף להכתיב לי את המינונים. התנסיתי בריצה עם נעלים מינימליסטיות ולכן, התחלתי להכניס את הסנדלים ישר לריצות אמצע השבוע שלי, הנעות כרגע סביב שעה פחות או יותר, כ-10 ק"מ, אבל עדין לסירוגין עם נעלים. מפרט המשטחים כולל כאמור כבישים וכמובן דרכי עפר יחד עם סינגלים, כרגע בעיקר בבן שמן, ברמות טכניות שונות.

התחושה של הלונה בריצה היא לא פחות ממדהימה. אני לא אדבר על סירחון רגלים (שאיננו כמובן), פחות גרבים לכבס, שטיפה פשוטה….זה האובווייאס. גם אם בהליכה יש אולי בהתחלה תחושות קצת משונות, של הרצועה בין האצבעות, הן די נעלמות בריצה. אחיזת הרגל מעולה, אחרי מטרים מעטים מרגישים מיד מה רמת ההידוק הנדרשת לריצה ועוצרים לתקן, אבל האבזם שומר על ההידוק ללא צורך לחזור על הפעולה באמצע הריצה. הרגל יציבה מאד בחלקים טכניים וגם אחיזת הקרקע טובה מאד אפילו בדרדרת הקיץ, על אף המבנה היחסית חלק של הסוליה. כן, רצים קצת יותר לאט, צעדים קטנים, אבל מי ממהר לאנשהו? בטח לא אני. נוח, נעים, כיף גדול. מי שמרגיש צורך באחיזה חזקה יותר באזור הקרסול יכול להשתמש ברצועה הנילווית המצורפת לאריזה ללא תוספת תשלום ומאפשרת הידוק נוסף בשתי נקודות.

באופן מפתיע, לא מורגש חוסר משמעותי בעובי סוליה. בסינגלים באמת אין שום בעיה. סלעים יותר גדולים ואפשרות לברור בדיוק את הצעדים. דווקא בדרכי כורכר רצופות אבנים קטנות, לכאורה קצת יותר קשה לברוח מאבנים הננעצות בכף הרגל, אבל גם כאן, העובי מספק. מדי פעם חוטפים אבן כזו או אחרת במקום רצוי פחות, אבל זה באמת שולי. צריך לזכור שעדין מדובר בסוליה יחסית דקה ולתחושת הקרקע הפנטסטית יש מחיר כלשהו בלהרגיש אבנים גם כשזה לא מתאים. הרגלים מסתגלות מהר לרכות הנידרשת בצעד והגוף מפעיל שיכוך עצמי במקומות בהן הסוליה אינה מספיקה. ולרוב, היא בהחלט מספיקה, אם כי תמיד צריך לזכור שהתחושה הזאת תהיה אישית. הסוליה מספקת שילוב מעולה של עובי ורכות. כבר אחרי שתי ריצות, הסוליה מתחילה לקבל את צורת כף הרגל. זה מספק לכף הרגל מקום יציב להתמקם בו. בסנדלי ה-Unshoes למשל, זה ממש לא קורה. הסוליה קשיחה ומוצקה ואינה משתנה בכלל. יתרון אדיר ללונה וסוליית ה-Vibram שלהם. אחד הדברים שעולים מאנשים לגבי הסנדלים וריצה בשטח, הוא החשש מחוסר ההגנה ההיקפית לכף הרגל, שיש בדרך כלל בנעל. כשחושבים על זה, מדובר בדאגה מאד טבעית. הנעל עוטפת את כל כף הרגל בבד ובהחלט משמשת שכבת מגן. כל זה חסר בסנדל. יחד עם זאת, תנועת הרגל בריצה איננה כוללת חבטות של כף הרגל בסלעים. בנוסף, המודעות עולה ועימה הזהירות והם מוטמעים בתהליך הריצה בצורה מובנית שאינה דורשת כמעט מחשבה. נא להרים את הרגל קצת יותר גבוה במפגש עם סלעים. זה לא אומר שזה לא  יקרה לכם ברגע של עייפות, או היסח הדעת. יכול לקרות וזה יכאב, כמו נעיצה של אבן חדה במיוחד בכף הרגל. ככל שהניסיון עולה וגם הזמן על הרגלים עם סנדלים, כך לומדים טוב יותר לשלוט בסכנות. מדי פעם תצטרכו לעצור שנייה ולהוציא אבן קטנטונת החודרת אל בין הסוליה וכף הרגל. באופן מפתיע זה קורה מעט ועם אבנים קטנות בלבד. התופעות האלה יהיו תמיד בשוליים וסך החוויה המתקבלת מריצה חופשית עם סנדלים היא בהחלט מצוינת ומומלצת. אם יש לכם חששות, תמיד יש את ה"מונו" עם 11 מ"מ עובי סוליה. זה טרייד אוף בין תחושת קרקע מעולה עם סוליה דקה יותר לבין הגנה טובה יותר בסוליה העבה. בכביש אין בכלל מה לדבר. הרגשה חלקה, טבעית, אין שום בעיה לסוליה הדקה כי במונחי כאב האספלט ממש חלק לגמרי.

בשורה התחתונה, זו פעם ראשונה שסנדלים מינימליים אמיתיים מגיעים עם יבואן ארצה. נכון, יש את Vivobarefoot  המצויינים המשווקים בארץ ליין של הנעלה מינימלית עם חנות בתל אביב. במגוון שלהם תמצאו גם סנדלים, אבל נראה שמדובר במוצר פחות נפוץ או ממוקד ריצה. מבין מותגי הסנדלים המינימליים השוטפים את ארה"ב ומיועדים לשטח וגם ריצה, רק לונה כרגע מבצעים עלייה אמיתית באמצעות ערן עמיחי ומייק. הם גם הצליחו לתמחר אותם במחיר הוגן ביותר, נמוך אפילו ממחירם בארה"ב. בקרוב, במירוץ השליחים תנ"ך תש"ח המתקיים בספטמבר, הם יעמידו קבוצה על טהרת סנדלי לונה, שתשתתף במירוץ ותייצג את המותג.

מה עוד? לטעמי סנדלים כאלה עולים או נופלים על הסוליה. במקרה הנוכחי מדובר בסוליה מפתיעה של ויברם. פשוטה, חלקה כמעט, אבל בעלת שילוב באמת מעולה של תכונות הגנה, רכות ויכולת להתעצב לפי מבנה כף הרגל. ברצועות כולם מגיעים בסופו של דבר לפתרונות דומים, אבל גם כאן נציין שההבדל בין השריכה הקלאסית עם רצועה בין האצבעות לבין דגמי סנדלים שונים ללא רצועה כזאת הוא מעניין. כנראה שלא סתם האינדיאנים בחרו בצורה מסורתית במבנה הזה. יש כאן מינימום רצועות ומקסימום אחיזת רגל. בדגמים ללא "רצועה בין האצבעות" לא מצליחים לספק את אותה אחיזה או נוחות ריצה ושם יש גם הרבה יותר רצועות. אחרי שמתרגלים ללונה, הסנדל מרגיש ממש המשך טבעי של כף הרגל.

אז, האם זה מחזיר את ההתלהבות שנעלמה קצת מהריצה? בהחלט משהו לעבוד איתו ולהגביר את החשק בחיפוש פיתרון למשבר. בינתיים זה עובד לי מצוין. בסוף שנות ה-80 ליווה אותי באחד הקייצים המתקתקים של תחילת גיל העשרים, דיסק שהתנגן לו נון סטופ. להקה ספרדית עלומה בשם Mecano עם סולנית בעלת קול פעמוני. הלהיט הגדול שלהם היה Hijo De La Luna, הבן של הירח. מאז, איזכור השיר מעיף אותי במכה אל זיכרונות מתוקים של פעם, בניחוח רטרו. הנה, הקשיבו לזה בעצמכם.

הריצה עם סנדלי לונה מאד דומה לתחושה הזאת. זיכרון של ריצה פשוטה, מתוקה, ללא מחויבות או צרכים מסובכים. כמעט חזרה לילדות. כמו הנאה מממתק.

.

לפרטים: ערן עמיחי 0544912798

סנדלי לונה: http://lunasandals.com