איחו דה לה לונה (הבן של הירח)

על ריצה, משברים וריצה בסנדלים

לאנשים עם פתיל קצר יש צורך כל הזמן לעבור הלאה. לדבר הבא. כך היה אצלי תמיד. וכמה שאני לא נאחז במשהו, אוהב אותו, לומד אותו, חי אותו, הצורך לנדוד מכלה אצלי את התשוקה אליו ולוקח אותי הלאה. ממאיס אותו טרם עזיבה, גורם לי לא לרצות אותו יותר. בדואי של תחביבים.

משבר הריצה היכה בי מהר מהצפוי. אחרי שנה ראשונה רגילה באה שנה של ריצות אולטרה. אחת מהן שברה אותי. מנטלית אולי. כך שלא מצאתי בזה יותר עניין עמוק. היכולת והרצון לקום עם הציפורים נעלמו, ההשכמה לריצות הפכה מאבק, השאיפה לקבוע יעד חדש כבר לא התקיימה. אין פה שום יעדים מלאי תשוקה שימשכו אותי אל שבילים קסומים. רק מקבץ אירועי ריצה בדרכי עפר מאובקות ומשמימות.

שלא יובן לא נכון. הריצה עושה לי המון טוב. עדין. האנרגיות של ריצת הבוקר לוקחות אותי עמוק אל תוך כל יום. התחושות של אחרי…..לא צריך להסביר לכם. נפלא. ועדין, משהו נכשל בתרגום של כל זה לצורך לצאת החוצה ולרוץ. אז קובע עם חברים, מה שמכריח אותי לכבד את הקביעות ולא להבריז מהן כמו שאני מבריז לעצמי. אני אפילו רשום לאירוע ריצה רב קילומטרים אי שם בשלהי הקיץ. משהו שבטח לא אגיע אליו, אבל לפחות מאלץ אותי לתת נפח קילומטראז' כלשהו. בסוף הרי הקיץ יגמר, והחורף יגיע ועימו ריצות המדבר. האירוע המקומי היחיד שאולי באמת שווה להגיע אליו. אז צריך קצת נפח ברגלים.

ענף פנאי בנוי על הרבה מאד טרנדים שיווקיים המוזרמים כדי לעורר באוהביו כל פעם את התשוקה מחדש. לצרכנות כמובן, אבל גם לענף עצמו. משנים פה קצת, מוסיפים עוד שם. פריט ציוד כזה או פריט ציוד אחר. לרוב, לא מדובר על מהפכות אלא התלהבות חולפת. ועדין, לרוב זה גם עובד ליצרנים. משהו בגנום האנושי כנראה.

אני עוד זוכר איך בעולם האופניים היו אלה אופני הסינגל-ספיד שחזרו בסערה. אופניים ללא שיכוך וללא הילוכים. לכאורה ההפך הגמור של הקידמה אבל בכל זאת זה תפש. נישה אמנם, אבל נישה חזקה עם קהל מאמינים גדול ואדוק שישבע לכם שזה הכי כיף שיש. בריצה היה לנו את "נולדנו לרוץ" והמינימליזם. התלהבות גדולה שגררה את יצרניות הנעלים חזק פנימה, אבל גם התפוגגות של כמה שנים אחרי, שמתבטאת בצניחה בכמות הדגמים הזמינים לחובבי הז'אנר.

גם את זה ניסיתי. בדקתי דגמים מדגמים שונים, מינימליסטיים יותר ומינימליסטיים פחות. לא עניין אותי הוויכוח אם זה טוב יותר או פחות, בריא יותר, נכון יותר. רציתי לחוות את החוויה. והיא היתה לי יותר טובה. לא משהו "משנה חיים", אבל בוודאות הרבה יותר נעים לרוץ ככה.

מגמת המינימליזם מאופיינת במגוון "עזרים" לריצה. מצד אחד ריצה יחפה, ללא נעליים בכלל. Barefoot. מצד שני, נעליים, רזות סוליה ובעלות דרופ נמוך. במגוון פרמטרים רחב. מסוליות דקיקות ועד עבות, מדרופ 0 ועד דרופים המזכירים כמעט נעלי ריצה שמרניות יותר. באמצע היו הסנדלים. מאז פרסום הספר שיצר את המגמה צצו להם מבחר יצרנים קטנים, ביתיים כמעט, שהחלו בייצור סנדלים מינימליסטיים. הדבר הכי קרוב להוראצ'אס האינדיאניים שמוזכרים כה רבות בספר "נולדנו לרוץ". המבנה הקלאסי של הוראצ'אס אינדיאניים כולל רצועה העוברת בין אצבעות כף הרגל הגדולות, כמו בכפכפים, ומנגנון שריכה כלשהו. ככל שהמבנה קרוב יותר לאינדיאני אותנטי, השריכה תכלול חוטים ותהיה יותר מורכבת.

לרוב, דגמי הסנדלים המסחריים בתחום אינם מוצגים כמיועדים לריצה דווקא. מן הסתם כדי להגיע לקהל גדול יותר מזה המתעניין בסנדלי ריצה מינימליסטיים (אין הרבה כאלה). פשוט סנדלים, מתאימים לכל פעילות, במיוחד בקיץ. סנדלי הליכה ושטח לכל דבר אבל בטח לא רק לריצה. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מיציתי שנים על שנים של סנדלי שורש. אחלה דבר, עמיד מאד ומתאים לכל יישום. לרוץ איתם קצת קשה כי הסוליה מאד קשיחה. ברגע שתנסו סנדלים עם סוליה גמישה לא תבינו איך לא ניסיתם את זה קודם.

שני גורמים הרחיקו אותי לרוב ממגוון הסנדלים בשוק. לא בא לי להתעסק חמש דקות בכל פעם מחדש כדי לנעול סנדלים (ראה להלן שריכה מורכבת) ולא מתאים לי רצועות העוברות בין אצבעות הרגלים. זה מפריע. בנוסף, היות ומדובר במוצר בוטיקי, המיוצר לרוב בעבודת יד, בכמויות קטנות, המחיר אינו נמוך ויכול להגיע לכ-70$ ומעלה (לפני עלות שילוח לארץ).

התרככתי כשגיליתי שיצרן קטן בשם Unshoes Usa הוציא דגם ללא רצועת אצבעות והוא גם עושה פעם בשנה מבצע נחמד ב-Thanksgiving שמביא את מחיר הסנדלים עם המשלוח למשהו סביר. אז קניתי. אפילו ניסיתי לרוץ עם זה. המוצר נחמד, גילה סימני אי בשלות, שגרמו לו להתפרק מהר פעם ראשונה. קיבלתי זוג חדש ומשופר (אחריות אמריקאית עם כבוד). עדין, נחמד. לא יותר.

והנה, יום בהיר אחד, נקש על מכשיר הסלולרי שלי בחור נחמד בשם ערן עמיחי. מסתבר שהוא החל ביבוא של סנדלים בשם Luna Sandals ישירות לארצנו הקדושה יחד עם שותפו, מייק. בתחילה בצורה קצת נועזת ולא רשמית, פשוט הזמין כמויות סיטונאיות מהחברה, אולם בהמשך החל בתהליך של יבואן רישמי. ערן מספר שהתאהב בקונספט של לרוץ עם סנדלים כתחליף לנעליים. אולי כל הסיפור של חופשי, טבעי, אמיתי וכו' ואולי פשוט כי זה הכי כיף. לונה התלבשו לו טוב ומכאן הוא רק רצה להציג את הקונספט כאן בארץ. עכשיו תבינו, Luna זה לא סתם מותג. לונה הוקם ע"י טד היחף והמשוגע, אחד מגיבורי הספר המהולל "נולדנו לרוץ" ולא סתם עוד אחד שקרא אותו. אז נכון, יש ללונה דגמים לייעודים שונים, אבל השורשים של המוצר הם בעולם הריצה וזה נהדר. סנדלי לונה בהחלט נולדו לרוץ.

כשפוגשים את ערן, זה נראה ממש כמו דגם של הטאראומרה (השבט האינדיאני מ"נולדנו לרוץ"). בגרסה המקומית. קיבוצניק צנוע, שחום, שרירי, קאז'ואל וכמובן נועל סנדלי Luna. בשעות ה"אין פנאי" שלו הוא מורה, ממציא וכמובן מאמן ריצה. כל העסק נמצא אצלו על תקן של תחביב, בלי מחשבות על חנויות ועל אופרציות. הסנדלים נמכרים מתוך תא מטען של מכוניתו המאובקת וכשאתה מתחיל לדבר איתו על שיווק, פרסום וקהלים….המבט שלו קצת הולך לאיבוד. ככה זה כשזה בא מאהבה. אז קיבלתי ממנו זוג לבדוק איך זה מרגיש והנה אני כאן, עושה את צעדי הראשונים. אני רץ עם דגם ה-Venado, בעל סוליה של 7 מ"מ. לטעמי, בעולם המנימליסטי, זה לא מעט ועדין, הדגם המומלץ ע"י ערן לשבילי שטח מכל הסוגים, הוא ה-Mono, בעל סוליה עבה יותר של 11 מ"מ. אלה שני הדגמים הנפוצים, אולם יש עוד כמה דגמים נוספים שמגיעים לכאן.

מה בקופסה?

הלונה מגיעים בקופסת קרטון דקה ומסוגננת. הכיתוב בול: "רוץ כמו בן אדם". כלומר, טבעי, כמו שנולדת. הכי קרוב ליחף. מסר טוב. באריזה זוג סנדלים מוכנים לנעילה מיידית ורצועת חיזוק נוספת, עליה נדבר בהמשך. בניגוד להוראצ'אס אחרים בעלי חוטים ושריכה מורכבת, ללונה מערכת רצועות פשוטה המאפשרת נעילה מיידית של הסנדלים עם הידוק בנקודה אחת בלבד, עם אבזם פלסטיק קטן, בצורה מאד קלה ומהירה.

הסוליה היא מתוצרת Vibram המהוללת. סוליה בעלת חלק אחד (לא הדבקה של שכבות כמו במקרים אחרים שראיתי). כמעט חלקה. הסוליה מגלה רכות נעימה והיא גמישה מאד, כצפוי מסנדל מינימליסטי. הרצועות עוברות בתוך הסוליה מאחור, בשתי נקודות ומלפנים בנקודה אחת באמצעות "פקק" עגול.

החשש שלי היה, כאמור, מהרצועה בין אצבעות הרגלים, קונספט שאני פחות מתחבר אליו. דווקא בהליכה, לאנשים כמוני, שאינם מורגלים, הרצועה דורשת הסתגלות מסוימת. הסוליה גמישה ונעימה וההליכה העירונית פנטסטית, אבל הרצועה מורגשת ולוקח קצת זמן כדי למצוא את ההידוק הנכון שיאפשר נוחות מקסימלית בהליכה ללא הפרעה באצבעות.

אז איך רצים עם סנדלים?

נתחיל ממה עשיתי עד כה. הלכתי עם הסנדלים בצורה יומיומית שבועות, כולל טיולי שטח, בגולן הבזלתי והקשוח למשל. רצתי עשרות קילומטרים על כבישים וכמובן שבילי שטח מכל הסוגים.

נושא הריצה המינימליסטית הוא טיפה רגיש בפן הבריאותי. הנהייה לריצה הטבעית, דהיינו קרובה כמה שאפשר לריצה יחפה, הולידה פציעות שהתרחשו עקב מעבר מהיר מדי לנעלים מינימליסטיות, או במקרה שלנו, ריצה עם סנדלים. הריצה היחפה מאלצת את הגוף לרוץ בצורה שונה, להפעיל שרירים שלא עבדו בריצה עם נעלים סטנדרטיות ולכן מעבר מהיר ולא הדרגתי גרם לפציעות שונות. לכן, מילת המפתח בהתחלת ריצה עם סנדלים היא ההדרגתיות. ראשית, ללכת איתם הרבה, לרוץ ריצות קצרות מאד ורק אז להעלות לאט לאט את הנפח. העובי הדק של הסוליות והרכות היחסית, יאלצו את מנח הרגל לצורת ריצה רכה יותר, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל, כדי להימנע מכאב המפגש עם אבנים. זה יקרה מעצמו במשך הזמן.

במקרה שלי, אני חייב לציין, כי מאז ומעולם נתתי לגוף להכתיב לי את המינונים. התנסיתי בריצה עם נעלים מינימליסטיות ולכן, התחלתי להכניס את הסנדלים ישר לריצות אמצע השבוע שלי, הנעות כרגע סביב שעה פחות או יותר, כ-10 ק"מ, אבל עדין לסירוגין עם נעלים. מפרט המשטחים כולל כאמור כבישים וכמובן דרכי עפר יחד עם סינגלים, כרגע בעיקר בבן שמן, ברמות טכניות שונות.

התחושה של הלונה בריצה היא לא פחות ממדהימה. אני לא אדבר על סירחון רגלים (שאיננו כמובן), פחות גרבים לכבס, שטיפה פשוטה….זה האובווייאס. גם אם בהליכה יש אולי בהתחלה תחושות קצת משונות, של הרצועה בין האצבעות, הן די נעלמות בריצה. אחיזת הרגל מעולה, אחרי מטרים מעטים מרגישים מיד מה רמת ההידוק הנדרשת לריצה ועוצרים לתקן, אבל האבזם שומר על ההידוק ללא צורך לחזור על הפעולה באמצע הריצה. הרגל יציבה מאד בחלקים טכניים וגם אחיזת הקרקע טובה מאד אפילו בדרדרת הקיץ, על אף המבנה היחסית חלק של הסוליה. כן, רצים קצת יותר לאט, צעדים קטנים, אבל מי ממהר לאנשהו? בטח לא אני. נוח, נעים, כיף גדול. מי שמרגיש צורך באחיזה חזקה יותר באזור הקרסול יכול להשתמש ברצועה הנילווית המצורפת לאריזה ללא תוספת תשלום ומאפשרת הידוק נוסף בשתי נקודות.

באופן מפתיע, לא מורגש חוסר משמעותי בעובי סוליה. בסינגלים באמת אין שום בעיה. סלעים יותר גדולים ואפשרות לברור בדיוק את הצעדים. דווקא בדרכי כורכר רצופות אבנים קטנות, לכאורה קצת יותר קשה לברוח מאבנים הננעצות בכף הרגל, אבל גם כאן, העובי מספק. מדי פעם חוטפים אבן כזו או אחרת במקום רצוי פחות, אבל זה באמת שולי. צריך לזכור שעדין מדובר בסוליה יחסית דקה ולתחושת הקרקע הפנטסטית יש מחיר כלשהו בלהרגיש אבנים גם כשזה לא מתאים. הרגלים מסתגלות מהר לרכות הנידרשת בצעד והגוף מפעיל שיכוך עצמי במקומות בהן הסוליה אינה מספיקה. ולרוב, היא בהחלט מספיקה, אם כי תמיד צריך לזכור שהתחושה הזאת תהיה אישית. הסוליה מספקת שילוב מעולה של עובי ורכות. כבר אחרי שתי ריצות, הסוליה מתחילה לקבל את צורת כף הרגל. זה מספק לכף הרגל מקום יציב להתמקם בו. בסנדלי ה-Unshoes למשל, זה ממש לא קורה. הסוליה קשיחה ומוצקה ואינה משתנה בכלל. יתרון אדיר ללונה וסוליית ה-Vibram שלהם. אחד הדברים שעולים מאנשים לגבי הסנדלים וריצה בשטח, הוא החשש מחוסר ההגנה ההיקפית לכף הרגל, שיש בדרך כלל בנעל. כשחושבים על זה, מדובר בדאגה מאד טבעית. הנעל עוטפת את כל כף הרגל בבד ובהחלט משמשת שכבת מגן. כל זה חסר בסנדל. יחד עם זאת, תנועת הרגל בריצה איננה כוללת חבטות של כף הרגל בסלעים. בנוסף, המודעות עולה ועימה הזהירות והם מוטמעים בתהליך הריצה בצורה מובנית שאינה דורשת כמעט מחשבה. נא להרים את הרגל קצת יותר גבוה במפגש עם סלעים. זה לא אומר שזה לא  יקרה לכם ברגע של עייפות, או היסח הדעת. יכול לקרות וזה יכאב, כמו נעיצה של אבן חדה במיוחד בכף הרגל. ככל שהניסיון עולה וגם הזמן על הרגלים עם סנדלים, כך לומדים טוב יותר לשלוט בסכנות. מדי פעם תצטרכו לעצור שנייה ולהוציא אבן קטנטונת החודרת אל בין הסוליה וכף הרגל. באופן מפתיע זה קורה מעט ועם אבנים קטנות בלבד. התופעות האלה יהיו תמיד בשוליים וסך החוויה המתקבלת מריצה חופשית עם סנדלים היא בהחלט מצוינת ומומלצת. אם יש לכם חששות, תמיד יש את ה"מונו" עם 11 מ"מ עובי סוליה. זה טרייד אוף בין תחושת קרקע מעולה עם סוליה דקה יותר לבין הגנה טובה יותר בסוליה העבה. בכביש אין בכלל מה לדבר. הרגשה חלקה, טבעית, אין שום בעיה לסוליה הדקה כי במונחי כאב האספלט ממש חלק לגמרי.

בשורה התחתונה, זו פעם ראשונה שסנדלים מינימליים אמיתיים מגיעים עם יבואן ארצה. נכון, יש את Vivobarefoot  המצויינים המשווקים בארץ ליין של הנעלה מינימלית עם חנות בתל אביב. במגוון שלהם תמצאו גם סנדלים, אבל נראה שמדובר במוצר פחות נפוץ או ממוקד ריצה. מבין מותגי הסנדלים המינימליים השוטפים את ארה"ב ומיועדים לשטח וגם ריצה, רק לונה כרגע מבצעים עלייה אמיתית באמצעות ערן עמיחי ומייק. הם גם הצליחו לתמחר אותם במחיר הוגן ביותר, נמוך אפילו ממחירם בארה"ב. בקרוב, במירוץ השליחים תנ"ך תש"ח המתקיים בספטמבר, הם יעמידו קבוצה על טהרת סנדלי לונה, שתשתתף במירוץ ותייצג את המותג.

מה עוד? לטעמי סנדלים כאלה עולים או נופלים על הסוליה. במקרה הנוכחי מדובר בסוליה מפתיעה של ויברם. פשוטה, חלקה כמעט, אבל בעלת שילוב באמת מעולה של תכונות הגנה, רכות ויכולת להתעצב לפי מבנה כף הרגל. ברצועות כולם מגיעים בסופו של דבר לפתרונות דומים, אבל גם כאן נציין שההבדל בין השריכה הקלאסית עם רצועה בין האצבעות לבין דגמי סנדלים שונים ללא רצועה כזאת הוא מעניין. כנראה שלא סתם האינדיאנים בחרו בצורה מסורתית במבנה הזה. יש כאן מינימום רצועות ומקסימום אחיזת רגל. בדגמים ללא "רצועה בין האצבעות" לא מצליחים לספק את אותה אחיזה או נוחות ריצה ושם יש גם הרבה יותר רצועות. אחרי שמתרגלים ללונה, הסנדל מרגיש ממש המשך טבעי של כף הרגל.

אז, האם זה מחזיר את ההתלהבות שנעלמה קצת מהריצה? בהחלט משהו לעבוד איתו ולהגביר את החשק בחיפוש פיתרון למשבר. בינתיים זה עובד לי מצוין. בסוף שנות ה-80 ליווה אותי באחד הקייצים המתקתקים של תחילת גיל העשרים, דיסק שהתנגן לו נון סטופ. להקה ספרדית עלומה בשם Mecano עם סולנית בעלת קול פעמוני. הלהיט הגדול שלהם היה Hijo De La Luna, הבן של הירח. מאז, איזכור השיר מעיף אותי במכה אל זיכרונות מתוקים של פעם, בניחוח רטרו. הנה, הקשיבו לזה בעצמכם.

הריצה עם סנדלי לונה מאד דומה לתחושה הזאת. זיכרון של ריצה פשוטה, מתוקה, ללא מחויבות או צרכים מסובכים. כמעט חזרה לילדות. כמו הנאה מממתק.

.

לפרטים: ערן עמיחי 0544912798

סנדלי לונה: http://lunasandals.com

נולדו לרוץ

התמונה של סקוט ג'ורק מתוך דף הפייסבוק שלו, שהביאה אותי לסיפור הזה

נולדו לרוץ – כמה שחוק מרגיש כבר הביטוי הזה? מאד. בטח בעולם הריצה. מאיפה הוא מגיע בכלל? אין לי באמת מושג אבל גוגל מספק יותר מרמזים ברורים לכך שספרינגסטין הביא אותו לראשונה בשירו האדיר מ-1975 שהיה ללהיט כחלק מהאלבום הנושא את אותו שם.

“One day I was playing my guitar on the edge of the bed, working on some song ideas, and the words ‘born to run’ came to me,” Springsteen has said of the song’s origin. “At first I thought it was the name of a movie or something I’d seen on a car spinning around the circuit. I liked the phrase because it suggested a cinematic drama that I thought would work with the music that I’d been hearing in my head.”

והיה לנו כמובן את הספר רב המכר של כריסטופר מקדוגל וגם את קבוצת הפייסבוק שעוסקת בריצה טבעית. בכלל, זה מרגיש כמו ביטוי שעובר כבר שימוש יתר, בטח בהתחשב בעובדה שרובנו כבר מזמן לא נולד לרוץ.

יותר מפעם אחת החמאתי לרץ כזה או אחר על היותו "מכונת ריצה", אבל האם אנחנו יכולים להיות כאלה בכלל? מסתבר שכן. דמיינו לעצמכם רץ, שכשאומרים לו "צא", הוא פשוט מתחיל לרוץ. אין לו תחושת קצב או צורך להאיט. הוא פשוט רץ, ממשיך קדימה, עד שאומרים לו לעצור. אין לו תחושת כאב, הוא לא יודע שהוא צריך לשתות, אלא אם אומרים לו לקחת מים. הוא לא ישים לב אם צריך להדק פתאום את אחד השרוכים שניפרם. הוא פשוט "מניע", מטה את הראש לצד, לקלוט את הנוף וממריא…אותו רץ סוגר 18 ד' לריצת 5 ק"מ, הוא גם מרכיב פזלים של 1000 חלקים בלי להסתכל על הקופסא ומנגן בפסנתר. מה שהוא לא יכול לעשות זה להצליח לעבור את הכביש לבד, או לדבר, מעבר למילים בסיסיות. אלכס שניידר הוא אוטיסט, בן 24 ויחד עם התאום הזהה שלו ג'יימי, הסובל מלקות דומה, הם שני אחים שהמושג "נולדו לרוץ" כמו הומצא עבורם.

בוקר אחד, לפני מספר ימים כשהתפעלתי מתמונת ריצה בשלג של Scott Jurek, בדף הפייסבוק שלו, עברתי על התגובות כלאחר יד. "beautiful!" כתב אלן שניידר, אביהם של התאומים והוסיף את הקישור http://www.autismrunners.com שהוביל אותי לסיפור המעורר השראה של משפחת שניידר.

אלכס וג'יימי שניידר – מתוך אתר המשפחה

התאומים לבית שניידר נמצאים בקצה הפחות מתפקד של הספקטרום האוטיסטי ועקב מגבלות התקשורת שלהם וחוסר היכולת להבין איך עובד העולם, זקוקים להשגחה צמודה. כמו מתנה, הסתבר להוריהם שיש משהו בריצה שעושה להם טוב ומרים אותם גבוה. כנראה אותו דבר שעושה טוב לכולנו, הרצים, רק שבמקום בו צעירים אלה אינם יכולים כמעט לתקשר, דווקא ההשפעה של הריצה ניכרת עליהם בצורה משמעותית, בהתנהגות הכללית ויותר מזה בתגובות בימי מירוצים. בעוד מתחרים אחרים עצבניים ומתוחים, אצל אלכס בוקר המירוץ עובר בנעימים, ברוגע, בחיוך. הוא קולט את ההתרחשות כבר מההשכמה והיות ואינו מודע למשמעות של יעדים, האפקט היחיד עליו הוא הידיעה שהוא הולך להשתתף באירוע שהוא אוהב.

אלכס הוא רץ מוכשר, ועובד כבר יותר מ-10 שנים עם מאמן, אשר לימד אותו לרוץ מאחוריו, כך שבצורה כזאת יוכל לשלוט על הקצב שלו. את הישג השיא קבע במרתון ניו יורק 2013, 3:14 שעות. ג'יימי רץ עם אביו, ולמעשה כל המשפחה החלה לרוץ בעקבות הגילוי של משמעות הפעילות הזאת עבור התאומים. אימם מגדירה את הריצה כדבר החשוב ביותר למשפחה, וכל השאר בא רק לאחר מכן בסדר העדיפויות. הם השתתפו כבר במאות אירועי ריצה, כאשר כל אחד מהם הוא חוויה משפחתית מיוחדת עבורם.

המאמן של אלכס מגדיר אותו כ"רץ Zen". שואב את ההנאה שלו מהחוויה הכי בסיסית של הריצה, תחושת המהירות והתנועה. הוא מתאר אותו כמו "הולך לאיבוד" בנוף החולף. נשמע כמו המצב המדידטיבי, שרצים רבים מתארים כסוג של שיא בריצה למרחקים ארוכים. הרגע בו המונוטוניות של הריצה מאפשרת לך לנקות כל מחשבה מיותרת מהראש, וכל דבר שעולה לך לתודעה בשלב הזה, שייך לגמרי לקצב הריצה ונמחק כמעט מיידית כשהריצה פוסקת. האוטיזם אינו הדבר המרכזי המגדיר את האחים. אפשר לומר שבעולמם המצומצם, הם קודם כל רצים, לפני כל דבר אחר. והריצה הזאת היא לא מטרה, אלא עצם הדרך, פעולת הריצה עצמה – היא המשמעותית עבורם. את זה ניתן לראות בתמונות של אלכס לאחר מירוצים, קובע מאמנו של אלכס, קווין מקדרמות'. אפשר לתפוש את ה"מהות" של אלכס הרץ, בתמונות הרבות התלויות בביתו, עומד על הפודיום, מחזיק את גביע המקום הראשון ומקבל ברכות, "כִּיפִים" (High Fives) מהמתמודדים איתו.

ריצה מנימליסטית מוגדרת דרך קבע בנעלים אותן נועל הרץ, בפשטות הבסיסית שלהן, או בכלל בריצה יחפה, הטבעית ביותר. נראה לי שהסיפור של אלכס וג'יימי שניידר מגדיר עוד צד של ריצה מינימליסטית. ריצה בצורה הפשוטה ביותר שלה, ללא צורך בשום אלמנט נוסף: לא ציוד, קצב, קו סיום או יעדים כלשהם. רק תן לרוץ. בקושי האדיר הזה של רוב האנשים להתחבר ולהבין את העולם האוטיסטי, יש, לפחות עבור אלכס וג'יימי, נקודת חיבור אחת חזקה ויציבה אל העולם "שלנו". בזכות הריצה.

מזמין אתכם לקרוא את הסיפור המלא באתר ובמיוחד את החלק המסופר ע"י רובין שניידר, אימם של התאומים וכן את דברי המאמן של אלכס, קווין מקדרמות'.

התאומים עם הוריהם – מתוך אתר המשפחה

מסונדל

הגיעו. חדשים

אפי רטט בהתרגשות והפריח משב ערפילי קור עם כל נשיפה. דהרתי במורד הסוואנה העירונית של מודיעין ותחושות חדשות אפפו אותי. הרוח היתה קרה אך חלק גופי העליון, העירום, להט מחום ובהק בגוון כתום עוצמתי. רק אזור חלציים שחור כיסה את גופי ועל כפות רגלי, הסנדלים. אלה גרמו לכל המהומה, המפתיעה, החדשה, המרעננת. הרגשה עוצמתית של צורך לצוד* ממש, אבל זנחתי אותה במהרה כי לעוט על המכוניות המעטות החולפות בשעת בוקר מוקדמת כזאת לא נראה מציאותי. ראשית, שלא כמו בציד הפרימיטיבי, הקדמוני, אין שום סיכוי לעייף מכוניות בריצה אחריהן. שנית, גם אם אצליח לצוד איזו מכונית חונה, לא מובטחת לי הנאה מסעודה של פח, פלסטיק ושאריות במבה הזרוקות לפעמים במושב האחורי. אז המשכתי לרוץ….

האמת היא שלרוץ בסנדלים בכלל לא היה בתוכניות שלי. אחרי יותר מ-5 שנים, ניגמרו סנדלי השורש הקלאסיים שלי וניצלתי בתודה את מבצעי חג ההודיה להזמין זוג מינימליסטי, אשר מזמן נתתי בו את עיניי. אני רץ כבר שנה וחצי במגוון נעליים מינימליסטיות, עד לזוג דקיק במיוחד – Merrel True Glove שקיבלתי במתנה מחבר שלא התחבר אליהם ממש. כשהסנדלים נחתו בבית, בתוך מעטפת דואר סתמית, לא הבנתי עדין שהכל יראה אחרת. אחרי רגע הרגל היתה בתוכם וזה אכן לא נראה אחרת, אבל הרגיש אחרת לחלוטין. רוח נשבה דרך החלון וכיבתה את נרות החנוכה. זה היה סימן. יצאנו מחושך לאור ואז שוב לחושך וממנו לאור הנעול בסנדל מינימליסטי.

המשכתי בדהרה קדימה. בסוליה הלא מתוחכמת של הסנדל, הצעדים רועשים בהחלט על האספלט. קולות הטחה רועמים: "פלאפ, פלאפ, פלאפ". לא נעים לאוזן ובטח גם לא לשכנים לפני עלות השחר. היות ואני מתכנן גם טיולים בשטח, נעול בסנדלים, דאגתי להצטייד באופצייה השמנמנה יותר של הסוליה. גרסת האולטרה. במקום מילימטר בודד של גומי השקעתי בארבעה. היציבה מרגישה בטוחה ונוחה. שום מפגע לא הגיע אלי מהאספלט. יחד עם זאת גמישות הסוליה נישמרת לחלוטין ומרגישה אינסופית ממש, מה שאחראי לעיקר התחושה הבלתי נתפשת כמעט של ללכת עם ולהרגיש בלי. הסנדל מרגיש כהארכה של כף הרגל, נותן לה את החופש שלה אבל מגן היטב מכל הצרות שעל הארץ. התחושה המשמעותית ביותר היא היכולת של כף הרגל להתפרש לרוחב, הרבה. כמעט הרגשה של…סנפיר. אין שום מחסום של נעל מהצדדים וכף הרגל ממש מנצלת את מקסימום השטח העומד לרשותה.

מרל מינימליסטיות. גמישות מאד ועדין לא כמו הסנדלים

ניכנסתי למוד האפריקני. אולי האינדיאני*. רץ מסונדל בערבות מודיעין, מתדלק את עצמי בפינולה* וממלמל הברות בשפת ה-Raramuri*. אתמול צפיתי בפוטייג' מדהים של פטריק מקאו רץ. ניתוח איטי של תנועת הרגל שלו. לנוחיותכם מצורף כאן למטה. למראית עין הרגל נעה לנחיתה על העקב, כשהיא נישלחת קדימה קדימה (יש לו צעד עצום בריצה), אבל בשבריר שנייה לפני המגע עם הקרקע היא עושה תנועה עדינה ורכה לנחיתה על האצבעות, הקפיץ של הבהונות בולם את האימפקט וכף הרגל מתגלגלת מהחלק החיצוני פנימה לנחיתה חלקה. מראה סוריאליסטי כמעט של שלמות. בסנדלים, כמו גם בנעלים, אין לי מושג איך כף הרגל שלי עובדת ואיך אני רץ, אבל ההרגשה של נחיתה נכונה מתעצמת משמעותית. זה כבר הכי קרוב ליחף והמנגנון עובד. אם הרגשתי את זה בנעל מינימליסטית, פה זה פשוט טבעי יותר. ככל שנוספים המטרים, התחושה המוזרה של לרוץ פתאום עם סנדלים נעלמת לה, הביטחון עולה והריצה זורמת. זה הכי טיפשי להתלהב מתחושות ראשוניות, אבל התחושות האלה, גם אם בעתיד ידעכו, יעלמו ואולי אפילו יתבררו כהזויות, הן חוויות שאני רוצה לזכור. משהו חדש נמשך זמן קצר והופך לרגיל. את "החדש" הזה זה אני רוצה לתעד, לקבע במילים האלה כאן, רגע לפני שיתפוגג לעולם הדברים השגרתיים.

ריצה מינימליסטית צריך לקחת בהדרגה. כל מערכות העומסים על הרגלים משתנות ממה שהגוף רגיל. עם כל הקילומטראז' שצברתי בנעלים, אני מעדיף לרסן את ההתלהבות בריצה הראשונה עם סנדלים. אחרי 5 קילומטרים אני עוצר, מתיישב ומחליף לנעלים שסחבתי איתי בתיק הגב. הכי מינימליסטיות שלי והתחושה של לעבור לנעלים בצורה כל כך מיידית היא מדכאת. המשקל שנוסף מכביד, הנעל לוחצת, הרגל מרגישה כלואה. כמו משקולות על הרגלים. נסו לדמיין אתכם רצים כשכף הרגל מחוברת לקרש. ככה זה מרגיש. געגועיי לגמישות הסנדל. הפער מדהים. הערבה האפריקאית נעלמת ברגע, הבוהק הכתום מגופי מתברר בסך הכל כחולצת מרתון טבריה הכתומה שבה אני לבוש ולא איזו הזייה על ריצה ללא חולצה. אזור החלציים השחור הוא הטייטס 3/4 שלי. מקווה שאף אחד לא שם לב לפסיכוזה הזמנית שלי ומסלק מחשבות אחרונות על ציד דמיוני. בכל מקרה מעטים המסתובבים בשעות האור הראשונות בקור המתגבר של דצמבר.

ממשיך לעוד תשעה ק"מ של רוטינה. העומס על השילוש הקדוש אכילס-סולאוס-תאומים מורגש ממש ובצורה חזקה ממה שהתרגלתי, בטח אחרי מרחק כזה (קצר יחסית). טוב שריסנתי. עוד נחזור לזה. עולם חדש ניפתח. (נ.ב יום אחרי, תאומים תפוס מאד!!!).

נוחים גם בשטח

מה קרה מאז?

הסנדלים כבר לא נראים כל כך חדשים. כרגע הם אפילו מלאים בוץ. רצתי איתם בשטח והסוליה המשובחת מספקת המון הגנה ונוחה יותר מהנעלים המאד מינימליסטיות שלי. תחושה מצוינת. החשש משיפשוף הרצועה בעור עדין לא התממש לשימחתי. 7.5 ק"מ לריצה הארוכה ביותר.

טיילתי איתם גם במדבר. על שבילים מאד מסולעים. האחיזה נהדרת, ביטחון מעולה בצעדים, גם כשסוחבים פעוט קטנטן, שהתעייף וגם נירדם, על הידים. כמו בכל סנדל, כשהרצועות לא מאד מהודקות, החופש בכף הרגל יכול להפריע לפעמים בהליכה, במיוחד בשיפועים יותר חזקים. מנגנון ההידוק של הפה טמפה פשוט ומצויין. משיכה קלה וסידור הרצועות והכל מתהדק. משיכה קלה לכיוון המנוגד ויש שיחרור. בהידוק נוצרת פיסת רצועה שאין לה מקום לשבת עליו, היא מידלדלת לצדדים וקצת מעצבנת. לדברי יוצר הסנדלים הם עובדים על זה ל-2015. שנה שלמה למצוא מקום לחבר את הרצועה? נו, טוב. בינתיים אני מאלתר.

טובים גם במדבר

——————————————————————————————————–

* הפוסט מושפע עמוקות ממונחים הלקוחים מסיפרו של כריסטופר מקדוגל, "נולד לרוץ". לא כי הספר אכן השפיע עמוקות עלי, אבל באופן מפתיע, הסנדלים הציפו זיכרונות משם באורח משונה. לאלה שאינם בקיאים, דהיינו לא קראו את הספר, אציין שהספר עוסק בהרבה תחומים סביב ריצה טבעית, בסיסית, מינימליסטית אם תירצו (המונח הפלצני). הספר הקפיץ מגמה (טרנד אולי) של ריצה יחפה או בנעלים המדמות ריצה כזאת עד כמה שאפשר. במרכזו שבט אינדיאני מקניוני מקסיקו שהוא בעל יכולת ריצה פנומנלית, מוכחת. אנשי השבט אינם מצויידים במיטב ציוד הריצה אלא מסתפקים בסנדלים מעשה ידיהם, המכונים הוראצ'אס, הבנויים מפיסת עור כלשהיא המהודקת בשרוכים המלופפים על הרגל. הספר גם הצית תעשיית סנדלים דומה סביב העולם, ואלה שלי הם גירסא שהתפתחה מהם, למבנה מודרני יותר. בנוסף, הספר מנסה להגיע למסקנה המיוחלת שאכן המין האנושי נולד לרוץ וזאת גם באמצעות ההוכחה של שימוש בריצה כאמצעי קדמוני לציד קיומי. באמצעות ריצה משותפת אחרי הטרף, בידודו מהעדר והכוונתו לנתיב רצוי, הצליחו אותם ציידים להתיש את החיה עד לכניעתה מאפיסת כוחות.