תקציר הפרקים הקודמים:
ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.
תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה
כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.
למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.
מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:
You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.
כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.
המסע לצפון הרחוק 