עובד על חלום

פורסם: 31/07/2016 ב-הרפתקאות, משפחה


עובד על חלום. גרסת הבוס.

פרק א' – פוסט מורטם

הקול נדם. הרמקולים המעולים התחילו לנגן מוסיקה לא קשורה כלשהי. נחילי האדם זורמים בשקט החוצה. הבמה שרק לפני רגע היתה מלאה באגדות הפכה לגוש ברזלים מואר והמוני "נמלים" עמלות, בסרבלים ווסטים זוהרים, פשטו עליה מלמעלה עד למטה. תוך פחות משעה התמלאה הרחבה במשאיות ענק וקולות פירוק. הקסם פג. אבל האם הוא בכלל קרה?

MG_7116.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

הופעה ברומא.מתוך האתר הרישמי brucespringsteen.net

פרק ב' – יקיצה, נובמבר 2014

זה לא פוסט על ריצה. אולי בעצם כן, אבל ריצה מסוג אחר. זה לא 42 ק"מ. אולי 42 שנה, אפילו יותר. ריצה מאד מאד ארוכה. וזה שרץ אותה, נולד לרוץ. ללא ספק.

ביום שישי אחד הרגשתי שקיבלתי חבר וותיק בחזרה. אחרי הרבה שנים של נתק. כי ככה זה בחיים. לפחות באלה שלי. בכל חלק מהדרך יש חברים, אבל ממשיכים הלאה והדרך משתנה. חברים באים וחברים נעלמים בחייהם שלהם. לפעמים הם נשארים, לפעמים לא. לא באשמתי, לא באשמתם, לא באשמת אף אחד. כך קורה. באופן טבעי.

לא נעים להודות, אבל הוא פרץ אלי לגמרי בהפתעה, כנראה אי אז במהלך שנת 1984. בתור חובב מוסיקה עלוב למדי, שהארסנל העיקרי שלו כלל תקליטים של להקת ABBA ואף זוועות כגון Air Supply, אבל לא הרבה מעבר לזה, Born in the USA היה מהפכה של ממש. את השם עוד הכרתי מאחת הפינות של יואב קוטנר ב"זהו זה" כשהציג את ספרינגסטין כפרפורמר יוצא דופן. הקטע שהוא הראה אז בפינה, מאחת ההופעות שלו ומה שהוא עשה שם עם הג'ינס הנצחיים ומגפי הבוקרים, השאירו אותי המום כנראה.

Born in the USA היכה קשות בערוצי הרדיו, במיוחד עם שיר הנושא שלו, שנימאס עלי די מהר והוא אחד השירים הפחות מועדפים עלי באלבום. יחד עם זאת, בביקור אצל הורי וידאתי תוך דיפדוף בערימת התקליטים הישנים המצומצמת מאד שלי, שהתקליט המדובר אכן נמצא באוסף, מה שמוכיח את השפעתו העמוקה. ספרינגסטין היה באמת כניסה לעולם חדש של קול צרוד, גיטרות חשמליות שרועדות בראש ומוסיקה שקצת יותר קשה לעכל לפעמים. רוק אנ רול בייבי.

נקודת הציון המשמעותית ביותר לצמא הגובר שלי לעולמו של ה"בוס" היה מרתון ברוס ספרינגסטין שהגיש קוטנר בגל"צ באחד מימי השישי באישון לילה, גם זאת כנראה בשנות ה-80. מדובר היה בשעות רבות של מלוא רוחב היריעה של יצירתו, כמו שקוטנר יודע לספק: הקלטות נדירות, סיפורים בין השירים שמאירים את מהלך חייו של הזמר והרבה פרטים שהיו בית ספר שלם לדמות הרוקיסט המופלא. לתוכנית הזאת הכנתי מלאי עצום של קלטות ואני זוכר את עצמי מתעורר, מנקר, מתעורר, מנקר, רק כדי להחליף צדדים וקלטות ולא לאבד כלום. ההקלטות האלה ליוו אותי שנים לא מעטות והיו מקור משמעותי למערכת היחסים החברית והחד צדדית שפיתחתי עם הבוס.

IMG_20160716_190431.jpg

אבל השנים עברו, מוסיקה באה והלכה. שנות ה-90 כבר לא היו שנים מזהירות לידידנו הבוס ופרץ היצירה דעך משהו. הוא נעלם מהרדיו כזמר עכשיווי, ורק השמעות אקראיות של The River למשל, השאירו אותי תמיד עם גרון קצת חנוק על הנהר שיבש. כשהוא חזר לקצב מרשים יותר של הוצאת אלבומים בשנות ה-2000 (מסתבר בדיעבד), אני כבר הייתי ממש עסוק בחיתולים ואיזו העדפה ברורה יותר ל"דיג דיגדוג" או לשוס הגדול של ההופעות החיות של סדרת "בייבי איינשטיין".

לפני כשנה תפשו אותי בהפתעה כמה פוסטים בפיד שלי בפייסבוק. דרכם גיליתי שספרינגסטין יצא לטור הופעות באירופה, בין השאר. לבושתי, עד שהתחלתי לנסות להבין אם מדובר במשהו רציני או באיזה צל של הענק שזכרתי חלף הלך לו הטור הנ"ל ואני קצת התחלתי לשוטט ביו טיוב ולנסות להשלים את מה שהחסרתי לאורך השנים. מהר מאד הבנתי שענקים אולי מתבגרים בשנים אבל הם לא הופכים יותר קטנים. אולי להיפך.

ספריגסטין היה שם, פעיל כתמיד, אבל להצליח לתהות על קנקן יצירתו החדשה היה תמיד די קשה מפאת מחסור בזמן האזנה. מזל שאת שעות הריצה המרובות שלי אפשר למלא בהרבה מוסיקה וככה שירים חדשים שלו התערבבו עם ישנים ובעצם הרגישו טוב מאד אצלי באוזניים. זה היה לא יותר מ"שלום שלום", אבל גם זו לפעמים, בלית ברירה, מערכת יחסים.

ה"מחקר" החדש שלי הצליח גם להציג שמאז ומעולם לא הייתי מספיק יסודי עם הבוס, ולמוסיקה טובה וותיקה שלו עוד משנות ה-70, לא ממש נחשפתי. כך ניתקלתי במקרה בתומר יעקובסון, צלם מוכשר, שבין אסופת פעילויותיו, יצר פרוייקט צילום מרתק, המשחזר כל פעם בתמונה אחת, שיר מפורסם. מיצג ויזואלי קפוא של תמונה מוסיקלית מורכבת לפעמים. כך גיליתי את Lost in the Flood  המופלא, שהביצוע שלו מההופעה בלונדון בשנת 75 עדין מרטיט אוזניים כל פעם מחדש. התמונה שמלווה אותו ותהליך היצירה שלה, מתועדים בבלוג של תומר.

lostintheflood

המחשה חזותית של Lost in the flood ע"י תומר יעקובסון

פרק ג' – הגשמה

ככה התחלתי לעבוד על חלום. זו היתה התחלה דלה, מרתון ספרינגסטין בסינמטק בסוף 2014, עם הקלטות של הופעות על מסך גדול. הקלטות, אבל כאלה שעוברות מאד חזק עם סאונד מצוין, הרבה צ'ארם ניצחי ובעיקר דם שגעש לי בגוף. בגילי הלא מופלג, אך מתקדם, הדם כבר לא מרבה לגעוש וחבל. אבל כשהוא כבר מואיל בטובו לזרום בשצף, אני תמיד ממליץ לעצמי לשים לב לעניין ואולי גם לעשות משהו. זו היתה יריית הפתיחה למילים האלה, של הפרק הקודם. ולחלום.

כשטור 2016 פרץ, הייתי קצת יותר מוכן. The River Tour 2016. נשמע טוב, נראה טוב, תמונות של אולמות מפוצצים, אמריקה. רק שכל הסיפור הזה באמת קרה רק באמריקה. עם כל הכבוד לחלומות, אמריקה נראתה קצת רחוקה בשביל הגשמות. אבל השמועות פרחו, ולוח ההופעות התחיל לקבל גם גוון אירופאי קל. הידיים התחילו לרעוד וכשהופיעו תאריכי הקיץ הנכונים לא עצר אותי שום אתר מכירת כרטיסים דובר איטלקית. קצת הגיון, קצת גוגל טרנסלייט ומייל אישור נחת בתיבה. זה לקח שנתיים אבל הדרך ניסללה. יולי, רומא, צ'ירקוֹ מאסימוֹ באיטלקית, או סירקוס מקסימוס באנגלית, סוג של בן דוד של הקולוסאום, או אפילו קיסריה אם תירצו. הופעה בצל עתיקות רומא המפוארות. עוד נחזור לאצטדיון הזה בהמשך. מצחיק איך אפשר להתעקש שנים על לסרב למחירי הכרטיסים המוצעים בארץ, אבל ברגע שהחלטת על נסיעה לחו"ל, הכרטיס הופך פתאום מרכיב מאד קטן בחבילה.

פרק ד' – אופרציה

באחד הרחובות הצרים בין פיאצה פופולו למדרגות הספרדיות ממוקמת כניסה צנועה לבניין. Hotel de Russie קוראים למלון וגם הדיילים המגוהצים שעמדו בכניסה לא ממש משכו תשומת לב. לולא הסתקרנו פתאום מההתקהלות הקטנה מחוץ לפתח המלון היינו ממשיכים הלאה כמו שעשינו בכל הימים האלה ברחובות רומא. מתוך שעשוע שאלתי את העומד לצידי למי אנחנו מחכים. בכל סיטואציה אחרת התשובה היתה בהחלט מפתיעה, אבל היות וכל סוף השבוע הארוך הזה נסב סביב העניין, העובדה שמדובר בברוס ספרינגסטין, המתארח כאן ועומד אולי לצאת לעדת המעריצים המתגודדים, היתה מובנת ביותר.

IMG_20160717_175020.jpg

מחכים לבוס בפתח המלון

אז נישאבנו להתגודדות המשונה, שבאופן מוזר הלכה ותפחה עם חלוף הדקות. בודדים בהתחלה הפכו לכמה עשרות. כמונו, פשוט עמדו שם כמו אוסף מטומטמים, מחכים לדמות שתגיע ואולי לא, מבטנו נעוץ בפתח הכניסה, הטלפונים עומדים הכן במצב צילום. כך חלפו הדקות, מדי פעם באה והלכה דמות מהודרת יותר ופחות, רכב יוקרה כזה או אחר וספרינגסטין יקירנו, איננו.

לבסוף, אספנו את עצמנו חזרה למציאות, התנתקנו מחברינו בעלי המבטים האטומים המכלים את זמנם בהמתנה מיותרת למישהו שאולי יגיע, אבל בוודאי יחלוף בשנייה מהירה ויעלם. שוב לא יכולתי שלא לחשוב, האם זה שהיינו שם, ראינו אותו או לא, נמצאנו שם, מטרים ספורים אולי ממנו, שינה את חווית המפגש מההופעה אתמול? האם באמת חוויתי אותו כמו שחלמתי?

נחתנו לסוף שבוע ארוך ברומא. כמו כל עיר גדולה שתגיע אליה כתייר, הרחובות ימשכו אותך לשיטוט אינסופי וימצצו ממך כל טיפת כח. לא חשוב כמה תיקח את זה באיזי, כמה זמן תבלה בישיבה בבית קפה כזה או מסעדה אחרת, שעות על שעות של עמידה על הרגלים נותנות את אותותיהן, מתישות.

בימים הראשונים אין כמעט זכר לאירוע העצום שבאתי כדי להיות חלק ממנו. העתיקות, הכיכרות, הכנסיות מקיפות מכל עבר ונחשולי תיירים מתחככים בכל שכיות החמדה האלה בעיניים בורקות או אולי זגוגיות כבר מעודף פסלי שיש. רק איזכור פה, כרזה שם, פיסת עיתון. מפלצת המידע האדירה והיומיומית בולעת את כל מה שלא מספיק עכשווי או עדכני. כך נראה שזמרים ענקים כמו ברוס ספרינגסטין אינם קיימים יותר. כל כך התרגלנו שתחנות הרדיו, בין ערימות הסטטיק והבן-אל תבורי בואכה פאר טסי ואליעד, השאירו אותו הרחק מאחור למעט שיר בניחוח נוסטלגי פה ושם באיזו שעה נידחת של היום. לא עדכונים, לא מוזיקה חדשה. מקסימום שלמה ארצי אולי יזכיר הופעה שלו באיזו פינה קטנה בטור שלו, יעלה תהיות אם הוא לא באמת חוזר על עצמו כבר. האמת? זה כבר כל כך לא משנה. הבנאדם לא באמת צריך להמציא את עצמו מחדש כל רגע. מסתבר שיש מיליוני אנשים שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא. 60 אלף מהם התכנסו בסוף השבוע הזה בדיוק כאן ברומא.

IMG_20160715_065409.jpg

שישי בבוקר, ריצת בוקר. העיתונים מדווחים. הבוס מגיע לצ'ירקו מאסימו

בשבת, השד התעורר מריבצו. זה הרגע להודות שבמופעים גדולים אני טירון גמור. לא ממש יצא. כך שלא ידעתי למה לצפות. כבר מהבוקר, הרבה תיירים שאך אתמול כנראה נראו תמימים ומתעניינים בנפלאות רומא, החלו להיראות בכל פינה ואתר כשלגופם חולצת "ברוס ספרינגסטין טור כלשהוא". מדהים כמה ורסיות אפשר לייצר לחולצה שבסופו של דבר תמיד מציגה צללית של הבוס עם כיתוב כל המקומות בהם הופיע בשנה מסוימת. העיקר שאפשר למכור מרצ'נדייזינג ב-35 יורו (ספוילר: לא קניתי). בכל מקרה, די ברור היה שההיסטוריה הספציפית של נרון הקיסר (או אחר) ומעלליו בפינה הצפון מערבית של הקולוסאום (או אתר אחר) מעניינת היום את לובשי החולצות כקליפת השום שהרגע טעמו בפסטו המקומי. הם בעצם רק מעבירים את הזמן בדרך לאיסוף הכרטיסים בצ'ירקו מאסימו. כל הדרכים מובילות לרומא ואחר הצהריים הסתמן שכל הדרכים ברומא מובילות לצ'ירקו מאסימו. שדרה רחבה מובילה אליו מהקולוסאום והוא צמוד לאתר העתיקות המפואר השוכן ליד הקולוסאום. אנשים אוהבים מופעים ליד עתיקות. קיסריה למשל.

MG_7192.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x750.jpg

אל מול עתיקות רומא. תפאורה יפה. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זרמנו עם העדר, מתחם האירוע היה מוצף במאות רבות של דיילי אירוע. המונים. לרגע חששתי שיהיו יותר דיילים במופע מאשר צופים. בכל מקרה, להם כבר היתה חולצה משלהם. אדומה. Steward. The River Tour 2016. אבל בגלל שזה כנראה רק חלק מהתלבושת שלהם לעבודה, הם לא קיבלו צללית של הבוס. שלפנו את הכרטיסים בקופה בין שלל הספסרים שמנסים בלי הרף לדחוף לך כרטיס במחיר רצפה. נותר רק להיכנס לאיצטדיון ואחרי קפה קטן ועוד טירמיסו, גם זה מגיע.

זה הזמן להסביר על הצ'ירקו מאסימו. קראתי יותר מפעם אחת שזה המקום "המושלם" להופעות, האיצטדיון המדהים ביותר באיטליה. ובכן, אני אהיה חייב לחלוק כאן על העניין הזה.

תראו, החוויה של לחלוק כמה שעות של מופע רוק מהמם בתוך מאסה של 60 אלף איש היא מופלאה. אוקיינוס של ראשים, ידיים מתנופפות לכל הכיוונים, מקיר לקיר, עד האופק. שרים יחד, מתנועעים. זה מדהים. אבל ראבאק, תרשו לי להיות רגע קנטרני. מדובר במופע עמידה. כדי למקם את עצמכם בצורה טובה נדרשת השקעה של שעות הגעה מראש. יום למחרת ההופעה הגדיר אחד העיתונים את ספרינגסטין כגלדיאטור רוק. ובכן, הגלדיאטורים האמיתיים במופע הם הקהל, הנאבק למקם את עצמו בצורה טובה לזמן ההופעה. הצ'ירקו בנוי ממשטח עצום ומישורי ומשני צידיו משטחים משופעים. דשא? מה פתאום. אבנים ועפר. התייצבנו כמעט ארבע שעות מראש. המקום כל כך עצום שבהתחלה נראה לך שאתה מהראשונים. לרגע הבמה נראית קרובה, אבל ככל שמתחילים מופעי החימום אתה מבין שזה בכלל לא כך. יהיה לא פשוט לראות את הזיעה של הבוס מקרוב. רומא עיר חמה, השקיעה מאוחרת והשמש קופחת בזמן ההמתנה. אתה ניזרק על העפר, על פיסת הבד שהבאת לשבת עליה. למתמקמים בחלק המישורי מומלץ להיות די גבוהים. אם לא, תאלצו להסתפק בצפייה בראשי אנשים במקום בבמה או לבלות זמן ניכר על קצות האצבעות. למתמקמים בחלקים המשופעים מובטחת זווית צפייה נוחה אל הבמה, אבל מתי ניסיתם בפעם האחרונה לעמוד בשיפוע מעל ארבע שעות ברציפות? לא פשוט.

אבל, כשהקסם מתחיל, כל זה נשכח. המסכים נידלקים עם הכתובת "Pete’s Big HDTV". פיט יודע את העבודה והוא חולש על כמה מצלמות מדהימות, כך שכשהנגנים עולים, הכתובת מוחלפת במהרה בתמונה חדה עד מאד של הנפשות הפועלות ובמיוחד ספרינגסטין. האיכות הכל כך גבוהה של המסכים מפצה על הגודל העצום של המקום, מגדילה את הדמויות הקטנות שמתרוצצות על הבמה ומעבירה בבהירות כל ניואנס ותו פנים. כל חיוך. החיוך שקונה את כולם ולא מפסיק לפלרטט עם הקהל. זה באמת לראות אותו מאד מקרוב, אבל עדין, דרך מסך. אני לא באמת מצליח להשתחרר כל ההופעה מהתחושה, האם אני באמת פה "רואה אותו" פנים אל פנים, או אולי אני עדין בסינמטק תל אביב בעוד ורסיה של מרתון ברוס ספרינגסטין המשודר מתוך הקלטות.

bruce-6-mathias.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

אהוב, מבסוט, מחייך. הבוס ברומא. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין.

ספרינגסטין מתורגל במשפטים בסיסיים באיטלקית. פותח ב- “Por Roma” וזה נשמע קצת בנאלי, לא פחות מ"שלום תל אביב". כשהצלילים הראשונים מתחילים, כל ההצגות זזות הצידה. המוסיקה מדברת, וכמה שהיא מדברת אצלו. מהרגע הראשון. זה מופע שנבנה בצורה מחושבת, מתרומם כל הזמן עוד מדרגה, מבשל את הקהל בהמשכים ויש לו כמעט ארבע שעות נון סטופ להתבשל בהן עד תום. דווקא הסיפורים הקטנים של ספרינגסטין לפני שירים, אלה שתמיד שומעים בהקלטות של הופעות, אינם. בהופעה זו מוסיקה נטו, אם כי לי הם חסרים. הגדולה של היוצר הזה היא ביכולת שלו לספר את הסיפורים האמריקאיים האנושיים הקטנים, בשירים ובמילים. מחיי אנשי הצווארון הכחול של אמריקה. אבל בדיבורים האישיים שלו הוא נוגע גם בחיים שלו ממש ושם נוצר עוד איזה קסם, עוד אמירה.


כדאי להקשיב להקדמה לפני השיר. לזה התכוונתי. אלה הסיפורים שיש שיגידו שהם חופרים, אבל אני, מה יש לומר, מת עליהם. חבל שלא היו בהופעה

אני מתלבט כל ההופעה מה מדבר אלי יותר. הרוק הסוחף כשההרכב כולו מתפוצץ בנגינה וירטואוזית והגיטרות קורעות את האוזניים בסאונד המעולה אבל האגרסיבי, או הבלדות השקטות כשמה שנותן בהן את הטון זו בעיקר הצרידות המשובחת של הבוס ונגינה עדינה של גיטרה פה סקסופון או קלידים שם ולפעמים המפוחית הוותיקה. הרומנטיקן שהיה בי פעם בוחר לבסוף בבלדות. אלה הרגעים שהקהל חסר המנוחה משתתק, אפשר להקשיב בשקט למוסיקה, למילים, לקול שקשה לי להתעייף ממנו. עשרות אלפי טלפונים מאירים את אוקיינוס הראשים, כתחליף לנרות/מציתים של פעם. מבחינתי אלה ההיילייטס של ההופעה.

אחר כך חוזרת המסיבה. רוקנרול בתפקוד מלא. האיטלקייה שמאחורינו חוזרת לצווח את המילים של כל השירים. סחתיין על השליטה בחומר, אבל הקול הצפצפני שלה משתלב די גרוע עם מוסיקת העל שמגיעה מהבמה. ככלל, הייתי מחוקק משהו שיגביל את השתתפות הקהל לרגעים בהם האמן באמת מזמין את זה. יש לא מעט כאלה. הצורך הזה של כל גרופי להפגין בקולי קולות את בקיאותו לא תמיד מוסיף ואפילו מחרב קצת לשכניו.

על ריקודים סוערים גם קשה לדבר. בצ'ירקו מאסימו הצפיפות היא מובנית. חלק מההופעה אני ממש צמוד לצופה שלפני, בקושי יכול להרים ידיים למחיאות כפים בלי ללטף אותו באיזו כאפה מזדמנת. אחר כך ניפתח לי חלון קצת הצידה ועדין, להתחיל להזיז את עצמך בלי להפיל מישהו זה די מאתגר. לא סתם החלק הפעיל ביותר בקהל הוא הידיים. הבוס אומר לנפנף ביד אחת וכולם מנפנפים, להרים ולהוריד שתי ידיים והופ, כולם מצייתים. אני תוהה אם הוא עדין נהנה מזה, כי אני, באופן אישי, קצת מיציתי בחיי את שלב ההפעלות. תן לרקוד, לשמוע מוסיקה טובה ואפילו לצרוח קצת, אבל עזוב אותי מהטקסיות העדרית הזאת שנראה שהאיטלקים משתפים איתה פעולה בהנאה רבה (טוב נו, גם אני מדי פעם).

אז מה בשורה התחתונה? – שואו אדיר, אחד במינו, מופע ענק שקשה לי לדמיין דומים לו בסדרי גודל כאלה. אולי  לא הכל מושלם, אבל ככל שהימים עוברים מאותו ערב, אני מרגיש כמה השאיר אצלי משקעים, רגשות וטעם של עוד. לפעמים נראה שהשואו משתלט קצת על המוסיקה בהופעה, אלה "מנהגים" שהתפתחו בהופעות של הבוס, מסורת הנשמרת כבר באדיקות אבל גדלה קצת יותר מדי – ה"הפעלות" שכבר הזכרתי, הטיול בין הצופים להחלקות ידיים, סלפי מזדמן, הכרעה בתחרות השלט המוצלח, המזכה את בעליו בהשמעה של השיר הרשום עליו והשיא כמובן, קרנבל "Dancing in the dark" במהלכו נבחרים המאושרים העולים לרקוד על הבמה. פעם זו היתה פשוט נערה חיננית שלכמה רגעים זכתה במפתח אל לב הבוס ובחיוכו המושלם, היום זו תהלוכה שלמה של ילדים, גבר וכמובן אישה שאולי בדיוק חגגה 60 היום. לרגעים זה נראה מוגזם. הייתי מסתפק במוסיקה הבסיסית ובצ'ארם האינסופי. בשבילי זה די והותר. אבל, גם עם כל זה, עדין זה מרגיש אמיתי, כן, ומעורר התרגשות בכל צפייה, כי תמיד יש את הסיפור הקטן של הצופים, האהבה שלהם לאיש הזה, שמתפרצת לחיבוק חם וספונטני, מכל הלב. והוא עומד שם, גבר לא צעיר, עם קמטים מחייכים בעיניים, מקבל ומחזיר.

MG_6500.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

ים הלבבות ברומא. Everybody's got a hungry heart. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זו לא הופעה לכל אחד. זה מופע הארד קור לחובבי ספרינגסטין. מדובר בארבע שעות ארוכות, שלפחות בטור הזה מתמקדות בחומר מעולה, שלא מעט ממנו הרבה פחות לעיס מ-"Born in the USA" (המאוס, אבל אולי ה"להיט" הגדול ביותר). לא סתם זה ה-River Tour. האלבום שם מקבל את מלוא הפוקוס ועוד מוסיקה מהשנים הראשונות כששירים של 14 דקות היו מצרך הרבה פחות נדיר ומפתיע. מן הסתם תקבלו מקבץ מכובד של שירים פופולריים, אבל החלק היפה בטור הזה הוא דווקא בשירים הקטנים, חלקם ישנים, טיפה יותר נשכחים, אחרים חדשים יותר, המקבלים עטיפות שונות, מרגשות או מרשרשות. מעל הכל, ספרינגסטין הניצחי כמעט, שבכוח האישיות הבימתית שלו ממגנט מדי כמה ימים עשרות אלפי מעריצים, שלא מתעייפים ממנו לרגע. מי שבאמת אוהב את ספרינגסטין לא צריך הרבה יותר מלהקשיב. לא משנה לאיזה שיר.

סוף דבר. לא באמת

האם החשבון ניסגר? אני לא בטוח. את החלום הזה סגרתי, אבל עמוק בפנים לא אתנגד לשחזר את ההרפתקה. ככל שהימים עוברים והפוסט מסרב להיחתם, החוויה מקבלת ממדים נוספים. אני מוצא את עצמי חוזר לקטעי וידאו מרומא, באדיבות טלפונים סלולריים של צופים שהיו שם כמוני. אני מסתכל גם על קטעי הופעות אחרים, אבל בעיניים אחרות, של מי שהיה שם. אני רואה את הלבבות מרומא, את ים הטלפונים המאירים בידיים, בליווי ל-Independence Day, את הפנים הלא צעירות של ברוס במסך הגדול. תמיד בצילומי הקהל יש את הבחורות עם העיניים המאוהבות, שני מטר מהבמה, נישאות על כתפיים בלתי נראות. מי הם הגברים האלה, החסונים, המקריבים את עצמם במטלה הקשה הזאת? לקחת את אהובתם, לוותר על עצמם, לשאת אותה קרוב יותר דווקא לרוקר המוערץ עליה. אני מסתכל וניזכר, ניזכר ומסתכל. הפנים של הבוס, על כל הבעותיהן ממלאות אותי באמת בחום גדול בפנים. והנה, אני כבר מזהה אצלי געגוע. אני לא גרופי טיפוסי נלהב, לפחות לא חשבתי על עצמי ככה, עד עכשיו אולי. אבל משהו באיש הגדול הזה בן ה-66 מהלך עלי קסם, ממלא אותי בהרבה שמחה. זו לא הפראות הצעירה, הבועטת, בעלת אנרגיות מטורפות שתראו בהקלטות משנות ה-80. הוא עדין עומד בכיף על במה כארבע שעות, אבל זה אדם אחר, שטורף פחות את הבמה. במקום רק ווסט שמבליט את השרירים הוא לובש חולצה קצרה מתחת לווסט. במקום סקס אפיל ממזרי, הוא מחייך בחום. יש לו אפילו קול קצת אחר, אבל הוא מסתכל לאחור בסיפוק, מתרפק על אהבת הקהל ויותר מכל נהנה ממה שהוא עושה. נראה שגם רוצה להמשיך בזה. זה בדיוק כמו שהוא אומר באחת ההופעות בשנת 2013: "אני עושה את זה כבר 50 שנה, אבל מרגיש שהרגע התחלתי. יש בי עוד 50 נוספות…."

IMG_20160717_183116.jpg

יום המחרת. העתונים מהללים. גלדיאטור הרוק!

הטור במספרים

יחסי ציבור לא חסר לו אבל בכל זאת דאגו לספר לנו ש-The River Tour נבחר כטור השנה ע"י שני אתרים ממש חשובים שמעולם לא שמעתי עליהם (אבל אני לא דוגמא). ובכל זאת, לא צריך הודעת יח"צ כדי להבין שמדובר באמת במשהו עצום. עם 75 הופעות בפחות משנה, בארה"ב ואירופה. למיטב ידיעתי אף אחת לא בוטלה ותאמינו לי שהדאגה לבריאותו של ספרינגסטין מאד הטרידה אותי.

כמעט 2 מיליון כרטיסים, 170 מיליון דולר (בחצי הראשון של 2016), 25 איצטדיונים ו-15 ארצות. רק באירלנד הצטופפו 160,000 איש בשתי הופעות ובונו שר איתו. הגארדיאן הבריטי קבע, אחרי הופעה במנצ'סטר: If this isn’t magic, then nothing else is. לא אתווכח. בפריז העיפה הלהקה את החשמל ובמשך 20 דקות נאלץ הבוס לחלק חתימות עד לחזרת המתח.

50,000 איש יראו אותו מסיים את החלק האירופי, בציריך שוויץ.

וכמו שהוא נוהג לומר מדי פעם, בסוף הופעות: Until we meet again

IMG_20160716_203214_HDR.jpg

מצטופפים ברומא

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s