שפיץ מחצבתנו

פורסם: 19/11/2016 ב-הרפתקאות, ריצה
img_20161118_062222_hdr

ההצגה הטובה בבקעה. תיכף מתחילים

עם השנים זה לא נהיה יותר קל. בוקר היום הקודם מתחיל בשלל מחשבות שליליות: עוד פעם לקום באמצע הלילה, עוד פעם שעה וחצי נסיעה לכל כיוון על 21 ק"מ ריצה, שטח לא מוכר, חשש ביטחוני קל שנלווה למגוון תאי שטח וגם לזה. אין אנרגיות, באמת שאין אנרגיות. ואז, משהו ביום משתנה. במקרה שלי שעה שחייה מוקדם בבוקר, שמילאה אותי מחדש, פיצצה אותי בתחושות טובות ונעלה אותי על המטרה. מכאן, לא משנה איזו מחשבה מחורבנת תיכנס עוד במהלך היום, היא תזכה להתעלמות.

במהלך היום מנסה עוד לנהל מו"מ קשוח עם יקי ולהרוויח בתחבולות עוד חצי שעת שינה. זה כרוך בכל מני חישובי זמן העלייה לפיסגה כדי להגיע למעלה בול בזריחה. טוב, אולי קצת קודם לאיזה קפה קטן. אבל מתי השמש באמת עולה מעל ההרים? מתווכח, אבל יקי נחוש ואנחנו ניצמדים לתוכנית המקורית והמוקדמת.

ההרפתקה מתחילה בנסיעה הלילית. נסיעה שקטה וחשוכה לכיוון מדבר יהודה המוכר והאהוב ואז צפונה לתוך בקעת הירדן. שטח לא נודע מבחינתי. מתיחות קלה. החייל המאבטח פותח לנו בחיוך תמוה את שער הישוב משואה ואנחנו חונים ומתארגנים ליציאה. נעים, אבל הרוח הקלה מבשרת על מה שצפוי למעלה, כמעט 600 מ' של טיפוס מעלינו. יקי לא משתכנע, אבל אני דוחף את כל הבגדים החמים שהבאתי לפינות שונות בווסט הריצה.

IMG_20161118_073325.jpg

השפיץ – בולט מעל סביבתו

מתחילים בריצה מנהלתית לאורך כביש 90 ואז בפנייה חדה על רצועת אספלט בלתי מתוחזקת, הרוסה, מלאת בורות, המטפסת מעלה מעלה אל עבר קבוצת אנטנות זוהרת בניצנוצי אורות אדומים. זהו שיא הלילה אבל הסופר-מון של השבוע, מספק לנו אור כסוף וחזק של ירח כמעט מלא, ממש מעלינו. אין צורך בפנסים. הדרך מתנהלת בסרפנטינות מפותלות בטיפוס שהולך והופך תלול יותר. הנוף הניגלה לאור הירח מעמיק ככל שמטפסים. אלה מראות מדבריים, גבעות עם קימורים עגלגלים ומני חריצים תלולים. מהר מאד אנחנו מתבייתים על השפיץ הבולט המתנשא מעלינו. זהו יעדנו הלילי והוא נראה גבוה, מאיים ותלול, צופה כמעט בודד על סביבתו, ביהירות.

זה הזמן לעזוב את רצועת האספלט הרעועה. שביל צר מסומן ירוק מתחיל כאן. מפה, גם כל באי המכוניות החונות בסמוך נאלצו כבר ללכת ברגל והטיפוס מכאן הופך אף תלול יותר והשביל סלעי וברוטלי, ממש כמו שאני אוהב. הרוח מתגברת, מדי פעם רצים כמה צעדים כדי לשמור על חום הגוף, אבל הדופק עף גבוה ומחזיר אותנו להליכה מהירה. השפיץ, ויש האומרים שהוא דומה ל…פיטמה, מתחדד ממש לפנינו. אור ראשון נראה במזרח והשמיים מתחילים בהילולת גווני צהוב, כתום, אדום שלהם. עכשיו מתחיל לקרות הקסם ההופך את כל התנועה הלילית לשווה במיוחד; הרגעים בהם הלילה מתחיל לאבד את כוחו, לוותר, להיכנע לצבא האורות המתחיל להשתלט ומבשר את בואה הקרב של השמש.

img_20161118_065114_hdr

מתייחד עם בוראו ועם זריחתו

למעלה על השפיץ מזהים ניצנוצים. מאכזב קצת לחלוק את הזריחה הפראית עם אחרים במקומות מבודדים יחסית, אבל אם אתם רוצים זריחה אישית כנראה תצטרכו ללכת למקומות באמת לא נגישים. הלג האחרון משאיר אותי חסר נשימה. השביל קצת הולך לאיבוד ואני נאחז בשיפוע צד גבולי, אבנים מידרדרות תחתי לכמעט תהום שלמטה והטיפוס איטי צעד צעד, עד שהשביל מתגלה מחדש. רוטינה: מספר צעדים, איסוף הנשימה מחדש וחוזר חלילה. כל זה תוך מאבק ברוח שהופכת לאימתנית. עד הפיסגה. השפיץ של הסרטבה.

ההמולה למעלה מפתיעה. נראה שמיטב הציבור הציוני דתי הגיע לחגיגת היום החדש. נשים, גברים וטף על נשקיהם האישיים. אנחנו על גבול השומרון והם פה בבית. מרביצים תורה ומורשת לילדים, מתרכזים לתפילה המונית, מדורה, קפה, נישנושים וגם….סלפי. כיף לראות את האהבה הזאת ל-Outdoor מועברת, ילדים צעירים שיצאו ממיטה חמה וכיתתו רגלים על שבילים לא פשוטים, נערה ואביה ש"קפצו" מאריאל לספוג קצת אווירה ורוח קרירה. הכל טוב, ברוך השם.

IMG_20161118_060848.jpg

תופשים מחסה מאחורי קיר המבצר עד תחילת ההצגה

הסרטבה הוא השם שניתן למבצר החשמונאי שבנה אלכסנדר ינאי. ידוע גם בשם אלכסנדריון, אבל זה יותר ארוך ופחות סקסי. אני לא כזה חכם גדול, זה כתוב בוויקיפדיה. איכשהו המלכים האלה תמיד חיפשו את המקומות הכי תלולים ולא נגישים ובחרו לבנות בהם משהו. ברור, הרי זה לא שהם בעצמם נידרשו להעלות את הסלעים למעלה. בנוסף, למדתי להפתעתי מההרצאה הקצרה שקיבלו הילדים הצעירים בשטח, שפעם, תחילת החודש לא ניקבעה עפ"י לוח השנה. מסתבר שמדי חודש בחודשו, נדרשו שני עדים להתחייב שראו את הופעת הירח מחדש. זה לא פשוט, כידוע. בתחילת החודש, עובי הירח הוא לא יותר מאשר שערה דקיקה. אולם, מרגע ההוכחה הועברה לה הידיעה באמצעות משואות אש, שהודלקו בתחנות קבועות, על פסגות בולטות וגבוהות, עד לירושלים, ואף ליהדות בבל. הסרטבה היתה אחת התחנות המשמעותיות.

כל המטען הזה מתורגם לרוחניות עוצמתית כנראה. על הפיסגה עיני הנוכחים נוצצות אל מול צבעי הבוקר, טליתות ותפילין רצים חופשי והקהל מרבה להתייחד עם בוראו. ב-6:15 בדיוק, כמו שחזה יקי וגם ניצח אותי בהתערבות, כדור השמש הכתום מרביץ הופעה ראשונה מעל הרי אדום ורחש מתגבר עובר בנוכחים. כל המתחבאים סביב המדורה, מאחורי קיר המבצר החשמונאי, המגן מהרוח הקפואה עולים שוב למעלה והמחזה אכן מרהיב. הטבע דופק הופעה כמו שהוא אוהב. אנחנו קנינו כרטיסים לשורה הראשונה וזה ממש שווה. עוד סשן צילומים עצבני וההצגה מתחילה להתפזר. אלה חוזרים למכוניות ואנחנו ממשיכים מערבה, אל עומק השטח, לראות מה עוד נגלה.

IMG_20161118_061528_HDR.jpg

בחייאת יקי, תעשה קפה…

מפסגת הסרטבה יורד סינגל תלול אבל אחריו אנחנו "מתיישבים" על דרך רכב רחבה שתלווה אותנו לאורך כל המסע חזרה. תוך כדי ריצה אפשר לבחון את נוף השומרון המשתרע לפנינו. מדובר במראות על גבול מדבר טרשי. מצד אחד צמחיה דלילה, ממש כמו במדבר, מצד שני ישובים פרושים לאורך כל קו הראייה. הגבעות מעוטרות בחמוקיים עגלגלים. הן נראות מפתות, גולשות ונאחזות אחת בשנייה בתצורות מרהיבות. הדרך תופרת אותן יפה. רגע יורדת לתוך אוכף ומיד לאחר מכן מטפסת לגבעה הבאה בתלילות בלתי אפשרית כמעט. עולים יורדים, עולים יורדים, אבל מאבדים גובה בקמצנות בינתיים. במדבר ה"אמיתי" כל התפירות האלה ניתנות לעקיפה במערכת שבילי גמלים ענפה. כאן, רק טרשים, אין שביל לרפואה מעבר לדרך הרכב, שניפרצה אולי בימי "ארץ המרדפים", כשיחידות הצבא נאלצו לטפס גבוה ולנסות לאתר את המסתננים בעמק.

IMG_20161118_072330.jpg

יורדים מהסרטבה

פנינו אכן מועדות לעמק, חזרה אל בקעת הירדן. בלב השטח הצחיח משתרעת רצועה מעובדת ופורחת. בקעת תרצה או הג'יפטליק. יקי מבטיח לי שהיא לוקחת עד שכם. בשלב מסוים הדרך מתחילה לאבד גובה בעקביות וכאן מתחיל פאן אמיתי. אמנם קצת מדורדר למדי ורצוף אבנים אבל קשה לסרב לשחרר בקטעי הירידות הארוכות שמטיסות אותנו חזרה מטה. את התוצאות מרגישים למחרת, בשריר הארבע ראשי. ככל שמתקרבים לעמק, מופיעים עדרי הבדואים, הרועים וחמורים. צבאים ושועלים מציצים פה ושם. יחד עם זה ולמרות הישובים השוכנים בבקעה, התחושה הכללית היא של אזור נטוש, מוזנח קצת. פסולת בניה מושלכת ללא אבחנה, כלבים משוטטים. אנשים מעטים. עזובה.

IMG_20161118_072755.jpg

רצנו על דרך עפר טרשית

P61118-081108.jpg

גבעות עם חמוקיים עגלגלים

כשאנחנו חוזרים למשואה לאחר 21 ק"מ של ריצה בסך הכל, היום עלה. החייל בשער הישוב התחלף אבל הוא עדין האדם היחיד עימו מזדמן לנו להחליף כמה מילים. הישוב שומם למדי. 9 בבוקר, אבל לך תדע, אולי קמים פה באיזי ביום שישי. גם מפגש הבקעה, שבנינו עליו להחזרת קלוריות, שומם ברובו. הפלאפל סגור וההצעה הטובה ביותר שאפשר לקבל היא בורקס פיצה שמנוני ולא מפתה. נקודת האור היחידה היא שלט האננס שראינו בהלוך והבטחנו לעצמנו לבדוק בחזרה. גם אצל מגדל האננס אין הרבה תנועה, אבל כמה קרטונים של פרי עומדים ומחכים ללקוחות מזדמנים כמונו.

"איך זה לחיות בבקעה?" שואל יקי את המגדל שהגיח פתאום על ריינג'ר. "פתח את המפה", עונה לו איש האננס, "כאן זה מרכז העולם. שעה מרבת עמון, שעה מתל אביב. גן עדן". לאכול אננס לא נמאס לו. הוא מכור לפרי ומדגים לנו במשרד חיתוך נכון. האננס מתוק וטעים. אנחנו מצטיידים בשלושה אננסים לא זולים ומגלים מאוחר יותר שרובם חמצמצים מדי. מזל שהריצה היתה מתוקה.

IMG_20161118_095055.jpg

אננס. גדל בתוך עציץ אם לא ידעתם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s