Iditarod – Part I

דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).

אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.

ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.

למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.

במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.

הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.

לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.

ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה

מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.

נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.

ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים

לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף  רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).

בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן

גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.

לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.

המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו

“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”

עופר גלמונד

במהלך השיטוטים נתקלתי באתר של עופר גלמונד. בחור ישראלי שהתאהב באלסקה ולאחר שגר שם כמה שנים וחרש כנראה לא מעט מספק תמורת תשלום שרותים שונים של מידע כהכנה לטיול באלסקה. לצורך העניין גם הקים את האתר היפה שלו שמספק אינפורמציה בסיסית (בחינם). מעבר לזה, הוא גם צלם מוכשר וגולת הכותרת של האתר היא כנראה אוסף התמונות שלו בגלריות.

הוא גם כותב יפה ואוסף הקישורים שלו לכמה כתבות על טרקים שעשה הן בהחלט מאד מהנות לקריאה. כל השילוב הזה עושה כבר חשק לנסוע מחר.

בינתיים המשכתי לשוטט שם ודרך הקישורים הנוספים מצאתי את עצמי פתאום באמזון בורר בין חומרי קריאה אפשריים.

לעת עתה בלמתי את העיניים הגדולות שלי והזמנתי חוברת של נשיונל ג'אוגרפיק

אחר כך נראה. לא חסר מה לקרוא. חוץ מזה חדוה מתכננת לעשות אולי איזה קורס צילום כדי לקבל תוצאות משופרות מהתמונות שלנו בטיול העתידי. זה מן הסתם יכלול מצלמה משודרגת. בינתיים היא שמה עין על בית ספר בעל מוניטין מרשים. אימפריה של לימוד צילום. בית הספר של רועי גליץ.

מסתבר שכמו שבאופניים יוצאים לפינות נידחות בעולם בשביל הסינגלים הירוקים יותר ככה הצלמים יוצאים לפינות הכי אקזוטיות כדי להביא תמונות ייחודיות. אצל רועי גליץ יוצאים גם לאלסקה. מסתבר שעופר גלמונד נמנה על הצוות המקצועי שמלווה את המסע (שיצא כנראה ב-2011). נראה כמו חוויה מטורפת.

בינתיים הנה קישור לכמה תמונות מדהימות מהאתר של עופר גלמונד. מומלץ לחפור בכל הגלריות. תענוג.

שינויים

מפה לשם ואחרי לא מעט התלבטויות החלטנו להמיר את ההזמנה של הקראוון בבנדנה באופצייה האמריקאית של great alaskan.

הסיבה היתה בעיקר האפשרות לקבל קראוון קצת גדול יותר בהפרש מחיר קטן יחסית. קראתי המלצות טובות על החברה הזאת כולל האפשרות לא להחזיר את הקראוון מצוחצח בסוף מה שמאד מתאים לנו ונראה אם יתברר כנכון.

קראוון מתרחב

ההפרש במחיר כולל גם דברים שלא מופיעים בחבילות ה"ישראליות" כמו למשל מצעים במחיר נמוך מאד ואפשרות שימוש בגנרטור ללא הגבלה או תוספת מחיר. יש להם עוד כמה דברים מגניבים כמו האפשרות לישון בליל הנחיתה בקראוון במקום במלון. זה אמנם עולה תוספת לילה (כמו חדר במלון) אבל מאפשר כבר בבוקר לקבל את הקראוון, לקבל מהם הסעה משדה התעופה וחוסך לפתוח את המזוודות ולארוז אותן שוב. מצד שני אחרי 22 שעות בדרכים יתאים לנו יותר כנראה מקלחת הגונה בחדר במלון ומרחב סביר לפני הכניסה ל-3 שבועות למינימליזם של הקראוון – אפילו שעכשיו מדובר בדגם ה-28S עם הסליידר. משהו שאמור להיפתח בלחיצת כפתור ולהוסיף עוד שטח לקרון הדחוס.

למה מתרחב? כי זה מגניב. ואולי עוד כמה דברים

לצערי תוך כדי כתיבת הפוסט בדקתי שוב את אתר החברה ומסתבר שהזמנה הכי מוקדמת היא לא תמיד הכי משתלמת. נראה שהמחיר ירד קצת 9 ימים לאחר שביצעתי את ההזמנה ככה שהפסדתי 200$ יחסית לתעריף הנוכחי ובנוסף לזה הם יצאו במבצע של קופון המעניק 100$ נוספים על כל פריטי ההשכרה שלהם ויש לא מעט כאלה שנדרשים לטיול. החל מעצים למדורה ועד גז פרופן ו…חכות.

אין ספק שקצת מסתכל להזמין כל כך מוקדם ואז לגלות שפיספסת את המהלך השיווקי הקרוב. זה הספיק להרים אליהם טלפון ולהתבכיין קצת (מה יש להפסיד). היות שבעת ההזמנה ויתרתי על האפשרות להגן על התעריף (בתוספת תשלום) הם כמובן לא הסכימו לשנות לי את המחיר אבל לפחות את קופון ה-100$ קיבלתי. גם זה משהו.

בקיצור – טיפ חשוב כנראה. הזמן הכי נכון להזמנת קראוון, במיוחד בחברה אמריקאית הוא כנראה אחרי ראש השנה האזרחי – כשתושבי העולם מתפנים קצת מהחופשה החורפית ומתחילים לחשוב על הקיצית. יש הגיון שזו תקופת המחירים הנכונה.

ילדים

רוני התלהבה מאלסקה. לא יודע למה. אולי כי זה נשמע לה רחוק ואקזוטי. לא בטוח שהיא יודעת מה היא תראה שם. בכל מקרה היא מאד רוצה. ת'כלס אמרנו לה שאולי ניסע ואולי ואולי. לא רצינו לבלבל אותה עם חופשת הסקי שהיא נמצאת בה עכשיו עם סבא וסבתא. גם זה לכבוד שנת הבת מצווה. 

כשהיא תחזור נטפטף לה שזה כבר באמת קורה. זה לא אולי.

תום קצת לא מפוענח. אמרנו לו דובים הוא קצת נבהל. אמרנו לו לוויתנים וזה התקבל קצת יותר בשמחה. אמרנו לו שידע שנחשים אין בכלל באלסקה. אין תגובה.

אחר כך החלפתי אסטרטגיה. הראיתי לו תמונות של הקראוון. אמרתי לו בית על אוטו. התלהב, חבל על הזמן.

נראה מה יהיה. כמו שאמרתי – לא מפוענח. אוהב לטוס אבל 22 שעות באוויר לקפיץ כמו תום….הממממ.

בית על אוטו

הזמנות ראשונות

אם כבר השוונג של תכנון מוקדם אז עד הסוף. הטיול באלסקה מורכב מהרבה טבע והרבה אטרקציות תיירותיות יקרות. באוגוסט, נכתב בכל מקום, הכל יחסית עמוס ומוזמן מראש. אם ככה, חייבים להתארגן לכל הפעילויות ויפה שעה אחת קודם.

אם כבר יושבים על המסלול ומגיעים לרמת פירוט יומית, אפשר כבר לשבץ פנימה את האטרקציות. לאט לאט נגלגל את כל ההזמנות הנדרשות. אני אוהב להגיע במינימום דאגות ולהתעסק כמה שיותר בטיול עצמו ולא בארגונים שמסביב. בשביל זה יש לי את שבעת החודשים הקרובים.

אז קראוון כבר הזמנו – מבין שלושת הסוכנים המקומיים (מוטורהום, ראלי קראוונים, בנדנה) בבנדנה קיבלנו את ההצעה הכי אטרקטיבית אם כי יש לציין שהמחירים מאד מאד דומים. הבדלים של עשרות דולרים אולי. שווה לבדוק גם הצעות מארה"ב ישירות. במיוחד קיבלנו המלצה על החברה הפועלת באלסקה. כשמשווים במחיר כדאי לשים לב שבהזמנה מחברה אמריקאית החבילה תהיה אולי קצת שונה מבחינת ההרכב.

בנושא האטרקציות ההמלצה הגורפת היא לרכוש ספר קופונים כמו למשל ה-TourSaver. כן, זה בהחלט צרכנות אובססיבית אבל בטיול הזה הולכים לעשות כמה פעילויות מאד יקרות והספר הזה פשוט מציע 1+1 על כל פעילות המופיעה בו. אפשר לתכנן את כל הפעילויות סביב הספר ולחסוך מאות רבות של דולרים. כמאמר המשפט "אם כבר נסענו כל כך רחוק לא נעשה את זה…וגם את זה…"

האטרקצייה העיקרית המסתמנת היא טיסה מגרדת מקינלי. שעה של מעוף במטוס קטן אל הנופים של ההר הגבוה בארה"ב.
אי לכך התחלנו לטפל בה ראשונה. החברה היחידה שאינה מגבילה את גיל הטסים וגם מופיעה בספר היא K2. כדאי לשים לב שהשימוש בקופון מתוך הספר מוגבל בחברה הזאת לשתי טיסות בלבד ביום (אלה שיוצאות 8:30 ו-10:30) ובכל מקרה הם יעלו לטיסה רק בעלי קופון אחד. בקיץ תאריכי הקופונים מתמלאים במהרה. זה לפחות מה שהם אומרים שם ואני לא רואה סיבה לא להאמין להם. הם מאד אדיבים וידידותיים בחלופת האימיילים. נקווה רק למזג אוויר טוב בטיסה. הכל תלוי בזה. בגלל המגבלה אנחנו מתפצלים לשניים וכל פעם אחד מאיתנו ישאר עם גל המקורקע.
דרך אגב – K2 יחגגו השנה 49 שנים של טיסה בסביבות המקינלי. אם גם לכם ימלאו השנה 49 הם יפנקו אתכם בהנחה יפה על הטיסה.

מה עוד בתכנון? הפלגות לצפייה בקרחונים וחיות מ-Seward בחצי האי הקינאי ו-Valdez. ראפטינג על נהר הקינאי, מכרה זהב, מעינות חמים, מוזיאון קרח ועוד כהנה וכהנה. לא נרד כאן לקטנות.

מקורות

בשלב הראשון אני מעדיף להתמקד במקורות מקומיים, דוברי עברית. יש לי תמיד תחושה שמטיילים ישראלים משקפים יותר את מה שמטיילים ישראלים אחרים צריכים.

את אלסקה מזכירים תמיד כמדינה ענקית, הגדולה בארה"ב, פי כמה כמה מישראל הקטנה. מהר מאד מבינים שזה לא רלבנטי. רובה של המדינה הענקית הזאת לא נגיש ובסופו של דבר האפשרויות לטיול מאד פשוטות ומאד ברורות.יש מסלול קלאסי שיתאים יותר כנראה לסולידיים כמונו, עם ילדים, חלקם עוללים. יש אלטרנטיבה הרפתקנית יותר, פראית, שלוקחת אותך בתוואי פחות שגרתי בצורות קצת יוצאות דופן. עם כל המשיכה העזה לפראי החלטנו להתמקד במסלול הסולידי. גל יהיה בן 10 חודשים ותום ורוני, אמנם לא מפונקים וקשים ואוהבים את הרפתקאות הטיול, אבל לא צריך להעמיס עליהם יותר מדי.

ועם כל זה, אלסקה היא לא אירופה. זה יעד קשה, רחוק ויקר מאד מבחינת מהלך הטיול. יש כנראה לא מעט ישראלים שהיו שם אבל אפשר לראות שמקורות המידע המצומצמים מעידים על כך שלא מדובר ביעד מאד פופולרי. ככה שזה מאד התאים לי. מצד אחד אמריקה, מצד שני בכל זאת מקום מיוחד ועדין יוצא דופן.

המקור העיקרי שעולה בחיפוש ראשוני הוא הבלוג המדהים של דוד פרנקל. הטיול שלהם לאלסקה נתן לי את המסגרת והבסיס לתכנון. מעבר לאלסקה עצמה, הבן אדם אנציקלופדיה לנושא טיול בקראוונים ואפשר ללמוד אין סוף דברים מכל דבר שנכתב שם. הוא גם עונה בפירוט ובסבלנות לכל שאלה. נפלא. הצ'ק ליסט שלו לבדיקת קראוון בעת קבלה מעורר השתאות וללא ספק פריט חובה.

מעבר לזה אין עוד הרבה תיעוד של טיולים מלאים או בלוגים בעברית. מצאתי את אלה:

• סיפור הטיול של יערה תורן שכנע אותי שאפשר גם לצאת לקצה העולם עם גל ואפשר ללכת על זה
• כתבה נחמדה בשלושה חלקים של משפחת אשכנזי
• היתה גם הכתבה המשונה הזאת, מצומצמת ולא ממש מספקת אינפורמציה מועילה. היא היתה חסרת משמעות לולא הובילה בסופו של דבר לאנקדוטה המשעשת שבכתבה הבאה – זווית מבט הפוכה על הנסיעה לאלסקה. מזל שניתקלנו בה אחרי שכבר הזמנו את הטיסות ובכל מקרה אפשר לראות שם מהתגובות שהמוני בית ישראל כנראה כבר ביקרו באלסקה (ורובם חושבים אחרת)

לכל זה נלווה הספר החביב של נטע דגני שמסייע להשלים את התמונה. דרך אגב, רכשתי אותו ב"למטייל" מודיעין. לאחר שבמקרה ציינתי שבאתר של נטע דגני אפשר לרכוש אותו ב-20% הנחה לא היססו שם להשוות את המחיר. כדאי. באתר שלה יש קישורים לכמה כתבות שלה על אלסקה. הרוב כנראה זה מידע שמופיע בספר בכל מקרה.

על שולחן השרטוטים

מהרגע שאמרנו אלסקה אני חי ונושם אלסקה. כמו שחקן תיאטרון שלומד תפקיד אני נכנס לתוך התכנון בצורה מאסיבית.

הלימוד הוא מדוקדק, חורך את האינטרנט ויחד עם זה צריך לתמרן את הכל בין שעות העבודה הארוכות.

מה שנתן אצלי את הדחיפה המשמעותית להחלטה היה התחברות של טיסה ספציפית שעלתה ב-Expedia עם תאריכים טובים בקיץ ומחיר הגיוני. יולי-אוגוסט הם שיא העונה באלסקה אבל העונה שם כל כך מצומצמת מבחינת אפשרות הביקור שאין ברירה אלא ליסוע בשיאה.

חרשתי אתרי טיסות ימים על ימים בתקוה למצוא משהו אידיאלי. ניסיתי לחתוך מכל הכיוונים כל מני יעדים ותחנות אבל התמונה נשארה די קבועה. טיסה אחת במחיר סביר עם 2 חניות ביניים יחסית קצרות. אלסקה נורא רחוקה ואנחנו הולכים לבלות יום שלם בטיסות בכל כיוון. ליתר דיוק כ-22 שעות ברוטו. וזה עוד טוב.

שבועיים עברו מההזמנה ולצורכי מחקר לא פורמלי וסיפוק סקרנות אני ממשיך לבדוק את הנושא. רצף הטיסות שהזמנתי כבר לא קיים והמחיר הממוצע לכרטיס עלה כבר ב-200$.

הזמן הוא הכל כאן ולתכנן כל כך מוקדם זה מאד כיף.

התעוררות

לפני שנה חלמנו.

התחלנו לדבר על שנת הבת מצווה של רוני וישר החלטנו על טיול גדול של חודש באמריקה. בת מצווה זה דבר די מעיק (למרות שרוני לא חושבת ככה) אבל זה תירוץ נהדר לעשות טיול יוצא דופן בחו"ל, מה שבדרך כלל קשה להרשות לעצמנו בהיקפים ה"גרנדיוזיים" שהתחלנו להריץ במחשבות – ניו יורק, אורלנדו, פארקים במערב וכמובן ילוסטון שמאז טיולנו (שלי ושל חדוה טרום הנישואין) ב-1997 נשאר עמוק בתוך הלב.

המסגרת עליה חשבנו היתה חודש ימים. אחרי שהבנו שבקיץ חם במערב ואורלנדו וגם מאד עמוס היעד נקבע על סתו 2011. לפני הבת מצווה – כי כבר נורא בא לנו ליסוע ולא התחשק לחכות עוד שנה. אז קבענו.

ואז חדוה נכנסה להריון. ברגע שההריון המפתיע הזה הסתבר כתקין הכל נגנז. דיברנו על דחייה של שנה אבל "יו נואו"….יש עוד מכשולים בדרך.

גל נולד בספטמבר 2011. לאט לאט נוצרה שיגרה חדשה ובתחילת דצמבר התחלנו לחלום שוב.

עכשיו כבר קיבלתי רגליים קרות וארבעה שבועות להיעדרות נראו לי קצת מוגזמים. אז ירדנו לשלושה. ופתאום כל התוכניות הקודמות לא השתלבו בתקופה שכזאת, והכל נראה לי קצת משעמם וקצת חוזר על דברים ומקומות שהיינו בהם (אנחנו, ההורים). כי בכל זאת זה אמנם טיול בת מצווה אבל צריך לשלב את החלומות של כולם. החלומות שלי זה להיות במקומות שלא הייתי.

אז ניסיתי להתפרע והתחלתי לזרוק דברים – מקוסטה ריקה, דרום אמריקה וחזרה למערב ארה"ב. גם איסלנד צצה פתאום כאופצייה מרעננת. קראנו כל מני בלוגים.

והופ…סגרנו על אלסקה. ערב בהיר אחד חתכנו והזמנו כרטיסי טיסה. אחר כך קראוון. זה היה כל הזמן חלק מהעניין ואין כמו אלסקה לקראוון. זה מפחיד, יקר, גרנדיוזי, רחוק, אבל אנחנו יוצאים לשם. אוגוסט 2012.

יש עוד קצת יותר מ-7 חודשים ותמונות בינתיים – רק מהאינטרנט. אבל למה לא?….שנשטוף את העיניים.

המקינלי. אחד הסמלים הגדולים של אלסקה. ההר הגבוה בצפון אמריקה. לפיסגה לא נגיע אבל קרוב אליה מאד (יחסית), דווקא כן.