אגם ענקית

ואנחנו לבד, לבד
מרחפים ושרים
ג'ק סגור בחדר ומחפש ארנבות
פרנקי ומקס מלקטים פטריות
הדשא זורח
והשמיים נוטפים
גשם של אור
והמון כוכבים
יושבים על ענן ושרים
הרוח צוחקת באגם ענקית

(ר. פורטיס)

פסיכי הם אמרו לי. מכל כיוון. פסיכי, פסיכי. אבל האמת, קמתי בבוקר וראיתי שהמים במרפסת הגיעו למפלס ממנו עוד סנטימטר נוסף והבית מוצף. אז שטתי לי יחף במים קפואים עד הקרסוליים וחליפת סערה של אופנועים, כדי להוציא את השקית והאדמה שהתיישבו בסוף הקיץ בניקוז. וכשפתחתי את זה והמים נהרו במערבולת עצומה אל פתח היציאה, הדבר הכי הגיוני בעולם היה נראה לי להתלבש בכמה שכבות יפות של בגדי ריצה ולצאת לחגוג את כל השפע הרטוב הזה. אז מה אם מוקדם יותר ביטלנו כבר את הריצה מסיבות חורפיות?

קונפוציוס אמר "קשה יותר להתחיל לרוץ בגשם יורד מאשר להמשיך לרוץ כשהגשם מתחיל". אמר, אבל ל"סאב 3" לא הגיע בשום מרתון. ובכל זאת צדק. הגשם שטף ואני עומד מתחת לגגון הרעוע בפתח הבניין ומנסה לתזמן את היציאה. כמו הכניסה החדה והמהירה לרחצה בגב קפוא. ואחרי שעברת את המבחן הזה, בתוך תוכך אתה כבר מצפה שההוא מלמעלה, שיושב על הברז, יניד ראש, יפרגן ויאמר לעצמו…."כל הכבוד, לא שברתי אותו, יצא לרוץ. אפשר לסגור את הברז". אבל זה לא קרה. הגשם זולג וזולג ואני מסתגר בתוך הכובע הדקיק של מעיל הגשם, זווית הראיה מצטמקת לחרך צר, המבט שמוט לכיוון הריצפה.

השלולית הגדולה הראשונה עמוקה יותר ממה שנראה. קללה קצרה תוך כדי צלילתה של הגרב. רגע אחרי אני מגחך. עד סוף הדרך הרי לא תישאר פינה יבשה. מבחוץ גשם, מבפנים זיעה. והכל מתערבב. מכאן מתחיל המסע אל תחילת החורף. זרימות דרמטיות, שלוליות ענק, שמים כועסים ועצים שנראים כמו טייל במדבר שאחרי מסע ארוך ויבש מגיע סוף סוף אל נווה המדבר והאגם הצונן שבמרכזו.

בפנייה של קברות המכבים, העסקים בקרון הקפה חלשים היום. זוג המוכרים מצטנף סביב התנור המחמם ואני חושב איזו אחוות ישראל מדהימה יכולה להיות עכשיו אם הם יזמינו את הרץ הרטוב שחולף על פניהם למשקה חם כלשהו. זה לא קורה…אבל רגע אחרי, נחליאלי מאושר מתחיל לקפץ מטרים לפני. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה: "פסיכי, פסיכי" הוא מצייץ ואני מרגיש הנורמלי האחרון פה בסביבה.

בעצם, באתי לבקר בנחל גימזו. פעם פעמיים בשנה, הערוץ שכוח האל הזה, שבימים כתיקונם משמש לא יותר מאשר סינגל אופניים, תופש מעצמו "פופאי" ומתחיל לזרום בשצף. כל היובלים הקטנים שבסביבה מתנקזים אליו פתאום ומתפתחת זרימה יפה, שבסירטון נראית אולי מרשימה ובפועל היא יותר זרם מסכן של מים מלוכלכים שאספו את כל פסולת הקיץ לתוכם. גם היום הוא עומד בציפיות ומראה לעצי היער של מי רטוב יותר.

אני וגימזו. הנחל.

משמאל, ינואר 2015 בנחל גימזו. מימין, הריצה הנוכחית

במקטע השטח האחרון, אני מתפתה כרגיל ל"סינגל השלט". הנעל ננעצת בבוץ טובעני עמוק, האחיזה על הסלעים הרטובים לא משדרת חלקלקות, במפתיע (Inov-8 Ultra 270). דווקא כאן, על השביל הרעוע, הארובות ניפתחות בגדול למעין מבול עוצמתי מלווה במארש של רעמים, עד שכמעט וחיות היער מתייצבות בזוגות. לא נשאר הרבה אבל קר ממש ורטוב.

אני ניזכר כמה דקות קודם לכן. רצתי לאט במעלה הכביש הסלול היחיד שהציבה עיריית מודיעין, בעומקו של השטח. מולי באה רכבת ארוכה של מכוניות, אורותיהן דלוקים. הם לא באו לחפש שיטפונות ונהגיהן תקעו בי מבטים אטומים דרך זגוגיות הרכב המכוסה טיפות. מבטים לא נוחים של אנשים שיצאו משיגרת יומם ואולצו אל הדרך הזאת במעלה הגבעה. עוד דקות ספורות הם יעמדו תחת מטריותיהם, סביב הקבר הפתוח בבית העלמין של העיר. ואני? רק קר לי קצת ורטוב לי, אבל בחרתי באמת לנשום את כל זה ולהרגיש כל רגע. עוד מעט אחזור הביתה.

קראתי היום כתבה בשוונג על מספר הריצות השבועי המומלץ לרצים. אני, בימים אלה, אפילו לשלוש לא מגיע, ובמספר הזה, הקפיד המחבר להרביץ תורה לקוראים, חייבים להיות מאד מדוייקים. אין מקום לטעויות ולמאמץ לא אפקטיבי, מה שנהוג לכנות "ג'אנק מיילז". אז טמפו ואינטרוואלים בבקשה. ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה אני אוהב את הג'אנק מיילז האלה שלי.

"זה בסך הכל רק בן שמן אחד ואיש עם משקפיים" היא אמרה לי. וצדקה. ובכל זאת, האיש עם המשקפיים הסתובב לו שעתיים בנוף סחוט, רטוב ומטפטף, אחרי קיץ ארוך, סדוק ומייבש. רגעים יוצאי דופן. המים זורמים ואיתם המחשבות, העיניים רואות רטוב ודומעות רעיונות. אז מה הפלא שמבן שמן אחד יצא סיפור כמו על ריצה באמזונס.

פריחה ביער בן שמן. ואיש עם משקפיים מעורפלים