שביל תעתוע

נופים מדהימים בין קטלבים

כמו תמיד, אני עוצר בנקודה הזאת, או אולי באחת דומה לה. יש כמה כאלה על השביל. הזמן קופא ברגע הזה ואני רק מתבונן. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת; העיניים לא מצליחות לתפוס הכל, אבל הראש רוצה Refill כי מה שנגלה ב"חלון השביל" הוא יופי גדול. עצום. אינסופי.

נחל שורק הוא סוג של פלא טבע ישראלי, זורם לאורך 70 ק"מ (!). בקירבתו לבירה הוא מתפתל כאילו היה מעי דק. כלוא ב"גופו", הרי ירושלים ו"צלעותיו", קניון עצום, על גדותיו התלולות והירוקות. מעכל אל תוכו זרימה סוערת של…מי שפכים מטוהרים. לא אידיאלי, אבל ממרחק מספק נראה לא רע. כדי ליהנות מהמראות הנפלאים שמספקת שמורת הטבע תוכלו לבחור מספר דרכים. זו המובנת מאליה, על דרך עפר, מקבילה לערוץ הנחל, נעה בתחתית. שם תתפתלו עם הנחל על שלל נפתוליו, תנועו בתוך עננת ריח מבאיש, כי השפכים אמנם מטוהרים אך את הריח הקלוקל קשה עד מאד לסלק. אפשרות אחרת היא מעלה, על הגדה הדרומית, שם נחה לה דרך עפר נוספת. היא גבוהה, לא תמיד מאפשרת מבט מלא, רחוקה לפעמים מלב ההתרחשות הנופית, אך נוחה, נעימה לתנועה ומפצה במראות רמים, אבל חלקיים, לא מספקים.

והשלישית? הזנוחה, הדרך שלא נבחרה. נכון יהיה לומר, נבחרה פחות, אולם עליה, יש אומרים, דיבר המשורר רוברט פרוסט בשירו The Road Not Taken. חבויה, בלב הגדה הדרומית ומפלחת אותה כצלקת בלתי נראית. שביל דקיק, סמוי מן העין. היא נרמסה הרבה פחות  וזה, גבירותי, עושה באמת את כל ההבדל.

חרבת טורה על גבעה חרוטית

תוכלו להתחיל את השביל במספר נקודות. מאזור נחל קטלב יוצא קצהו המזרחי ביותר. אנו ירדנו במרכזו דווקא, בשביל ירוק ותלול במיוחד הצולל על גדת השורק הדרומית, עד שבקרבת קבר השייח, דאר א-שייח' (ולא דיר, המציין מנזר דווקא), השיפוע מוצא מנוחה במעין מפלס מישורי אליו מתחבר גם השביל השחור. הוא סולל דרכו בטבע פראי, בחורש טבעי, בשלל צמחיה עבותה. הלב כבר הולם כאן מכוח הטבע המתגבר, מהעובדה שבכל צעד, אתה מרגיש את הסבך הולך וסוגר עליך. בכל פסיעה, הירוק מקיף אותך עוד קצת, עד שאתה כבר תוהה, כמה עוד תוכל "ללכת כאן לאיבוד". וכאן, זה קורה.

מתוך הסבך תצאו לפתע לשטח פתוח. מצפון תוכלו לראות גבעה חרוטית ובולטת עליה נמצאת חרבת טורה. החלק המעניין הוא לכיוון מערב. שם, הנחל, יחד עם כל הגדה המשתרעת מעליו, מבצע את הפרסה התלולה ביותר בערוץ. הפרסה נמתחת כולה, לרווחה לעיניכם. ברור כי אין דרך אחרת להמשך, מלבד להגיע אל קצה המרוחק – אולם זו תעלומה, שכן שביל אין בנמצא, לפחות לא נראה לעין. הגדה תלולה, נראית כקיר מוצק, מכוסה סבך ירוק ועמוס. התחושה הראשונית, דרך ללא מוצא. הראש משדר – קיר, מצוק, סבך בלתי עביר, עצור. אך השביל נמתח הלאה, מסומן וברור. אכן, תעתוע

גדת השורק האדירה. השביל "חוצב" דרכה בצורה עלומה

.בנקודה הזאת, שלוות פתע ממלאת אותך. מביט מטה ומראה המים השוצפים בנחל ומסילת הברזל הנמתחת לאורכו, מזכירים התרחשות מערב-פרוע אמריקאית בלב הישימון. עוד רגע תופיע רכבת הקיטור ואינדיאנים מנופפי גרזנים ידלקו אחריה על סוסיהם. מביט קדימה ומראה הגדה השנייה העצומה, סלעית וזרועת מערות, קוסם לך. מביט שמאלה, אל פרסת הגדה המתעקלת והקיר הסלעי המבצבץ מתוכה, והלב מסתקרן לאן בחר השביל להימתח ואיך יעבירך את המכשול העצום הזה שאליו מועדות רגליך. הלב סקרן, אולם באותה מידה, שואף להישאר על מקומו ולהמשיך להתבונן. אתה במוזיאון הגדול מכולם, המוזיאון של הטבע, והתמונה שכבשה אותך צוירה בהרבה כוונה וכוחות שמעבר לנתפס. איך אפשר לעזוב יצירה שכזאת ולהיבלע הלאה, בשביל? תעתוע.

מסתבר שאפשר. כך קורה במציאות. תמיד. כנגד כל הגיון, מאמץ אדיר מושקע בלהגיע למקומות היפים. השבילים המדהימים, נקודות התצפית, הטבע העוצמתי ביותר. לכשנגיע, נתבונן לזמן קצר, אך משהו תמיד לוקח אותנו הלאה. חזרה למקומנו, או פשוט לנקודת היופי הבאה. גם בטבע אנחנו צרכנים שלא יודעים שובע. תמיד בדרך לריגוש הבא. בדיוק כאן חוזר לו רוברט פרוסט, משורר אמריקאי לא מתחכם. המילים הפשוטות שלו, הן אולי הסיבה לכך ששיריו הם כנראה הזיכרון הממשי היחיד משיעורי אנגלית בתיכון. את השיר הבא החלטתי לתרגם בעצמי.

עוצר ליד חורש בערב מושלג

בעליו של חורש זה, לי מוכר
אולם ביתו שוכן בכפר;
הוא לא יראני כאן עוצר
לצפות באמיריו המושלגים.

סוסי ודאי חושב בתמיהה
כמה מוזר לעצור, באין חווה
בין העצים לאגם הקפוא
בערב החשוך בשנה.

הוא מסמן בפעמוניו במשיכה
לוודא כי לא נפלה שגיאה.
אין עוד צליל מלבד משב קליל
של רוח ופתית רך

החורש אפל, עמוק ומהמם
אך לי הבטחות עוד לקיים
ודרך ארוכה, עד שארדם
ודרך ארוכה, עד שארדם

זו סצינה פשוטה. אל תחפשו משמעויות עמוקות מדי. הגיבור נקלע אל תמונה פסטורלית מדהימה, שלא מותירה אותו אדיש. הסוס פרקטי. בלי חווה; כלומר חום ואוכל, מה יש לעשות כאן? גיבורנו האנושי דווקא יודע להעריך את היופי בפשטותו. הוא נשבה בקיסמו ומשהו בו רק רוצה להישאר. אבל המציאות. הבטחות, חובות, מחשבות. מחשבות. כל אלה קורעים גם אותו חזרה לפונקציונלי. החיים. איזה תעתוע.

כמה פשוט זה יכול להיות? בלי מחשבות, עם ראש נקי, להמשיך להתבונן. אישה חכמה סיפרה לי שבמדיטציה אומרים "איך לא נעלה על הרכבת ונצליח להישאר על הרציף?". כשמנסים להימנע מרכבת המחשבות, אפשר להישאר כאן, נוכחים, בתמונות שאנו באמת רוצים להיות חלק מהן. גם דני רובס כתב את זה על רכבות ("רכבות 68-80-88"):

רכבות לוקחות אוֹתַך אותי למקום רחוק מאיתנו,
ואנחנו משלמים את המחיר

מנהרות צמחיה וסבך

חזרה לשביל שלי. גם אני הבטחתי וגם לי יש לקיים. גם אני משלם את המחיר. ממשיך כעת בעקבות ההבטחות לחזור הביתה, והסקרנות לראות איך צולח השביל את הדרך. מה שקורה מהרגע שנכנסת למקטע הבא זו סערת תחושות, תחושות סוערות. השביל חוצב דרכו בצמחיה, אבל לא בניחותא. יש מקומות והידיים ידרשו לפלס דרך, להסיט ענפים, להימנע מקצוות דוקרים. המגע בטבע הוא תמידי. מכנסים יקרעו אולי (זה קרה לשותפי לריצה), עור יישרט, יפצע. ביגוד ארוך משכך את חווית החיכוך, יכול לעזור לתווך, אבל אולי יגרע גם מההתמודדות. הראש מנסה להבין איך עובר השביל על תמונת המצוק שראית מהצד רק לפני דקות ספורות, אבל הגוף עסוק במכשולים. השביל עולה, יורד, מדלג על סלעים, רץ לפעמים על קצוות חדים שנדמים על פי תהום, עוקף עצים וגזעי עצים של קטלבים עזי צבע. סבוך. כסות הצמחיה עבה ורק מדי פעם יש בה "חלונות" להצצה. קטע ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא רגיעה. שותפי לריצה סובל. הוא חזק, אבל זה לא יום טוב בשבילו היום. התחושות הפיזיות הקשות שלו מקרינות על כל החוויה האישית והוא לא רואה את היופי בשביל. נכון, הריצה לא זורמת בקצב אחיד, הטופוגרפיה משתנה בתלילות, תנאי השטח מקשים על שמירת קצב. אבל אני רואה את הקסם הפראי ומרגיש פורח בו. הוא ביום לא טוב וזה מקרין על כל ראיית הדרך. "זה לא שביל לריצה" הוא אומר, "זה הכי שביל ריצה בעולם" אני חושב. שני אנשים באותו מקום, שתי ראיות מנוגדות. תעתוע.

"חלונות" אל הנוף, מהשביל

ואז הכל נפתח שוב. כמו יצאת מצידה השני של המנהרה. ושוב מסתובב להתבונן, הפעם חזרה, מזרחה, ומסתכל שוב על פרסת המצוק, מצידה השני, על כל הקטע שרק חצינו בריצה והליכה. אין פיתרון לתעלומה. איך חצינו את הרכס התלול, היכן עבר השביל את המקטע הזה, נבלע בתוכו, לא מציץ החוצה, לא נראה מהצד. תעתוע. רק הנחל המטוהר משפכים, אבל מסריח, ממשיך לזרום בשצף, עמוק, למטה, בערוץ.

הדלאי לאמה אמר:

מנקודת המבט של האמת המוחלטת, מה שאנו מרגישים וחווים בחיי היום-יום שלנו הוא כולו אשליה. מכל שלל האשליות, הנטייה להשוות בין עצמנו לאחרים היא הגרועה מכולן – כיוון שהיא מייצרת אך ורק תחושות לא נעימות

כן, הכל תעתוע. במיוחד אם אתה בודהיסט. אבל הנה מסקנה לא רעה לכולנו: המחשבה, הראייה והחוויה המוצלחות ביותר הן אלה האישיות שלנו, לא של אחרים, בכל רגע בו אנו חווים אותן.

בא לכם מסלולים?

הנה גרסה לא פשוטה, מפרכת יש שיאמרו. טיפוס בנחל דולב המהמם והמשך אל השביל המופלא בשורק כפי שמתואר למעלה.

כניסה לנחל דולב

ועם פחות טיפוס, בגרסה הזאת תוכלו לחוות את מלוא השביל ממש מהקצה המזרחי שלו, באזור נחל קטלב.

בין כרמים, בסביבות נס הרים

אגם ענקית

ואנחנו לבד, לבד
מרחפים ושרים
ג'ק סגור בחדר ומחפש ארנבות
פרנקי ומקס מלקטים פטריות
הדשא זורח
והשמיים נוטפים
גשם של אור
והמון כוכבים
יושבים על ענן ושרים
הרוח צוחקת באגם ענקית

(ר. פורטיס)

פסיכי הם אמרו לי. מכל כיוון. פסיכי, פסיכי. אבל האמת, קמתי בבוקר וראיתי שהמים במרפסת הגיעו למפלס ממנו עוד סנטימטר נוסף והבית מוצף. אז שטתי לי יחף במים קפואים עד הקרסוליים וחליפת סערה של אופנועים, כדי להוציא את השקית והאדמה שהתיישבו בסוף הקיץ בניקוז. וכשפתחתי את זה והמים נהרו במערבולת עצומה אל פתח היציאה, הדבר הכי הגיוני בעולם היה נראה לי להתלבש בכמה שכבות יפות של בגדי ריצה ולצאת לחגוג את כל השפע הרטוב הזה. אז מה אם מוקדם יותר ביטלנו כבר את הריצה מסיבות חורפיות?

קונפוציוס אמר "קשה יותר להתחיל לרוץ בגשם יורד מאשר להמשיך לרוץ כשהגשם מתחיל". אמר, אבל ל"סאב 3" לא הגיע בשום מרתון. ובכל זאת צדק. הגשם שטף ואני עומד מתחת לגגון הרעוע בפתח הבניין ומנסה לתזמן את היציאה. כמו הכניסה החדה והמהירה לרחצה בגב קפוא. ואחרי שעברת את המבחן הזה, בתוך תוכך אתה כבר מצפה שההוא מלמעלה, שיושב על הברז, יניד ראש, יפרגן ויאמר לעצמו…."כל הכבוד, לא שברתי אותו, יצא לרוץ. אפשר לסגור את הברז". אבל זה לא קרה. הגשם זולג וזולג ואני מסתגר בתוך הכובע הדקיק של מעיל הגשם, זווית הראיה מצטמקת לחרך צר, המבט שמוט לכיוון הריצפה.

השלולית הגדולה הראשונה עמוקה יותר ממה שנראה. קללה קצרה תוך כדי צלילתה של הגרב. רגע אחרי אני מגחך. עד סוף הדרך הרי לא תישאר פינה יבשה. מבחוץ גשם, מבפנים זיעה. והכל מתערבב. מכאן מתחיל המסע אל תחילת החורף. זרימות דרמטיות, שלוליות ענק, שמים כועסים ועצים שנראים כמו טייל במדבר שאחרי מסע ארוך ויבש מגיע סוף סוף אל נווה המדבר והאגם הצונן שבמרכזו.

בפנייה של קברות המכבים, העסקים בקרון הקפה חלשים היום. זוג המוכרים מצטנף סביב התנור המחמם ואני חושב איזו אחוות ישראל מדהימה יכולה להיות עכשיו אם הם יזמינו את הרץ הרטוב שחולף על פניהם למשקה חם כלשהו. זה לא קורה…אבל רגע אחרי, נחליאלי מאושר מתחיל לקפץ מטרים לפני. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה: "פסיכי, פסיכי" הוא מצייץ ואני מרגיש הנורמלי האחרון פה בסביבה.

בעצם, באתי לבקר בנחל גימזו. פעם פעמיים בשנה, הערוץ שכוח האל הזה, שבימים כתיקונם משמש לא יותר מאשר סינגל אופניים, תופש מעצמו "פופאי" ומתחיל לזרום בשצף. כל היובלים הקטנים שבסביבה מתנקזים אליו פתאום ומתפתחת זרימה יפה, שבסירטון נראית אולי מרשימה ובפועל היא יותר זרם מסכן של מים מלוכלכים שאספו את כל פסולת הקיץ לתוכם. גם היום הוא עומד בציפיות ומראה לעצי היער של מי רטוב יותר.

אני וגימזו. הנחל.

משמאל, ינואר 2015 בנחל גימזו. מימין, הריצה הנוכחית

במקטע השטח האחרון, אני מתפתה כרגיל ל"סינגל השלט". הנעל ננעצת בבוץ טובעני עמוק, האחיזה על הסלעים הרטובים לא משדרת חלקלקות, במפתיע (Inov-8 Ultra 270). דווקא כאן, על השביל הרעוע, הארובות ניפתחות בגדול למעין מבול עוצמתי מלווה במארש של רעמים, עד שכמעט וחיות היער מתייצבות בזוגות. לא נשאר הרבה אבל קר ממש ורטוב.

אני ניזכר כמה דקות קודם לכן. רצתי לאט במעלה הכביש הסלול היחיד שהציבה עיריית מודיעין, בעומקו של השטח. מולי באה רכבת ארוכה של מכוניות, אורותיהן דלוקים. הם לא באו לחפש שיטפונות ונהגיהן תקעו בי מבטים אטומים דרך זגוגיות הרכב המכוסה טיפות. מבטים לא נוחים של אנשים שיצאו משיגרת יומם ואולצו אל הדרך הזאת במעלה הגבעה. עוד דקות ספורות הם יעמדו תחת מטריותיהם, סביב הקבר הפתוח בבית העלמין של העיר. ואני? רק קר לי קצת ורטוב לי, אבל בחרתי באמת לנשום את כל זה ולהרגיש כל רגע. עוד מעט אחזור הביתה.

קראתי היום כתבה בשוונג על מספר הריצות השבועי המומלץ לרצים. אני, בימים אלה, אפילו לשלוש לא מגיע, ובמספר הזה, הקפיד המחבר להרביץ תורה לקוראים, חייבים להיות מאד מדוייקים. אין מקום לטעויות ולמאמץ לא אפקטיבי, מה שנהוג לכנות "ג'אנק מיילז". אז טמפו ואינטרוואלים בבקשה. ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה אני אוהב את הג'אנק מיילז האלה שלי.

"זה בסך הכל רק בן שמן אחד ואיש עם משקפיים" היא אמרה לי. וצדקה. ובכל זאת, האיש עם המשקפיים הסתובב לו שעתיים בנוף סחוט, רטוב ומטפטף, אחרי קיץ ארוך, סדוק ומייבש. רגעים יוצאי דופן. המים זורמים ואיתם המחשבות, העיניים רואות רטוב ודומעות רעיונות. אז מה הפלא שמבן שמן אחד יצא סיפור כמו על ריצה באמזונס.

פריחה ביער בן שמן. ואיש עם משקפיים מעורפלים

שפיץ מחצבתנו

ההצגה הטובה בבקעה. תיכף מתחילים

עם השנים זה לא נהיה יותר קל. בוקר היום הקודם מתחיל בשלל מחשבות שליליות: עוד פעם לקום באמצע הלילה, עוד פעם שעה וחצי נסיעה לכל כיוון על 21 ק"מ ריצה, שטח לא מוכר, חשש ביטחוני קל שנלווה למגוון תאי שטח וגם לזה. אין אנרגיות, באמת שאין אנרגיות. ואז, משהו ביום משתנה. במקרה שלי שעה שחייה מוקדם בבוקר, שמילאה אותי מחדש, פיצצה אותי בתחושות טובות ונעלה אותי על המטרה. מכאן, לא משנה איזו מחשבה מחורבנת תיכנס עוד במהלך היום, היא תזכה להתעלמות.

במהלך היום מנסה עוד לנהל מו"מ קשוח עם יקי ולהרוויח בתחבולות עוד חצי שעת שינה. זה כרוך בכל מני חישובי זמן העלייה לפיסגה כדי להגיע למעלה בול בזריחה. טוב, אולי קצת קודם לאיזה קפה קטן. אבל מתי השמש באמת עולה מעל ההרים? מתווכח, אבל יקי נחוש ואנחנו ניצמדים לתוכנית המקורית והמוקדמת.

ההרפתקה מתחילה בנסיעה הלילית. נסיעה שקטה וחשוכה לכיוון מדבר יהודה המוכר והאהוב ואז צפונה לתוך בקעת הירדן. שטח לא נודע מבחינתי. מתיחות קלה. החייל המאבטח פותח לנו בחיוך תמוה את שער הישוב משואה ואנחנו חונים ומתארגנים ליציאה. נעים, אבל הרוח הקלה מבשרת על מה שצפוי למעלה, כמעט 600 מ' של טיפוס מעלינו. יקי לא משתכנע, אבל אני דוחף את כל הבגדים החמים שהבאתי לפינות שונות בווסט הריצה.

השפיץ – בולט מעל סביבתו

מתחילים בריצה מנהלתית לאורך כביש 90 ואז בפנייה חדה על רצועת אספלט בלתי מתוחזקת, הרוסה, מלאת בורות, המטפסת מעלה מעלה אל עבר קבוצת אנטנות זוהרת בניצנוצי אורות אדומים. זהו שיא הלילה אבל הסופר-מון של השבוע, מספק לנו אור כסוף וחזק של ירח כמעט מלא, ממש מעלינו. אין צורך בפנסים. הדרך מתנהלת בסרפנטינות מפותלות בטיפוס שהולך והופך תלול יותר. הנוף הניגלה לאור הירח מעמיק ככל שמטפסים. אלה מראות מדבריים, גבעות עם קימורים עגלגלים ומני חריצים תלולים. מהר מאד אנחנו מתבייתים על השפיץ הבולט המתנשא מעלינו. זהו יעדנו הלילי והוא נראה גבוה, מאיים ותלול, צופה כמעט בודד על סביבתו, ביהירות.

זה הזמן לעזוב את רצועת האספלט הרעועה. שביל צר מסומן ירוק מתחיל כאן. מפה, גם כל באי המכוניות החונות בסמוך נאלצו כבר ללכת ברגל והטיפוס מכאן הופך אף תלול יותר והשביל סלעי וברוטלי, ממש כמו שאני אוהב. הרוח מתגברת, מדי פעם רצים כמה צעדים כדי לשמור על חום הגוף, אבל הדופק עף גבוה ומחזיר אותנו להליכה מהירה. השפיץ, ויש האומרים שהוא דומה ל…פיטמה, מתחדד ממש לפנינו. אור ראשון נראה במזרח והשמיים מתחילים בהילולת גווני צהוב, כתום, אדום שלהם. עכשיו מתחיל לקרות הקסם ההופך את כל התנועה הלילית לשווה במיוחד; הרגעים בהם הלילה מתחיל לאבד את כוחו, לוותר, להיכנע לצבא האורות המתחיל להשתלט ומבשר את בואה הקרב של השמש.

מתייחד עם בוראו ועם זריחתו

למעלה על השפיץ מזהים ניצנוצים. מאכזב קצת לחלוק את הזריחה הפראית עם אחרים במקומות מבודדים יחסית, אבל אם אתם רוצים זריחה אישית כנראה תצטרכו ללכת למקומות באמת לא נגישים. הלג האחרון משאיר אותי חסר נשימה. השביל קצת הולך לאיבוד ואני נאחז בשיפוע צד גבולי, אבנים מידרדרות תחתי לכמעט תהום שלמטה והטיפוס איטי צעד צעד, עד שהשביל מתגלה מחדש. רוטינה: מספר צעדים, איסוף הנשימה מחדש וחוזר חלילה. כל זה תוך מאבק ברוח שהופכת לאימתנית. עד הפיסגה. השפיץ של הסרטבה.

ההמולה למעלה מפתיעה. נראה שמיטב הציבור הציוני דתי הגיע לחגיגת היום החדש. נשים, גברים וטף על נשקיהם האישיים. אנחנו על גבול השומרון והם פה בבית. מרביצים תורה ומורשת לילדים, מתרכזים לתפילה המונית, מדורה, קפה, נישנושים וגם….סלפי. כיף לראות את האהבה הזאת ל-Outdoor מועברת, ילדים צעירים שיצאו ממיטה חמה וכיתתו רגלים על שבילים לא פשוטים, נערה ואביה ש"קפצו" מאריאל לספוג קצת אווירה ורוח קרירה. הכל טוב, ברוך השם.

תופשים מחסה מאחורי קיר המבצר עד תחילת ההצגה

הסרטבה הוא השם שניתן למבצר החשמונאי שבנה אלכסנדר ינאי. ידוע גם בשם אלכסנדריון, אבל זה יותר ארוך ופחות סקסי. אני לא כזה חכם גדול, זה כתוב בוויקיפדיה. איכשהו המלכים האלה תמיד חיפשו את המקומות הכי תלולים ולא נגישים ובחרו לבנות בהם משהו. ברור, הרי זה לא שהם בעצמם נידרשו להעלות את הסלעים למעלה. בנוסף, למדתי להפתעתי מההרצאה הקצרה שקיבלו הילדים הצעירים בשטח, שפעם, תחילת החודש לא ניקבעה עפ"י לוח השנה. מסתבר שמדי חודש בחודשו, נדרשו שני עדים להתחייב שראו את הופעת הירח מחדש. זה לא פשוט, כידוע. בתחילת החודש, עובי הירח הוא לא יותר מאשר שערה דקיקה. אולם, מרגע ההוכחה הועברה לה הידיעה באמצעות משואות אש, שהודלקו בתחנות קבועות, על פסגות בולטות וגבוהות, עד לירושלים, ואף ליהדות בבל. הסרטבה היתה אחת התחנות המשמעותיות.

כל המטען הזה מתורגם לרוחניות עוצמתית כנראה. על הפיסגה עיני הנוכחים נוצצות אל מול צבעי הבוקר, טליתות ותפילין רצים חופשי והקהל מרבה להתייחד עם בוראו. ב-6:15 בדיוק, כמו שחזה יקי וגם ניצח אותי בהתערבות, כדור השמש הכתום מרביץ הופעה ראשונה מעל הרי אדום ורחש מתגבר עובר בנוכחים. כל המתחבאים סביב המדורה, מאחורי קיר המבצר החשמונאי, המגן מהרוח הקפואה עולים שוב למעלה והמחזה אכן מרהיב. הטבע דופק הופעה כמו שהוא אוהב. אנחנו קנינו כרטיסים לשורה הראשונה וזה ממש שווה. עוד סשן צילומים עצבני וההצגה מתחילה להתפזר. אלה חוזרים למכוניות ואנחנו ממשיכים מערבה, אל עומק השטח, לראות מה עוד נגלה.

בחייאת יקי, תעשה קפה…

מפסגת הסרטבה יורד סינגל תלול אבל אחריו אנחנו "מתיישבים" על דרך רכב רחבה שתלווה אותנו לאורך כל המסע חזרה. תוך כדי ריצה אפשר לבחון את נוף השומרון המשתרע לפנינו. מדובר במראות על גבול מדבר טרשי. מצד אחד צמחיה דלילה, ממש כמו במדבר, מצד שני ישובים פרושים לאורך כל קו הראייה. הגבעות מעוטרות בחמוקיים עגלגלים. הן נראות מפתות, גולשות ונאחזות אחת בשנייה בתצורות מרהיבות. הדרך תופרת אותן יפה. רגע יורדת לתוך אוכף ומיד לאחר מכן מטפסת לגבעה הבאה בתלילות בלתי אפשרית כמעט. עולים יורדים, עולים יורדים, אבל מאבדים גובה בקמצנות בינתיים. במדבר ה"אמיתי" כל התפירות האלה ניתנות לעקיפה במערכת שבילי גמלים ענפה. כאן, רק טרשים, אין שביל לרפואה מעבר לדרך הרכב, שניפרצה אולי בימי "ארץ המרדפים", כשיחידות הצבא נאלצו לטפס גבוה ולנסות לאתר את המסתננים בעמק.

יורדים מהסרטבה

פנינו אכן מועדות לעמק, חזרה אל בקעת הירדן. בלב השטח הצחיח משתרעת רצועה מעובדת ופורחת. בקעת תרצה או הג'יפטליק. יקי מבטיח לי שהיא לוקחת עד שכם. בשלב מסוים הדרך מתחילה לאבד גובה בעקביות וכאן מתחיל פאן אמיתי. אמנם קצת מדורדר למדי ורצוף אבנים אבל קשה לסרב לשחרר בקטעי הירידות הארוכות שמטיסות אותנו חזרה מטה. את התוצאות מרגישים למחרת, בשריר הארבע ראשי. ככל שמתקרבים לעמק, מופיעים עדרי הבדואים, הרועים וחמורים. צבאים ושועלים מציצים פה ושם. יחד עם זה ולמרות הישובים השוכנים בבקעה, התחושה הכללית היא של אזור נטוש, מוזנח קצת. פסולת בניה מושלכת ללא אבחנה, כלבים משוטטים. אנשים מעטים. עזובה.

רצנו על דרך עפר טרשית

גבעות עם חמוקיים עגלגלים

כשאנחנו חוזרים למשואה לאחר 21 ק"מ של ריצה בסך הכל, היום עלה. החייל בשער הישוב התחלף אבל הוא עדין האדם היחיד עימו מזדמן לנו להחליף כמה מילים. הישוב שומם למדי. 9 בבוקר, אבל לך תדע, אולי קמים פה באיזי ביום שישי. גם מפגש הבקעה, שבנינו עליו להחזרת קלוריות, שומם ברובו. הפלאפל סגור וההצעה הטובה ביותר שאפשר לקבל היא בורקס פיצה שמנוני ולא מפתה. נקודת האור היחידה היא שלט האננס שראינו בהלוך והבטחנו לעצמנו לבדוק בחזרה. גם אצל מגדל האננס אין הרבה תנועה, אבל כמה קרטונים של פרי עומדים ומחכים ללקוחות מזדמנים כמונו.

"איך זה לחיות בבקעה?" שואל יקי את המגדל שהגיח פתאום על ריינג'ר. "פתח את המפה", עונה לו איש האננס, "כאן זה מרכז העולם. שעה מרבת עמון, שעה מתל אביב. גן עדן". לאכול אננס לא נמאס לו. הוא מכור לפרי ומדגים לנו במשרד חיתוך נכון. האננס מתוק וטעים. אנחנו מצטיידים בשלושה אננסים לא זולים ומגלים מאוחר יותר שרובם חמצמצים מדי. מזל שהריצה היתה מתוקה.

אננס. גדל בתוך עציץ אם לא ידעתם

עובד על חלום

עובד על חלום. גרסת הבוס.

פרק א' – פוסט מורטם

הקול נדם. הרמקולים המעולים התחילו לנגן מוסיקה לא קשורה כלשהי. נחילי האדם זורמים בשקט החוצה. הבמה שרק לפני רגע היתה מלאה באגדות הפכה לגוש ברזלים מואר והמוני "נמלים" עמלות, בסרבלים ווסטים זוהרים, פשטו עליה מלמעלה עד למטה. תוך פחות משעה התמלאה הרחבה במשאיות ענק וקולות פירוק. הקסם פג. אבל האם הוא בכלל קרה?

הופעה ברומא.מתוך האתר הרישמי brucespringsteen.net

פרק ב' – יקיצה, נובמבר 2014

זה לא פוסט על ריצה. אולי בעצם כן, אבל ריצה מסוג אחר. זה לא 42 ק"מ. אולי 42 שנה, אפילו יותר. ריצה מאד מאד ארוכה. וזה שרץ אותה, נולד לרוץ. ללא ספק.

ביום שישי אחד הרגשתי שקיבלתי חבר וותיק בחזרה. אחרי הרבה שנים של נתק. כי ככה זה בחיים. לפחות באלה שלי. בכל חלק מהדרך יש חברים, אבל ממשיכים הלאה והדרך משתנה. חברים באים וחברים נעלמים בחייהם שלהם. לפעמים הם נשארים, לפעמים לא. לא באשמתי, לא באשמתם, לא באשמת אף אחד. כך קורה. באופן טבעי.

לא נעים להודות, אבל הוא פרץ אלי לגמרי בהפתעה, כנראה אי אז במהלך שנת 1984. בתור חובב מוסיקה עלוב למדי, שהארסנל העיקרי שלו כלל תקליטים של להקת ABBA ואף זוועות כגון Air Supply, אבל לא הרבה מעבר לזה, Born in the USA היה מהפכה של ממש. את השם עוד הכרתי מאחת הפינות של יואב קוטנר ב"זהו זה" כשהציג את ספרינגסטין כפרפורמר יוצא דופן. הקטע שהוא הראה אז בפינה, מאחת ההופעות שלו ומה שהוא עשה שם עם הג'ינס הנצחיים ומגפי הבוקרים, השאירו אותי המום כנראה.

Born in the USA היכה קשות בערוצי הרדיו, במיוחד עם שיר הנושא שלו, שנימאס עלי די מהר והוא אחד השירים הפחות מועדפים עלי באלבום. יחד עם זאת, בביקור אצל הורי וידאתי תוך דיפדוף בערימת התקליטים הישנים המצומצמת מאד שלי, שהתקליט המדובר אכן נמצא באוסף, מה שמוכיח את השפעתו העמוקה. ספרינגסטין היה באמת כניסה לעולם חדש של קול צרוד, גיטרות חשמליות שרועדות בראש ומוסיקה שקצת יותר קשה לעכל לפעמים. רוק אנ רול בייבי.

נקודת הציון המשמעותית ביותר לצמא הגובר שלי לעולמו של ה"בוס" היה מרתון ברוס ספרינגסטין שהגיש קוטנר בגל"צ באחד מימי השישי באישון לילה, גם זאת כנראה בשנות ה-80. מדובר היה בשעות רבות של מלוא רוחב היריעה של יצירתו, כמו שקוטנר יודע לספק: הקלטות נדירות, סיפורים בין השירים שמאירים את מהלך חייו של הזמר והרבה פרטים שהיו בית ספר שלם לדמות הרוקיסט המופלא. לתוכנית הזאת הכנתי מלאי עצום של קלטות ואני זוכר את עצמי מתעורר, מנקר, מתעורר, מנקר, רק כדי להחליף צדדים וקלטות ולא לאבד כלום. ההקלטות האלה ליוו אותי שנים לא מעטות והיו מקור משמעותי למערכת היחסים החברית והחד צדדית שפיתחתי עם הבוס.

אבל השנים עברו, מוסיקה באה והלכה. שנות ה-90 כבר לא היו שנים מזהירות לידידנו הבוס ופרץ היצירה דעך משהו. הוא נעלם מהרדיו כזמר עכשיווי, ורק השמעות אקראיות של The River למשל, השאירו אותי תמיד עם גרון קצת חנוק על הנהר שיבש. כשהוא חזר לקצב מרשים יותר של הוצאת אלבומים בשנות ה-2000 (מסתבר בדיעבד), אני כבר הייתי ממש עסוק בחיתולים ואיזו העדפה ברורה יותר ל"דיג דיגדוג" או לשוס הגדול של ההופעות החיות של סדרת "בייבי איינשטיין".

לפני כשנה תפשו אותי בהפתעה כמה פוסטים בפיד שלי בפייסבוק. דרכם גיליתי שספרינגסטין יצא לטור הופעות באירופה, בין השאר. לבושתי, עד שהתחלתי לנסות להבין אם מדובר במשהו רציני או באיזה צל של הענק שזכרתי חלף הלך לו הטור הנ"ל ואני קצת התחלתי לשוטט ביו טיוב ולנסות להשלים את מה שהחסרתי לאורך השנים. מהר מאד הבנתי שענקים אולי מתבגרים בשנים אבל הם לא הופכים יותר קטנים. אולי להיפך.

ספריגסטין היה שם, פעיל כתמיד, אבל להצליח לתהות על קנקן יצירתו החדשה היה תמיד די קשה מפאת מחסור בזמן האזנה. מזל שאת שעות הריצה המרובות שלי אפשר למלא בהרבה מוסיקה וככה שירים חדשים שלו התערבבו עם ישנים ובעצם הרגישו טוב מאד אצלי באוזניים. זה היה לא יותר מ"שלום שלום", אבל גם זו לפעמים, בלית ברירה, מערכת יחסים.

ה"מחקר" החדש שלי הצליח גם להציג שמאז ומעולם לא הייתי מספיק יסודי עם הבוס, ולמוסיקה טובה וותיקה שלו עוד משנות ה-70, לא ממש נחשפתי. כך ניתקלתי במקרה בתומר יעקובסון, צלם מוכשר, שבין אסופת פעילויותיו, יצר פרוייקט צילום מרתק, המשחזר כל פעם בתמונה אחת, שיר מפורסם. מיצג ויזואלי קפוא של תמונה מוסיקלית מורכבת לפעמים. כך גיליתי את Lost in the Flood  המופלא, שהביצוע שלו מההופעה בלונדון בשנת 75 עדין מרטיט אוזניים כל פעם מחדש. התמונה שמלווה אותו ותהליך היצירה שלה, מתועדים בבלוג של תומר.

המחשה חזותית של Lost in the flood ע"י תומר יעקובסון

פרק ג' – הגשמה

ככה התחלתי לעבוד על חלום. זו היתה התחלה דלה, מרתון ספרינגסטין בסינמטק בסוף 2014, עם הקלטות של הופעות על מסך גדול. הקלטות, אבל כאלה שעוברות מאד חזק עם סאונד מצוין, הרבה צ'ארם ניצחי ובעיקר דם שגעש לי בגוף. בגילי הלא מופלג, אך מתקדם, הדם כבר לא מרבה לגעוש וחבל. אבל כשהוא כבר מואיל בטובו לזרום בשצף, אני תמיד ממליץ לעצמי לשים לב לעניין ואולי גם לעשות משהו. זו היתה יריית הפתיחה למילים האלה, של הפרק הקודם. ולחלום.

כשטור 2016 פרץ, הייתי קצת יותר מוכן. The River Tour 2016. נשמע טוב, נראה טוב, תמונות של אולמות מפוצצים, אמריקה. רק שכל הסיפור הזה באמת קרה רק באמריקה. עם כל הכבוד לחלומות, אמריקה נראתה קצת רחוקה בשביל הגשמות. אבל השמועות פרחו, ולוח ההופעות התחיל לקבל גם גוון אירופאי קל. הידיים התחילו לרעוד וכשהופיעו תאריכי הקיץ הנכונים לא עצר אותי שום אתר מכירת כרטיסים דובר איטלקית. קצת הגיון, קצת גוגל טרנסלייט ומייל אישור נחת בתיבה. זה לקח שנתיים אבל הדרך ניסללה. יולי, רומא, צ'ירקוֹ מאסימוֹ באיטלקית, או סירקוס מקסימוס באנגלית, סוג של בן דוד של הקולוסאום, או אפילו קיסריה אם תירצו. הופעה בצל עתיקות רומא המפוארות. עוד נחזור לאצטדיון הזה בהמשך. מצחיק איך אפשר להתעקש שנים על לסרב למחירי הכרטיסים המוצעים בארץ, אבל ברגע שהחלטת על נסיעה לחו"ל, הכרטיס הופך פתאום מרכיב מאד קטן בחבילה.

פרק ד' – אופרציה

באחד הרחובות הצרים בין פיאצה פופולו למדרגות הספרדיות ממוקמת כניסה צנועה לבניין. Hotel de Russie קוראים למלון וגם הדיילים המגוהצים שעמדו בכניסה לא ממש משכו תשומת לב. לולא הסתקרנו פתאום מההתקהלות הקטנה מחוץ לפתח המלון היינו ממשיכים הלאה כמו שעשינו בכל הימים האלה ברחובות רומא. מתוך שעשוע שאלתי את העומד לצידי למי אנחנו מחכים. בכל סיטואציה אחרת התשובה היתה בהחלט מפתיעה, אבל היות וכל סוף השבוע הארוך הזה נסב סביב העניין, העובדה שמדובר בברוס ספרינגסטין, המתארח כאן ועומד אולי לצאת לעדת המעריצים המתגודדים, היתה מובנת ביותר.

מחכים לבוס בפתח המלון

אז נישאבנו להתגודדות המשונה, שבאופן מוזר הלכה ותפחה עם חלוף הדקות. בודדים בהתחלה הפכו לכמה עשרות. כמונו, פשוט עמדו שם כמו אוסף מטומטמים, מחכים לדמות שתגיע ואולי לא, מבטנו נעוץ בפתח הכניסה, הטלפונים עומדים הכן במצב צילום. כך חלפו הדקות, מדי פעם באה והלכה דמות מהודרת יותר ופחות, רכב יוקרה כזה או אחר וספרינגסטין יקירנו, איננו.

לבסוף, אספנו את עצמנו חזרה למציאות, התנתקנו מחברינו בעלי המבטים האטומים המכלים את זמנם בהמתנה מיותרת למישהו שאולי יגיע, אבל בוודאי יחלוף בשנייה מהירה ויעלם. שוב לא יכולתי שלא לחשוב, האם זה שהיינו שם, ראינו אותו או לא, נמצאנו שם, מטרים ספורים אולי ממנו, שינה את חווית המפגש מההופעה אתמול? האם באמת חוויתי אותו כמו שחלמתי?

נחתנו לסוף שבוע ארוך ברומא. כמו כל עיר גדולה שתגיע אליה כתייר, הרחובות ימשכו אותך לשיטוט אינסופי וימצצו ממך כל טיפת כח. לא חשוב כמה תיקח את זה באיזי, כמה זמן תבלה בישיבה בבית קפה כזה או מסעדה אחרת, שעות על שעות של עמידה על הרגלים נותנות את אותותיהן, מתישות.

בימים הראשונים אין כמעט זכר לאירוע העצום שבאתי כדי להיות חלק ממנו. העתיקות, הכיכרות, הכנסיות מקיפות מכל עבר ונחשולי תיירים מתחככים בכל שכיות החמדה האלה בעיניים בורקות או אולי זגוגיות כבר מעודף פסלי שיש. רק איזכור פה, כרזה שם, פיסת עיתון. מפלצת המידע האדירה והיומיומית בולעת את כל מה שלא מספיק עכשווי או עדכני. כך נראה שזמרים ענקים כמו ברוס ספרינגסטין אינם קיימים יותר. כל כך התרגלנו שתחנות הרדיו, בין ערימות הסטטיק והבן-אל תבורי בואכה פאר טסי ואליעד, השאירו אותו הרחק מאחור למעט שיר בניחוח נוסטלגי פה ושם באיזו שעה נידחת של היום. לא עדכונים, לא מוזיקה חדשה. מקסימום שלמה ארצי אולי יזכיר הופעה שלו באיזו פינה קטנה בטור שלו, יעלה תהיות אם הוא לא באמת חוזר על עצמו כבר. האמת? זה כבר כל כך לא משנה. הבנאדם לא באמת צריך להמציא את עצמו מחדש כל רגע. מסתבר שיש מיליוני אנשים שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא. 60 אלף מהם התכנסו בסוף השבוע הזה בדיוק כאן ברומא.

שישי בבוקר, ריצת בוקר. העיתונים מדווחים. הבוס מגיע לצ'ירקו מאסימו

בשבת, השד התעורר מריבצו. זה הרגע להודות שבמופעים גדולים אני טירון גמור. לא ממש יצא. כך שלא ידעתי למה לצפות. כבר מהבוקר, הרבה תיירים שאך אתמול כנראה נראו תמימים ומתעניינים בנפלאות רומא, החלו להיראות בכל פינה ואתר כשלגופם חולצת "ברוס ספרינגסטין טור כלשהוא". מדהים כמה ורסיות אפשר לייצר לחולצה שבסופו של דבר תמיד מציגה צללית של הבוס עם כיתוב כל המקומות בהם הופיע בשנה מסוימת. העיקר שאפשר למכור מרצ'נדייזינג ב-35 יורו (ספוילר: לא קניתי). בכל מקרה, די ברור היה שההיסטוריה הספציפית של נרון הקיסר (או אחר) ומעלליו בפינה הצפון מערבית של הקולוסאום (או אתר אחר) מעניינת היום את לובשי החולצות כקליפת השום שהרגע טעמו בפסטו המקומי. הם בעצם רק מעבירים את הזמן בדרך לאיסוף הכרטיסים בצ'ירקו מאסימו. כל הדרכים מובילות לרומא ואחר הצהריים הסתמן שכל הדרכים ברומא מובילות לצ'ירקו מאסימו. שדרה רחבה מובילה אליו מהקולוסאום והוא צמוד לאתר העתיקות המפואר השוכן ליד הקולוסאום. אנשים אוהבים מופעים ליד עתיקות. קיסריה למשל.

אל מול עתיקות רומא. תפאורה יפה. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זרמנו עם העדר, מתחם האירוע היה מוצף במאות רבות של דיילי אירוע. המונים. לרגע חששתי שיהיו יותר דיילים במופע מאשר צופים. בכל מקרה, להם כבר היתה חולצה משלהם. אדומה. Steward. The River Tour 2016. אבל בגלל שזה כנראה רק חלק מהתלבושת שלהם לעבודה, הם לא קיבלו צללית של הבוס. שלפנו את הכרטיסים בקופה בין שלל הספסרים שמנסים בלי הרף לדחוף לך כרטיס במחיר רצפה. נותר רק להיכנס לאיצטדיון ואחרי קפה קטן ועוד טירמיסו, גם זה מגיע.

זה הזמן להסביר על הצ'ירקו מאסימו. קראתי יותר מפעם אחת שזה המקום "המושלם" להופעות, האיצטדיון המדהים ביותר באיטליה. ובכן, אני אהיה חייב לחלוק כאן על העניין הזה.

תראו, החוויה של לחלוק כמה שעות של מופע רוק מהמם בתוך מאסה של 60 אלף איש היא מופלאה. אוקיינוס של ראשים, ידיים מתנופפות לכל הכיוונים, מקיר לקיר, עד האופק. שרים יחד, מתנועעים. זה מדהים. אבל ראבאק, תרשו לי להיות רגע קנטרני. מדובר במופע עמידה. כדי למקם את עצמכם בצורה טובה נדרשת השקעה של שעות הגעה מראש. יום למחרת ההופעה הגדיר אחד העיתונים את ספרינגסטין כגלדיאטור רוק. ובכן, הגלדיאטורים האמיתיים במופע הם הקהל, הנאבק למקם את עצמו בצורה טובה לזמן ההופעה. הצ'ירקו בנוי ממשטח עצום ומישורי ומשני צידיו משטחים משופעים. דשא? מה פתאום. אבנים ועפר. התייצבנו כמעט ארבע שעות מראש. המקום כל כך עצום שבהתחלה נראה לך שאתה מהראשונים. לרגע הבמה נראית קרובה, אבל ככל שמתחילים מופעי החימום אתה מבין שזה בכלל לא כך. יהיה לא פשוט לראות את הזיעה של הבוס מקרוב. רומא עיר חמה, השקיעה מאוחרת והשמש קופחת בזמן ההמתנה. אתה ניזרק על העפר, על פיסת הבד שהבאת לשבת עליה. למתמקמים בחלק המישורי מומלץ להיות די גבוהים. אם לא, תאלצו להסתפק בצפייה בראשי אנשים במקום בבמה או לבלות זמן ניכר על קצות האצבעות. למתמקמים בחלקים המשופעים מובטחת זווית צפייה נוחה אל הבמה, אבל מתי ניסיתם בפעם האחרונה לעמוד בשיפוע מעל ארבע שעות ברציפות? לא פשוט.

אבל, כשהקסם מתחיל, כל זה נשכח. המסכים נידלקים עם הכתובת "Pete’s Big HDTV". פיט יודע את העבודה והוא חולש על כמה מצלמות מדהימות, כך שכשהנגנים עולים, הכתובת מוחלפת במהרה בתמונה חדה עד מאד של הנפשות הפועלות ובמיוחד ספרינגסטין. האיכות הכל כך גבוהה של המסכים מפצה על הגודל העצום של המקום, מגדילה את הדמויות הקטנות שמתרוצצות על הבמה ומעבירה בבהירות כל ניואנס ותו פנים. כל חיוך. החיוך שקונה את כולם ולא מפסיק לפלרטט עם הקהל. זה באמת לראות אותו מאד מקרוב, אבל עדין, דרך מסך. אני לא באמת מצליח להשתחרר כל ההופעה מהתחושה, האם אני באמת פה "רואה אותו" פנים אל פנים, או אולי אני עדין בסינמטק תל אביב בעוד ורסיה של מרתון ברוס ספרינגסטין המשודר מתוך הקלטות.

אהוב, מבסוט, מחייך. הבוס ברומא. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין.

ספרינגסטין מתורגל במשפטים בסיסיים באיטלקית. פותח ב- “Por Roma” וזה נשמע קצת בנאלי, לא פחות מ"שלום תל אביב". כשהצלילים הראשונים מתחילים, כל ההצגות זזות הצידה. המוסיקה מדברת, וכמה שהיא מדברת אצלו. מהרגע הראשון. זה מופע שנבנה בצורה מחושבת, מתרומם כל הזמן עוד מדרגה, מבשל את הקהל בהמשכים ויש לו כמעט ארבע שעות נון סטופ להתבשל בהן עד תום. דווקא הסיפורים הקטנים של ספרינגסטין לפני שירים, אלה שתמיד שומעים בהקלטות של הופעות, אינם. בהופעה זו מוסיקה נטו, אם כי לי הם חסרים. הגדולה של היוצר הזה היא ביכולת שלו לספר את הסיפורים האמריקאיים האנושיים הקטנים, בשירים ובמילים. מחיי אנשי הצווארון הכחול של אמריקה. אבל בדיבורים האישיים שלו הוא נוגע גם בחיים שלו ממש ושם נוצר עוד איזה קסם, עוד אמירה.

כדאי להקשיב להקדמה לפני השיר. לזה התכוונתי. אלה הסיפורים שיש שיגידו שהם חופרים, אבל אני, מה יש לומר, מת עליהם. חבל שלא היו בהופעה

אני מתלבט כל ההופעה מה מדבר אלי יותר. הרוק הסוחף כשההרכב כולו מתפוצץ בנגינה וירטואוזית והגיטרות קורעות את האוזניים בסאונד המעולה אבל האגרסיבי, או הבלדות השקטות כשמה שנותן בהן את הטון זו בעיקר הצרידות המשובחת של הבוס ונגינה עדינה של גיטרה פה סקסופון או קלידים שם ולפעמים המפוחית הוותיקה. הרומנטיקן שהיה בי פעם בוחר לבסוף בבלדות. אלה הרגעים שהקהל חסר המנוחה משתתק, אפשר להקשיב בשקט למוסיקה, למילים, לקול שקשה לי להתעייף ממנו. עשרות אלפי טלפונים מאירים את אוקיינוס הראשים, כתחליף לנרות/מציתים של פעם. מבחינתי אלה ההיילייטס של ההופעה.

אחר כך חוזרת המסיבה. רוקנרול בתפקוד מלא. האיטלקייה שמאחורינו חוזרת לצווח את המילים של כל השירים. סחתיין על השליטה בחומר, אבל הקול הצפצפני שלה משתלב די גרוע עם מוסיקת העל שמגיעה מהבמה. ככלל, הייתי מחוקק משהו שיגביל את השתתפות הקהל לרגעים בהם האמן באמת מזמין את זה. יש לא מעט כאלה. הצורך הזה של כל גרופי להפגין בקולי קולות את בקיאותו לא תמיד מוסיף ואפילו מחרב קצת לשכניו.

על ריקודים סוערים גם קשה לדבר. בצ'ירקו מאסימו הצפיפות היא מובנית. חלק מההופעה אני ממש צמוד לצופה שלפני, בקושי יכול להרים ידיים למחיאות כפים בלי ללטף אותו באיזו כאפה מזדמנת. אחר כך ניפתח לי חלון קצת הצידה ועדין, להתחיל להזיז את עצמך בלי להפיל מישהו זה די מאתגר. לא סתם החלק הפעיל ביותר בקהל הוא הידיים. הבוס אומר לנפנף ביד אחת וכולם מנפנפים, להרים ולהוריד שתי ידיים והופ, כולם מצייתים. אני תוהה אם הוא עדין נהנה מזה, כי אני, באופן אישי, קצת מיציתי בחיי את שלב ההפעלות. תן לרקוד, לשמוע מוסיקה טובה ואפילו לצרוח קצת, אבל עזוב אותי מהטקסיות העדרית הזאת שנראה שהאיטלקים משתפים איתה פעולה בהנאה רבה (טוב נו, גם אני מדי פעם).

אז מה בשורה התחתונה? – שואו אדיר, אחד במינו, מופע ענק שקשה לי לדמיין דומים לו בסדרי גודל כאלה. אולי  לא הכל מושלם, אבל ככל שהימים עוברים מאותו ערב, אני מרגיש כמה השאיר אצלי משקעים, רגשות וטעם של עוד. לפעמים נראה שהשואו משתלט קצת על המוסיקה בהופעה, אלה "מנהגים" שהתפתחו בהופעות של הבוס, מסורת הנשמרת כבר באדיקות אבל גדלה קצת יותר מדי – ה"הפעלות" שכבר הזכרתי, הטיול בין הצופים להחלקות ידיים, סלפי מזדמן, הכרעה בתחרות השלט המוצלח, המזכה את בעליו בהשמעה של השיר הרשום עליו והשיא כמובן, קרנבל "Dancing in the dark" במהלכו נבחרים המאושרים העולים לרקוד על הבמה. פעם זו היתה פשוט נערה חיננית שלכמה רגעים זכתה במפתח אל לב הבוס ובחיוכו המושלם, היום זו תהלוכה שלמה של ילדים, גבר וכמובן אישה שאולי בדיוק חגגה 60 היום. לרגעים זה נראה מוגזם. הייתי מסתפק במוסיקה הבסיסית ובצ'ארם האינסופי. בשבילי זה די והותר. אבל, גם עם כל זה, עדין זה מרגיש אמיתי, כן, ומעורר התרגשות בכל צפייה, כי תמיד יש את הסיפור הקטן של הצופים, האהבה שלהם לאיש הזה, שמתפרצת לחיבוק חם וספונטני, מכל הלב. והוא עומד שם, גבר לא צעיר, עם קמטים מחייכים בעיניים, מקבל ומחזיר.

ים הלבבות ברומא. Everybody's got a hungry heart. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זו לא הופעה לכל אחד. זה מופע הארד קור לחובבי ספרינגסטין. מדובר בארבע שעות ארוכות, שלפחות בטור הזה מתמקדות בחומר מעולה, שלא מעט ממנו הרבה פחות לעיס מ-"Born in the USA" (המאוס, אבל אולי ה"להיט" הגדול ביותר). לא סתם זה ה-River Tour. האלבום שם מקבל את מלוא הפוקוס ועוד מוסיקה מהשנים הראשונות כששירים של 14 דקות היו מצרך הרבה פחות נדיר ומפתיע. מן הסתם תקבלו מקבץ מכובד של שירים פופולריים, אבל החלק היפה בטור הזה הוא דווקא בשירים הקטנים, חלקם ישנים, טיפה יותר נשכחים, אחרים חדשים יותר, המקבלים עטיפות שונות, מרגשות או מרשרשות. מעל הכל, ספרינגסטין הניצחי כמעט, שבכוח האישיות הבימתית שלו ממגנט מדי כמה ימים עשרות אלפי מעריצים, שלא מתעייפים ממנו לרגע. מי שבאמת אוהב את ספרינגסטין לא צריך הרבה יותר מלהקשיב. לא משנה לאיזה שיר.

סוף דבר. לא באמת

האם החשבון ניסגר? אני לא בטוח. את החלום הזה סגרתי, אבל עמוק בפנים לא אתנגד לשחזר את ההרפתקה. ככל שהימים עוברים והפוסט מסרב להיחתם, החוויה מקבלת ממדים נוספים. אני מוצא את עצמי חוזר לקטעי וידאו מרומא, באדיבות טלפונים סלולריים של צופים שהיו שם כמוני. אני מסתכל גם על קטעי הופעות אחרים, אבל בעיניים אחרות, של מי שהיה שם. אני רואה את הלבבות מרומא, את ים הטלפונים המאירים בידיים, בליווי ל-Independence Day, את הפנים הלא צעירות של ברוס במסך הגדול. תמיד בצילומי הקהל יש את הבחורות עם העיניים המאוהבות, שני מטר מהבמה, נישאות על כתפיים בלתי נראות. מי הם הגברים האלה, החסונים, המקריבים את עצמם במטלה הקשה הזאת? לקחת את אהובתם, לוותר על עצמם, לשאת אותה קרוב יותר דווקא לרוקר המוערץ עליה. אני מסתכל וניזכר, ניזכר ומסתכל. הפנים של הבוס, על כל הבעותיהן ממלאות אותי באמת בחום גדול בפנים. והנה, אני כבר מזהה אצלי געגוע. אני לא גרופי טיפוסי נלהב, לפחות לא חשבתי על עצמי ככה, עד עכשיו אולי. אבל משהו באיש הגדול הזה בן ה-66 מהלך עלי קסם, ממלא אותי בהרבה שמחה. זו לא הפראות הצעירה, הבועטת, בעלת אנרגיות מטורפות שתראו בהקלטות משנות ה-80. הוא עדין עומד בכיף על במה כארבע שעות, אבל זה אדם אחר, שטורף פחות את הבמה. במקום רק ווסט שמבליט את השרירים הוא לובש חולצה קצרה מתחת לווסט. במקום סקס אפיל ממזרי, הוא מחייך בחום. יש לו אפילו קול קצת אחר, אבל הוא מסתכל לאחור בסיפוק, מתרפק על אהבת הקהל ויותר מכל נהנה ממה שהוא עושה. נראה שגם רוצה להמשיך בזה. זה בדיוק כמו שהוא אומר באחת ההופעות בשנת 2013: "אני עושה את זה כבר 50 שנה, אבל מרגיש שהרגע התחלתי. יש בי עוד 50 נוספות…."

יום המחרת. העתונים מהללים. גלדיאטור הרוק!

הטור במספרים

יחסי ציבור לא חסר לו אבל בכל זאת דאגו לספר לנו ש-The River Tour נבחר כטור השנה ע"י שני אתרים ממש חשובים שמעולם לא שמעתי עליהם (אבל אני לא דוגמא). ובכל זאת, לא צריך הודעת יח"צ כדי להבין שמדובר באמת במשהו עצום. עם 75 הופעות בפחות משנה, בארה"ב ואירופה. למיטב ידיעתי אף אחת לא בוטלה ותאמינו לי שהדאגה לבריאותו של ספרינגסטין מאד הטרידה אותי.

כמעט 2 מיליון כרטיסים, 170 מיליון דולר (בחצי הראשון של 2016), 25 איצטדיונים ו-15 ארצות. רק באירלנד הצטופפו 160,000 איש בשתי הופעות ובונו שר איתו. הגארדיאן הבריטי קבע, אחרי הופעה במנצ'סטר: If this isn’t magic, then nothing else is. לא אתווכח. בפריז העיפה הלהקה את החשמל ובמשך 20 דקות נאלץ הבוס לחלק חתימות עד לחזרת המתח.

50,000 איש יראו אותו מסיים את החלק האירופי, בציריך שוויץ.

וכמו שהוא נוהג לומר מדי פעם, בסוף הופעות: Until we meet again

מצטופפים ברומא

 

 

 

 

כרוניקה של זמן ידוע הכי מהיר

יורק על האפלאצ'ים – היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

תמונות שבילים יפיפיות הפציעו יום בהיר אחד, לא מכבר, בדף הפייסבוק של סקוט יורק. על החתום היה הצלם, לואיס אסקובר, שם שמתחבר למסע המופלא של כריסטופר מקדוגל, יורק וחברים אל מעמקי הקניונים המקסיקניים בספר "נולדנו לרוץ". אסקובר חתום גם שם על כמה תמונות מופלאות המתעדות את המסע והמירוץ בלב שבט הטראומרה המקסיקני.

זה לא מחזה יוצא דופן לראות את תמונות הטבע האינסופי בהן יורק רץ לא מעט. הוא מקפיד לפרסם אותן בדף שלו, לתפארת הספונסורים המלווים אותו. הוא אמנם פרש מריצה תחרותית, אבל הפך למותג מצליח והוא עסוק עד מעל הראש כנראה בענייני ריצה שונים וחיבורם לעסקי האוכל הטבעוני שלו בעקבות סיפרו Eat & Run.

הופעתו של אסקובר כצלם היתה צריכה להדליק לי סוג של נורה. אלא שהנורה נידלקה רק בעקבות פוסט אחר, של כריסטופר מקדוגל, ששמח לדווח שה"ג'רקר", שמחזיק בתארים ושיאים מפה ועד לספרתטלון, יצא שוב להסתער על שיא חדש, גם כשימי המירוצים שלו, אבל לא התהילה, כבר הרחק מאחוריו. מסתבר שיורק נמצא כעת במסע מופלא שמטרתו כיבוש שביל האפלאצ'ים, אחד ממסלולי ההליכה הידועים של אמריקה.

זה לא סתם שביל. מדובר ב-2180 מייל של שביל, ה"מקביל", אם תרצו, במידה מסויימת, לשביל ישראל (בקונספט, כן? לא במרחק). מדובר באחד משבילי ההליכה המסומנים הארוכים בעולם. חוצה את אמריקה מצפון לדרום, ממדינת מיין ועד ג'ורג'יה. כמה עובדות על השביל הזה:

• השביל עובר ב-14 ממדינות ארה"ב
• יש יותר מ-250 מקלטים פזורים עליו עבור המטיילים
• מדי שנה 1800-2000 איש (מטיילים) מנסים לבצע את המסלול בצורה רציפה
• 25% מהמנסים להשלים את השביל ברצף גם מצליחים. זה לוקח בערך 6 חודשים.
• סך הטיפוס במעבר על השביל מקביל לטיפוס על האברסט כ-16 פעמים.

בריצה זה כבר סיפור אחר לגמרי. יורק מבצע את המסלול מדרום לצפון, בכיוון הפופולרי, ג'ורג'יה למיין, כשהזמן המוכר כשיא עומד על לא פחות מ-46 ימים ועוד קצת. יורק עשה לי תמיד רושם של אדם די צנוע והפרוייקט הזה, כך נראה, אכן הפציע במידה רבה של צניעות, בלי הו-הא מקדים וארוך. סתם אוסף של תמונות אווירה סופר יפות, אחת או יותר מדי יום, מלב המסלול. יורק חוצה את הדרך במקטעים, נמצא על השביל משהו כמו 15 שעות מדי יום (כרגע עברו רק שישה ימים). זה הרבה מאד קילומטרים לחצות, בתוואי לא קל. סינגל אפי (Epic) לכל הדיעות שכנראה ממלא את הריאות בהרבה נוף יפה, כפיצוי אולי, למאמץ האדיר הנדרש כדי להשלים אותו.

אף אחד לא באמת הזניק אותו. בקו הסיום לא יחכה לו שער מרשים וקו סיום עטור תהילה. יחד עם זאת מדובר בטרנד "לוהט" של השנתיים האחרונות לערך. לוהט במונחי אולטרה מרתון כמובן, שכן, בעולם האולטרה המרחקים אולי גדולים, אבל הרעש יחסית קטן. שקט פנימי. לטרנד הזה קוראים FKT: Fastest Known Time. כמו בענפים אחרים, כנראה שגם האולטרה צריך מדי פעם להמציא את עצמו מחדש. זה אולי לא נשמע מי יודע מה חדש, אבל מסתבר שמבחינת היקף התופעה, היא נמצאת בהחלט באיזשהו שיא בשנתיים האחרונות.

אז במה מדובר בעצם?

קם לו אדם בבוקר, רצוי רץ אולטרה. ניגש לשביל כזה או אחר ומנסה לרוץ בו הכי מהר שיכול, כדי לסיימו בזמן המהיר ביותר שנעשה מעולם. הוא יכול לבוא עם צוות תמיכה או סתם לבד, להגיע ליעדו בזמנו החופשי ולרוץ מתי שבא לו. אז איך יודעים? שאלה טובה. כנראה שלא תמיד יודעים, אבל בכל מקרה, היום קיימים אמצעים סבירים לתעד בצורה טובה את הזמן והמסלול המדוייק (GPS) על מנת שהשיא "יוכר". מי מכיר? ובכן, הקהילה. בארה"ב, שם בעצם הנושא באמת מפותח, פעיל ושוקק, בא לו רץ בשם Peter Bakwin, חתיכת אגדה בפני עצמו (שעל שמו נקרא דגם הווסט של Ultimate Direction PB), והרים אתר מינימליסטי המשמש כאורים והתומים של ה-FKT. שם נחרצים גורלות השיאים להכרה או ויכוח על אמינותם, שם שואבים הרצים את הרעיונות לשיאים שאפשר וצריך לנתץ.

בקהילה כמו בקהילה, נוצר סוג של קוד אתי, המתאר בצורה פשוטה איך יש לנהוג כשאתה מתמודד על שבירת שיא:

• ראשית, כנהוג בעולם הנימוסים המעודנים, יש להכריז מראש בצורה ג'נטלמנית על כוונה לשבור שיא במסלול מסויים ולציין את המועד. זה מעין הבעת כבוד לאלו שיצרו את השיאים הקודמים. זכותם לדעת.
• יש להתנהג כ"ספר פתוח" – רצוי להזמין את כל מי שרוצה להיות נוכח ולצפות ואולי גם לקחת חלק. זה הופך את כל המאמץ למהנה יותר אבל גם יקנה הרבה אמינות לתוצאה הסופית (עדים).
• המפתח הוא תיעוד – יש לרשום, לצלם כל דבר, במיוחד ברגע הסיום – הזיכרון אינו נחשב.

על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. זה אולי נראה מעין אתגר חובבני, כלומר, באת, נתת ריצה ו"אלוהים עדי שנתתי פה שיא מדהים. יאללה תרשמו!" ובכן, זה לא עובד ככה. הפורמט הפך בהחלט לפלטפורמה אליה ניגשים רצים מהטופ העולמי. קחו את קיליאן ז'ורנט הספרדי, נחשב בעיני רבים למספר 1 בעולם האולטרה ובכל מקרה פנומן לא קטן איך שלא תסתכלו על זה. הבחור הוא פשוט פריק של קביעת שיאים על מסלולים הרריים ידועים והוא יוצא לזה לבד, ומסתער ללא רחם. רצים בסדר גודל כזה מתייחסים לאירועים האלה כיעד לכל דבר, כולל חודשים של הכנות, אימונים, ציוד ולוח זמנים. מקצוענים עד הסוף. עם הרצים מגיעים הספונסורים, שלא מתביישים לתת מטריה לוגיסטית גם לאירוע של אדם בודד. החומר השיווקי המופק מהרעש סביב שבירת שיא, כולל פוטייג' ויזואלי משובח שאפשר להעלות ליו-טיוב, משמש תמורה מצוינת למינימליזם של האירוע עצמו. "טרנד לוהט", כבר כתבתי למעלה.

בסיטואציה כזאת אין מקום להעביר שיאים כלאחר יד והתיעוד הוא המפתח לאמינות. אמנם האתר, המהווה פלטפורמה בסיסית בלבד, אינו בודק את אמינות הדיווחים (המדווחים ע"י הרצים עצמם), אבל אם מתעורר ספק, הקהילה בהחלט יכולה לדאוג להמולה לא קטנה והשלכת כתם בל ימחה על שיא מפוקפק. לכן הרצים נדרשים להקפדה יתרה על העדים (רצוי כאלה בלתי תלויים), צילומים ווידאו. GPS לא תמיד רלבנטי, במיוחד כשמדובר במסלולים ארוכים (כמו למשל ריצת שביל האפאלצ'ים של סקוט יורק). כלי התיעוד האולטימטיבי נחשב מכשיר הספוט – מתקן קטן בעל GPS ואפשרות שידור חד כיוונית של מיקומך. באמצעות אתר ייעודי ניתן לעקוב בזמן אמת אחרי מיקום הרץ, כולל זמנים מדוייקים. למי שמתעסק בריצה במקומות נידחים באופן שוטף מומלץ בהחלט להשקיע בדבר הזה. מדובר בעלות סבירה ביותר – כ-100$ לשנה בארה"ב.

דוגמא של הטלת ספק כזאת אפשר היה לראות ב-2009 על שביל FKT פופולרי John Muir Trail, אשר ברכס הסיירה נבאדה בקליפורניה. הוא יוצא מפארק יוסמיטי הידוע ואורכו 338.6 ק"מ. קובע השיא דאז (Brett Maune) לא התקבל בזרועות פתוחות פשוט כי…לא היה מוכר בקהילה, כלומר רץ עלום שם. שנתיים לאחר מכן כשהפך להיות אחד מעשרת המסיימים Ever של הברקלי מרתון ה"בלתי אפשרי" על כל שנות קיומו (כ-30 שנה), ההססנות כבר פינתה את מקומה ל…ריספקט!

שבילי הגרנד קניון – הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדות של הגרנד קניון

אוקיי, אז אמרנו שזה אמנם לא חדש, אבל כתופעה העסק רץ חזק בשנים האחרונות. ראו למשל את האתגר של רד בול בדרום אפריקה, Table Mountain FKT, שניפתח לפני כחודש לכלל הציבור כתחרות מוכרזת. יכול להיות שכבר קפצתם קודם ואמרתם "אבל סטראבה". אז כן, סטראבה זה סבבה בשביל שיאים של החבר'ה על מסלולים מקומיים ויחסית קצרים. הטרנד של ה-FKT לא מתעניין בבנאלי, במסלולים הלא ידועים חסרי הייחוד. את עיקר העניין והיוקרה תופשים מסלולים בעלי ייחוס: קחו למשל את הגרנד קניון ומסלולי ה-R2R2R שלו (גדה לגדה לגדה. סיבוב הלוך חזור מגדה לגדה – חפשו ביו טיוב, אין סוף תיעודים של הקלאסיקה הזאת), ה-John Muir Trail שכבר הזכרנו, הגרנד טיטון (שיא שהוחזק במשך 29 שנים ע"י Bryce Thatcher, אולי מראשוני התחום), חציית פארק Zion (נגיע אליה בהמשך) ועוד. בנוסף, יש חשיבות עליונה בשבירת שיא להצמדות למסלול המדויק, לכיוון שלו (מזרח למערב או ההיפך למשל) ובנוסף, הפרדה בין שיאים של רצים נעזרים לכאלו עצמאיים לחלוטין, ללא תמיכה (Unsupported). מדובר באתגרים מנטליים שונים לחלוטין, המשפיעים ללא ספק על התוצאה. לכן נידרשת ההפרדה.

רגע, מאיפה הבאתי את זה? כל מי שמכיר אותי ואולי גם קרא קצת בבלוג יודע שהזמנים הכי מהירים הידועים זה ממש לא אני. אין בי משיכה לשיאי מהירות ובמרוצים המעטים שאני משתתף אני בהחלט קובע יעדים לעצמי, אבל לא נדחף משום יצר תחרותי שכנראה אבד לו לחלוטין אצלי במשך השנים.

הסיבה שהנושא מקבל אצלי פוסט של כבוד, היא התחברות כמה גורמים בנקודת הזמן הנוכחית שהאירה פתאום על כל ה-FKT הזה באור שכוון אלי ישירות. ראשית, הסיפור של סקוט יורק והאפלאצ'ים שלכד את תשומת ליבי בשבוע האחרון. שנית, ממש כמה ימים קודם לכן סיימתי להקשיב לסיפרו של Travis Macy, שבו שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המושג FKT. הוא אמנם מדבר על התופעה והשיא שלו ששבר בפארק Zion מנקודת מבט של רץ הישגי, אבל הפרק בו הוא מספר על האירוע וההצלחה שלו מתלכדים בדיוק עם דברים עליהם אני מרבה לכתוב. אחת הסיבות שיצרו את התופעה, היא רצון של רצים ללכת אל מעבר למסלולי המירוץ. מירוצים רשמיים כפופים למגוון תקנות וחוקים, הגבלות שונות ומשונות ודרישות – אשר בסופו של דבר עלולות להעמיד את המסלול עצמו במקום משני. מירוצים בפארקים לאומיים באמריקה למשל, לא יכולים להתקיים. ליהנות מהטופ של המסלולים, לרוץ אותם מכל הלב, לחוות את מלא היופי של הטבע ועדין לשמור על מסגרת תחרותית – אפשר רק ב-FKT. יש ב-FKT מגוון תכונות מרתק שלוקח את הריצה אל מעבר למירוץ סטנדרטי; הרפתקנות, ניווט עצמי, ריצת בדד או בצוות מצומצם וכמובן מסלול שעומד לתפארת כיעד עיקרי. כל אלה מאד מדברים אלי, וכך התחברתי לכמה רגעים לתופעה. בארץ אין FKT ואם קיים הוא כנראה די ישנוני. לא חסרים פה מסלולים מרתקים, שאפשר להגדיר כבסיס. החל משביל הגולן, שביל ישו, שביל עמק המעיינות, אולי גם שביל ישראל הארוך וכלה במסלולים פחות מוגדרים וברורים, שאפשר בהחלט להציע כאתגרים ראויים לשיא. מה שכן, חסרים פה רצים. בכל זאת מדובר בקהילה של מאות בודדות של אנשים. מתוכן רק מעטים כנראה, צמאים באמת לשבירת שיאים שכאלה. אני אסתפק בלהיות כמו אלה הרוצים להצטרף רק לחלק ההרפתקני של העניין: הריצה במסלולים הייחודיים המעלים על נס את הטבע בשיאו. אין ספק שה-FKT כתופעה מושך רצים אל שבילים שאולי לא בלטו קודם בפוטנציאל הריצה שלהם. כדוגמא, אפשר לראות רק מאינפלציית סרטוני ה-R2R2R של הגרנד קניון ביו טיוב כמה פופולרי הפך האתגר. הצליחה של שביל כזה בפורמט של ריצת אולטרה חד יומית, ולא רק כדי לשבור את השיא, היא בהחלט אתגר מכובד לרוב בני האנוש. מבחינתי, אם התכוננתי והצלחתי להגיע ולהתחיל לרוץ על שביל מפואר כזה או אחר, כאן אצלנו, הרי שכבר שברתי שיא פנטסטי משלי.

גם Robert Krar אמר אחרי ששבר את שיא הזמן בגרנד קניון את הדברים האלה:

For me, the crossing of the Grand Canyon was a chance to hang out with some friends from town. It was the whole package that had me excited, as opposed to just the run itself.

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך סיכום הריצה ב-irunfar. צילום: קריסטינה באואר

אם כבר הזכרתי, הרשו לי עוד המלצה קטנה לסיום. הספר The Ultra Mindset, של Travis Macy שהוזכר כאן למעלה. מייסי, יליד 1983, הוא אתלט אנדוראנס מהטופ העולמי, אשר עוד מינקותו בבית אבא, גדל בבית ומקומות בהם אין קצוות ליכולת האנושית. לא בהכרח שמעתם עליו. הספר מחדד את התופעה שאני נחשף אליה כל פעם מחדש. מסתבר שלא חסרים אירועי אנדוראנס ביזאריים ואיזוטריים שלידם ריצת אולטרה מרתון בודדת נראית כמסיבה משעשעת. באותה מידה לא חסרים גם גיבורי ספורט עלומים המשתתפים באירועים הללו. מייסי, רץ אולטרה ורוכב אופני הרים העביר חלק ניכר מהקריירה שלו עד כה במרוצי אקו צ'אלנג'. מדובר באירועים קבוצתיים, רב יומיים ורציפים בדרך כלל, בהם נדרשת הקבוצה לנוע, תוך כדי בחירת מסלול מיטבי באמצעות ניווט עצמי, מנקודה לנקודה בתוואי שטח סופר מאתגר בדרך כלל. את הדרך הם עושים ברכיבת אופני הרים, ריצה, חתירה בקייאקים ולעיתים גם בגלישת או טיפוס מצוקים. מאמץ פיזי עצום ולא פחות מזה מנטאלי, תוך הגעה למצבי קיצון שמאופיינים בהרבה חוסר שינה. אפשר לצפות מבוגר אירועים שכאלה, חלקם על הפודיום, לדעת דבר או שניים על מה נידרש ממך כדי לצלוח מצבי אולטרה מפרכים. לא סתם המוטו שלו בחיים הוא: It’s all good mental training. וכשהוא אומר "All", הוא מתכוון לזה: כל סבל מקדם אותך. בגלגולו השני עבר להתמקד במירוצי סבולת אישיים, שבר בין השאר את ה-FKT לחציית פארק Zion וניצח את ה-LeadMan, מקבץ של ארבעה אירועי סבולת של ריצה ואופניים ברכסים הגבוהים של הקולורדו כשאחד מהם הוא מירוץ המאה מייל המפורסם: Leadville 100.

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion. מתוך הבלוג שלו המתאר את האירוע

מייסי תוקף את הספר מזווית קצת שונה. לא עוד סיפור חיים אישי בו הקורא נותר המום מאוסף ההישגים הבלתי נתפש, אלא שימוש באותם סיפורים על מנת לפרק את היכולות הנדרשות לספורטאי סבולת ולייצר ארגז כלים מעשי ושימושי שיכול לשמש כל אחד כדי לצלוח אתגרים פיזיים או אפילו להתמודד עם כל מטרת חיים שיציב לעצמו. לסט הכלים הזה הוא קורא ה-Ultra Mindset ובסך הכל יש הרבה הגיון ופשטות מובנית במתכון המוצע לקורא, המכיל שמונה עקרונות בסיסיים. כל מה שנותר זה להפנים, לתרגל וליישם. דבר אחד זה לקבל מניסיונו העשיר של ספורטאי סבולת כה מנוסה, אולם מצד שני קצת קשה לקבל עצות לחיים מ"זאטוט", שעדין לא באמת הספיק הרבה. יחד עם זאת, אם שמים רגע את האגו בצד, יש לא מעט חוכמה בדרך שבחר להציג את הדברים ויחד עם הסיפורים המרתקים על התחרויות האקזוטיות בהן נטל חלק, מובטח לכל אחד לקחת משהו מהספר להמשך דרכו.

45/47

בקעת ארדון ניפרשת מכרבולת חרירים

כשאתה עומד על שלוחת סכין כשמצידך האחד בקעת ארדון וההר הנושא את אותו שם מתנשא מעליה בדרמטיות השמורה רק לארדון, ומצידך השני ניפרש הרחק מתחתיך המשכו של מכתש רמון ה"ירחי", אתה כבר די בטוח שהבנת. מלפנים עומדת מולך כמו משואה, הכרבולת המשוננת והחרירית, שגם עליה תטפס בשביל צר ותחצה אותה ותרד ממנה בשביל מתפתל עד לחול הבוער בצבע חום/אדום של נחל ארדון. שם כבר תדע בוודאות שהבנת.

ואולי זה שקר ובעצם הבנתי לאורך כל הדרך, גם שבע שעות קודם לכן, אחרת אולי לא הייתי יוצא. כי בתחילת אותו שבוע נשרו אחרוני השותפים הפוטנציאלים למסע הזה ונותרתי רק עם עצמי והצורך להחליט אם אני לוקח את הדרך הזאת לבד. כי עם כל קורטוב ההרפתקנות שאופף אותי, אני עדין מגדיר את עצמי אדם זהיר, אחראי אפילו. פחדן ממש. המדבר לא זר לי, אבל להסתובב בו לבדי לא ממש העזתי. אולי פה ושם, לסיבוב קצרצר, אבל למסע רגלי של יום אחד לאורך 45 קילומטרים, עדין לא.

אולי יותר משאני פחדן, אני שואף באדיקות להגשים את תוכניותיי. וזאת היתה תוכנית שניקבעה עוד חודשים קודם לכן. כשסיימתי את ריצת קרן אל חג'אר בראש השנה ידעתי שהחורף ארצה לצאת לשתי ריצות מדבר ארוכות. וכעת הגיע זמנה של הארוכה מהן וחלון ההזדמנויות של חורף 2015 הולך וניסגר. זה מסלול שמלווה אותי בראש כבר שנים, מימי האופניים. בדיעבד, נותר לי רק לברך שהגעתי אליו רגלית. בשבוע לפני יום הולדתי ה-47 הבנתי שלא אוותר על המסע וככל שהעמקתי בזה, ידעתי בתוך תוכי, שיותר מאשמח לחגוג אותו עם עצמי במדבר. אז יצאתי…

את נושא הביטחון האישי פתרתי באמצעות שכירת טלפון לוויני ליום אחד. חברת small-word.co.il היא בעצם אדם נחמד בשם אלעזר, אשר מביתו ברעננה יכול לצייד אתכם במגוון מכשירים לתקשורת לווינית במחיר סביר ביותר. אין קליטה במדבר? זו כבר לא תהיה בעייה. נכון, יש תקלות שלא יפתרו באמצעות טלפון, אבל גם ליווי אנושי לא יכול לכסות את כל הצרות הפוטנציאליות. הריצה עצמה תוכננה למסלולים מסומנים היטב ורציתי להאמין שאני בהחלט מוכן ומנוסה מספיק למשימה.

מידע לשעת חירום

כמו מטייל אחראי במיוחד הותרתי על שימשת הרכב דף מפורט עם פרטי הריצה, המסלול שלי ושעת החזרה הצפוייה. התחזית הבטיחה יום בהיר ושמשי אך לא חם מדי. הניסיון קובע כי ביום כה שמשי, גם בטמפ' סבירות, החשיפה הקבועה לשמש, משפיעה, מתישה ודורשת נוזלים. במצפה רמון עוד היה אכן קריר, אבל לפני היציאה, על תחתית המכתש, העלייה בטמפרטורות מורגשת היטב. כדי ללכת על הצד הבטוח מילאתי את מנשא הריצה שלי בכמות המים המקסימלית שניתן לשאת עליו. 2.5 ליטר על הגב, בשקית שתייה ועוד שני בקבוקים של 600 מ"ל כל אחד. מה שלא לקחתי ומומלץ מאד, הוא פילטר לסינון מים. כמה ימים אחרי הסערה הגדולה ששטפה הכל במים, פילטר שכזה יכול בהחלט להבטיח אספקת מים נדיבה ללא חשש. את כל שאר המקום הפנוי מילאתי במזון על בסיס פיתות, אגוזים וכל מני עוגיות. שלא כהרגלי הצטיידתי גם בכדורי מלח. אפילו ג'לים לקחתי רחמנא לצלן וזרקתי גם שני אופטלגין לאריזה. למצלמה נישאר מקום רק ביד אבל הייתי נחוש לתעד, אז לא ויתרתי עליה.

כל מה שצריך לצאת לדרך: נעלי ריצה זה ברור, תיק עמוס מים ואוכל וכמובן – טלפון לוויני

זה רגע מאושר, לצאת לדרך. השמים מחייכים, המדבר מקבל את פני בכל צהיבותו המרהיבה. עוד מעט אבלע לתוכו. לבד. מתחיל לתעד את עצמי רץ. זה קטע לא פשוט. יש להציב את המצלמה על סלע כלשהו, כזה שיאפשר לשמר את הפריים שאני רואה בעין. השמש החזקה לא ממש מאפשרת לראות את מה שניתפש בעין העדשה. כל צלם יאמר לכם ששעת הצילום היא קריטית, איכות האור קובעת. אבל במצב המצוי יש רק את הרגע הנוכחי והאור הלא מוצלח שלו. כשאתה מצלם חי בשטח, בתנאים מינימליים של מצלמה פשוטה, בלי אובייקט מלבד עצמך – מה שיש חייב להיות מספיק טוב, כי אין לו תחליף. חזרתי על תמונות, מפעיל את הטיימר, רץ הלוך ושוב, עד שעייפתי. מניח שרק על צילומים צברתי כקילומטר ריצה, אבל אלה הזיכרונות שלי והמראות של הפוסט הזה.

מתחיל לתעד. מעלה דקלים. הכרבולת מתנוססת במרכז התמונה

הדרך אוספת אותי בהדרגתיות, כאילו לאפשר היטמעות רב שלבית ביופי המדברי, לרסן את ההתרגשות. תחילתה דרך מנהלתית רכה עד לחניון היום במצד סהרונים ומשם ירידת ג'יפים במעלה דקלים לכיוון נחל נקרות. מרחוק מתקבל רמז לפינאלה הצפוי. כרבולת חרירים מתנשאת במלוא כרבולתה ולמרות האובך ניתן לראות את השביל הדקיק שעוד כשבע שעות ארד בו, מותש כבר. נחל נקרות רחב הידים מקבל אותי. פעם היה ידוע כמה שרוכבי האופניים מכנים "דשדש אימתני" – מרבץ אבני נחל קטנות, במרקם חולי, טובעני, הבולע את צעדיך והופך את ההתקדמות לעינוי. רשות הטבע והגנים, בפרוייקט אדיר, המתקיים בשנים האחרונות, פרצה בו כחלק משביל ישראל לאופניים, שביל רכיבה נהדר הרץ מגדה לגדה, רובו על קרקע יציבה למשעי ורק המעברים בתוך הנחל עדין מדשדשים.

כיף לרוץ על שביל ישראל לאופניים בנחל נקרות

גבים קטנים נישארו בנחל נקרות

סימני הסופה של השבוע הקודם הולכים ונעלמים מהמכתש, המתייבש במהירות, אבל סימני הבוץ ניכרים בפינות רבות, ולעיתים אפשר עוד למצוא רמזי מים ממש. זמן טוב להרטיב פנים, להתקרר. החום עולה. נחל נקרות כולא אותך בין גדותיו הגבוהות. הנוף מוגבל, אבל הי, אתה במדבר, יש מה לראות בכל פינה. והנה, עוד לפני שהייתי מוכן אני בסוף הקטע הראשון. מצד נקרות מתגלה על שרידיו ובצד הנחל ג'יפ חונה ולצידו זוגות אופניים. קבוצת רוכבים מזמינה אותי לקפה קטן. חושב על כל הפעמים שהייתי כמוהם – קבוצה רוכבת, עם רכב מלווה – ונהנה מהתמיהה שלהם על היותי לבד, על היותי פשוט….רץ.

שאריות של סימני מים

מפגש מטיילים בנחל נקרות. הזמינו אותי לקפה

שוב לבד על המשכו של נחל נקרות. זה כבר קטע סיזיפי משהו. שביל ישראל לאופניים המשיך לכיוון אחר ואני נותר עם הנחל הרחב עצמו, שלרוב מפתיע בכך שהוא מהודק ונוח לריצה. זו דרך די מונוטונית אבל עדין, במדבר אף פעם לא משעמם. קירות סלע מפתיעים בתצורות ייחודיות, ציפורים עושות שמח, שפן סלע נימלט…שני הרקולסים ביעף נמוך. ההפתעות זורמות, אבל מחכה כבר להגיע לנחל גלד והגבים שלמרגלותיו. משם זה יהיה סיפור אחר לחלוטין, שלא ממש התכוננתי אליו.

תצורות סלע בנחל נקרות

השבת כוחות בחלק הסיזיפי של נחל נקרות. כל העצירות היו קצרות וענייניות

מפה לשם, כבר 27 ק"מ מאחוריי. מסתבר שבלי לשים לב אלה קילומטרים של ירידה מתונה לאורך כל הדרך והם אכן חולפים בנעימים. בפיתחו של נחל גלד אני רואה את שביל ישראל נימתח היישר לתוך מצוק תלול מרוצף בולדרים. זה סימן טוב לבאות והבאות הולכות להיות קשות ומאתגרות.

לפני כן אני מתרשם משני המפלים הברורים שהמצוק של נחל גלד יוצר מעלי. המפלים האלה מעוררים זיכרונות מסיפור טיול מיתולוגי שנחרט עמוק בזיכרון. עוד סיבה טובה מבחינתי לסגור מעגל ולהיות כאן בעצמי. מתחת לאחד המפלים אין זכר למים, אולם השני הותיר מספר בריכות קטנות (ידועות בשם גב חולית) שמאפשרות צינון הכרחי לפדחת – רגע לפני התופת. מוסיקה דרמטית מתחילה עכשיו…

גב חולית. רגע לפני תחילת הטיפוסים

טיפוס היישר על הבולדרים. סימון השבילים רץ בין הסלעים

זה ה-Money Time, כך מסתבר. האמת שלא התעמקתי בפרופיל הגבהים של המסלול טרם היציאה, אבל מה שמגיע כאן הוא הפתעה לא קטנה. ממש מסיבת הפתעה ליום ההולדת. על פני 4 קילומטרים ראשונים נצברים 300 מטר של טיפוס בנחל גלד. הטיפוס נצבר על פני כמה מדרגות הרריות רצופות סלעי ענק. אין מה לדבר על ריצה. זה ספורט אחר עכשיו, קרוב יותר לטיפוס על מצוקים. אבל איזה יופי…הנוף מקבל טוויסט חד לכיוון הפראי ועם כל מפלי הזיעה והזחילה האיטית במעלה המצוקים, ההנאה מושלמת. לטיפוס חד יש תמיד שכר בדמות נוף שהולך ומשתפר ככל שאתה גבוה יותר. עם כל העייפות מבט אחד למטה ואתה רואה שעשית כברת דרך. כשלא מטפסים, התנועה בנחל גלד גם היא לא באה בקלות. הרבה צימחייה, אבנים, שביל "לא זורם" אבל ממול נעוצה כל הזמן התמונה הדרמטית של השכבות המקומטות בשיפולי הנחל. והנה קטע ירידה מהיר וכיפי, דילוג מסלע לסלע ואני נישפך לפיתחה רחבה שמובילה לנחל מעוק מצד אחד ולטיפוס חדש מצד שני.

קימוטי שכבות בנחל גלד

אביב במדבר – כמעט

יואווווו כמה טיפסתי

אני עם הפנים למעלה, אל השיא היומי. טופוגרפי וריגשי. הטיפוס לכרבולת חרירים לוקח אותי דרך שלוחת סכין מהממת (מפער מעוק, אומרת המפה) עם ארבעה כיווני אוויר לנוף 360 מעלות מטריף. מימיני הר ארדון והבקעה למרגלותיו. משמאל השטח האדיר שכלוא ביני לבין נחל נקרות. מה מאחור? ובכן, אני כבר לא מביט לאחור ומלפנים מזדקרת הכרבולת, ולא ניתן להחמיץ את הסיבה לשם שקיבלה. היא הולכת ומתקרבת אלי או יותר נכון, אני אליה.

נוף של 360 מעלות. כאן צופה להר ארדון ובקעת ארדון שמתחתיו

לרוץ על הכרבולת. מצד לצד

מרחוק, קשה לראות איך השביל ניגש אליה, אבל הוא מתפתל על פי תהום מתערסל ומיטלטל עד שאתה חולף ממש לידה. חוויה מיוחדת, עוצמתית ומרגשת. זה לונה פארק של עליות וירידות. קורע, אבל כעת אני כבר יודע שנקודת הסיום קרבה. סך הכל מתחילת הטיפוס בנחל גלד עברו עלי כ-10 ק"מ בטיפוס מצטבר של 900 מטר. רגע לפני שאני ניפרד מכרבולת הפלאים, על סף הירידה התלולה שתיקח אותי מטה עד נחל ארדון, אני מזהה זוג מטיילים הולך בקצה השביל.

עוד אחת מהשיניים של הכרבולת ואחת הירידות אל קפליה

זה רגע מעולה לקבל זריקת מוטיבציה. כמו נוסע שאבד על אי בודד ומתלהב מכל סימן חיים, כך גם אני, בתשישותי. סימני המטיילים הנוספים ממריצים אותי להשיג אותם. אני מגביר קצב, זה הרבה יותר קל בירידה. זה לוקח קצת יותר ממה שציפיתי, אבל כשאני קורא אליהם "שלום חברים" מסתבר שנפלתי על זוג תיירים גרמני. אני המום מזה ששני תיירים תמימים, אירופאים, בוחרים לבלות חופשה של שבוע דווקא אצלנו. מרוב רעש חדשותי ואירועים שליליים קל לשכוח כמה דברים יפים אפשר לראות כאן בחופשה שפויה. מסתבר שכחלק מיום טיול במכתש הם בכלל ניקלעו אל הכרבולת במקרה. לא ברור לי אם הם מבינים כמה בני מזל הם לטייל על אחד השבילים המדהימים בעולם, בלב מכתש רמון המופלא. אני הולך קצת איתם, נהנה מהפיטפוט, אבל במהרה מרגיש שהגיע הזמן לסגור את המעגל ולחזור אל הספק ריצה, ספק דישדוש שנישארו בי. עוד קצת טיפוס לא קל מנחל ארדון הציבעוני אל חניון היום ומשם אפשר לרוץ כבר ממש על הדרך המנהלתית, לחזור לקצבים הגיוניים יותר.

ירידה אחרונה מהכרבולת. כאן התבייתתי על המטיילים. זה השביל שראיתי מרחוק בבוקר ועכשיו המעגל ניסגר

פרופיל גבהים – סה"כ כמעט 1000 מטר מצטבר בטיפוס

הרבה אוטובוסים עם תלמידים עוברים בדרך. אני מקווה שלא יציעו לי טרמפ, אם כי אני משוכנע שאצליח לעמוד בפיתוי. בכל מקרה אני מתחפר עמוק בתוך עצמי ובצעדים קטנים סוגר לאט לאט את הקילומטרים שנישארו לי לחניון בארות. בהתחלה עוד השתעשעתי ברעיון של להשלים את הקילומטראז' כך שישתווה למספר שנותי על פני האדמה הזאת. מה שניראה רעיון חביב בהתחלה, ניפסל כעת על הסף. ארבעים וחמישה הקילומטרים המעגליים לא השאירו בי הרבה רצון לעשות עוד שניים בהקפות מיותרות. אלה היו ללא ספק הקילומטרים המפרכים ביותר שעברו עלי בריצה ולמחרת מחכים לי עוד 21 בחצי מרתון תל אביב, למטרה מיוחדת. צפו כאן בכתבת ערוץ 2 על האירוע הספציפי הזה.

יום אחד אתה בשלווה האינסופית של הבדד במדבר וממנה, למחרת, קפיצה היישר ללב האורבניות הסואנת והממוסחרת של אירוע הריצה הגדול במדינה. ואחרי כל אלה, והנה עוד יום עבר ולהשלמת אירועי יום ההולדת זכיתי לנפוש במושב אמירים הצפוני עם ריצת התאוששות אל מול הנוף הממגנט של הכינרת והגליל הירוק. עדיף כבר לדלג על כל הקלישאות שעולות בראש ופשוט לשאול: זה באמת אמיתי, כל זה?

נוף ממגנט של כינרת ממושב אמירים – כן, יש כאן המון HDR כי חייב שכל היופי הזה יצעק בצבעוניות

לרקוד עם צאלים

יצאנו לחפש גבים צלולים של איזמרגד. מצאנו אותם

רוץ כבר רוץ. אז רצתי. צילם: רענן תמם

"החופש לזוז. אין יותר חסמים. אתה החסם היחידי." (רן פרגמין, בתגובה על תמונה מהריצה בפייסבוק)

התמונות מסתובבות אצלי בראש עוד מיום הריצה. אני חוזר אליהן פעם אחר פעם. המילים לא לגמרי מתחברות. אין לי ממש טקסט לחבר אליהן. הן מדברות בעד עצמן, הן סיפקו לי את החוויה שרציתי. זה צריך להספיק.

בדרך כלל המחשבות שלי יותר מילוליות. גם כאן אני רוצה לומר משהו, אבל לא ברור לי לחלוטין מה.

למה אולטרה?

יש הרבה תשובות. כל התשובות נכונות.

אפשר בעיקר להשתאות

יופי בכל פינה. צילם: רענן תמם

אבל לפני זה, מה זה אולטרה?

אולטרה מרתון לא ניתפש אצלי כהגדרה באמצעות מרחק. המרחק הוא אחיזת עיניים. אם עשית צעד אחד אחרי שסיימת מרתון, האם זה אולטרה מרתון?

אולטרה מרתון הוא דרך. הוא הדרך באמצעותה עוברים את הדרך. אולטרה מרתון הוא לצאת לדרך קליל, להיטמע בשטח, לחצות אותו מהר אבל לא מהר מדי, בהליכה כשצריך, כשאפשר, כשרוצים. אולטרה מרתון הוא לא לבזבז זמן אבל גם לנצל את הזמן – לפעמים גם להפסקת קפה, או לטבילה הגונה.

ריצות אולטרה מספקות לי את הכלי – היכולת לחצות את השטח באמצעות רגליי, לעבור כיברת דרך ניכרת, להגיע לפינות נידחות, יפות, מעוררות השראה ומרחיבות עיניים. פעם חשבתי שהקצב של רכיבת אופניים הוא מושלם, בכך שמאפשר חציית שטח עצומה ועדין שומר מספיק על יכולת של התבוננות. הריצה מאפשרת לחדד עוד יותר את הקצב הזה, להביא אותו למעלה גבוהה יותר. להתמודד פחות עם בעיות עבירות, לשלוט טוב יותר בדופק, להשאיר מרחב גדול יותר ליכולת לספוג את כל מה שקורה סביבך בשטח. ועדין, לחצות דרך ארוכה ומספקת.

כל מה שצריך זה נאקב גמלים איכותי לזרום איתו. צילם: רענן תמם

הקלילות שבתנועה היא המפתח לתחושת החופש המיוחדת הזאת. לא תרמיל גב עמוס לעייפה בציוד ופריטים. גם אין שימוש בשום טכנולוגיה מורכבת כמו האופניים, אשר מניסיון עלולים ליצור מגוון תקלות, חלקן משביתות. טכנולוגיות דורשות ציוד תומך, חלפים, מיומנות טכנית וכמובן שבילים עבירים ברובם, שחסרונם מתבטא בדחיפת האופניים תוך השקעת הרבה אנרגיה מיותרת. רק המינימום הדרוש נילקח; מים ואנרגיה בצורת מזון. את הפינוק שבהפסקת קפה השגנו עם כוהלייה מינימליסטית של רענן שהספיקה בדיוק לשלושה "שוטים" אחרי הטבילה בבריכת צפירה.

המסלול התאים למתווה הריצה. חצי ראשון טיולי, מהיר יותר, קליל, במגמת ירידה. יצאנו מערד לחימום על הכביש למצדה. ירידה לשטח בנחל צללית וריצה עם הסימון הירוק עד נחל צאלים עליון. יצא איתנו לדרך בועז, רוכב אופניים, אשר היה לצידנו ואף מאחורינו במקטע הזה. נישפכנו עם נחל צאלים עד החלק הקניוני שלו. שם ניפרדנו מרוכב האופניים שטיפס לסינגל מעל גדת הנחל הדרומית, דרך שעשיתי פעמים רבות קודם לכן. אני ורענן, לעומת זאת, העמקנו לתוך הנקיק, אשר מעולם לא הייתי בו קודם לכן. עשרות גבים, מלאים בהרבה מים מהסערה של שבועיים קודם לכן. מתווה סלעי בעל מיליון צורות. מדבר בשיאו. באופניים יש אינסוף אדרנלין, אבל את היכולת להיכנס לנקיק שכזה, עביר רק לשתי רגלים, אין. אני עכשיו בתקופת הרגלים. מחפש את הפינות היפות, בעלות אתגרי עבירות והרבה קסם. מוותר על אדרנלין.

ראש אבן מעל גדת הנחל

פגשנו את בועז בכניסה לשביל בריכת צפירה. גררנו את האופניים בשביל האתגרי ודילגנו על היתדות לתחתית הבריכה. אמיץ אחד צלח את הגב הקפוא בשחיה כדי לרדת לבריכה העמוקה הניצבת לה ממש מעל מפל צאלים והמרפסת האינסופית שלו. נוף שתמיד חוזר אלי בלילות, יותר מפעם אחת. הפסקת קפה, פלירטוט אגרסיבי של טריסטרמיות ומתחילים לטפס לערד.

חוצה את הגב כדי לרדת לבריכת צפירה.

טריסטרמית עושה עיניים מעל בריכת צפירה. קפה היא לא קיבלה

כאן מתהפכת הדרך. עכשיו זה כבר אירוע סבולת. טיפוס תלול לכפר הנוקדים ומשם דרכי 4X4 מתישות, בין מאהלים ופחונים בדואים שאינם מרנינים. שמש צהריים חורפית אבל קופחת. סיום בטיפוס אימתני של כ-3 ק"מ לקצה המלונות בערד. תלול להפליא, אך גם יפה. העיניים שוב מתמלאות נוף עם כל מטר טיפוס שמתווסף. טוב שבחרנו עבור האופניים חזרה נינוחה יותר בכביש.

סה"כ 33 ק"מ ובירה "נגב" צוננת במוסד המקומי השוקק בערד – "המוזה". פעם לא יכולתי בלי להוריד כאן המבורגר איכותי. הפעם הסתפקתי בנודלס וירקות מוקפצים (לא מומלץ). האתגר הבא, ברמון. יהיה ארוך יותר ולא פחות מעניין.

טיפוס מבריכת צפירה לכפר הנוקדים. צילם: רענן תמם

רענן במקברת סיל – מעין אתר קבורה בדואי בלב נחל צאלים

עוד גב צלול אל מול הגדות התלולות של נחל צאלים

בואו נרוץ…רחוק

ירח מלא טרום זריחה – כשחם, רצים בלילה

בשבוע האחרון עלה דיון מעניין בקבוצת האולטרה מרתונינג (יש לקרוא במבטא אמריקאי) המקומית.

עופרי מילר, מפיק ידוע של תחרויות ריצה  (SportWeb) מכל הסוגים דיבר מעומק ליבו על מצב אירועי ריצות השטח בארץ. כל זאת בעקבות תחרות קטנה ואינטימית בהרי ירושלים שאליה הגיעו רק 150 איש. אינטימית אינטימית, אבל צריך לכסות הוצאות, ו-150 רצים ורצות כנראה לא עושים את זה.

התפתח דיון ער ובאמת מרתק על נבכי נפשו והרגליו של רץ האולטרה הישראלי. כמו תמיד, הופתעתי לגלות שיש עוד אנשים כמוני. אני אמנם עדין נמצא עמוק בשלב ההגדרה העצמית של אישיותי הרצה, אבל בחודשים האחרונים הרגשתי שהנה, הולך ומתגבש לו איזשהו אופי יציב, רצונות ושאיפות בהרגלי הריצה שלי.

כמו תמיד, אני נוהג לחזור להשוואות לעולם האופניים. אם תסתכלו עליהם, אפשר לראות שבעולם רכיבות השטח רוב הזמן רוכבים ופעם ב….הרבה זמן מפציע לו, אולי, איזה אירוע רכיבת שטח מאורגן ורשמי, שמגיעים אליו רוכבים. אני לא מתכוון לכמה עשרות מהם אלא למספרים גדולים יותר. אם אני ממש מתאמץ, עולה לי בראש ה"דזרט צ'לנג'" בסדום (גם זה במבטא אמריקאי ודרך אגב הוא משלב גם ריצה בשנים האחרונות) ובשנתיים האחרונות גם "אפיק ישראל" תופש תאוצה יפה (אירוע רב יומי!). תמיד היו גם האירועים ה"פיראטיים", חלקם כבר עם מסורת ממש. אירועים לא רשמיים או חצי רשמיים – רכיבת הצ'ימיצ'ורי (100 מייל במדבר), מבצע יואב (בדרום המופגז), Dusk till Dawn (בלילה, בלילה…), אירועי סינגל ספיד ססגוניים, אירועי סייקלו-קרוס מתעתעים (מעין רכיבת כביש על דרכי עפר). אבל באמת, רוב הזמן פשוט רוכבים. לבד, עם חברים, ליד הבית, רחוק מהבית. רוכבים ומגוונים – כי אם אתה רוכב יותר מדי במסלול ליד הבית, תעדיף כבר בסופו של דבר לעלות על אופני ספינינג.

ובריצה? האם המצב הזה יכול להתקיים בעולם הריצה? האם זה בכלל מצב רצוי לעולם הריצה?

נראה שעולם הריצה סבב מאז ומתמיד סביב האירועים. הם הציר המרכזי המניע את הכל. אפשר לראות את זה בבום המטורף של אירועי ריצה, תחרויות, המתקיימים מדי שבוע ולפעמים אף יותר מאירוע אחד בשבוע. אם תפגוש רץ מזדמן ותחקור אותו למה הוא מתאמן, כנראה שתמיד תהיה לו תשובה לזה: סובב עמק, מרתון כזה או אחר, נייט ראן תל אביב, הר לעמק. אם תפגוש רוכב על השביל ותשאל אותו למה הוא מתאמן, סביר יותר שהוא יענה לך שהוא מת לקפוץ כבר את הדרופ ההוא בבן שמן.

אולם, משהו מתערער בעולם האיבנטים. כמו בכל תחום עסקי, הבום הגדול מושך שחקנים רבים, אבל לשוק יש ביקוש מוגבל. כמו כל ענף עסקי, גם הענף הזה מתחיל לנער את עליו, להפיל את משתתפיו. קונסולידציה. אירועים שלא מצליחים למשוך מספיק משתתפים, לא יקוימו שוב. כמו כל סטארט-אפ, יש את המעט שתוקעים יתד ויש את האחרים, שאינם מושכים מספיק קהל ונעלמים.

בתחום השטח המצב אפילו חמור יותר. משום מה, מאסת הרצים נמשכת למובן מאליו, לקל, לזמין. מירוצי כביש, רצוי עירוניים, בליווי חולצה נחמדה בסוף עם הדפס "רצתי את ריצת הניצנוצים של מועצה מקומית מקשיבים". גם מדליה כמובן צריך. שימו לי בקבוקי מים קטנטנים כאלה בשורות, ושמישהו יכניס לי אותם ליד כדי שאני אשתה שלוק ואוכל להעיף אותם בכיף על הכביש. אל תישכחו גם למדוד לי את הזמן על העשירית כי אני חייב לשפר ב-2.4 שניות את התוצאה משנה שעברה. דרישות החוק לניהול אירוע שכזה מבחינה בטיחותית, ביטחונית, בריאותית ועוד כמה שירותים שצריכים להתפרנס, רק עולות בשנים האחרונות, מה שהופך את ההשתתפות באירוע ריצה גם לאירוע מכביד על הכיס, בגיזרת העלויות כמובן.

מה התוצאה? לשטח, באופן טבעי מגיעים אם כך הרבה פחות רצים. אלה שכבר מגיעים, עושים חושבים או חושבים ואז עושים – בוחרים אירועים בפינצטה. אם אתה במעמד הביניים הידוע לשימצה, נאנק תחת עול ההוצאות השוטפות, בכמה אירועים כבר תוכל להשתתף לאורך השנה, כאשר כל אירוע בעל נפח עולה כבר כ-300ש"ח?

כנראה שלא בהרבה ומכאן מתחילה קריסת עולם אירועי השטח. האם אבדנו? אני לא בטוח.

המחשבה הטבעית היא – למה לא כמו באופניים? בואו קודם כל נרוץ. בדיון המדובר, ממנו התחלתי, גיליתי להפתעתי כי למרות שחשבתי שאני היחיד, מסתבר שיש עוד כאלה ש"מדידת הזמנים" היא לאוו דווקא צורך קיומי עבורם, שלא חייבים כותרת "אירוע" כדי לצאת לרוץ במסלול מאתגר ויוצא דופן, אולי אפילו קצת הרפתקני. במרחק, באיזור, בתוואי השטח. כשריצה של שעות ארוכות, עם הרבה קילומטראז' הופכת למשהו שבשיגרה, האפשרויות שניפתחות הן ניפלאות. לא עוד סיבובים מסביב לבית, אלא תנועה לאורך כברת דרך, משהו שהוא לא רק "ריצה", אלא גם הרבה חוויה. כמעט טיול, אבל בפורמט של ריצה.

יש פה קאץ' אחד בחבילה המצוינת הזאת. לא סתם האירועים הם דלק רב משמעות בעולם הריצה. גם אני גיליתי, שהיעדים הם הדרך היחידה לצאת באופן כמעט יום יומי, בשעות לא שעות לריצות. האירוע הבא הוא ספק המוטיבציה, המכשיר באמצעותו אנחנו בונים את הגשר שמעביר אותנו מיכולת נוכחית, מעלה מעלה, אל השלב הבא. יוצא מזה שכדי להגיע לריצות החוויה אנחנו צריכים לשלב אותן בתוכנית האימונים. בסופו של דבר בתחרות הריצה, אני מעמיד את עצמי סוף סוף למבחן, מול עצמי כמובן. אני לא בא רק לסיים. אני בא למצות את כל חודשי האימונים הארוכים לסוג של מקסימום מושלם: מצד אחד, לחוות, להנות, ממש "להיות" שם. מצד שני, לתת קצת יותר מאימון, למתוח את היכולת, אבל גם לשרוד בצורה מכובדת, בלי לזחול לקו הסיום. וכן, אני ממש חייב את התמונה חוצה את שער הסיום בהנפת הידים הרשלנית, אך הנחושה שלי.

אבל גם מעבר לזה. האירוע הוא באמת חוויה מצוינת. גם אני אוהב להתפנק על כל מה שמארגנים לי ולהגיע לתחנת האכלה ולהתלבט מה בא לי עכשיו לנשנש (כן, זה עולה לי בשניות יקרות). אני מודה, כמישהו שכרגע בוחל בהתעסקות יתר עם ציוד, גם החולצה, שאני מוצא בשקית ההפתעות של האירוע, בין שלל הפרסומים וה"מבצעים" המדהימים ודוגמיות המשחה המהפכנית ("מרח היום תתעורר עם אותם שרירים כואבים גם מחר, אבל יהיה לך ניחוח מנטה חריף"), בהחלט משמחת אותי; זה מאפשר לי לצמצם את הסיכוי ללבוש חולצה ספציפית לשני אימונים רצופים כי שכחתי לדחוף בגדים למכונת הכביסה. זאת ההזדמנות לפנות בצורה נירגשת למארגנים: בחייאת רבקום, שימו לי דברים שימושיים לריצה בשקית, כי "באף" זה אולי נשמע מגניב אבל מאז שהפסקתי לרכוב לא מתאים לי המצנפות האלה על הראש. חולצה, גרביים, ויאללה אפילו נעלים הולך.

לרוץ במדבר – אין כמעט אירועים כאלה. צילום: אילן שחם

אחד החסרונות הגדולים של אירועי השטח המפוארים זה התזמון. עונת השיא הישראלית מתרחשת מן הסתם בחודשי החורף. ה-outdoors נמצא בשיאו, ירוק, פורח, רענן. סך הכל, החורפים כאן מעוטי גשמים, מזג האוויר נעים במשך רוב שעות האור. זמן אידיאלי להשתתפות באירוע, שבו גם הנוף הופך למרכיב משמעותי. בשבילי, הנוף תמיד חשוב. למה רק טוסקנה, האלפים בצרפת או עמק אאוסטה באיטליה? יש לנו ירוק גם משלנו. נגזר עלינו שמדובר בחודשים ספורים בלבד. אבוי לנו שמיטב מרוצי המרתון ההמוניים בחרו דווקא להתמקם סביב חודשים האלה.

למה אבוי? כי אירועי השטח הגדולים מדירים את זינוקיהם מחודשים אלה על מנת לא להתחרות בהם. אולי גם חוששים מיום גשם מזדמן וקצת בוץ. הקושי הרב בגיוס מתחרים, דוחק אותם לקצוות החורף, שם לא יתנגשו בהכנות למרתונים הגדולים של השנה או ההתאוששות מהם. הגיוני אבל מאכזב. רץ שטח רציני תמיד יעדיף אירוע שטח משובח על פני ריצת אספלט. אבל כבר אמרנו שאין הרבה כאלה כנראה. נותרנו עם סובב עמק, תנ"ך תש"ח בסוף הקיץ, אולטרה גולן, ים אל ים והר לעמק בסוף האביב. לקחנו מסלולים נופיים משובחים וקיבלנו אותם צהובים, שחונים ועייפים. בנוסף לזה בגלל טמפרטורות גבוהות וחמסינים של עונות מעבר נרוץ לא מעט גם בחושך, כדי לא להיכנס לשעות החום הכבד.

יצא לי בשבועות האחרונים לחלוק ריצות לילה מוטרפות עם חבורה חביבה. כולם מתאמנים ל"סובב עמק", מרחקים כאלה או אחרים. מעמיסים תיק באוכל, מפזרים קצת מים מראש בכמה נקודות, פנס למצב הדלק וקדימה רוץ. עברנו עשרות קילומטרים בהרי ירושלים, רובם בחושך מוחלט. רצים, הולכים, קצת מדברים. מודה, גם סוליסט כמוני למד להנות מהתופעה החברתית. רצים בקצבים שונים, בצמתים מבלבלים מחכים למתעכבים. השעות עוברות והקילומטרים נצברים. חוויה.

הנה המתכון שלי על בסיס העובדות האלה: שים על לוח השנה שני אירועי עוגן בעלי משמעות ויעדים מאתגרים (הי, אם יש לך תקציב, שים אפילו יותר, אל תתבייש). בנה תוכנית אימונים כלבבך. הדובדבן צריך להיות – שבץ לך כמה ריצות חוויה משובחות כבסיס לריצות הארוכות המתקיימות בדרך כלל בסוף השבוע.

אם אין לנו הרבה אירועים, אפשר להפוך את הריצות הארוכות לאירועים. התארגנויות פרטיות, לא שגרתיות, פעם באזור כזה, פעם באזור אחר. בזמן הכי מתאים והכי שווה לריצות האלה. אני לא מדבר על ריצות כדוגמת ריצות הלילה של Runway. הכוונה לנפחים של 30 ומעלה ק"מ. מרחקים ששווה גם ליסוע קצת כדי להגיע למסלולים מתאימים. כשרצים מרחקים גדולים, הריצה הופכת ליותר מסתם אימון. מדובר בשעות על השבילים והזמן הארוך יוצר ריאקציה כימית מיוחדת שהופכת ל"אירוע" בפני עצמו. במסגרת הזאת, במרחקים המתונים יותר, הריצות עוד תוכלנה להתקיים במתכונת של Self Supported. שאו את כל המים והאוכל עליכם. קנה המידה שלי מאפשר ריצה של עד 35 ק"מ עם 3 ליטר מים, בחורף אולי אפילו יותר. משהו שרץ יכול לשאת עליו ללא קושי קיצוני. למרחקים גדולים יותר אפשר לבנות את המסלול בצורה שתאפשר חידוש המים בנקודות ידועות מראש.

בא לכם אירוע מיוחד? ארגנו אותו בעצמכם. נכון, זה דורש קצת יותר – ציוד על הגב, יכולת ניווט, להרחיק לשטחים מוכרים פחות, לסמוך רק עליכם ולא על חברות הפקה. אבל אין לי שום ספק – זה כיף גדול.

על פיסגת קרן אל חג'אר במדבר יהודה – רוצים להיות שם? הפעם בריצה. צילום: אילן שחם

כבר חודשים רבים אני חולם על ריצה באחד ממסלולי המדבר האהובים עלי. רוצים להצטרף להרפתקה קטנה? בואו לרוץ מסלול של 32 ק"מ אל מה שמכונה קרן אל חג'אר. מדובר בנתיב מדברי, לא נגיש לכלי רכב. הזריחה מהפיסגה בצפייה מזרחה לכיוון ים המלח היא חתיכת תמונה לאלבום. בראש השנה, בין חמישי לשישי אצא לחגוג את תחילת הטייפר לקראת סובב עמק הבא עלינו לטובה. נרוץ קצת בלילה עד לפיסגה, נצפה בזריחה ממרומי הקרן ונשלים את המסלול המעגלי בחזרה אל מצוקי דרגות בשבילי גמלים מרתקים. נעשה זאת יחד עם קבוצת רוכבי אופניים: בעיקר כדי לראות אם החיבור הזה עובד אבל פשוט בגלל שמדובר במסלול החביב גם על רוכבי האופניים. אין כאן מארגנים ואין אחראים – אם אתם סומכים על היכולת שלכם לרוץ את המרחק ולהתמודד עם מסלול מדברי, סלעי ולא סלחני, פנו אלי ותקבלו עוד פרטים. בינתיים, צאו לרוץ…רחוק.

חצי איש פח

עמוק בצהרי היום התגלגלתי לאט לצד הרכב. באנחה של שביעות רצון ירדתי מהאופניים, מחיתי עוד קצת זיעה מהמצח והנפתי את שלדת הכרומולי החבוטה למתקן על גג הרכב. המשימה הושלמה. כמעט.

התקדמתי אל המבנה הרעוע, השוכן בקצה דרך ללא מוצא, עמוק בתוך אזור התעשיה בלוד. פסעתי פנימה אל מה שאמור להיות מוסך. בצמוד לליפט היחיד הממוקם בחלל, עמד שולחן פלסטיק מלוכלכך וסביבו הסבו שלושה, איש איש וענייניו.

ג'ורג' הרים מבט ושלח אלי עינים נוצצות כאילו חולק איתי את ההבנה לרגע המרגש, יוצא הדופן שנוצר כאן, בלב לוד המיואשת, בשלהי האביב המהביל.

קאט! בעצם עדיף שנישאר עם תמונה קצת יותר אמינה…

גיורג' לא הסב עיניו מהסמארטפון שלו. באצבעות שחורות, מכוסות גריז וכתמי שמן הוא ריפרף בעצבנות על המסך. לידו, אחד מבניו כנראה, נמתח על כיסא הפלסטיק בעיפות של סוף יום העבודה. הנרגילה הממוקמת היטב לידו מעלה ריחות של עשן מתקתק והוא שואף אותו וכולו שביעות רצון נינוחה. האדם השלישי, עישן סיגריה, ולא עשה שום דבר מיוחד (זה לא הרגיש הזמן הנכון לבדוק מה קורה עם החוק למניעת עישון במקומות עבודה). נראה היה שאני שקוף, שכן איש לא ממש שם לב אלי ולרצון שלי לסכם את העיסקה ולצאת לדרך. טעיתי. "עלה למעלה למשרד", אמר פתאום ג'ורג', וכך הצלחתי להגיע לסיומו של אירוע יוצא דופן זה.

פעם בשנה מגיע הזמן המעצבן הזה. צריך להשקיע ברכב. זה מתחיל עם חידוש הביטוח, ריח אגרת הרישוי השנתית המתקרבת ואימת מכון הרישוי. בין לבין יש את הטיפול השנתי. מבט בקילומטראז' וחישוב זריז של גיל הרכב מבהירים לי שכדאי הפעם גם לטפל ברצועת הטיימינג. פריט שמן לשורה התחתונה של החשבון במוסך.

במקרה, שבוע לפני כן אני מתוודע לצ'יקו הנמר ממודיעין. בחור חמד שנמנה על חברי קבוצתי במרוץ "הר לעמק". 24 שעות אינטנסיביות ברכב אחד, רצים בסך הכל ארבעה קטעים מעשרים וארבעה ועדין, אין זמן לנשום, אין זמן לישון אבל יש ויש זמן לפטפוטים והעברת זמן בצוותא. המרוץ המגבש הזה מניע אותך כל הזמן מנקודה לנקודה עד למתחם הסיום המושקע והמפנק שלו ובדרך דואג לחבר אותך היטב לצוות הקטן שלך שחולק רכב. במשך יממה שלמה זהו כל עולמך. בסוף אותו אירוע אני יוצא עם המלצה חמה על מוסך ג'ורג' בלוד. "למה לשלם כל כך הרבה לשודדים במודיעין? ג'ורג' ובניו יפנקו לך את הרכב בעלות הרבה יותר הוגנת ועבודה איכותית לא פחות".

וויז כרגיל יודע את הדרך ולאחר תמרון קל בלוד אני נוחת בבוקרו של יום שישי בפתח המוסך. כאמור, מראה קצת מבהיל בתחילה, ספרטני משהו. מוסך, בדרך כלל, אינו המקום האסתטי ביותר שמגיעים אליו, אבל כאן נראה שהצליחו לייצר אנדרלמוסיה מסוג חדש ולא מעט טינופת בדרך. כשזה מתרכז בחלל פיצפון שיש בו בקושי מקום לליפט אחד, התחושה קצת יותר מעיקה.

כשאתה בא לטיפול, יש לך שעה להעביר וזהו. בגלל רצועת הטיימינג, ג'ורג' הבטיח לי עוד יום קודם בטלפון שזה יקח יותר זמן ולא תהיה ברירה אלא להשאיר את הרכב. איך מעבירים את הזמן?

הטריאתלוד – מתחם הזינוק

כך נולד לו הטריאתלוד ע"ש ג'ורג'. אירוע שנבנה מעצמו, אבל אין לי ספק שעוד יגיע לגדולות. מי כמונו הרי יודע, גם "הר לעמק" בטח התחילו פעם בקטן…

אני נוטש את הרכב בידים הבטוחות (?) של ג'ורג' ומשפחתו. בגדי ריצה עלי, תיק מלא מים, ג'ל, בננה וקצת תמרים. הכיוון, חזרה הביתה. ממודיעין 7 לוד למודיעין העיר. אם יש מרוץ י-ם אל ים, למה לא מודיעין למודיעין?

החלק הראשון של המסלול לוקח אותי לכיוון כביש 40 והכניסה לעיר, אילתור קל לשם קיצור ואני נחשף להלם תרבותי של ממש במרחק אפס מהכניסה ללוד. רגע אחד אני חוצה מתחם ירוק ומטופח משהו במרכז שדרה רחבת ידים וברגע הבא אני בשכונה ערבית, שלידה בתי השיכונים הסטנדרטיים שכולנו מכירים, נראים ארמונות פאר. בנייני רכבות של דירות, אבל במצב של עזובה והזנחה קיצונית. תחושה של מערב פרוע וייאוש. לא מראה מלבב. מעולם לא שמחתי כל כך להגיע סוף סוף לכניסה ללוד. משם, אני שם מול העיניים את מושב בן שמן, כתחנה בדרך ליער בן שמן ושביליו.

רן פרגמין כתב לי פעם שכשאתה מגיע ליכולת נפח מסוימת בריצה, כל ריצה יכולה להפוך להרפתקה. בלי אמצעים ראויים והבנה עמוקה במפות טופוגרפיות, לא קל לתכנן מסלול מדוייק בשטח והקילומטראז' יכול להשתנות בקלות. אתה יוצא מהבית עם רעיון כללי למסלול ומשם הרגליים יכולות לקחת אותך לכל מני כיוונים חריגים. אם אתה יכול לשרוד סביב ה-20 ק"מ, האפשרויות גדולות ותוכל למצוא יופי של הפתעות וענין. ואכן, כך זה נראה לא פעם. את הדרך מכביש 40 ליער בן שמן לא ממש הכרתי והתחושה של ההרפתקה ליוותה אותי מההתחלה.

זה אולי נשמע קצת יותר ממה שזה באמת, אבל בשיגרה האנטי הרפתקנית של העירוני המצוי והסולידי, גם בלקחת דרך עפר שלא ברור במאה אחוז לאן היא מגיעה, יש אלמנט של ריגוש. וכך דרך עפר לאורך המסילה הובילה לאחרת, לאורך השדות הצהובים כבר, אל מעבר מתחת לכביש מס' 1 שהיה בדיוק במקום הנכון והנה אני כבר ביער בן שמן המוכר, חובר לסינגל הכחול ההיקפי וממנו חותך כדי להגיע לאדום. עשרה ק"מ כבר מאחורי ומשהו רע מתרחש בגוף שלי.

יום אחרי "הר לעמק" הייתי מאד מכווץ באופן מפתיע. המאמץ הפיזי של המרוץ לא מאד קשה, הקטעים קצרים ואפילו החום שכולם התלוננו עליו, לא היה כזה גרוע אם הכנת את עצמך אליו. הוא הרי לא נפל בהפתעה.

יחד עם הכיווצים הגיעה עייפות קיצונית שתליתי בעיקר ביממה הארוכה ללא שינה. לפיכך, את השבוע שאחרי המרוץ עברתי במנוחה, בלי חשק מיוחד לרוץ וקושי לא רגיל לקום בבוקר. בתוך תוכי ידעתי שלרוץ מלוד הביתה, סוג של מיני פרוייקט, לא ממש טוב לעשות אחרי שבוע נטול פעילות. האילוץ הלוגיסטי הוא שהתווה את הדרך. להגיע הביתה פשוט חייבים. מאז שהתחלתי לרוץ, לכל האימונים הגעתי מוכן. כל אימון היה מבוסס על קודמים לו, לכל מרחק היה הגיון שהתבסס על מה שכבר צברתי. כשהגעתי לסינגל האדום ביער בן שמן, התחלתי להבין, שבפעם הראשונה, לאימון הנוכחי, הגעתי לגמרי לא מוכן. הרגלים כבדות, נטולות אנרגיה לחלוטין. עת יצאתי מהשטח המיוער והמוצל, בואכה הערבות הפתוחות והחשופות של דרום היער, מזג האוויר הנעים והמעונן, שליווה אותי עד כה, החל מתחלף בחום קייצי כמעט, של צהריים מוקדמים, אבל לוהטים.

הג'ל לא ממש עזר והקצב צלל נואשות. כל עליונת הפכה להליכה ואת הטיפוס התלול לחירבת רגב גמעתי מותש, בקושי רב. ניסיתי להחזיר כוחות בירידה מקווה לטוב בקטע האחרון שנותר: דרך עפר מדכאת משהו, בת חמישה קילומטרים עד לפארק ענבה, מקום שאפשר כבר להכריז עליו כנקודת סיום, קרוב לבית. המנטרה של "כל הזמן להיות בתנועה קדימה" עבדה איכשהו. הבננה שניזכרתי בה, נתנה עוד פוש קטן וכך, עברתי צעד אחרי צעד עד להרגשה המתוקה פתאום של כפות הרגלים מלטפות שביל אספלט, בכניסה לפארק.

את הסיום חגגתי בבית הקפה החדש והיפה המשקיף אל הפארק. זה לא מכבר ניפתח וכבר תור ארוך של ממתינים שעדין מנגבים את קורי השינה מהעיניים, נמתח לו מחוץ לדלת. התגנבתי מזיע ומסריח בין בלייני שישי בבוקר, רק כדי לפנק את עצמי בבקבוק קר קר של שתיה מתוקה ועתירת סוכר על מדרגות בית הקפה. גם 15 השקלים השערורייתיים שגבו ממני כאבו קצת פחות לנוכח המתוק הקר הזה ושמחת הניצחון הקטנה אחרי שעתיים ו-20 ק"מ לא קלים בכלל (400 מ' טיפוס מצטבר).

חגיגות סיום הריצה – קפה קפית, מודיעין

מטרים ספורים לפני הבית הגיע הטלפון: "הרכב שלך מוכן". ראבאק, רק חזרתי עכשיו מהמוסך. במקור התוכנית היתה להצטוות לרכב לא ידוע כלשהו ולזכות בהקפצה קלילה למוסך. את התוכנית הזאת איפסנתי לעת עתה עם סימני שאלה. בזריזות ירדתי על קצת אוכל להשלמת קלוריות פלוס החלפה לחולצה יבשה. הוצאתי את האופניים מהמחסן, הרכבתי את הכיסא האחורי וקדימה…

חלק 2: יש זאטוט להחזיר מהגן. המרחק אמנם קצר, כולה קילומטר ומשהו. אבל, הרגלים גמורות לגמרי, תאומים, דו-ראשי, ארבע-ראשי, יו ניים איט, והדרך חזרה היא עליה לא סימפטית בכלל. בכל זאת, ככה זה בתחרות איש הפח ולטריאתלוד יש חוקים משלו. אז רכבנו. למזלי, יום שישי, והמאפים שיוצאים אצל ענת הגננת חמים ומתוקים. בדיוק הקלוריות שחסרות לפני העליה חזרה. לא ויתרתי גם על כמה חתיכות שהילדים הפילו על הריצפה, גם לנוכח מבטיה המזועזעים של ענת. קלוריה זה קלוריה.

כשהגעתי הביתה הפיתרון כבר היה ברור. פחות מ-20ק"מ, מגמת ירידה. הלכתי על זה. החלפת חולצה אחרונה, הכיסא האחורי חוזר למחסן, תוספת מים לתיק והנה זה בא…

חלק 3: הרכיבה חזרה למוסך. טוב, זה כבר היה ממש פשוט. שלא כצפוי, מסתבר ש"מגמת" ירידה ללוד היא ממש ירידה כמעט לאורך כל הדרך. אמנם האופניים המקרטעים שלי נטולי מעביר אחורי והסינגל ספיד בירידות קצת מגביל, אבל הרוח בפנים, הדיווש קל ונעים ופתאום, שלא כמו בריצה, הקצב לקילומטר ממש מהיר. פחות מ-40 דקות והייתי שם, כפי שפתחתי את הפוסט.

בטח מתגנבת לראש הקורא השאלה התמימה אם היה שווה כל הוואג'ראס הזה. בשביל לחסוך כמה שקלים במוסך? ובכן, טוב ששאלתם. בתשאול טלפוני קודם בו התקשרתי למוסך הקבוע שלי במודיעין והשוואה למה שאמר לי ג'ורג' כמה דקות קודם לכן נמצא פער של כ-1000ש"ח. אתם קוראים נכון. נותר רק לקוות שכמו שצ'יקו הבטיח, מדובר גם בעבודה טובה.

הקטנוניים יוסיפו ויאמרו, שלמרות שלושת חלקיו של הטריאתלוד המפואר המתואר כאן בפרוטרוט, המפעל בהחלט חסר את אלמנט השחיה. לאלה אוכל לענות במילותיו של צ'יקו ידידי שהציע לערוך מקצה שכזה בשמן מנוע. לא חסר כזה באגני הפינוי של ג'ורג'.

בינתיים, להתראות בשנה הבאה. אתם נרשמים?

מקצה רכיבה – נתונים

מקצה ריצה – נתונים

סיפור קטוע

רכשתי את החוברת של נשיונל ג'אוגרפיק על אלסקה שיצאה בשנת 2000. האמת, קצת מאכזב. התמונות שיגעון כרגיל אבל הטקסטים קצת יבשושיים. חוץ מסיפור אחד. הסיפור על Ed Hommer.

אד הומר הרגיש שהוא מחזיק את העולם בביצים (טוב, באנגלית כתוב בזנב, אבל אני המתרגם אז תיסלחו לי). הוא היה בן 26, מועסק כטייס בחברת תעופה קטנה לטיסות תיירות באלסקה. חברה שנוהלה ע"י איזה טייס אגדי. זה ג'וב שמכונה Bush pilot. טיסות במטוסים קטנים לחורים הנידחים של אלסקה כתחבורה או כטיסות חוויה. היתה לו אישה וגם תינוק בדרך. הכל נראה נפלא

הר מקינלי, ההר הגבוה באמריקה, הוא יעד מאד פופולרי לטיסות תיירות באלסקה. גם אנחנו בקיץ כבר מתוכננים בדיוק על טיסה כזאת שיוצאת מאותה נקודה בדיוק: Talkeetna. ב-1981 אד הומר יצא לטיסה שגרתית שכזאת כשעל מטוסו 3 נוסעים נוספים, אחד מהם גיסו. משב רוח אדיר לא צפוי הטיח את המטוס לאדמה. רגע הם היו באוויר וברגע הבא הומר מצא עצמו בין שברי המטוס כשהמפתח שלו נמצא אצלו ביד. נוסע אחד זרוק ליד הזנב, פצוע, גיסו גם הוא פצוע קשה. הוא עוד דיבר איתו אבל אחר כך מת בזרועותיו.

המצב לא היה מזהיר. המטוס היה תקוע בצורה רעועה על הר כשבחוץ מנשבות רוחות של 160 קמ"ש. טמפרטורה אפקטיבית 100 מעלות פרנהייט מתחת לאפס. ללא אספקה או סיוע או ציוד מתאים לשהיה בקור הסיכויים לשרוד נראו, לא משהו. יום למחרת מסוק הצליח להגיע לאזור וחג מעליהם. הוא ממש הצליח להתקרב והם ראו את הטייס מנופף להם. הבעייה היתה שהם ניתקעו על צלע הר תלולה שלא איפשרה נחיתה בשום מצב. הריחוף באוויר בקירבתם היה כמעט בלתי אפשרי ברוחות שנשבו שם. בסוף הם עזבו. אד חשב שהם יחזרו. הוא טעה. הסופה שהחלה, נשבה במשך 5 ימים רצופים מקרקעת את כל הטיסות באזור ומכסה את הפיסגה שלהם בשלג עמוק.

הומר במשימה חינוכית בבתי ספר מספר את סיפורו

נראה היה שהמצב לא יכול להידרדר, אבל משב רוח עצום תפש את שבר המטוס יחד עם הניצולים בתוכו והחל להעיף אותו לכיוון צוק בעל גובה של כ-300 מטר שמעבר לו היה רק תהום של "כלום". איכשהו כנף, המטוס נאחזה בשלג העמוק והוא פשוט עצר על סף התהום. זה היה יותר מדי לפצוע שנותר – ונפטר בעקבות ההתפתחות הזאת. במהלך ההיסחפות המגפיים של אד הומר ניתקו ממנו והועפו. הוא איבד אותם ורגליו החלו לקפוא. התייבשות והיפותרמיה הביאו אותם להזיות. לאחר חמישה ימים היה נראה ששעות בלבד מפרידות בינם לבין המוות. הומר זחל החוצה מהמטוס כדי להתיישב ולמצוא נוף מתאים לסיים בו את חייו. הוא ראה דמויות בשלג, משוכנע שזו עוד אחת מההזיות שלו. רק כשהם ממש אחזו בו הוא הבין שזה אמיתי. קבוצה של מטפסים מקומיים חירפו את נפשם ויצאו בסערה כדי לנסות להציל אותם. לא סתם הם קראו לעצמם המאנייקים של ההרים (Mountain Maniacs).

לא רק המטוס התרסק באותו אירוע, גם חייו של אד הומר. הוא אמנם ניצל, אבל ללא מגפיים התוצאה היתה הרסנית – הוא איבד את שתי רגליו מעל הקרסול. מה נישאר לו? לא הרבה. בלי רגלים הוא לא יכול היה עוד לטוס והמסלול לטיפה המרה היה מהיר וקלאסי. כשהגיע לתחתית המדרגה היה לו ברור שרק טיפוס לפיסגת המקינלי שהרס אותו יכול גם לשקם אותו.

אד הומר כובש את המקינלי

1000 איש מנסים לטפס על המקינלי מדי שנה. חצי בערך מצליחים. אלה שנכשלים, נכשלים לרוב בגלל מזג האוויר. התנאים יכולים להיות קיצוניים ולהשתנות במהירות. רוחות של מאות קמ"ש וטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס. משנת 1932 88 איש איבדו את חייהם בניסיון לטפס לפיסגה.

"אנשים חשבו שאני מגיע למות על ההר" מספר אד הומר, "אבל אני בעצם חזרתי להר כדי למצוא איך לחיות את חיי מחדש". הוא חיפש לסגור מעגל.

כך מצא את עצמו, באמצע מאי שנת 1998 בדרך לכיבוש שתי פסגות. זו של המקינלי, הגבוהה באמריקה – 6194 מטר, והגבוהה יותר, האישית – פיסגה מורכבת מרגשות אשם, פחד, ספק והרבה זיכרונות קשים. הומר הצטייד בפרוטזות מיוחדות ושלושה מטפסים נוספים. בשלושת רבעי הדרך לפיסגה הם נחסמו ע"י סערה ונאלצו לחזור לבסוף, לא לפני ביקור באתר ההתרסקות וטקס זיכרון קצר במקום.

שנה אחרי הוא חזר. שוב ניתקע במזג אוויר סוער. 5 ימים נימשכה הסערה כשהם מתחפרים 1000 מטר נמוך מהפיסגה. ביום השישי הוא הוציא את הראש מהאוהל והכל היה שקט ובהיר. ברגע זה ניתן האות ובסופו, ב-3 ליוני 1999 בשעה 7 בערב הומר היה לאדם הראשון בעל שתי רגליים קטועות שהעפיל לפיסגת המקינלי. על הפיסגה, מה שהתחיל כמסע אישי, הפך בשבילו בעצם למסע חינוכי המציין שגם אדם בעל תקלה פיזית שכזאת, קטוע שתי רגליים, יכול לעשות את זה.

Ed Hommer

מכאן התוכניות היו לכבוש את האברסט בשנת 2001 ולהיות שוב, קטוע שתי הרגליים הראשון המטפס על ההר הגבוה בעולם. הכתבה מסתיימת כאן. סיפור קטוע. כמובן שמייד יצאתי למסע בגוגל כדי לראות איך הסתדרו העניינים.

מסתבר שהניסיון הראשון לטיפוס על האברסט נכשל. הומר הכין משלחת נוספת לשנת 2003. לרוע המזל במהלך האימונים לטיפוס, על הר Rainier שבוושינגטון הוא נהרג מנפילת סלע. את הבכורה בטיפוס על האברסט לקטוע שתי גפיים כבש Nawang Sherpa הנפאלי, שעשה זאת בניסיון הראשון שלו. הוא בכלל היה אמור להצטרף לאד הומר שהזמין אותו לסיבוב השני שלו ובכל מקרה עשה זאת באמצעות שתי פרוטזות היי טק שניתרמו לו ע"י עמותה אותה הקים אד הומר בשנות ה-90 The High Exposure Foundation.

הומר וחברים - הצוות שפיתח עבורו את הפרוטזות המיוחדות לטיפוס ועושה זאת גם עבור אחרים

Nawang Sherpa שכבש את האברסט באימון במינסוטה עם הפרוטזות המיוחדות שלו

הומר גם הספיק לכתוב ספר על הפסגות שלו:

אח גדול

למזלנו יש את האח הגדול. ככה יצא לנו לזפזפ לערוץ10 בפעם הלא יודע כמה וליפול שוב על סירטו המופלא של מוטי קירשנבאום על מסעו לאנטרקטיקה. כל פרק של הסרט שראיתי, ניתקלתי בו במקרה ואיכשהו לא הצלחתי להסתנכרן על זמן השידור המדוייק ופעם אחרי פעם נפלנו במקרה על פרק נוסף.

בילדות היתה לי סידרה של ספרים דקים על כל מני גדולי עולם. קראתי שוב ושוב בעיקר את הסיפור של תומס אדיסון ופחות על המסע לקוטב הדרומי, של אמונדסן, הראשון שהגיע. הסיפור של סקוט לא זכור לי כטרגדיה למרות שברור לחלוטין שהוא היה כזה.

ביו הסיפורים של שניהם מעולם לא שמעתי, לבושתי, על הסיפור של ארנסט שקלטון שסיפר קירשנבאום בסרט שלו, כליווי לצילומי קיברו באנטרקטיקה. סיפור מדהים בכל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו. סיפור ענק שהופך לכזה בזכות התוכן מעורר ההשראה מצד אחד והתיעוד הנדיר בתמונות סטילס וגם סירטונים ע"י צלם המשלחת שהוא אגדה בפני עצמו: Frank Hurley

Frank Hurley בפעולה על הקרחון שעליו ניתקעה האנדורנס

שקלטון יזכר כמנהיג ענק, שהצליח להציל את כל ציוותו מתוך מצב (כמעט) בלתי אפשרי של הישרדות. מסע שנולד בעקבות ההפסד בכיבוש הקוטב הדרומי, הפך למטרה של להיות הראשון לחצות את אנטרקטיקה מחוף אל חוף ב-1914. בסוג של חוכמה השמורה למבינים שסיפור תיעודי טוב הוא לעולם רק מילים ללא תיעוד ויזואלי, צירף שקלטון למסע את הרלי, שקנה לעצמו שם במסע קודם ומופלא גם הוא אל הקוטב הדרומי, במשלחת אוסטרלית, בהיותו רק בן 26.

הסיפור במלואו מרוח בכל פינות האינטרנט אז רק נציין את ההיילייטס שלו והפניות מתאימות. הספינה נקלעת לשדה קרח, מתקדמת תוך שבירת הקרח עד שנילכדת בתוכו. במשך כשנה חי הצוות על הספינה הכלואה בתוך הקרח. רק לחשוב על מנהיגות הנדרשת לשמירה על מורל בתנאים כאלה זמן כה ארוך. וזה עוד החלק הטוב. לבסוף הקרח מוחץ את הספינה ושקלטון מורה לנטוש את אותה יחד עם 3 סירות הצלה וכמובן ציוד הנדרש להישרדות. בתקופה הבאה הם חיים על קרחון ולמעשה צפים ללא שליטה. כשהקרח מתחיל סוף סוף לבקוע הם נוטשים לסירות, נאלצים לצמצם את הציוד למינימום. פרנק הרלי, הצלם, נאלץ בשלב הזה לקבל החלטה כואבת. כדי לחלץ את הצילומים שלו הוא נאלץ עוד קודם לזחול לתוך הספינה המתרסקת בקרח. כעת הוא כבר היה צריך להשמיד כ-400 מפלטות הזכוכית עליהן נוצרו הצילומים  (סרטים של קודאק). הוא נישאר עם 120 ובמסע בים הוא מספר כי נאלץ לשמור עליהן כמו על חייו. זה כלל סיטואציה שהיה צריך לבחור אם להשליך לים מזון או פלטות צילום בגלל משקל והבחירה היתה על….המזון. הוא כמובן מעיף את ציוד ההסרטה שלו ונותר עם מלאי פילמים מצומצם שדרש ממנו חשיבה על כל תמונה נוספת שיצלם. זה הביא אותו, לדבריו, להקפדה עילאית על קומפוזיציית התמונות ושמירה על איכותן.

שקלטון יוצא מאי הפילים על הסירה השלישית להזעיק חילוץ

הם מגיעים לאי הפילים שמתברר כחתיכת אדמה טרשית וחסרת הגנה. כך נאלצים לחיות מתחת ל-2 סירות הפוכות המשמשות כמגן יחיד. שקלטון עם 5 מאנשי הצוות יוצא למסע לאי ג'ורג'יה הדרומית כדי לארגן חילוץ. מסע מטורף בים סוער ללא אמצעי ניווט למרחק 800 מייל. הוא מגיע אולם הסירה מתרסקת בצד הלא נכון של האי. הוא נאלץ לחצות את האי הקפוא על רכס הרים שגם היום באמצעות ציוד מודרני, נחשב מסע לא קל. לבסוף, הוא מגיע לישוב ששימש ציידי לוויתנים באי. לאחר 3 חודשים ומספר ניסיונות נפל בדרך הוא מצליח לארגן ספינה שמגיעה אל אי הפילים ומצליחה לחלץ את הצוות השורד בקושי שם על פינגווינים, אריות ים ואצות.

פרנק הרלי שולף את הנגטיבים היקרים שלו מקופסאות אטומות שהוטמנו באדמה הקפואה למשמר והם מגיעים יחד עם הצוות לחוף מבטחים. התיעוד יוצא הדופן שלו, כולל תמונות שחור לבן וצבע וקטעי הסרטים, הפך את הסיפור למוחשי ועזר להעצים את הדרמה.

התיעוד מספק הצצה נדירה לעבודה שלו שלא הפסיקה לרגע. פרנק הרלי היה הרפתקן בכל אישיותו ומסע זה לא היה האירוע מסכן החיים הראשון שלו, וגם לא האחרון. הצילומים שלו, מאוחר יותר, של מלחמת העולם הראשונה ויומנו משם מוסיפים אירוניה עצומה לסיטואציה שבה נעשו מאמצים עילאיים להצלת 27 אנשים בקוטב הדרומי מול הטבח האנושי האינסופי של מלחמת העולם.

עוד לפני המצאת הפוטושופ הרלי היה גוזר ומדביק חלקי תמונות. מצלם בנפרד שמיים מלווי עננים מרשימים ומצמיד אותן לסצינות מסויימות על מנת לצקת לתוכן דרמה חזקה. מה שנראה היום הכי סטנדרטי ברמות של עיבוד תמונה עורר ויכוח לוהט על פעולותיו לשינוי המציאות והפיכת תמונות ל"מזוייפות". במיוחד נחרטה אצלי התמונה של ה-Endurance ספינת המשלחת לאנטרקטיקה, כאשר היא מוארת בצורה דרמטית לצורכי צילום לילה. אני מנסה לדמיין את הסיטואציה שהחבר'ה שם חיים ותקועים על הקרח, והרלי הצלם, שבימינו היה בטח חי על ריטלין, מתרוצץ ומביים סצינות צילום.

תמונה של Frank Hurley. אם אני לא טועה מדובר על הארה ב-9 נקודות שונות

הנה תיעוד יפיפה של המסע וסיפורו – זה באתר של קודאק פושטת הרגל אז אני מקווה שישאר להם מספיק תקציב להחזיק את הסיפור הזה באוויר.

אי אפשר בלי הפורטרטים של האנשים הגדולים האלה:

Frank Hurley

Shackleton

אוסף התמונות מאותו מסע וגם עבודות אחרות של הרלי הוא עצום וממש ממליץ להתעכב ולראות. הכל זמין אונליין. מצד אחד תמונות טבע יפות (גם אם שחור לבן) ומצד שני סיפור הדרמה האנושית העובר בצורה חזקה בתמונות. הכי הכי כדאי זה לקחת איזה 60 דקות ולצפות בששת החלקים של סרט מה-BBC שהועלה ליוטיוב. הנה הראשון. המתמידים ימצאו גם את הנקודה הישראלית בסרט.

Iditarod – Part III

האמת, לא חשבתי שיהיה חלק 3, אבל מה שהיה מאד חסר לי בכל המילוליות של שני החלקים הראשונים זה ויז'ואל ממש טוב שימחיש לי כמה שיותר מהאתגר המדהים הזה. היום ניתקלתי בו והנה הוא כאן. קחו את ה-7 דקות האלה לצפייה שקטה ולא תתחרטו – זה מראות שאין בשום מקום. נראה קצת מטעה, יותר מדי פסטורלי – אבל כשקוראים את הספר שעליו כתבתי אפשר להבין את הקושי שמסתתר מאחורי היופי.

עדכון 10.2.12

יצא לי לעבור על הבלוג של הבחור שהביא את הצילומים האלה. עדין לא היה לי ברור איך קוראים לו כי הוא חותם תמיד ב-MC אבל נראה לי ששמו הפרטי מייק. הבן אדם בונה גלגלים למחייתו, כיום בעיקר גלגלי 29. תמיד מדהים אותי ומעורר קינאה איך מישהו מביא את עצמו להתפרנס ממומחיות כל כך ממוקדת.

בכל מקרה מסתבר כי הוא פריק רציני של ה-Iditarod. עוד כנראה מתחילת המירוצים האלה לפני יותר מעשור הוא גילה אותו, עוד לפני האינטרנט כשהיה ממש צריך לחפור כדי לגלות מידע, במיוחד על מירוץ כל כך נידח. המירוץ הזה נמצא אצלו בדם כנראה כי הוא חוזר לשם מדי שנה, לא תמיד בשביל להתחרות אלא כדי לעבור את המסלול, בשנים האחרונות גם לתעד. הוא מצלם נהדר.

יש לו סיפור מסע שלם ברמה יומיומית מאותו מרוץ ב-2008 שבו גם השתתפה ג'יל הומר עליה כתבתי בפוסט קודם. במירוץ ההוא הוא אכן תיעד ויותר טייל. יש לו קטע וידאו שבו הוא פוגש את ג'ף רואס חבר של ג'יל שבדיוק נמצא בתהליך הפרישה לאחר הפגיעה בקרסול. נחמד לראות פתאום את כל זה מזווית נוספת.

עוד פרט קטן שאפשר למצוא אצלו בבלוג – הוא גם השתתף כמתחרה בשנים כאלה או אחרות ב-Iditarod. וכן, באחת השנים הוא גם ניצח את המירוץ. בהמשך גיליתי כי מדובר בסוג של אגדה אולי, או לפחות חתיכת פנומן בתחום המירוצים הארוכים (מאד). מסתבר שגם קבע שיא מסלול על ה-Great Divide שאורכו מעל 2000 מייל. איש רציני. מייק קוריאק.

התמונה הבאה היא כל כך מייצגת – היא לקוחה מפוסט בבלוג של מייק המכסה את אותו מירוץ של 2008. כאן כבר בחלק שבין McGrath ל-Nome. החלק שמעבר ל-350 מייל. זה קורה ב-4 ימים של מעבר בשומקום של אלסקה. אחד מהם.לטעמי התמונה הזאת מעבירה את הכוחות שנדרשים להשתתפות בדבר שכזה. אתה לבד עם עצמך בישימון הקפוא של אלסקה. לפעמים גם 4 ימים ללא קורת גג.

 

Iditarod – Part II

תקציר הפרקים הקודמים:

ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.  מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.

תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה

כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.

למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.

מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:

You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.

כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.

Iditarod – Part I

דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).

אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.

ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.

למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.

במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.

הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.

לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.

ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה

מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.

נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.

ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים

לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף  רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).

בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן

גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.

לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.

המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו

“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”

הקפה בלתי אפשרית

הויקינגים

מרגע שהתחלתי להתעניין בזה ולקרוא על זה נראה כאילו אני לא מפסיק לפגוש בזה. אקסטרים קוטב. שוב ניתקלתי בהרפתקה קוטבית קיצונית שבמבט ראשון וגם עשירי נראית לא הגיונית ולא אפשרית אבל  בפועל זה פשוט קורה במציאות. הייתי יכול סתם לשים את הקישור ולשלוח את כולם לקרוא בניו יורק טיימס ישירות אבל אני חייב לעבד את זה כאן ולסכם את ההרפתקה המדהימה הזאת לעצמי. הייתי צריך גם לעבור על הכתבה 3 פעמים כדי לעכל את עוצמת הטירוף.

קאייקים זה לא בתוך המים?

הקפה של 1500 מייל בקייאק ימי

104 ימים של מסע. בערך 15 מייל ביום

600 מייל ראשונים בתנאים סופר קשים כשחלק ניכר מהקטע הזה כולל צעידה על מגלשי סקי תוך משיכת הקייאק שמשקלו הכולל כ-100 ק"ג. פשוט הקרח עדין לא הפשיר מספיק בצורה שאיפשרה שיט. שאר 900 המייל היו "סתם"בתנאים קשים.

שני אנשים שבקושי הכירו אחד את השני לפני כן. המרחק בינהם נראה כמו הקוטב הצפוני מול הדרומי. אחד בן 26 והשני בן…65. הראשון צלם וקייאקיסט בעלייה והשני מדען וסופר וסתם הרפתקן לשעבר (או לא לשעבר). הם התחברו כדי לעשות את ההקפה שלא בוצעה מעולם – הקפה של האי Ellsmere, האי הצפוני ביותר של קנדה, ה-10 בגודלו בעולם. אי שנושק ממזרח לגרינלנד הדנית, מרחק נגיעה מהקוטב הצפוני. 146 איש גרים על האי הזה, 141 מהם בנקודת היציאה למסע Grise Fiord. אם מדברים על אלסקה כמקום פראי אז זה כבר הפראי של הפראי. עידן הקרח ממש.

3 נקודות הצטיידות בלבד לאורך הדרך שכללו מזון שהוטמן מראש לאיסוף. בממוצע זה אומר סחיבה של ציוד להישרדות של 35 יום. בפועל כשלוקחים בחשבון פוטנציאל של תקיעות בגלל מצבי מזג אוויר שונים הם סוחבים מזון ל-50 יום.

ב' זה אוהל

הם מתארים מסע שבו בכל רגע אפשר להיכנס לצרות. מבחר הקטסטרופות הפוטנציאלי הוא עצום. גושי קרח הנופלים מקרחונים לים או בהתנגשויות ומקפצים לגבהים של עד 10 מטר ליד הקאייקים, פילי ים שצריך להבריח בחבטות משוטים, דובים לבנים שדוחפים את האף לתוך האוהל. במעבר ב-Cape Union, נקודה צרה בין האי לגרינלנד היו צריכים לחכות כ-3 שבועות עד שהים איפשר מעבר בקרח. הו אז הצליחו לעלות ל"רפסודת קרח" בדמות גוש צף בגודל של שני מגרשי בייסבול. לשימחתם הגוש נע דרומה בציפה נינוחה. אלא שלפתע הגיעה הגאות ששינתה את כיוונו של הגוש ובמהירות כפולה – חזרה צפונה. הם נאלצו לחזור ליבשה ואחרי מספר היסוסים וחששות אזרו אומץ וחצו את המעבר ליד Cape Union.

לקינוח לאחר הסיום קרסו כליותיו של ג'ון טורק והוא הוטס בדחיפות לבית חולים. כנראה שלא זה מה שיעצור את ה"בחור" שכן הוא בדרכו להחלמה.

פירוט משמעותי יותר אפשר למצוא בבלוג של ג'ון טורק שמכסה את המסע בצורה מקיפה. חלקו הוא כותב בעצמו בהתחלה, לפני המסע, ובמהלכו, בצורה משעשעת וקלילה. מעבר לזה יש דיווחים ענייניים, בשמו. אפשר היה גם להצביע לשניים לתואר המפואר "ההרפתקנים של 2011" בתחרות שעורך המגזין נשיונל ג'אוגרפיק. משם גם התמונות (וגם מהניו יורק טיימס) כנראה שמספיק הצביעו להם כי כמו שאפשר לראות הם בהחלט נכללים בנבחרת המנצחים של השנה יחד עם מופרעים אחרים, סליחה, הרפתקנים בקטגוריות אחרות.

אפילוג:

יצאתי בערב כהרגלי מפתח תחנת הרכבת במודיעין. גשם רב ירד היום והכל היה רטוב. הבטתי בדאגה במושב האופניים הרטוב והרוח הקפיאה לי את העצמות. הייתי צריך לאסוף את כל הכוחות על מנת לצאת למסע ולשרוד כל הדרך הביתה בדיווש של ק"מ שלם ברוח, בקור, ברטיבות. לאחר 10 דקות ארוכות נחתתי בדירה המחוממת. היכולת האנושית עולה על כל דמיון.

אחי, נחמד פה

קסם על ים...

פסיכי במקינלי

אין שמות על התמונות בגלריה של דניאל קרן אבל אנשים מטפסים על הר מושלג בהחלט מעביר את המסר של הפוסט הזה

מאז תחילת החיפוש על דברים שקשורים לאלסקה אני ניתקל יותר ויותר במה שאדם רגיל לא יכול שלא לכנות "פסיכים". אנשים שנמשכים לאקסטרים, אבל לא סתם אקסטרים – אקסטרים קר. משיכה לא מוסברת להתמודדות עם התנאים הקיצוניים של קור ארקטי או סתם טיפוס על המקינלי שגם בקיץ הוא כנראה מקום קיצוני, קפוא, בלתי צפוי.

דניאל קרן הוא אחד מאלה – קשה לתפוש את הדחף הזה להתמודד עם כל כך הרבה סבל במסע אחד אבל בכל מקרה לקורא יש כאן חוויה די עוצרת נשימה ומעוררת התפעלות. לא בטוח השראה אבל בהחלט מעוררת התפעלות

דניאל קרן מתוך האתר שלו

זה האתר של דניאל קרן ולענייננו רלבנטי מאד הטיפוס על המקינלי. יש שם עוד כמה דברים מאד מעניינים – חתיכת טיפוס. לא רק על המקינלי, גם הבן אדם.