ארכיון רשומות מהקטגוריה "כל מני"‏

יומן מלחמה

פורסם: 04/08/2014 ב-כל מני
war_yediot

תמונות מלחמה ע"י רס"ן צ – קליק על התמונה לכתבה

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִימְחָה

קוֹל מִצְהֲלוֹת, קוֹל חֻפָּתָם.

עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת, מְנֻקָּדוֹת,

זֵרִים פּוֹרְחִים, עוֹרְגִים.

כַּלָּה כָּל כָּךְ לְבָנָה.

פָּנֶיהָ, עֵינֶיהָ, נִימֶיהָ,

תְּנוּעוֹת יָדֶיהָ,

חִיּוּכָהּ הַקָּפוּץ.

שׁוּרוֹת, מַעְגָּלִים

שֶׁל מְחוֹלְלִים,

סוֹבְבִים סוֹבְבִים

אֶת קִבְרוֹ שֶׁל הֶחָתָן

הַמְּיֹעָד.

***

חוק המספרים הגדולים

כָּל הָחֲדָשׁוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

הִזְכִּירוּ לִי אֶת חֹק הַמִּסְפָּרִים

הַגְּדוֹלִים.

זֶה מְהַסְטָטִיסְטִיקָה.

כָּל הַמִּסְפָּרִים הָאֵלֶּה

שֶׁל הָחֲדָשׁוֹת,

לֹא חָשׁוּב אִם אַתָּה בַּצַּד

שֶׁל הָחֹק הָחַלָּשׁ אוֹ הָחֹק הֶחָזָק,

תָּמִיד יֵרָאוּ לְךָ גְּדוֹלִים מִדַּי.

בְּלִיל שֶׁל נוסחאות מְבַלְבְּלוֹת,

הֲרִיסוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת בְּאַנְגְּלִית, עִבְרִית

אוֹ עֲרָבִית.

לֹא תַּצְלִיחַ לְהָבִין.

אוּלַי רַק אִם אַתָּה מָתֵמָטִיקַאי,

גֶּנֶרַל אוֹ אִישׁ חָשׁוּב,

שֶׁצָּרִיךְ לְדַבֵּר בטלביזיה.

ַּנִּרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין בְּרֵרָה,

אֲבָל נִרְאֶה לִי שבסופו שֶׁל דָּבָר,

כָּל הַמִּסְפָּרִים הַמְּיֹאָשִׁים הָאֵלֶּה

מִתְכַּנְּסִים

לְמַשֶׁהוּ דַּוְקָא חֲסַר תּוֹחֶלֶת.

עַד שֶׁהֵם יִתְכַּנְּסוּ

הֵם סְתָם מִתְפַּזְּרִים לִרְסִיסֵי

תְּמוּנוֹת מְרֻטָּשׁוֹת שֶׁל

עֶצֶב, שְׁכוֹל, כְּאֵב

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מִלְחָמָה טוֹבָה.

ארבע ארבע

פורסם: 28/02/2012 ב-כל מני, משפחה
תגים:

רוני מוקסמת כשהספרות הדיגיטליות בשעון מתייצבות באחידות על סיפרה אחת מסויימת. בנסיעות אנחנו מזכירים לה שעוד X דקות השעה תהיה 3:33 או 5:55, הבנתם כבר. רוני מתרכזת בשעון ומחייכת את החיוך הקטן שלה למראה הפלא.

ב-27 לפברואר בחצות התחלף השעון הביולוגי שלי ונעמד באחידות על ארבע ארבע. זה היה רגע שנמשך 24 שעות ועוד לא ממש החלטתי אם הוא נחשב לפלא, אם הוא משמח. מה שבטוח הוא שהחלטתי שיהיו ביום הזה כמה דברים משמחים. בפועל, סוף השבוע שקדם לו היה גם הוא משובץ כמה ארועים מתוקים. כל אחד מהם שווה פוסט בפני עצמו, אבל למי יש זמן? אז נקרא לזה סוף שבוע יומולדת ונחגוג כמה רגעים מתוקים עם עוד שנה שהועמסה על העגלה.

ביער הגשם המכושף

בשישי, דניאל השאיל לי את הסינגל ספיד שלו. kona unit. הייתי כבר סקרן לראות מה זה הטרנד השועט הזה, הבועט הזה. רכיבה ללא הילוכים ובמקרה הזה גם ללא בולמים. על גלגלים גדולים של 29".

יצאתי לי לבד ליער בן שמן. יום שהפך די מהר לסגרירי. בניגוד גמור לימים אחרונים חמימים ושמשיים, היער מרגיש ממש כמו יער גשם. לח, נוטף, בוצי והגשם הבריטי שהחל מטפטף באפרוריות הפך את כל זה לסיטואציה קסומה, מכושפת כמעט ומאד מאד יפה. החורף פורח בעוצמה צבעונית של אדום, צהוב וכמו תמיד מתחת לאורנים, מרבדים רכים וורודים של רקפות שאי אפשר להזיז מהם את העיניים. הסינגל ספיד קשה. מאד קשה. פתאום חסר לי כל כך השיכוך דווקא בעליות הטכניות. הביטחון הזה שהאופניים משדרים בטיפוס על מדרגות סלע עומד עכשיו בסימן שאלה. והאוויר שבמילא מאד חסר לי, נגמר מהר מאד. אז מצאתי את עצמי הולך לא מעט, מחזיר את הנשימה אבל מנצל את זה להתבוננות, צילום וסתם מנוחה. דווקא בירידות חוסר השיכוך לא הפריע אבל לקראת הסיום כבר כאבו לי פרקי הידיים וגם הגב התחתון הרג אותי מהדיווש בעמידה או מה שזה לא יהיה. חוויה מיוחדת ואם יסתדר אולי גם אאמץ אותה בעצמי. ברור לגמרי שבלי רצף של רכיבות אי אפשר להגיע למיומנות אבל זה נראה כמו אחלה דרך לשדרג את הכושר. מה שכן, ברור לגמרי שגלגלים גדולים הם יתרון גדול במינימליזם הזה ועוזרים מאד לצלוח את המכשולים.

(עוד) רגע של מנוחה

בשבת יצאנו סוף סוף אני ותום למרוץ אבן יהודה. 2 ק"מ של ריצה אליהם התאמנו בשבועיים האחרונים. מרוץ כזה הוא חוויה. חגיגה של ספורט בבוקר. ים של אנשים יוצא לדרך. האתגר היה להביא את תום לאימונים. לא היה לי מאד ברור איך הוא יתמודד עם ריצה יחסית ארוכה לספרינטים שהוא רגיל ואוהב לעשות. באימונים הבנתי שהוא מסוגל אבל קשה היה להבין את הקצב שלו. הוא ממהר, מאיט כמעט לעצירה, מדבר ומקשקש בסיפורים חמודים. במרוץ הוא היה פתאום אחר. לא הוציא מילה, היה מרוכז, שמר על קצב די קבוע. זה היה קצב שלא הייתי בטוח שיעמוד בו בכלל. נראה היה שכל אחד שעובר אותו מטריף לו את המוח וחששתי מזה שינסה להשיג את כולם וישפך. בפועל, היחיד שהגיע לא מספיק מוכן זה היה כנראה אני. היה לי קשה לעמוד בקצב שלו, יכול להיות שסתם דירבנתי אותו להאיט ללא צורך. הוא נתן פיניש יפה ועשה זמן נהדר של 12:40. הוא אמר שלא כאב לו כלום ולא היה לו קשה. היה לי ממש כיף איתו. ידעתי שהוא יהיה מאד שמח בחולצה ובמדליה שלו. אני מאד גאה בו. מקווה שהוא יוכל גם לשמר את זה.

על קו הזינוק. עם אריאל שהצטרף אלינו לריצה

זכינו! בחוויה נהדרת. וגם במדליה על ההשתתפות.

שבת בעצם לא ניגמרה בזה ואת פינת הבישול השבועית שלי ושל רוני יישמנו במאפינס בננה עם שוקולד צ'יפס. כרגיל, כיף מאד להכין איתה דברים ויחד נילחמנו בבלילה שנזלה לה מתוך המנג'טים ויצרה כל מני מאפינס שטוחים וגולשים. פעם הבאה נשתמש גם בתבנית שקעים כמו שצריך.

רגע לפני שהבלילה פוגשת את המנג'טים

והיה גם את יום ההולדת עצמו. ברגע האחרון החלטתי לעשות שני דברים שאני נורא אוהב. בבוקר רציתי לצאת לרכיבה לבד בסינגל עדולם שהוא מקום שאין כמוהו בעונה הזאת. גן עדן, קנבס צבעוני, ארץ עוץ. איכשהו רוני מרקוביץ' הצטרף אלי לחצי יום של דיווש מענג ורגוע. היתה חברה מצוינת. הצלחתי איכשהו להתברבר אבל כל מטר על הסינגל היה תענוג. חגגנו בתה ועוגיות טירמיסו מופלאות.

איזה כיף שרוני בא. יצאה לי תמונה נהדרת. וגם חברה מצויינת עם הרבה "סיפורים ארוכים"

חזרתי הביתה מורעב כדי לארגן פיקניק משפחתי קצר ביער בן שמן. תוך שלושה ימים הוא הפך מיער גשם לח לאחו טבול שמש ונוצץ. הרקפות עדין היו שם. אכלנו לנו "מטעמים" שליקטנו מגריל 443, קטפנו זוטא לתה ושיחקנו מחבואים. להיות עם המשפחה זה הדבר שאני הכי אוהב. אחלה יום הולדת.

דרך הטלגרף

פורסם: 21/01/2012 ב-כל מני
תגים:

כיף להיתקל בכתבות כמו זאת שמצאתי בשעת לילה מאוחרת ב-Ynet.

מצאתי את עצמי מקשיב לנוסטלגיה שלא יצא לי להאזין לה כבר הרבה שנים. לפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל על מקום ומנסה לדמיין איך היה שם לפני ש"הגענו", לפני ששינינו את הכל והיה שם פשוט כלום, טבעי, נקי, בלי לגעת. זה הפרדוקס האדיר הזה, שבעצם הגעתנו (אנחנו, האנשים) לכל המקומות האלה בעולם, שינינו אותם ובישרנו את תחילת הסוף שלהם במצבם הטבעי, אבל אם לא היינו מגיעים אליהם לא היינו יודעים עליהם,לא היינו יודעים שהם שם, מדהימים כל כך.

Telegraph Road Detroit Michigan

האלבום שבחרתי להאזין לו היה Love Over Gold של הדייר סטרייטס. ההופעה שלהם בשנות ה-80 בארץ היתה אירוע שצרוב אצלי עמוק. ההופעה בבריכת הסולטן בירושלים, נסענו כל הדרך מחיפה, תלמיד כיתה י', כשלמחרת צפוי היה מבחן בצרפתית שהמורה הקשוחה לא העלתה על דעתה לשחרר אותי ממנו לרגל גודל האירוע. לדייר סטרייטס נחשפתי קצת קודם והגילוי היה  מטלטל. לוותר על ההופעה שלהם לא היה אופציה בכלל וכגודל הציפיה היה גם גודל ההופעה שעלתה על כל דמיון. לראות את קנופלר רוקד עם הגיטרה היה חצי טריפ. את הלילה ישנו אני וטל פרנס אצל קרין בדירה השכורה בירושלים רק כדי לתפוש אוטובוס השכם בבוקר ולהגיע ישירות למבחן. היה שווה. אין לי שום זיכרון מה היה הציון שלי במבחן הזה אצל מאדאם אילן אבל קנופלר קיבל אצלי 10 מושלם באותו לילה.

ה-Telegraph Road שפותח את האלבום, יצירה ממש מושלמת באורכים שלא עושים כאלה ולא משמיעים כבר שנים, היה חלק בלתי נפרד מ-Alchemy שהיווה את אלבום הדגל באותה תקופה והשפיע עלי קשות. טוב נו, השפיע. זה לא שהייתי תחת איזה השפעת טראנס שנבעה מהאלבום אבל אפשר לומר שהרביתי מאד להקשיב לו.

הסיפור הקלאסי על השממה אליה מגיע האיש הבודד המקים בית שבעקבותיו צומחת עיר שהולכת וגדלה סביב הרחוב הראשי, דרך הטלגרף. אחר כך מתחיל התהליך ההפוך. הצמיחה גוועת, מגיעה האבטלה, הכל מתפרק ונשארים הזכרונות והתקווה.

קנופלר מספר שבזמן סיבוב הופעות, באוטובוס הלהקה שנסע על דרך הטלגרף בדטרויט מישיגן, הוא היה בדיוק באמצע קריאת ספר של קנוט המסון הנורבגי The Growth of The Soil. זה בדיוק הספר שמספר את ההגעה אל המקום הפראי והבנייה שלו. קנופלר מספר איך ניסה לדמיין את דרך הטלגרף "שלו" בתחילתה, כשסביבה לא היה הרבה. הוא פשוט חיבר את דרך הטלגרף שהיתה מול העיניים שלו לסיפור של המסון וככה נולד השיר. המילים האפיות שלו הם רק החלק הקטן (אבל בהחלט יפיפה) המתחבר למוסיקה המופלאה כל כך שהופכת את היצירה למושלמת. מעל 14 דקות של קסם העובר על תקופה שלמה.

זה סיפור חיינו. לא משנה מתי אתה נולד. אחרי 40 שנה ויותר הכל נהיה מאד מאד שונה אפילו אם נדמה שכל הזמן היה ככה. בכל מקרה, כל זה מאד מתחבר לספר שנמצא איכשהו ברשימת הקריאה המתוכננת שלי. נראה כאילו בצורה מסויימת מדובר בעוד סיפור שמתחיל כמו דרך הטלגרף.

One Man's Wilderness: An Alaskan Odyssey

הנה גרסא נהדרת שמצאתי שמחממת את הלב בידיעה שקנופלר הגדול עדין נפלא בימינו (2010) כאז, והגיטרה מנסרת כמו שצריך אצלו אפילו בלי סרט הראש האגדי שלו והקרחת הקצוצה המתאימה יותר לגילו המתקדם עושה לו דווקא טוב (מקווה שלא יורידו את זה מיו טיוב)