עובד על חלום

עובד על חלום. גרסת הבוס.

פרק א' – פוסט מורטם

הקול נדם. הרמקולים המעולים התחילו לנגן מוסיקה לא קשורה כלשהי. נחילי האדם זורמים בשקט החוצה. הבמה שרק לפני רגע היתה מלאה באגדות הפכה לגוש ברזלים מואר והמוני "נמלים" עמלות, בסרבלים ווסטים זוהרים, פשטו עליה מלמעלה עד למטה. תוך פחות משעה התמלאה הרחבה במשאיות ענק וקולות פירוק. הקסם פג. אבל האם הוא בכלל קרה?

הופעה ברומא.מתוך האתר הרישמי brucespringsteen.net

פרק ב' – יקיצה, נובמבר 2014

זה לא פוסט על ריצה. אולי בעצם כן, אבל ריצה מסוג אחר. זה לא 42 ק"מ. אולי 42 שנה, אפילו יותר. ריצה מאד מאד ארוכה. וזה שרץ אותה, נולד לרוץ. ללא ספק.

ביום שישי אחד הרגשתי שקיבלתי חבר וותיק בחזרה. אחרי הרבה שנים של נתק. כי ככה זה בחיים. לפחות באלה שלי. בכל חלק מהדרך יש חברים, אבל ממשיכים הלאה והדרך משתנה. חברים באים וחברים נעלמים בחייהם שלהם. לפעמים הם נשארים, לפעמים לא. לא באשמתי, לא באשמתם, לא באשמת אף אחד. כך קורה. באופן טבעי.

לא נעים להודות, אבל הוא פרץ אלי לגמרי בהפתעה, כנראה אי אז במהלך שנת 1984. בתור חובב מוסיקה עלוב למדי, שהארסנל העיקרי שלו כלל תקליטים של להקת ABBA ואף זוועות כגון Air Supply, אבל לא הרבה מעבר לזה, Born in the USA היה מהפכה של ממש. את השם עוד הכרתי מאחת הפינות של יואב קוטנר ב"זהו זה" כשהציג את ספרינגסטין כפרפורמר יוצא דופן. הקטע שהוא הראה אז בפינה, מאחת ההופעות שלו ומה שהוא עשה שם עם הג'ינס הנצחיים ומגפי הבוקרים, השאירו אותי המום כנראה.

Born in the USA היכה קשות בערוצי הרדיו, במיוחד עם שיר הנושא שלו, שנימאס עלי די מהר והוא אחד השירים הפחות מועדפים עלי באלבום. יחד עם זאת, בביקור אצל הורי וידאתי תוך דיפדוף בערימת התקליטים הישנים המצומצמת מאד שלי, שהתקליט המדובר אכן נמצא באוסף, מה שמוכיח את השפעתו העמוקה. ספרינגסטין היה באמת כניסה לעולם חדש של קול צרוד, גיטרות חשמליות שרועדות בראש ומוסיקה שקצת יותר קשה לעכל לפעמים. רוק אנ רול בייבי.

נקודת הציון המשמעותית ביותר לצמא הגובר שלי לעולמו של ה"בוס" היה מרתון ברוס ספרינגסטין שהגיש קוטנר בגל"צ באחד מימי השישי באישון לילה, גם זאת כנראה בשנות ה-80. מדובר היה בשעות רבות של מלוא רוחב היריעה של יצירתו, כמו שקוטנר יודע לספק: הקלטות נדירות, סיפורים בין השירים שמאירים את מהלך חייו של הזמר והרבה פרטים שהיו בית ספר שלם לדמות הרוקיסט המופלא. לתוכנית הזאת הכנתי מלאי עצום של קלטות ואני זוכר את עצמי מתעורר, מנקר, מתעורר, מנקר, רק כדי להחליף צדדים וקלטות ולא לאבד כלום. ההקלטות האלה ליוו אותי שנים לא מעטות והיו מקור משמעותי למערכת היחסים החברית והחד צדדית שפיתחתי עם הבוס.

אבל השנים עברו, מוסיקה באה והלכה. שנות ה-90 כבר לא היו שנים מזהירות לידידנו הבוס ופרץ היצירה דעך משהו. הוא נעלם מהרדיו כזמר עכשיווי, ורק השמעות אקראיות של The River למשל, השאירו אותי תמיד עם גרון קצת חנוק על הנהר שיבש. כשהוא חזר לקצב מרשים יותר של הוצאת אלבומים בשנות ה-2000 (מסתבר בדיעבד), אני כבר הייתי ממש עסוק בחיתולים ואיזו העדפה ברורה יותר ל"דיג דיגדוג" או לשוס הגדול של ההופעות החיות של סדרת "בייבי איינשטיין".

לפני כשנה תפשו אותי בהפתעה כמה פוסטים בפיד שלי בפייסבוק. דרכם גיליתי שספרינגסטין יצא לטור הופעות באירופה, בין השאר. לבושתי, עד שהתחלתי לנסות להבין אם מדובר במשהו רציני או באיזה צל של הענק שזכרתי חלף הלך לו הטור הנ"ל ואני קצת התחלתי לשוטט ביו טיוב ולנסות להשלים את מה שהחסרתי לאורך השנים. מהר מאד הבנתי שענקים אולי מתבגרים בשנים אבל הם לא הופכים יותר קטנים. אולי להיפך.

ספריגסטין היה שם, פעיל כתמיד, אבל להצליח לתהות על קנקן יצירתו החדשה היה תמיד די קשה מפאת מחסור בזמן האזנה. מזל שאת שעות הריצה המרובות שלי אפשר למלא בהרבה מוסיקה וככה שירים חדשים שלו התערבבו עם ישנים ובעצם הרגישו טוב מאד אצלי באוזניים. זה היה לא יותר מ"שלום שלום", אבל גם זו לפעמים, בלית ברירה, מערכת יחסים.

ה"מחקר" החדש שלי הצליח גם להציג שמאז ומעולם לא הייתי מספיק יסודי עם הבוס, ולמוסיקה טובה וותיקה שלו עוד משנות ה-70, לא ממש נחשפתי. כך ניתקלתי במקרה בתומר יעקובסון, צלם מוכשר, שבין אסופת פעילויותיו, יצר פרוייקט צילום מרתק, המשחזר כל פעם בתמונה אחת, שיר מפורסם. מיצג ויזואלי קפוא של תמונה מוסיקלית מורכבת לפעמים. כך גיליתי את Lost in the Flood  המופלא, שהביצוע שלו מההופעה בלונדון בשנת 75 עדין מרטיט אוזניים כל פעם מחדש. התמונה שמלווה אותו ותהליך היצירה שלה, מתועדים בבלוג של תומר.

המחשה חזותית של Lost in the flood ע"י תומר יעקובסון

פרק ג' – הגשמה

ככה התחלתי לעבוד על חלום. זו היתה התחלה דלה, מרתון ספרינגסטין בסינמטק בסוף 2014, עם הקלטות של הופעות על מסך גדול. הקלטות, אבל כאלה שעוברות מאד חזק עם סאונד מצוין, הרבה צ'ארם ניצחי ובעיקר דם שגעש לי בגוף. בגילי הלא מופלג, אך מתקדם, הדם כבר לא מרבה לגעוש וחבל. אבל כשהוא כבר מואיל בטובו לזרום בשצף, אני תמיד ממליץ לעצמי לשים לב לעניין ואולי גם לעשות משהו. זו היתה יריית הפתיחה למילים האלה, של הפרק הקודם. ולחלום.

כשטור 2016 פרץ, הייתי קצת יותר מוכן. The River Tour 2016. נשמע טוב, נראה טוב, תמונות של אולמות מפוצצים, אמריקה. רק שכל הסיפור הזה באמת קרה רק באמריקה. עם כל הכבוד לחלומות, אמריקה נראתה קצת רחוקה בשביל הגשמות. אבל השמועות פרחו, ולוח ההופעות התחיל לקבל גם גוון אירופאי קל. הידיים התחילו לרעוד וכשהופיעו תאריכי הקיץ הנכונים לא עצר אותי שום אתר מכירת כרטיסים דובר איטלקית. קצת הגיון, קצת גוגל טרנסלייט ומייל אישור נחת בתיבה. זה לקח שנתיים אבל הדרך ניסללה. יולי, רומא, צ'ירקוֹ מאסימוֹ באיטלקית, או סירקוס מקסימוס באנגלית, סוג של בן דוד של הקולוסאום, או אפילו קיסריה אם תירצו. הופעה בצל עתיקות רומא המפוארות. עוד נחזור לאצטדיון הזה בהמשך. מצחיק איך אפשר להתעקש שנים על לסרב למחירי הכרטיסים המוצעים בארץ, אבל ברגע שהחלטת על נסיעה לחו"ל, הכרטיס הופך פתאום מרכיב מאד קטן בחבילה.

פרק ד' – אופרציה

באחד הרחובות הצרים בין פיאצה פופולו למדרגות הספרדיות ממוקמת כניסה צנועה לבניין. Hotel de Russie קוראים למלון וגם הדיילים המגוהצים שעמדו בכניסה לא ממש משכו תשומת לב. לולא הסתקרנו פתאום מההתקהלות הקטנה מחוץ לפתח המלון היינו ממשיכים הלאה כמו שעשינו בכל הימים האלה ברחובות רומא. מתוך שעשוע שאלתי את העומד לצידי למי אנחנו מחכים. בכל סיטואציה אחרת התשובה היתה בהחלט מפתיעה, אבל היות וכל סוף השבוע הארוך הזה נסב סביב העניין, העובדה שמדובר בברוס ספרינגסטין, המתארח כאן ועומד אולי לצאת לעדת המעריצים המתגודדים, היתה מובנת ביותר.

מחכים לבוס בפתח המלון

אז נישאבנו להתגודדות המשונה, שבאופן מוזר הלכה ותפחה עם חלוף הדקות. בודדים בהתחלה הפכו לכמה עשרות. כמונו, פשוט עמדו שם כמו אוסף מטומטמים, מחכים לדמות שתגיע ואולי לא, מבטנו נעוץ בפתח הכניסה, הטלפונים עומדים הכן במצב צילום. כך חלפו הדקות, מדי פעם באה והלכה דמות מהודרת יותר ופחות, רכב יוקרה כזה או אחר וספרינגסטין יקירנו, איננו.

לבסוף, אספנו את עצמנו חזרה למציאות, התנתקנו מחברינו בעלי המבטים האטומים המכלים את זמנם בהמתנה מיותרת למישהו שאולי יגיע, אבל בוודאי יחלוף בשנייה מהירה ויעלם. שוב לא יכולתי שלא לחשוב, האם זה שהיינו שם, ראינו אותו או לא, נמצאנו שם, מטרים ספורים אולי ממנו, שינה את חווית המפגש מההופעה אתמול? האם באמת חוויתי אותו כמו שחלמתי?

נחתנו לסוף שבוע ארוך ברומא. כמו כל עיר גדולה שתגיע אליה כתייר, הרחובות ימשכו אותך לשיטוט אינסופי וימצצו ממך כל טיפת כח. לא חשוב כמה תיקח את זה באיזי, כמה זמן תבלה בישיבה בבית קפה כזה או מסעדה אחרת, שעות על שעות של עמידה על הרגלים נותנות את אותותיהן, מתישות.

בימים הראשונים אין כמעט זכר לאירוע העצום שבאתי כדי להיות חלק ממנו. העתיקות, הכיכרות, הכנסיות מקיפות מכל עבר ונחשולי תיירים מתחככים בכל שכיות החמדה האלה בעיניים בורקות או אולי זגוגיות כבר מעודף פסלי שיש. רק איזכור פה, כרזה שם, פיסת עיתון. מפלצת המידע האדירה והיומיומית בולעת את כל מה שלא מספיק עכשווי או עדכני. כך נראה שזמרים ענקים כמו ברוס ספרינגסטין אינם קיימים יותר. כל כך התרגלנו שתחנות הרדיו, בין ערימות הסטטיק והבן-אל תבורי בואכה פאר טסי ואליעד, השאירו אותו הרחק מאחור למעט שיר בניחוח נוסטלגי פה ושם באיזו שעה נידחת של היום. לא עדכונים, לא מוזיקה חדשה. מקסימום שלמה ארצי אולי יזכיר הופעה שלו באיזו פינה קטנה בטור שלו, יעלה תהיות אם הוא לא באמת חוזר על עצמו כבר. האמת? זה כבר כל כך לא משנה. הבנאדם לא באמת צריך להמציא את עצמו מחדש כל רגע. מסתבר שיש מיליוני אנשים שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא. 60 אלף מהם התכנסו בסוף השבוע הזה בדיוק כאן ברומא.

שישי בבוקר, ריצת בוקר. העיתונים מדווחים. הבוס מגיע לצ'ירקו מאסימו

בשבת, השד התעורר מריבצו. זה הרגע להודות שבמופעים גדולים אני טירון גמור. לא ממש יצא. כך שלא ידעתי למה לצפות. כבר מהבוקר, הרבה תיירים שאך אתמול כנראה נראו תמימים ומתעניינים בנפלאות רומא, החלו להיראות בכל פינה ואתר כשלגופם חולצת "ברוס ספרינגסטין טור כלשהוא". מדהים כמה ורסיות אפשר לייצר לחולצה שבסופו של דבר תמיד מציגה צללית של הבוס עם כיתוב כל המקומות בהם הופיע בשנה מסוימת. העיקר שאפשר למכור מרצ'נדייזינג ב-35 יורו (ספוילר: לא קניתי). בכל מקרה, די ברור היה שההיסטוריה הספציפית של נרון הקיסר (או אחר) ומעלליו בפינה הצפון מערבית של הקולוסאום (או אתר אחר) מעניינת היום את לובשי החולצות כקליפת השום שהרגע טעמו בפסטו המקומי. הם בעצם רק מעבירים את הזמן בדרך לאיסוף הכרטיסים בצ'ירקו מאסימו. כל הדרכים מובילות לרומא ואחר הצהריים הסתמן שכל הדרכים ברומא מובילות לצ'ירקו מאסימו. שדרה רחבה מובילה אליו מהקולוסאום והוא צמוד לאתר העתיקות המפואר השוכן ליד הקולוסאום. אנשים אוהבים מופעים ליד עתיקות. קיסריה למשל.

אל מול עתיקות רומא. תפאורה יפה. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זרמנו עם העדר, מתחם האירוע היה מוצף במאות רבות של דיילי אירוע. המונים. לרגע חששתי שיהיו יותר דיילים במופע מאשר צופים. בכל מקרה, להם כבר היתה חולצה משלהם. אדומה. Steward. The River Tour 2016. אבל בגלל שזה כנראה רק חלק מהתלבושת שלהם לעבודה, הם לא קיבלו צללית של הבוס. שלפנו את הכרטיסים בקופה בין שלל הספסרים שמנסים בלי הרף לדחוף לך כרטיס במחיר רצפה. נותר רק להיכנס לאיצטדיון ואחרי קפה קטן ועוד טירמיסו, גם זה מגיע.

זה הזמן להסביר על הצ'ירקו מאסימו. קראתי יותר מפעם אחת שזה המקום "המושלם" להופעות, האיצטדיון המדהים ביותר באיטליה. ובכן, אני אהיה חייב לחלוק כאן על העניין הזה.

תראו, החוויה של לחלוק כמה שעות של מופע רוק מהמם בתוך מאסה של 60 אלף איש היא מופלאה. אוקיינוס של ראשים, ידיים מתנופפות לכל הכיוונים, מקיר לקיר, עד האופק. שרים יחד, מתנועעים. זה מדהים. אבל ראבאק, תרשו לי להיות רגע קנטרני. מדובר במופע עמידה. כדי למקם את עצמכם בצורה טובה נדרשת השקעה של שעות הגעה מראש. יום למחרת ההופעה הגדיר אחד העיתונים את ספרינגסטין כגלדיאטור רוק. ובכן, הגלדיאטורים האמיתיים במופע הם הקהל, הנאבק למקם את עצמו בצורה טובה לזמן ההופעה. הצ'ירקו בנוי ממשטח עצום ומישורי ומשני צידיו משטחים משופעים. דשא? מה פתאום. אבנים ועפר. התייצבנו כמעט ארבע שעות מראש. המקום כל כך עצום שבהתחלה נראה לך שאתה מהראשונים. לרגע הבמה נראית קרובה, אבל ככל שמתחילים מופעי החימום אתה מבין שזה בכלל לא כך. יהיה לא פשוט לראות את הזיעה של הבוס מקרוב. רומא עיר חמה, השקיעה מאוחרת והשמש קופחת בזמן ההמתנה. אתה ניזרק על העפר, על פיסת הבד שהבאת לשבת עליה. למתמקמים בחלק המישורי מומלץ להיות די גבוהים. אם לא, תאלצו להסתפק בצפייה בראשי אנשים במקום בבמה או לבלות זמן ניכר על קצות האצבעות. למתמקמים בחלקים המשופעים מובטחת זווית צפייה נוחה אל הבמה, אבל מתי ניסיתם בפעם האחרונה לעמוד בשיפוע מעל ארבע שעות ברציפות? לא פשוט.

אבל, כשהקסם מתחיל, כל זה נשכח. המסכים נידלקים עם הכתובת "Pete’s Big HDTV". פיט יודע את העבודה והוא חולש על כמה מצלמות מדהימות, כך שכשהנגנים עולים, הכתובת מוחלפת במהרה בתמונה חדה עד מאד של הנפשות הפועלות ובמיוחד ספרינגסטין. האיכות הכל כך גבוהה של המסכים מפצה על הגודל העצום של המקום, מגדילה את הדמויות הקטנות שמתרוצצות על הבמה ומעבירה בבהירות כל ניואנס ותו פנים. כל חיוך. החיוך שקונה את כולם ולא מפסיק לפלרטט עם הקהל. זה באמת לראות אותו מאד מקרוב, אבל עדין, דרך מסך. אני לא באמת מצליח להשתחרר כל ההופעה מהתחושה, האם אני באמת פה "רואה אותו" פנים אל פנים, או אולי אני עדין בסינמטק תל אביב בעוד ורסיה של מרתון ברוס ספרינגסטין המשודר מתוך הקלטות.

אהוב, מבסוט, מחייך. הבוס ברומא. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין.

ספרינגסטין מתורגל במשפטים בסיסיים באיטלקית. פותח ב- “Por Roma” וזה נשמע קצת בנאלי, לא פחות מ"שלום תל אביב". כשהצלילים הראשונים מתחילים, כל ההצגות זזות הצידה. המוסיקה מדברת, וכמה שהיא מדברת אצלו. מהרגע הראשון. זה מופע שנבנה בצורה מחושבת, מתרומם כל הזמן עוד מדרגה, מבשל את הקהל בהמשכים ויש לו כמעט ארבע שעות נון סטופ להתבשל בהן עד תום. דווקא הסיפורים הקטנים של ספרינגסטין לפני שירים, אלה שתמיד שומעים בהקלטות של הופעות, אינם. בהופעה זו מוסיקה נטו, אם כי לי הם חסרים. הגדולה של היוצר הזה היא ביכולת שלו לספר את הסיפורים האמריקאיים האנושיים הקטנים, בשירים ובמילים. מחיי אנשי הצווארון הכחול של אמריקה. אבל בדיבורים האישיים שלו הוא נוגע גם בחיים שלו ממש ושם נוצר עוד איזה קסם, עוד אמירה.

כדאי להקשיב להקדמה לפני השיר. לזה התכוונתי. אלה הסיפורים שיש שיגידו שהם חופרים, אבל אני, מה יש לומר, מת עליהם. חבל שלא היו בהופעה

אני מתלבט כל ההופעה מה מדבר אלי יותר. הרוק הסוחף כשההרכב כולו מתפוצץ בנגינה וירטואוזית והגיטרות קורעות את האוזניים בסאונד המעולה אבל האגרסיבי, או הבלדות השקטות כשמה שנותן בהן את הטון זו בעיקר הצרידות המשובחת של הבוס ונגינה עדינה של גיטרה פה סקסופון או קלידים שם ולפעמים המפוחית הוותיקה. הרומנטיקן שהיה בי פעם בוחר לבסוף בבלדות. אלה הרגעים שהקהל חסר המנוחה משתתק, אפשר להקשיב בשקט למוסיקה, למילים, לקול שקשה לי להתעייף ממנו. עשרות אלפי טלפונים מאירים את אוקיינוס הראשים, כתחליף לנרות/מציתים של פעם. מבחינתי אלה ההיילייטס של ההופעה.

אחר כך חוזרת המסיבה. רוקנרול בתפקוד מלא. האיטלקייה שמאחורינו חוזרת לצווח את המילים של כל השירים. סחתיין על השליטה בחומר, אבל הקול הצפצפני שלה משתלב די גרוע עם מוסיקת העל שמגיעה מהבמה. ככלל, הייתי מחוקק משהו שיגביל את השתתפות הקהל לרגעים בהם האמן באמת מזמין את זה. יש לא מעט כאלה. הצורך הזה של כל גרופי להפגין בקולי קולות את בקיאותו לא תמיד מוסיף ואפילו מחרב קצת לשכניו.

על ריקודים סוערים גם קשה לדבר. בצ'ירקו מאסימו הצפיפות היא מובנית. חלק מההופעה אני ממש צמוד לצופה שלפני, בקושי יכול להרים ידיים למחיאות כפים בלי ללטף אותו באיזו כאפה מזדמנת. אחר כך ניפתח לי חלון קצת הצידה ועדין, להתחיל להזיז את עצמך בלי להפיל מישהו זה די מאתגר. לא סתם החלק הפעיל ביותר בקהל הוא הידיים. הבוס אומר לנפנף ביד אחת וכולם מנפנפים, להרים ולהוריד שתי ידיים והופ, כולם מצייתים. אני תוהה אם הוא עדין נהנה מזה, כי אני, באופן אישי, קצת מיציתי בחיי את שלב ההפעלות. תן לרקוד, לשמוע מוסיקה טובה ואפילו לצרוח קצת, אבל עזוב אותי מהטקסיות העדרית הזאת שנראה שהאיטלקים משתפים איתה פעולה בהנאה רבה (טוב נו, גם אני מדי פעם).

אז מה בשורה התחתונה? – שואו אדיר, אחד במינו, מופע ענק שקשה לי לדמיין דומים לו בסדרי גודל כאלה. אולי  לא הכל מושלם, אבל ככל שהימים עוברים מאותו ערב, אני מרגיש כמה השאיר אצלי משקעים, רגשות וטעם של עוד. לפעמים נראה שהשואו משתלט קצת על המוסיקה בהופעה, אלה "מנהגים" שהתפתחו בהופעות של הבוס, מסורת הנשמרת כבר באדיקות אבל גדלה קצת יותר מדי – ה"הפעלות" שכבר הזכרתי, הטיול בין הצופים להחלקות ידיים, סלפי מזדמן, הכרעה בתחרות השלט המוצלח, המזכה את בעליו בהשמעה של השיר הרשום עליו והשיא כמובן, קרנבל "Dancing in the dark" במהלכו נבחרים המאושרים העולים לרקוד על הבמה. פעם זו היתה פשוט נערה חיננית שלכמה רגעים זכתה במפתח אל לב הבוס ובחיוכו המושלם, היום זו תהלוכה שלמה של ילדים, גבר וכמובן אישה שאולי בדיוק חגגה 60 היום. לרגעים זה נראה מוגזם. הייתי מסתפק במוסיקה הבסיסית ובצ'ארם האינסופי. בשבילי זה די והותר. אבל, גם עם כל זה, עדין זה מרגיש אמיתי, כן, ומעורר התרגשות בכל צפייה, כי תמיד יש את הסיפור הקטן של הצופים, האהבה שלהם לאיש הזה, שמתפרצת לחיבוק חם וספונטני, מכל הלב. והוא עומד שם, גבר לא צעיר, עם קמטים מחייכים בעיניים, מקבל ומחזיר.

ים הלבבות ברומא. Everybody's got a hungry heart. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זו לא הופעה לכל אחד. זה מופע הארד קור לחובבי ספרינגסטין. מדובר בארבע שעות ארוכות, שלפחות בטור הזה מתמקדות בחומר מעולה, שלא מעט ממנו הרבה פחות לעיס מ-"Born in the USA" (המאוס, אבל אולי ה"להיט" הגדול ביותר). לא סתם זה ה-River Tour. האלבום שם מקבל את מלוא הפוקוס ועוד מוסיקה מהשנים הראשונות כששירים של 14 דקות היו מצרך הרבה פחות נדיר ומפתיע. מן הסתם תקבלו מקבץ מכובד של שירים פופולריים, אבל החלק היפה בטור הזה הוא דווקא בשירים הקטנים, חלקם ישנים, טיפה יותר נשכחים, אחרים חדשים יותר, המקבלים עטיפות שונות, מרגשות או מרשרשות. מעל הכל, ספרינגסטין הניצחי כמעט, שבכוח האישיות הבימתית שלו ממגנט מדי כמה ימים עשרות אלפי מעריצים, שלא מתעייפים ממנו לרגע. מי שבאמת אוהב את ספרינגסטין לא צריך הרבה יותר מלהקשיב. לא משנה לאיזה שיר.

סוף דבר. לא באמת

האם החשבון ניסגר? אני לא בטוח. את החלום הזה סגרתי, אבל עמוק בפנים לא אתנגד לשחזר את ההרפתקה. ככל שהימים עוברים והפוסט מסרב להיחתם, החוויה מקבלת ממדים נוספים. אני מוצא את עצמי חוזר לקטעי וידאו מרומא, באדיבות טלפונים סלולריים של צופים שהיו שם כמוני. אני מסתכל גם על קטעי הופעות אחרים, אבל בעיניים אחרות, של מי שהיה שם. אני רואה את הלבבות מרומא, את ים הטלפונים המאירים בידיים, בליווי ל-Independence Day, את הפנים הלא צעירות של ברוס במסך הגדול. תמיד בצילומי הקהל יש את הבחורות עם העיניים המאוהבות, שני מטר מהבמה, נישאות על כתפיים בלתי נראות. מי הם הגברים האלה, החסונים, המקריבים את עצמם במטלה הקשה הזאת? לקחת את אהובתם, לוותר על עצמם, לשאת אותה קרוב יותר דווקא לרוקר המוערץ עליה. אני מסתכל וניזכר, ניזכר ומסתכל. הפנים של הבוס, על כל הבעותיהן ממלאות אותי באמת בחום גדול בפנים. והנה, אני כבר מזהה אצלי געגוע. אני לא גרופי טיפוסי נלהב, לפחות לא חשבתי על עצמי ככה, עד עכשיו אולי. אבל משהו באיש הגדול הזה בן ה-66 מהלך עלי קסם, ממלא אותי בהרבה שמחה. זו לא הפראות הצעירה, הבועטת, בעלת אנרגיות מטורפות שתראו בהקלטות משנות ה-80. הוא עדין עומד בכיף על במה כארבע שעות, אבל זה אדם אחר, שטורף פחות את הבמה. במקום רק ווסט שמבליט את השרירים הוא לובש חולצה קצרה מתחת לווסט. במקום סקס אפיל ממזרי, הוא מחייך בחום. יש לו אפילו קול קצת אחר, אבל הוא מסתכל לאחור בסיפוק, מתרפק על אהבת הקהל ויותר מכל נהנה ממה שהוא עושה. נראה שגם רוצה להמשיך בזה. זה בדיוק כמו שהוא אומר באחת ההופעות בשנת 2013: "אני עושה את זה כבר 50 שנה, אבל מרגיש שהרגע התחלתי. יש בי עוד 50 נוספות…."

יום המחרת. העתונים מהללים. גלדיאטור הרוק!

הטור במספרים

יחסי ציבור לא חסר לו אבל בכל זאת דאגו לספר לנו ש-The River Tour נבחר כטור השנה ע"י שני אתרים ממש חשובים שמעולם לא שמעתי עליהם (אבל אני לא דוגמא). ובכל זאת, לא צריך הודעת יח"צ כדי להבין שמדובר באמת במשהו עצום. עם 75 הופעות בפחות משנה, בארה"ב ואירופה. למיטב ידיעתי אף אחת לא בוטלה ותאמינו לי שהדאגה לבריאותו של ספרינגסטין מאד הטרידה אותי.

כמעט 2 מיליון כרטיסים, 170 מיליון דולר (בחצי הראשון של 2016), 25 איצטדיונים ו-15 ארצות. רק באירלנד הצטופפו 160,000 איש בשתי הופעות ובונו שר איתו. הגארדיאן הבריטי קבע, אחרי הופעה במנצ'סטר: If this isn’t magic, then nothing else is. לא אתווכח. בפריז העיפה הלהקה את החשמל ובמשך 20 דקות נאלץ הבוס לחלק חתימות עד לחזרת המתח.

50,000 איש יראו אותו מסיים את החלק האירופי, בציריך שוויץ.

וכמו שהוא נוהג לומר מדי פעם, בסוף הופעות: Until we meet again

מצטופפים ברומא

 

 

 

 

יוצא מהארדון

דרמה מעל הר ארדון מעט אחרי הזריחה

הכי קל היה להתעקש ולשכנע אותם לצאת. כי כשהמדבר קורא לי, לא יעצרו אותי. גם לא תחזית מעורפלת משהו שמכריזה על גשם מקומי במזרח ובדרום וחשש קל לשיטפונות. כי מדבר זה ג'וי ואף אחד הרי לא באמת יודע מה הולך להיות שם, אז למה שלא נצא לבדוק בעצמנו. מקסימום…

אז הטיול יצא ואיש לא נעדר. 12 משפחות נעו דרומה בצורה חופשית לחניון בארות במכתש רמון. ומשעה שלוש, כשיצאנו בול בזמן, הפגזתי במחשבות חיוביות ואופטימיות קוסמית. לא משנה שכבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות האלה האור היה כמו של ערב בהתהוות. השמים קדרו יותר ויותר ורק מעט אור כתום הצליח להבליח לקראת השעה הקסומה של השקיעה. אור כתום עמום וקדרות שמעלימה כמעט את כל הצבעים על הגבעות המדבריות של אחרי באר שבע. הגבעות שמבשרות, הנה, עוד מעט אתה מגיע "הביתה".

הקדרות הביאה את הטיפות. הכי קל היה לחשוב שהנה זה רק גשם קליל. טיפות דקות שהשפריצו קצת על החלון, אבל כשניכנסנו פנימה לדרך העפר המובילה ללב המכתש, הטיפות הפכו לעבות יותר ואפילו היה צריך להפעיל מגבים. האווירה באוהל המשותף והממוזג בחמימות, היתה נעימה, והגשם שהתחזק וירד לסירוגין, אולם ללא הפסקה, ליווה אותנו כל הערב. היו הפוגות שאיפשרו להדליק מדורה נאה לבישול וגם טיפסנו לגיבעה סמוכה כדי לצוד את הברקים שהסתערו על מרחבי המכתש, מופיעים כל פעם בפינה אחרת ומאירים לשנייה באור מאד ברור, אך מתעתע, גבעות ומשטחים, סלעים וצללים. ואת הר ארדון המתנשא קצת צפונה מעל חניון בארות.

הכי קל היה לחשוב על זה שאנחנו במדבר, וכמה מים הוא כבר יכול לשתות, הרי לרוב הוא בעיקר צמא, והנה עוד רגע זה ניפסק. ממש עוד רגע ומחר יהיה יום יפה. אבל הגשם המשיך לרדת לו. לא בזלעפות, אבל בהחלט בסוג של נחישות. ובכל זאת, לפני השינה, אירגנתי לי את בגדי הריצה. כי לא באמת אפשר לוותר על ריצה במדבר.

הכי קל היה לקום בבוקר, בחושך. כי ישנתי די גרוע וגיליתי שהפוך הזה שקונים באיקאה, הוא במעשה כשפים שמיכה בלתי נראית. איתה או בלעדיה זה לא ממש משנה ואפילו שהייתי לבוש היטב, היה לי קר. אז התעוררתי עוד קודם, ויצאתי והשתנתי וחזרתי והעברתי את הזמן. אולי אפילו עוד נימנמתי אבל כשהגיעה השעה, השעון אפילו לא היה צריך לצלצל והייתי כבר ער לגמרי. ניכנסתי לבגדים הדקיקים וקיוויתי שזה יספיק ל-11 מעלות שהראה הלוח באוטו. כשהרמתי את הראש, ראיתי את השמיים בבירור מבעד לעננים. היה נדמה לי שיש אפילו יותר שמים מעננים אז אולי המחשבות האופטימיות התחילו ממש לעבוד. אבל היה עדין חשוך, אז קצת קשה לדעת.

עם אור ראשון הרמתי רגלים והתחלתי לאותת לגוף להיכנס לקצב המוכר לו. חימום על הציר הצפוני המסומן שחור ויוצא מחניון בארות. האדמה ספוגה, המכתש שטוף ורענן והנוף מתחיל להופיע מול העיניים. הדרך נוחה, חלקה יציב ומוצק וחלקה האחר ספק בוצי, ספק חול רטוב, השוקע תחת משקל הגוף בעדינות. כחצי קילומטר לתוך הריצה ונחל רמון זורם לו בגאווה בפיכפוך חרישי וחוצה את הדרך. אמנם לא הרבה יותר מזרזיף עבה, אבל מאלץ אותי לקפץ מאבן לאבן כדי לשמור על נעלים יבשות. כיף.

פעמיים הר ארדון – מכתש שטוף בגשם ושלוליות

העננים מעל הר ארדון המתקרב יוצרים תפאורה דרמטית בהחלט מעל הפיסגה ועכשיו כבר אין ספק שהכחול הולך לשלוט היום בשמים. זה הולך להיות יום נהדר ואין דרך טובה יותר לפתוח אותו, מזאת שאני עושה ממש עכשיו. אני הולך ומתקרב על הדרך העוברת בבקעת מחמל, עוקף שלוליות גדולות פה ושם, מזהה את השביל המטפס לפיסגה מהצד המערבי. מרחוק יותר, מטפס בעדינות. מקרוב, כבר רואים שמדובר בשיפוע עצבני. פיסגת ההר מתנשאת לגובה 722 מטר מעל פני הים, אבל, רק כ-300 מטרים מתחתית המכתש. זה הטיפוס שנדרש לצלוח היום.

המסלול של הר ארדון מופיע במדריכים כטיול יום שלם למיטיבי לכת. למרות שהמרחק הוא רק 14 ק"מ, קשה לי לתפוש את העובדה שאני הולך לדחוס אותו לשעתיים. זו אמנם ריצה, אבל עדין המעבר הזה קצת מוזר בעיני. ממשהו שעושים יום שלם בדרך כלל, לאותו משהו שיגמר בשעתיים.

"…ואלה בניה, ישר ושובב וארדון" – דברי הימים א', פרק ב', פסוק 18

תוך כדי הרהורים בתוך קצב שהפך מונוטוני אני מגיע לתחתית השביל המטפס וכבר מעלה דופק בשיפוע חזק שמעביר אותי להליכה. זו דחיפה קצרה כלפי מעלה. מקטע תלול מאד שסופו מתמתן ומאפשר לי לחזור לרוץ לקראת הפיסגה. העליה מהצד המערבי אינה מספקת חוויות מיוחדות מלבד ההגעה בנשימה מאומצת לשפת ההר ותצפית דרומה.

חרך הצצה בפיסגה מקבל את פני המטפסים

הארדון ניצב בלב המכתש כמו בן אצולה ונראה כי הוא מודע לעצמו ומעמדו היטב. ממש נהנה בשמץ שחצנות לראות את המטפסים עליו מנסים להתמודד עם ההתנשפויות שכופה הטיפוס מחד והצורך הפתאומי לעצור את אותה הנשימה, כשהם נחשפים למראה הנוף האינסופי הנפרש לרגליהם, מאידך. זה מתחיל ב"חלון" ההצצה וממשיך לשלל זוויות של כל צבעי הרמון. השמש רק עלתה והעננים כבר כמעט התפזרו לחלוטין לשמים כחולים מאד, אבל הרוח למעלה מקפיאה ואחרי צילומים ספורים אני ממשיך להנות מהשביל שרץ על שפת הארדון. ההר הוא פיסגה שולחנית משהו וה"מרפסת" שלו ניצבת על מצוק תלול.

כמה נוף אפשר לחטוף? הרבה מאד כשאתה על הארדון

יש כאלה שנהנים מהנוף הנישקף מפיסגה, אני אוהב יותר את השביל, במיוחד כשהתוואי שלו הרפתקני ומרתק. אחרי הקפה נאה של מרפסת הפיסגה מגיעה הירידה הראשונה. צניחה של "מדרגה" אחת בגובה המתבצעת על ספק שביל, ספק קיר תלול. הריצה על המדרגה הנמוכה יותר היא כבר במגמה מזרחה וחוצה את ההר לפינה שתאפשר את השלמת הירידה ממנו. סלעים עצומים זרוקים כלאחר יד, שלוליות קטנות ורטיבות של גשם מדברי מלווים אותי הלאה. פנייה קטנה ולרגע הלב נעצר. שיא הירידה בצד המזרחי מונח הרחק מתחתי. מדובר בכמעט נפילה חופשית, כשהשביל כמעט אינו נראה לעין. עומק הירידה נראה משמעותית ארוך מהעלייה ואני מברך על ההחלטה לטפס בצד השני. החלק הראשון מתון דווקא, לוקח בשביל מופלא באמת לאורך קירות המצוק. הפעם אני מסתכל על הקירות מלמטה מזהה את הפיסגה ממנה ירדתי רק לפני רגע. עוד צעדים ספורים והצניחה למטה כבר בלתי נמנעת. למרות שאני ממש אוהב את הירידה בקטעים טכניים, העובדה שאני לבד וגם תוואי השביל הבאמת בלתי אפשרי מעבירים אותי להליכה זהירה. השביל רצוף פיתולים קטנים המנסים לספק אחיזה כלשהי על השביל שצולל בצורה תלולה באמת. שרירי הארבע ראשי גונחים כאן ועובדים בצורה מוגזמת שמורגשת במיוחד יום אחרי, בשעת כתיבת שורות אלה, כשאני מתקשה ללכת לכל אורך היום, עקב כאבים חזקים בשרירים. משהו שכבר זמן רב איני זוכר שכמותו.

שביל מופלא נמתח לאורך קירות המצוק רגע לפני הנפילה החופשית

בתום החלק התלול, הכי קל זה להרים ראש ולהתחיל להתבונן סביב. זה גם הכי כיף. בעיני, כאן מגיע הדובדבן האמיתי במסלול. הנוף הופך ל"ירחי" משהו. הפעם אתה לא צופה מלמעלה אלא נע בשביל בעל אלף צבעים. גווני אדום, צהוב וכתום, דיונות חול שהופכות לגבעות ותצורות סלע אין סופיות. ובתוך כל היופי הזה, בבוקר הכל כך מוקדם, רק אני לבדי. הרגשה מדהימה שהמילים מגבילות בתאורה. ממול בולטת כמו מגדלור, גבעת חרוט הידועה בצורתה…החרוטית. השביל נע לכיוונה והריצה מהנה בירידה מתונה, למרות הארבע ראשי שכבר מתחיל להציק. בשלב הזה כבר נמאס לי לצלם ואני שומר את המראות לעצמי, נהנה מהתנועה הבלתי פוסקת. נשפך לנחל ארדון ומתחיל בטיפוס המתון שיקח אותי חזרה למאהל. עוד קצת צבעים, מבט אחרון אחורה למקטע הכל כך יפה הזה ואני כבר בחניון יום שמהווה את אחת מנקודות ההתחלה של המסלול הזה. קשה להכיל את היופי הזה. אני נשאר עם החוויה, תודה קטנה בלב, ושמח על הבחירה הזאת. לפני יותר מעשרים שנה טיפסתי בפעם הראשונה והיחידה על הר ארדון בטיול רגלי עם חברים. אינני זוכר כלום מהטיול הזה, ולמרות אפס הזיכרונות בחרתי בכל זאת לרוץ להר ארדון, כי אולי "יש שם משהו". היה שם הרבה מאד.

המשך היום בשיטפונות בנחל פארן וטיול בקניון עדה – מומלץ

אני קורא תמיד על ה"תוכנית". תוכנית האימון הקדושה, שהפכה לדת עבור חלק מהאנשים. "תיצמד לתוכנית" הם קוראים ואני חושב על זה לא מעט בזמן האחרון. התוכנית טובה כדי להביא אותך למקומות חדשים ונועזים, אבל צריך להיזהר לא לאבד בתוכה את הריצה. ה"תוכנית" שלי לא כללה ריצה של 14 ק"מ במכתש רמון, אבל בשלב הזה אני מעדיף להיצמד לשבילים טובים ולא לשום דבר אחר.

הכי קל היה לחזור, כי היה שם עוד יום שלם של שבת. יום של משפחה, שיטפונות בפארן, מסלול מקסים של הליכה במדבר. הכי קשה היה לקום יום למחרת, לבוקר חשוך, עירוני ואפרורי. קשה לצאת לקור ולרוץ שוב, על האספלט הפעם, סתם על מדרכות. הכי קשה, אבל גם את זה עשיתי. כי בסוף, כל ריצה היא סוג של רווח.

השראה

בגיל 46, לא נראה לי שאני עוד חולם את החלומות שלי דרך ההישגים האדירים של אחרים. אבל הם משפיעים. הם השפיעו. כנראה שבתת מודע, העובדה שאנשים רגילים, כמוני אולי, עמדו באתגרים פיזיים עצומים, עזרה לי לעשות את הצעד הראשון. לא מרגיש צורך לחקות אותם אבל הם נטעו כנראה זרע שהצליח לבצבץ.

הראשונה היתה Jill Homer, בחורה שללא ספק הייתם מגדירים אותם כ-Your Every Day Girl. במסגרת הנסיעה לאלסקה ניתקלתי בבלוג שלה, ואז קראתי שני ספרים שלה. אחד התמקד בעיקרו במירוץ המפרך של ה-Id Tarod. השני אף מדהים יותר, על הדרך שלה ב-Tour Divide האימתני. מאז היא עברה גם לרוץ ולמירוצי סבולת מרובי קילומטרים ומרובי ימים אם אפשר. מסתובבת באמריקה הרחבה ואירופה, משתתפת במירוצים וכותבת על זה. סיפור יפה. בהמשכים.

ג'יל הומר מתאמנת. תמיד לקראת הפרוייקט הבא.

לפני המרתון החלטתי להשקיע קצת בהכנה מנטלית כמו שקראתי שאחרים עושים. הורדתי בוחטה של סרטים ובדרך לתל אביב וחזרה הייתי רואה אותם.

הסרט הראשון שהרשים אותי היה על Steve Prefontaine, רץ אמריקאי בשנות ה-70, שלבושתי לא שמעתי את שימעו עד לזמן הסרט. הוא התמחה ב-5000 מ', היה עשוי מחומר של אלופים, פיספס את הזהב במינכן במירוץ הרואי ואחד הגדולים בהיסטוריה האולימפית ואולי בכלל. הוא החזיק בכל השיאים האמריקאים למרחקים בינוניים עד 10,000 מ' ונילחם למען זכויות האתלטים החובבים, אז עוד היה דבר כזה, על מנת שיחיו בכבוד ויוכלו גם להמשיך ולהשתתף באולימפיאדות. מת מוות טראגי בתאונת דרכים בגיל 24, קצת לפני שיכול היה לחזור למונטריאול ולהתמודד שוב על הזהב. הסרט מעניין ועשוי טוב, עם שילוב קטעים תיעודיים ושחקנים. מעביר יפה את רוח הדמות. יש גם את הנקודה הישראלית, עם הטבח באולימפיאדת מינכן וההשפעה השלילית של האירוע על פריפונטיין.

דרך אגב, גם אם אתם לא הולכים לראות את הסרט המלא, קחו לכם כמה דקות וחפשו את המירוץ האולימפי במינכן 72 ל-5000 מ'. סרט מתח אמיתי בכמה דקות.

חזק ממנו הוא הסרט העכשיווי יותר על הפרוייקט של דין קרנזס האמריקאי. קרנזס, רץ אולטרה מרתון שכתב ספר מאד מצליח ב-2004 והפך למודל חיקוי אמריקאי בתחום הריצה. הסרט מתאר את הפרוייקט המדהים של לרוץ 50 מרתונים ב-50 ימים רצופים כאשר כל אחד מתרחש במדינה אמריקאית אחרת – תוך כיסוי מלא של האומה. ללא ספק מדובר במכונת יחסי ציבור משומנת אבל בכל זאת התרשמתי מהדמות, מהיכולת שלו לחבור ולחבר אנשים, לשמש להם השראה אדירה. בסוף, בניו יורק, כשהפרוייקט מסתיים והוא נשאב לתוך הוואקום שאחרי – לא מפתיע שהוא מחליט לרוץ עוד איזה 1500 מייל לא רשמיים לקינוח על מנת לחזור לנקודה שממנה התחיל, סנט לואיס, מיזורי.

האיש מרשים, חיובי, יכולת התיקשורת שלו מופלאה והסרט קולח ומעניין משובץ בהמון סיפורים קטנים שלו ושל אלה שמצטרפים אליו לריצות בפרוייקט הגרנדיוזי הזה, הנתמך לוגיסטית בצורה מרשימה ע"י North Face, ספונסורים שלו.

נסו לחשוב על זה רגע, חמישים מרתונים מדי יום ברציפות, עם נסיעות בד"כ, חלקן מתישות, עם שיחות אינסופיות שהוא מנהל בכל ריצה עם המשתתפים, עם סבלנות לא ניגמרת לצילומים וחתימות לאנשים אחרי כל ריצה. עם כל זה, במרתון האחרון, בניו יורק, המרתון הגדול מכולם, הוא מסיים בערך ב-3 שעות. נכון, זאת העבודה שהוא בחר לעצמו, אבל הי….יותר קל להיות דוגמנית בגדי ים.

באמת מופלא. הסרט נמצא כולו ביוטיוב, בחלקים, או בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.

כמובן שאי אפשר בלי להזכיר את Born To Run, הספר האגדי שנתן לריצה בעיטה אדירה קדימה מחד והמציא מחדש את סגנון הריצה המנימליסטי, מאידך. הספר משובץ בסיפורים צדדיים ותאוריות מסקרנות על ריצה טבעית, בתוך סיפור המסגרת העיקרי על שבט האצנים המקסיקני המופלא. ספר נחמד, בהחלט מעניין, אם כי לא הייתי מגדיר אותו כאיזו פיסגה יוצאת דופן, בניגוד אולי לרוב העולם. יש כאן סגירת מעגל לסרט על פריפונטיין. אחד ממקימי Nike, המתואר בספר, הוא הוא המאמן האגדי שאימן את סטיב פריפונטיין והביא אותו למקומות יפים. בסרט רואים איך הוא מייצר לו נעליים כל הזמן, וגם חוטף קורטוב של לעג על הסמל המסחרי דמוי המגל שהוא מצמיד לנעליים. כנראה שהחיידק הזה לא עזב אותו וכל השאר, היסטוריה, נעלי ריצה ולוגו של נייקי.

הספר הזה, יחד עם קבוצת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק, עוררו בי המון סקרנות לנסות ולראות האם באמת יש משהו בריצה מינימסליטית עם נעליים פחות משככות. התחלתי מתוך סקרנות גרידא ובינתיים מצאתי את הנעלים הנוחות ביותר בעולם. לי לפחות. אבל על כך בפוסט אחר.

Into The Wild

מפרץ ה-Turnagain, דרומית לאנקורג' בואכה חצי האי קינאי

הרגע בו יצאנו את פתח החניון באנקורג' כשפנינו דרומה לחצי האי הקינאי הוא רגע מדוייק של אושר רב שמילא אותי. הנסיעה דרומה על ה-Seward Highway היתה התגלגלות של ציפייה, בעצם ההכרה שלא רק שנחתנו באלסקה אנחנו גם יוצאים אליה ממש עכשיו. אנקורג' עצמה, למרות פשטותה, הבנייה הנמוכה, מרגישה עירונית מדי, אמריקאית מדי, כל מה שנימצא בניגוד גמור לסיבה אליה יצאנו לדרך הזאת. אבל טוב שהיא קיימת.

והטבע לא מגיע בטיפטוף. לפתע פתאום הכביש ניצמד לחוף ואתם נוסעים לאורכו של מפרץ ה-Turnagain. כמה פעמים הסתכלתי על צורתו המאורכת במפה וניסיתי לדמיין איך זה יראה כשניסע שם? כמו תמיד, התמונה שבראש שונה מאד מהמציאות. המים במפרץ נוצצים, ההרים ממול מצויירים בכתמי שלג (קרח בעצם) וכל טיפת קרקע מכוסה ביערות עצומים על מדרונות תלולים. זאת אלסקה. לכאורה תמונה אחת אבל היא חוזרת בעוד ועוד צורות, מראה שלא מעייף אותך לרגע ותמיד מגלים בו משהו חדש, עוצר נשימה או מרגיע. השלווה של להיות במרחבים האלה, להרגיש אורח ורק להתבונן, תופשת אותך מהר מאד ואתה רק מרגיש צורך להשתתק, לא להפריע למראה הזה.

נחמד לנו כאן. לא רוצים לזוז מהיופי הזה. שפל במפרץ

אנקורג' קיבלה אותנו בגשם אבל ביום הזה שיצאנו אל חצי האי קינאי,השמים היו כחולים ויפים והמון עננים מצויירים רק שיפרו את התמונה. מזג האוויר הוא עניין של מזל, אבל אנחנו קיבלנו הכל באהבה, טיפות, עננים קלים, עננים כבדים, רוח וכמובן שמש חמימה. לכל מזג אוויר יש את היופי שלו ולא הצטערנו על כלום.

לאורך המפרץ יש נקודות עצירה נהדרות שמאפשרות גלישה לחוף והתבוננות. ה-Beluga point המפורסמת ואחרות. המפרץ נמצא בשפל הרבה זמן מהיום וממש רואים את נסיגת הים שמשאיר אחריו חול בוצי וטובעני. פעמיים ביום מגיעה הגאות בצורת גל מפתיע. אפשר לדעת בדיוק את זמני הגאות אבל כשאתה נמצא בתנועה קדימה עם מסלול מוגדר ותחנות להגיע, אין זמן לחכות לה.

Beluga point. לא סביר שתיראו שם כזה אבל מי יודע

אנחנו מתמהמהים בנסיעה, מתלהבים מהכל וכשמגיעים לתחנה הראשונה שלנו, הפלגה לקרחון Portage, מגלים שפיספנו את הספינה האחרונה שיוצאת ב-16:30, ממש בכמה דקות. לא נורא, החזרה מחצי האי היא באותה דרך, יש הזדמנות נוספת בחזור.

ממשיכים למנהרה הארוכה באמריקה, הכביש היחיד המוביל ל-Whittier. המנהרה חד כיוונית וכל חצי שעה מאפשרים לכיוון אחר לעבור. מדי פעם גם עוברת שם הרכבת. הנסיעה במנהרה קצת מפחידה עם הקראוון. הכביש צר, המנהרה ארוכה, התאורה חלשה יחסית ופסי הרכבת "מרדרדים" מדי פעם את גלגלי הרכב. זו חוויה נחמדה וכדאי להתמקד בה כי ביישוב עצמו אין הרבה מה לעשות, אבל לא צריך הרבה: טיול קל בנמל העמוס ספינות קטנות, קצת חנויות מזכרות וכמו שימשיך להיות במשך כל הטיול, מראות שלא מפסיקים לרגש.

האור בקצה המנהרה שמגיעה ל-Whittier. בנאלי אבל מתאים בול

מתחילים גם להבין את התופעה של הסירות המתניידות; כמו שבארץ תראו אופניים נישאים לרוב על המכוניות בדרכם לשבילים שונים ואתרי נופש, באלסקה המכוניות מושכות אחריהן סירות. קטנות, בינוניות וגם גדולות. במקומות רבים יש חניונים גדולים בהם נישארות הסירות על הטריילרים שלהן ובעליהן נעלמים ל"השד יודע לאן", כנראה מדובר פשוט באזורי איחסון. הסירה היא כלי בלתי ניפרד מתושבי אלסקה ומשמשת בעיקר לדיג וסתם מה שניקרא recreation.

אנחנו בדרך לאגם הקינאי ולחניון ה-Quartz Creek עליו יש המלצה משובחת בספר של נטע דגני. משמח להגיע לחניון המוזמן מראש, לראות את השלט המבשר עליו כמלא ובכל זאת להגיע בדיוק לשטח החנייה שבחרנו במחשב כשהשם שלנו מתנוסס עליו והוא מחכה רק לנו. מה יש לומר, אמריקה. כמו שכבר ניכתב, מדובר בחניון השייך לרשות היערות ובדומה לאחרים כאלה הוא אכן נחמד וכיפי. מצד אחד ה"נחל", ה-Creek. מצד שני האגם. באלסקה אינספור Creeks. כל קריק כזה גדול בדרך כלל מנהר הירדן שלנו ולכל קריק יש גם שם. חניון קראוונים שמכבד את עצמו דואג ל"היצמד" לקריק ולאמץ לעצמו את שם הנחל. כך ה-Quartz Creek campground ואחרים.

נהנים מחנייה "פראית" למדי ללא חיבורים, פינה שקטה ומיוערת, מדורה ראשונה ומנגל ראשון. לא שמנו לב אבל הטיול ממש התחיל כנראה.

רכבת אלסקה מגיעה ל-Whittier. המסילה עוברת במקומות מדהימים בכל מקום שפגשנו בה

לילה ראשון וחניונים בכלל

אחת ההתלבטויות שלי היתה איפה לבלות את הלילה הראשון עם הקראוון. בלחץ המחשבה על זה שאנחנו נוסעים ב"עונה הבוערת" ניסיתי להזמין מראש כמה שיותר חניונים ללינה בקראוון. הלילה הראשון הוא משמעותי כיוון שזו ההזדמנות הראשונה לוודא שכל המערכות פועלות כמו שצריך לפני שמתרחקים מחברת ההשכרה לתוך הטיול. אם משהו חיוני לא תקין יהיה הרבה יותר קל לטפל בזה ע"י קפיצה לחברה מאשר להשתמש בשרותי החירום שלהם. אי לכך ההמלצה בדרך כלל היא לישון בעיר ההשכרה. אני לעומת זאת, עם קוצים בתחת, והיה לי ברור שאחרי 24 שעות בעיר אני כבר אתחרפן מרוב רצון לצאת אל הטבע, into the wild. בכל זאת החלטתי להזמין מקום בחניון בתוך אנקורג' וללכת על בטוח.

כמה דברים על זה – ראשית, לנו זו היתה החלטה מצוינת. זה היום הראשון המלא באלסקה והג'ט לג עדין בעיצומו. אתם אחרי שנת לילה קצרה כנראה, שעות ארוכות של קבלת ובדיקת הקראוון ועוד שעות ארוכות ומתישות בהצטיידות. הגענו לסוף היום באפיסת כוחות מוחלטת ובירכנו על זה שלא צריך ליסוע יותר מדי למקום הלינה.

Ship Creek Campground. חניון נחמד

מעבר לזה – החניונים באנקורג' מאד יקרים, אבל בכל מקרה חניונים פרטיים באלסקה הם יקרים. לחיבורים מלאים תידרשו לשלם 40-50$ ללילה בעונת הקיץ. אלו המחירים שאנחנו ניתקלנו בהם. השתדלתי לבחור חניון שיהיה ירוק עד כמה שניתן ולא יסבול מעודף אורבניות. לאחר קריאה של כמה אפשרויות (ואין יותר מדי באנקורג' ממש) החלטתי לנסות את חניון Ship Creek. החלטה מאד מוצלחת. החניון נימצא קרוב מאד למרכז העיר אבל יחד עם זאת במקום שקט וירוק להפליא. המקום נעים מאד ויש בו את כל השרותים הסטנדרטיים וחיבורים מלאים. מחירו היה 49$, הגבוה ביותר ששולם באלסקה, אבל העברנו שני לילות נעימים במקום, אחד בהתחלה ואחד בסוף. כדאי לדעת שלא ניתן להדליק מדורות בתוך השטח העירוני של אנקורג' כך שאם מתכננים לעשות מדורת פרידה בסוף הטיול זה חייב להיות בחניון מחוץ לעיר.

על חניוני אלסקה: החניון באנקורג' היה יותר מחצי ריק ולאט לאט הבנו שלפחות בזמן שאנחנו נימצאנו באלסקה אין כמעט בעייה של מקום בחניונים. למעשה רוב ההזמנות היו מיותרות אם כי לא תמיד אפשר לדעת. ובכל זאת, יש שלושה סוגים של חניונים: פרטיים, שייכים לרשות ציבורית כלשהיא כמו המדינה או שרות היערות והסוג השלישי: "דו­רי דורי", לינה בשטח הפראי, במקום שלא כתוב בו שאסור לחנות בלילה.

לישון בר בשטח זו תמיד אופצייה ויש מקומות שזה ממש כיף לעשות את זה. לא בחניונים של מרכזי קניות למשל. החניונים הציבוריים הם היפים ביותר. הם יושבים על קרקע ציבורית כמו יער לאומי ומאורגנים כך שלכל קראוון פינה פרטית משלו מוקפת יער ומבודדת למדי. החניונים האלה יושבים במקומות הכי יפים והם מדהימים בדרך כלל ומספקים את החוויה המושלמת ללינת לילה. בחניונים האלה אין בדרך כלל חיבורים, לפעמים יש תחנת ריקון (dump station) שמאפשרת להביא את הקראוון למצב מושלם (ג'ורה מרוקנת, מי שתייה מלאים). לחניונים האלה יש את הביקוש הכי גדול ובסופי שבוע הרבה מהם מוזמנים מראש ודי קשה למצוא מקום פנוי. אנחנו למשל הזמנו מראש שני לילות ב-Quartz Creek Campground קרוב לאגם קינאי והחניון היה מלא לגמרי בשניהם. לעומת זאת באמצע השבוע ניכנסנו לחניון מדהים אחר על אגם הקינאי ללא הזמנה והיינו כמעט לבד. המחיר בחניונים כאלה הוא כ-18$ אותם משלשלים במעטפה מיוחדת לתוך עמדת תשלום הנימצאת בכניסה. בשביל זה צריך תמיד להצטייד בכסף מזומן. את התשלום יש לבצע חצי שעה לאחר הכניסה לחניון אחרת עלולים לקבל דו"ח. בדרך כלל לכל חניון יש אחראי (host), שגר במקום ודואג לבצע בדיקה ולאכוף את החוקים שצריך לשמור.

עמדה לתשלום עצמאי בחניון יער על אגם הקינאי

החניונים הפרטיים כאמור הם היקרים ביותר. בדרך כלל לא מדובר במקומות מרנינים. זה עסק כלכלי. יש שטח אדמה מוגבל, שלא כמו ביערות העצומים, והמטרה לדחוס כמה שיותר קראוונים על השטח הזה. מקומות החנייה צמודים, ללא פרטיות (אלא אם החניון די ריק). הרבה פעמים יש נחל צמוד אז אפשר לבקש מקום "creek side" כדי לשפר את איכות החנייה. מה שכן יש במקום שרותים הכרחיים כמו כביסה ואינטרנט (אם אתם ממש לא מצליחים להיתנתק מהמייל) או פחות הכרחיים כמו שרותים ומקלחות. אנחנו היינו חייבים לכבס בקצב ככה שנאלצנו מדי כמה ימים לחנות בחניון פרטי כדי לצמצם את מלאי הכביסה המלוכלכת שאיים להציף לנו את שטח המחייה המצומצם ממילא. גם קליטת טלפון סלולרי זמינה יותר בחניונים הפרטיים ואינה קיימת בחניונים הנידחים, ה"פראיים" יותר, הנמצאים בלב הטבע.

אין ממש שום סיבה מעשית לבלות בחניון פרטי עם חיבורים מלאים כל הזמן. בעינינו זה היה מיותר למדי. גילינו שעם בקרת מים טובה אפשר לבלות גם שני לילות ללא מילוי מחדש, אפשר לדלג על מקלחת כל כמה לילות, סך הכל מדובר בקיץ נעים באלסקה, ולא בסאונה של מישור החוף המהביל הישראלי. החשמל היחיד הנידרש בדרך כלל הוא תאורה ולזה המצבר של הרכב מספיק בהחלט לכל הערב בלי בעיית התרוקנות. לבישול במיקרו אפשר להפעיל את הגנרטור לכמה דקות לפני "שעת השקט" (בד"כ 10 בלילה). החימום, שעבד אצלנו לא מעט בלילות (כן, כאלה אנחנו, מפונקים בנושא הרגישות לקור), פועל מצויין גם ללא חשמל ייעודי. גם המחשב, הנידרש להקרנת סרטים ודברים נוספים, יכול לעבוד באמצעות ממיר משקע המצת (12V) לזרם חילופין. פריט הכרחי שניתן להשאיל מחברת ההשכרה (תמורת תשלום נוסף) או להביא מהארץ. אפשר כמובן לטעון באותה צורה את הטלפונים הסלולריים, אייפוד וכד'. במהלך היום תמיד אפשר להיכנס לחניון פרטי ולהשתמש בשרותי הריקון ומילוי המים תמורת תשלום סביר (8-10$). זה לא עניין של חיסכון רק, פשוט הרבה יותר כיף לישון בפינות המופלאות שיש בהן חניונים חסרי חיבורים.

ברבים מחניוני היער תיתקלו במשאבות המים הידניות, הכאילו עתיקות. הן עובדות ויוצאים מהן אחלה מים

הצטיידות

יש לכם כבר את הקראוון ביד, אלסקה האמיתית סוף סוף במרחק נגיעה ובמקום לצאת אל המרחבים המדהימים אתם נאלצים לעצור להצטיידות באחת ממפלצות הצרכנות האמריקאיות. אנחנו בחרנו בוול מארט, הקרוב לחברת ההשכרה.

זו אמנם תזכורת מעניינת אחרי איזה 12 שנה שלא הייתי באמריקה, לראות שוב את אפשרויות הרכישה הבלתי  מוגבלות שיש בארץ הענקית הזאת אבל מהר מאד אני מגיע לאפיסת כוחות וכך היה בכל ביקור נוסף שעשינו בסופרמרקט להצטיידות המשך. הכי כדאי לבוא עם רשימה מאורגנת מראש, אבל גם זה לא ממש יקל. מול כל מצרך אתם נאלצים להתמודד עם אינספור מותגים המציעים אותו, כאשר בניגוד לארץ, בה התרגלתם לצרוך דברים מאד ספציפיים, כאן אתם נידרשים להיכרות חדשה עם רוב המותגים ולהתלבטות האינסופית מה לבחור. עשרות סוגי עוגיות, רטבים לפסטה, בשרים ועד ועוד ועוד. כמעט כל מחירי המזון יקרים יותר מבישראל. משמעותית בדרך כלל. קחו בחשבון שכמעט כל דבר נידרש בהובלה יקרה מאד לאלסקה. מעט מאד דברים קיימים מקומית. למשל, במשך 3 שבועות לא ראינו שום שדה חקלאי, רק יערות הרריים ופה ושם מגרשי גולף. כל הירקות והפירות מגיעים מרחוק וזה מתבטא במחיר.

התעלומה האמיתית היא איך זה שבמדינה שחיים בה בסך הכל פחות ממיליון איש יש כמה וכמה מרכזי הצטיידות ענקיים שגדולים מכל מה שאנחנו מורגלים כאן בישראל. לא ברור איזה זה מסתדר כלכלית להחזיק את כל העסקים האלה, אבל אין שום בעייה להגיע לעיר קטנה ולמצוא וול מארט ענק אחד ומצידו השני של הכביש המתחרה Fred Meyer במרכז לא פחות גדול.

אין כמו להעביר את הנסיעה בקצת שינה טובה בשלל תנוחות

המלצה חשובה שקראנו היתה להשתמש במי שתייה מבקבוקים. פשוט, לא תמיד ברור מה עבר על מיכלי הקראוון ואיזה מים ניכנסו לשם, למרות האזהרות וההדגשים על מילוי מי שתייה בלבד. מה שכן, מי השתייה בברזים של אלסקה היו ממש בסדר מבחינתנו ולכן מלבד הצטיידות ראשונית בכמה בקבוקי גלון ובקבוקים קטנים לטיולים, הקפדנו למלא שוב ושוב את אותם הבקבוקים מהברזים הרגילים. סוג שתייה נוסף הוא כמובן הבירה של הערב. הקפידו לא לשתות בכלל קרוב לזמן נהיגה. האזהרות חמורות ואתם בטח לא רוצים לקלקל טיול ניפלא בהסתבכות עם רשויות החוק המקומיות. משקאות אלכוהולים נימכרים בניפרד בכל סופר במתחם המיועד רק לכך. אין כמו לשתות תמיד את הבירה המקומית. הבירה הנפוצה באלסקה היא של Alaskan. בירה בשלל סוגים בעלי שמות מפתים ותוויות צבעוניות. מאד מתאים להלך הרוח האלסקי לדעתי. אם אתם מגיעים ל-Juneau, תוכלו גם לבקר במבשלה.

נקודה חשובה נוספת היא הדלקת מדורה. כמעט בכל חנייה אפשר לעשות מדורה. הילדים, כידוע, חובבי אש ובמיוחד מרשמלו על האש. הדלקת מדורה למאותגרים כמוני, היא לא משימה פשוטה במדינה רטובה למדי כמו אלסקה. הצטיידנו בנוזל מדליק פחמים (לא הכי יעיל להדלקת מדורה אבל עושה אש גדולה וזה מרגיש טוב), וגפרורים עבים מיוחדים להדלקה. הם בוערים הרבה זמן ועושים עבודה לא רעה. הפריט הכי חשוב הוא…גרזן. חבילות העצים למדורה שרוכשים מכילות בולי עץ לא מספיק דקים וקשה להם לתפוש אש. גילינו במהרה שלפצח אותם זה ממש הכרחי. גרזן של 10$ עושה אחלה עבודה ואפילו סחבנו אותו חזרה לארץ.

לידע כללי אומר שלהדלקה הראשונית אתם צריכים זרדים דקים. ביערות אלסקה שאינם שמורות טבע (National Forests) מותר לאסוף את מה שעל הריצפה וגם את הזרדים הממש תחתונים בעץ ניתן לתלוש (הם בדרך כלל לא ירוקים ויבשים אפילו בימים גשומים). בנוסף, יש קליפות עצים שניתן לקלף אותן. הן ממש מתנהגות כמו נייר, ומשמשות כמדליק ראשוני פופולרי. העץ מצמיח את הקליפה מחדש.

דבר חשוב אחרון – ישנה מסורת בלתי כתובה של העברת ציוד שלא השתמשתם בו לתיירים אחרים שבדיוק מתחילים את חופשתם. זה קורה בחניון חברת ההשכרה כשאתם מקבלים את הקראוון. אנחנו שמענו דפיקה בדלת וילדה חמודה שאלה אם אנחנו רק מתחילים את החופשה. היא נתנה לנו שני מיכלים של ספריי נגד דובים (על כך בהמשך) וחשוב מכך את ה-Milepost. אנחנו העברנו הלאה המון ציוד מזון שנותר לנו, עצים למדורה שלא הספקנו לשרוף, את שני ספרי הקופונים שלמרות שניצלנו מהם לא מעט, הכילו עדין המון קופונים שווים וכמובן את ספריי הדובים וה-Milepost  שקיבלנו.

ה-Milepost הוא ללא עוררין המדריך החשוב ביותר לטיול באלסקה. בזמן ההכנות יצא לי לבדוק גירסא אלקטרונית שלו שהורדתי. הספר נראה לי קשה להתמצאות ולא ברור בכלל. החלטתי שלא שווה לי להשקיע 30 דולר ברכישתו. מקסימום נישתמש בעותק הדיגיטלי שלי. ובכן, טעות גדולה. הספר הזה שימושי בצורה בלתי רגילה. כשאתם נמצאים בשטח, על הכבישים, המדריך הזה הופך פתאום מובן להדהים ומקור אינפורמציה אינסופי. השימוש בו פשוט מאד ואין לו שום ערך בתור קובץ על המחשב. פותחים אותו כל הזמן וגם את הזמן ב…שרותים מנצלים ללימוד חומר חיוני. קיבלנו את הספר חדש ומנצנץ והעברנו אותו הלאה מרופט, מקומט מרוב שימוש וגם חסר כמה דפים שגל תלש להנאתו. שווה לבדוק גם בחברת ההשכרה אם אין עותקים שאנשים השאירו בסוף הטיול ובמקרה הכי גרוע – שלמו 30 דולר על עותק חדש. לא תיצטערו. אנחנו מצאנו בו גם קופון שך 20$ לשימוש בחנות מחנאות גדולה. היות ותיכננו להצטייד באוהל משפחתי עם החזרה לישראל, זה היה שימושי במיוחד.

ה-Milepost האלסקי על אחד מסמלי התעשייה המוכרים שלנו. אכן, גאווה ישראלית

מכונה מופלאה

Great Alaskan Holidays. ממש אהבנו אותם! כל מילה כאן היא אמת לאמיתה

להתרגל לקראוון לא לוקח הרבה זמן. לא אומר שהנהיגה הופכת חוויה מהנה אבל קשיי ההתחלה נעלמים מהר ולומדים לחיות עם הסירבול והכבדות. באותה מהירות גם מתאהבים במכונה המופלאה הזאת. זה קרה לכולנו. המכונה הזאת מתוכננת כל כך נהדר כדי להיות בית, גם לתקופות לא קצרות. כל כך הרבה מחשבה ואבולוציה נראים בכל פינה וזה בהחלט מורגש והופך את השהות למהנה במיוחד. זה מעין קמפינג משודרג מאד. לא מתאים לכל אחד, אבל מי שמתחבר – החיבור הוא מופלא.

מה יש שם? ארונות לרוב לאיחסון כל דבר, מטבח מצוייד עם כיריים תנור אפייה (פועל על גז), מיקרו וכמובן מקרר מצויין. אמבטיה שבהחלט מספיקה לאנשים קטנים (כמונו). אני למשל לא התקלחתי ולו פעם אחת מחוץ לקראוון. התאים לי בול. טלביזיה עם DVD (בחניונים פרטיים תוכלו להתחבר לכבלים אם תירצו), הכולל גם חיבור חיצוני ל-USB. מערכת סטריאו עם רמקולים מכובדים שמאפשרת מוסיקה משובחת בכל החלל בזמן נסיעה (חיבור ישיר למכשירי Apple או סתם התחברות עם כבר Aux רגיל).

הילדים אהבו בטירוף את השינה למעלה, מעל מושב הנהג. הם גם בילו שם לרוב בהשתוללות ומשחקים. פינת הישיבה במטבח שירתה אותנו לרוב הארוחות וגולת הכותרת בקראוונים של Great Alaskan היא החלל הניפתח בלחיצת כפתור המרחיב את שטח הישיבה בצורה שמרגישה מאד משמעותית. כיף גדול.

מכונה מופלאה. מאורגנת בצורה מצוינת

בכלל, Great Alaskan היא כמעט ללא עוררין החברה המובילה באלסקה להשכרת קראוונים. זה אמנם לא מדעי, אבל מתחושה ומראה עיניים, אתם קולטים שהקראוונים שלהם נמצאים בכל פינה ברחבי המדינה הענקית הזאת, הרבה יותר מכל חברה אחרת. ולא בכדי. הקראוון  שקיבלנו היה מצוחצח ונקי והרגיש מאד חדש. הכל עבד בצורה טובה ולא היתה לנו ולו תקלה אחת במשך כל הטיול. יש מספר חירום אליו אפשר להתקשר 24 שעות במידה וחס וחלילה יש בעייה אבל לשימחתנו לא ניזקקנו לו. החלק המבאס שקראנו עליו בהכנה לטיול, שהוא ניקוי הקראוון לפני ההחזרה, נחסך מכם, היות והוא כלול במחיר ההשכרה כאן. לנו זה היה מאד משמעותי כי עם 3 ילדים במשך 3 שבועות וערימות הברחשים והיתושים שניטבחים על קידמת הרכב בנסיעה, החזרת המצב לקדמותו בסוף הטיול נראתה משימה מחרידה. כמובן שניקינו, טיטאנו ואירגנו ככל יכולתנו אבל אתם יודעים שלא יחפשו אתכם בפינה ואכן כך היה.

בנוסף, עלויות המצעים הנוספים נמוכות למדי (שילמנו 19$ לסט הכולל כרית שני סדינים ושתי שמיכות) וזה חוסך את הצורך לרכוש אותם בוול מארט ולהיפטר מהם בסוף הטיול. בתקופת ההכנות הצלחנו גם לזכות בשובר של 100$ להצטיידות. זה אמנם לא כולל מצעים אבל לקחנו המון עצים למדורה (אפשר לקנות בכל פינה גם ככה), מנגל נייד על גז שהיה להיט מטורף וחוסך התעסקות מעצבנת עם פחמים, טוסטר פרוסות (מצויין לחובבי הז'אנר) וכיסאות מתקפלים (שימושיים בחניונים לא מסודרים).

ל-Great Alaskan יש הצעה נחמדה המאפשרת לכם לבלות את הלילה הראשון שלכם באלסקה בקראוון אצלם בחניון, כאילו היה זה בית מלון. זה חוסך את ההתניידות משדה התעופה פעמיים ואירגון המזוודות במלון ואחר כך מחדש בקראוון. כמובן שזה לא חינם – מדובר בעלות לילה נוסף בקראוון השווה פחות או יותר ללילה במלון זול באנקורג'. אני ממליץ לוותר – אחרי בילוי של מעל 24 שעות בדרכים אין כמו מיטת מלון מפנקת ואמבטיה גדולה ונוחה. במיוחד עם נושא הקראוון חדש לכם. תשאירו את לימוד הקראוון וההתעסקות עם המיכשור שלו ליום המחרת – עדין עייפים אבל יותר רעננים. גם מבחינת מיקום, Great Alaskan לא נמצאים מאד קרוב למקומות אכילה (תצטרכו ללכת ברגל) ובכלל מיקום משרדי החברה לא ממש אידאלי לבילוי לילה ראשון באלסקה.

עוד כמה דגשים חשובים – המכונה שותה דלק ללא מעצורים. משהו כמו ליטר ל4-5 ק"מ. הדלק אמנם זול יחסית לישראל אבל בסופו של דבר על פני כ-2000 מייל שעשינו הוצאנו כ-1000$ ואולי יותר על דלק.

הטיפ הכי חשוב כנראה מהבלוג של דוד פרנקל היה הכלים החד פעמיים. אנחנו עשינו לא מעט חניות ללא חיבורים וצריכת המים בסיטואציות האלה היא משמעותית. גם ככה יש כלים גדולים וסירים לשטוף, אז השימוש בכלים חד פעמיים לאכילה הוא אולי לא הכי ידידותי לסביבה, אבל בסיטואציה של הקראוון זה ממש חיוני.

לסיום – לא, הקראוון לא דורש התעסקות מסובכת מדי וכל נושא הריקון והמילוי הוא פשוט למדי והופך לרוטינה קצרה מדי יום או יומיים. כל השאר, כמו בבית. כשיש ילדים העבודה רבה יותר אבל בסך הכל הקראוון מקל מאד על הטיול ולא מכביד עליו. שרותים ומקרר צמודים הם נכס, במיוחד שמדובר בילדים קטנים ומבוגרים רעבים. רק לא לשכוח להביא או לקנות זוג כפפות גומי לטיפול בביוב ואתם מסודרים.

הלילה הראשון עבר בשלום. חניון ראשון באנקורג'

מתחילים

על ההתרגשות של הנחיתה ואחריה כבר כתבתי. עוד כמה מילים לסיכום המלון. Ramada Downtown באנקורג' הוא אחלה מלון. הזמנו גם אותו המון זמן מראש ככה שהמחיר היה מאד סביר ובהחלט קיבלנו תמורה לכספנו. צוות אדיב שכיוון אותנו למקומות שחיפשנו, השאטל חינם יוצא גם באמצע הלילה אל השדה ובזמן (כולם נותנים את זה אבל עליהם אני יכול להעיד). המלון לא מאד קרוב לשדה התעופה אבל התנועה באנקורג' נוחה למדי, למרות שיש בה רגעים עמוסים. היתרון הגדול שלו הוא הקירבה למרכז העיר – ביום האחרון בו היינו נטולי רכב היה נוח מאד לתור את מרכז אנקורג' ברגל בלי בעייה. יש בסביבה גם קניון 5^th Avenue Mall (ה-Apple Store יושב שם וגם חנות של AT&T לרכישת סים מקומי). את עיקר הקניות כדאי יותר לעשות במרכזי הקניות הגדולים הפזורים לאורך ה-Seward Highway ולשם כך נידרש רכב.

לאחר לילה של שינה טרופה וארוחת בוקר משובחת להדהים יצאנו במונית עמוסה עם כל מטלטלינו הרבים ל-Great Alaskan Holidays. מה שהם קוראים ה"איפוס", ניקבע לנו ל-10:30.

לא כל כך הרבה ציוד. עוד היה מקום למלא מלמעלה

האיפוס כולל צפייה בסרט של כחצי שעה שנותן תמונה מלאה על תיפעול הקראוון. אפשר לומר שבסיום הסרט רצינו רק לברר איפה חותמים וויתור כי את הסרט אפשר לסכם במילה אחת: "Damage". הסרט מציג את שלל האפשרויות לגרום נזק לקראוון (ויש הרבה כאלה) מכל זווית אפשרית ומזהיר את הצופה מפניהן חזור והזהר. על כל נזק, מאיימים הקריינים הרהוטים, תשלמו! אלא אם כמובן תרכשו את ההרחבה המורחבת לביטוח שתחסוך מכם את ההשתתפות העצמית המנופחת (1500$). היות אנחנו מצויידים בשני גורמי נזק פוטנציאליים אדירים (בן 10 חודשים, לועס הכל ובן 7 אנרגטי במיוחד שבועט תדיר לכל עבר) מצב היה בהחלט מדאיג.

מעבר לזה, כמות הפרטים המוצגים בפניכם בסרט היא עצומה. למי שזו לא הפעם הראשונה בקראוון צפוי עומס מידע אדיר להתמודד עימו. אנחנו גילינו במהרה שחצי ממה שהוצג בסרט נישכח. למזלנו, כל אחד שכח חצי אחר כך שיחד התמונה היתה עדין שלמה. למשל – אני זכרתי איך מרוקנים את הביוב, אבל לא זכרתי איפה אמור להימצא הצינור שמרוקנים איתו את הביוב. את זה דווקא חדוה זכרה, אבל היא לא ממש ידעה מה עושים עם הצינור הכחול (ובמהרה גם המסריח) הזה.

הרגעים האחרונים של סדר וניקיון בקראוון עד ההחזרה

מיד לאחר מכן עברנו לקבלת הקראוון. הצטיידנו מבעוד מועד ברשימה המפורטת של דוד פרנקל, המאלצת אתכם לעבור על כל פיפס בקראוון ולוודא את תקינותו. החברה מבחינתה עשתה את שלה עם הסרט וזורקים אתכם ישר למים הקרים של הקראוון. כל מידע נוסף שתירצו תצטרכו לשאול בצורה ספציפית. הבחורה הצעירה שזימנו לתחקיר מקיף על כל מה ששכחנו היתה מאד נחמדה אבל הסתבר שבשאלות הקשות יש לה מנטרה שאומרת משהו כמו "לא תידרכו אותי על הדבר הזה אז אני לא יודעת לענות"…היות ורוב השאלות שלנו היו קשות, היא נאלצה לזמן את ה-Tech guy שיפתור את החידות המורכבות כמו "איך לעזאזל מדליקים את התנור?" או  "למה לא יוצאים מים מידית הטוש במקלחת?".

אחרי כמה שעות מתישות של בדיקות מצד אחד וחפירות מצד שני ("יאללה אבא בוא ניסע כבר"), יצאנו לדרך. מה אומר, הנהיגה הראשונה במפלצת הזאת, קראוון של 27 פיט, קצת מאיימת. הכלי זז בכבדות, התמרונים קשים, הברקסים לא משהו (ההמלצה היא לשמור מרחק פי 3 ממה שאתם רגילים) וברברס אתם חייבים תמיד הכוונה מאחור כי הראות בעייתית. אחרי נסיעה איטית שלוותה בכמה וכמה דפיקות לב מואצות ונימשכה…כמה מאות מטרים, הגענו לוול מארט להצטיידות.

הבית שלנו ל-3 השבועות הבאים.

מה יש לה?

מה יש בה? באמת כל כך מיוחדת? יוצאת דופן?

השאלות האלה רדפו אותי 3 שבועות. האם אני סתם משכנע את עצמי שיש כאן משהו אחר? מה שונה כאן באלסקה בהשוואה לאירופה, למשל?

זה לא רק הנופים. הנופים מהממים בכל כך הרבה מקומות. אירופה אולי יותר יפה אפילו, יותר מצוירת, יותר גלויה, יותר מעודנת. כמו כלום.

אין לי תשובה מנצחת. ההרגשה היא הקובעת בסופו של דבר והיא מורכבת מאוסף נקודות סובייקטיבי.

מה יש בה? כל כך הרבה צבעים. כל כך הרבה יופי

הדרך. נסענו לקצה העולם. מעל 24 שעות בדרכים. הראש עובר מסע יוצא דופן שכבר בדרך מכניס אותך למוד אחר לחלוטין ממה שאתה רגיל.

הפראיות. המדינה הענקית הזאת, הגדולה פי 2 מהבאה אחריה בגודל באמריקה (טקסס), כמעט ואינה מיושבת. פחות ממיליון איש על שטח שהוא אולי כמעט פי 80 בגודלו ממדינת ישראל. אינספור נקודות בלתי נגישות, שטחים עצומים שלא נגעו בהם, לא סללו אותם, לא פיתחו אותם. ילידים ומקומיים שעדין מתקיימים בצורה הבסיסית ביותר, מציד. לא כי בא להם – זו הדרך הפשוטה ביותר וההגיונית ביותר עבורם.

חיות הבר – זה לא ספארי. לא תיתקלו בעדרים של חיות שיקפצו עליכם כל שנייה על הכבישים. אבל הן שם. אתה מודע בכל רגע לקיומן המוחשי מאד של חיות הבר. המתח התמידי של מפגש שיכול להתרחש בכל רגע אופף אותך כל הזמן. אם אתה גם צמא למפגשים האלה אתה מוצא את עצמך מוציא אינסוף אנרגיות בסריקה תמידית של צידי הדרך. זה משתלם. המפגשים נוצרים והם הופכים להיילייט אמיתי. ביבשה, בים וגם באוויר.

המרחבים – בעונה העמוסה ביותר, בחודשי הקיץ, לא פעם ולא פעמיים תימצאו את עצמכם נוסעים על הכבישים הראשיים באלסקה (ואין הרבה כאלה) די לבד. אף רכב לא יופיע במראה מאחוריכים הרבה זמן. לא תיתקלו בתורים מייאשים, סביר להניח שלרוב לא תהיה לכם בעייה למצוא מקום לינה. חוויה אדירה ליסוע בעונת השיא ולהרגיש קצת בודד בשטח.

הבדידות – כשאתה מחוץ לאחת הערים אתה מרגיש שיש לך הרבה ספייס. נראה שמי שבא לאלסקה לא מחפש את החברה אלא רוצה בעיקר להיות עם עצמו, עם משפחתו, עם הטבע. בישובים בקושי רואים את הבתים. הרחובות נמצאים במרחקים של מאות מטרים זה מזה ומובילים לתוך "הסבך", דרכי עפר שאתה מניח שבקצה שלהם יושבים הבתים, איפושהו. רק תיבות הדואר על הכביש הראשי מרמזות על זה. כבישים הנמצאים עשרות מייל ויותר ממרכזי אספקה סבירים, שלאורכם מתגוררים תושבים "בלתי נראים" המקיפים את עצמם בשלטי אזהרה נגד חדירה לפרטיות. ברור שכל יציאה שלהם לציביליזציה כלשהיא כרוכה במסע ארוך ושעות של נסיעה לפעמים.

הניגוד המוחלט הזה בין המקום הכל כך פראי הזה לבין העובדה שבסופו של דבר אתה באמריקה הגדולה והנוחה שיש בה הכל, מסחרר ומבלבל כל הזמן.

במהלך ההכנות קראתי כמה וכמה "התבכיינויות" על אלסקה. היום זה משהו שמעלה לי חיוך. אנחנו נועדנו לאלסקה וידענו את זה מהתחלה. זה היה כמו מפגש בין חברים ותיקים שמעולם לא ניפגשו. יחד עם זה אין ספק שמזג האוויר הוא מרכיב משמעותי בחוויה. בשלושה שבועות חווינו יומיים רצופים של גשם בלתי פוסק ומעבר לזה שמש, חמימות או סתם עננים, טיפטופים וקרירות נעימה. גם בשיא הגשם והערפילים לא הפסקנו לחייך. כל מזג אוויר הביא איתו מראה חדש ויפה. מצד שני אם יורד גשם שבוע שלם אולי מגיע הרגע שאתה הופך מתוסכל ועוין קצת. לנו היה מזל ויחד עם זה הסקרנות לראות את הסתו, האביב, וכן, גם את החורף המאיים – מלווה אותנו כל הזמן.

כבר מתגעגעים. כל היופי הזה.

Money Time

התנתקתי מכאן לכמה חודשים. העומס היומיומי הביא אותי לאבד חשק לכתוב. אבל, הזמן לא עוצר והסיבה לכל הבלוג הזה הגיעה. את השורות האלה אני כבר כותב במלון באנקורג'. מה שעדין נראה לא מציאותי. אנחנו כאן.

גל בפעילות לא שגרתית בטיסה

 

מהדרך לכאן מאד פחדנו. יום שלם של להיות בדרכים. עם גל הקטן, שהפך בחודש האחרון לתינוק אנרגטי מאד. לא היה ברור איך נתמודד בלי להגיע להתשה מוחלטת. אבל, לדרך יש חשיבות משלה ותרומה משמעותית בחוויה. השתדלנו לבוא עם הרבה אנרגיות חיוביות והכל עבר על מי מנוחות. גל היה מאד חמוד והתיידד היטב עם העריסה שלו המכונה Basinet. זה נכון שהיה צריך לתפעל אותו מדי פעם, אבל לא היו לנו סצינות של בכי אינסופי וקיטורים.

תום וגל זוחלים ב"מערות" המטוס

 

ברוכים הבאים לאנקורג' אלסקה

בסך הכל סיימנו את יום הטיסות עייפים אמנם אבל בהחלט עם טעם טוב. ישנו קצת בעיקר בטיסה האחרונה אבל בסך הכל היינו כמעט 24 שעות ואפילו יותר במצב עירות, עוברים משדה תעופה אחד למישנהו – סך הכל ארבעה. נתב"ג, פרנקפורט, סיאטל ואנקורג'. הכל ממש תיקתק, הטיסות התחברו להן זו לזו בצורה נעימה ובלי לחץ מיותר, כל המזוודות והציוד הגיע בשלום. הילדים היו מאד כיפיים ואי אפשר להגיד שהשתעממנו או סבלנו. מה שכן זה היה יום שעיקר הפעילות בו היתה כנראה אכילה. היו גם סרטים, זחילה ב"מערות" המטוס, מחבואים עם תום (כל פעם הייתי מתחבא לו בשרותים עם גל ואז יוצא וסופר אותו כשהוא בכלל מחפש אותי בחלק אחר של המטוס)

 

תחנה בדרך

אני ורוני עוד הספקנו לקפוץ לסיבוב ערב בקניון הקרוב: כרטיס סים לטלפון ב-AT&T, לצערי ללא דאטה שעובד משום מה רק כשקונים מכשיר שלהם. שאר השלישייה נישארה לחרופ במלון Ramada. במהלך הטיסה האחרונה לאנקורג' תום נכנס למצב זומבי. אי אפשר היה להעיר אותו כמעט והוא נירדם ברגע שהתיישב איפושהו – במטוס, בשדה בהמתנה להסעה למלון, בהסעה ולבסוף מייד במיטה בחדר. כמובן שהוא היה הראשון להתעורר ב-2 בלילה. גם גל לא נישאר חייב וככה אנחנו ערים מאמצע הלילה מחכים כבר ל-5 בבוקר, השעה שמתחילים להגיש את ארוחת הבוקר המעולה של המלון.

למדנו להכין וופל בלגי ניפלא במכשיר, נהנינו מבייגלים טעימים ובננות מצויינות. שתינו מיצים טעימים ונס קפה משובח שהבאנו מהארץ. דווקא קופסת הקורנפלקס שסחבנו מישראל נישארה בינתיים סגורה וחתומה.

רוני מכינה אחלה וופל בלגי – רוטב התות שדה היה משובח במיוחד

 

ב-10:30 ניקבעה לנו פגישת איפוס בחברת הקראוונים ואז יחל סוף סוף החלק המשמעותי בחופשה.

כמה מילים לגבי חבילות ה-Prepay של AT&T:

יש איזה 4 אופציות שהיקרה בהן מגיעה ל-50$ לחודש אחד. החבילה היקרה מאפשרת שיחות פנים ללא הגבלה וכן סמסים (כולל לישראל) וקבלת שיחות. שאר החבילות מתומחרות לפי שימוש ובמקרה שאתה חורג צריך לקנות כרטיס מילוי. אם לא רוצים להתעסק עם זה ופשוט לא לחשוב על זה יותר מדי האופצייה של ה-50$ הכי נוחה. בעיקרון רשום באתר שלהם שהחבילה גם כוללת דאטה ללא הגבלה אבל בפועל מדובר על מכשירים מאד מסויימים או מכשירים שנרכשים מ-AT&T יחד עם החבילה.

ולבסוף, באלסקה כמו באלסקה, מזג האוויר עכשיו אפור וגם גשום. אבל התחזית, שנמצאת כאן נון סטופ בטלביזיה מבטיחה סוף שבוע לא רע בכלל. אנחנו אופטימיים ובכל מקרה מה'כפת לנו – אנחנו כאן יחד בחופשה וכל השאר פחות משנה.

קוטב הזוועה

את הרגע הזה יש כנראה לכל הורה. אני יודע בוודאות על רגעים כאלה עם כל אחד מילדיי. גם אם אני לא זוכר את המקום, היום והרגע המדוייקים, התחושה של קיום רגע כזה היא בלתי ניתנת לערעור. אולי בגלל העוצמה של ההרגשה של גוף קטן שנרגע פתאום במלואו רק מהמגע עם ה"חומה" המגוננת והחמימה של גופי ובטח בגלל ההרגשה הזאת של הנשימה המונוטונית של התינוק על החזה שלי שמתורגמת לביטחון שהוא מרגיש בזרועות ההורה המגונן.

את הרגע הספציפי הזה אני עדין זוכר. הוא היה לא מזמן ב-9.3.12 ואני זוכר גם שביקשתי מרוני לקחת מצלמה ולצלם אותו. כי את התחושה הזאת שנוצרת בחיבור הזה רוצים פתאום לשמור לתמיד. מבחינתי זה הרצון לדעת ולהאמין שגל יוכל תמיד למצוא אצלי את הביטחון הזה, שתמיד אוכל גם להפוך אותו למציאותי.

ביום השואה שחל לפני יומיים הרגע הזה חזר אלי בצורה חדה. מכל המראות והתמונות שהוקרנו על המסך, כמו בכל שנה, היתה תמונה אחת שעדין לא נעלמת מראשי.

התמונה הזאת, המהווה מקטע מתמונה מלאה שתיכף תופיעה כאן למטה, מייצגת בדיוק את הרגע הזה שכל הורה מחפש להעניק לילד שלו. בקונטקסט בו היא צולמה לא היה מבחינתי דבר יותר מזעזע בפער בין הרגע הזה ל"רגע שלי". הפער בין הביטחון האמיתי שאני יכול להעניק לבן שלי, בביתי, במדינת ישראל של 2012, לביטחון המזוייף שהאם כאן מנסה להעניק לביתה. בצורה הכי טבעית שכל הורה מכיר. מנסה להרגיע, לנחם, רגע לפני הזוועה.

התמונה הזאת צולמה בקיץ 1941 זמן קצר לאחר כיבוש לטביה ע"י הגרמנים ותחילת הרצח של יהודי לטביה. חוליות הרצח שעבדו שיטתית, כמו מכונות, ביצעו בחוף Skede שליד עיר הנמל לייפאיה, רצח המוני באמצעות ירי, כאשר הגופות נערמות לבורות עצומים. קבוצות קבוצות הועלו היהודים לשפת הבור, נורו ונזרקו פנימה כדי לפנות מקום לקבוצה הבאה. לפני זה הם גם אולצו להתפשט. כולם. מה שמייחד את האירוע הזה הוא תיעוד יוצא דופן שהשתמר ממנו. צלם גרמני בשם Strott צילם כ-12 תמונות שמתארות במדוייק את הזוועה. יהודי בשם דוד זיבצון, מצא אותן במקרה, הצליח לשכפל עותקים ולקבור אותם בחול בתקווה שיוכל למצוא אותם בהמשך כעדות. התמונות אכן השתמרו ושימשו גם במשפטים שנערכו לפושעים הנאצים לאחר המלחמה. זיבצון היה אחד מ-30 שורדים מתוך 7000 יהודי גטו לייפאיה. הוא הוסתר ע"י חסידי אומות עולם.

מכל התמונות, דווקא זו ממנה נלקח המקטע הנ"ל, היא זו שהותירה בי את הרושם העמוק ביותר. לא רק בגלל האם המחבקת את ילדתה אלא דווקא בגלל שגודל הזוועה משתקף בה בצורה כל כך עוצמתית ברמיזה, בלי לראות את ההרג עצמו. המבט הנורא, שפת הגוף של המצולמים וגם החיבוק שמרגיע רק לעוד רגע כנראה, מעבירים את האימה בצורה המצמררת ביותר. מה עובר לילדים והורים בראש לנוכח מראות כאלה, רגע לפני שהם בעצמם יעמדו על שפת הבור. בלתי נתפש.

את התמונות מצאתי כאן. ראיתי אותן כחלק מסרט שהוקרן בערוץ 1 על יחידות ההרג הנאציות, האיינזצגרופן. את הסרט אפשר למצוא כאן. חתיכת מסמך מזעזע. תמיד לפני יום השואה נראה לך שכבר ראית ושמעת הכל. תמיד לצפות שוב בסרט כזה או אחר מוכיח שכל ימי חיינו נוכל ללמוד עוד דברים חדשים על השואה אבל לעולם לא ממש נוכל להבין מה עבר על מי שהיה שם.

מה שכן, בשבוע שבין יום השואה ויום העצמאות, בימים האלה, כשנראה לפעמים שגם הביטחון שלנו כאן מעורער משהו. בין גרעין איראני, טרור, ארצות שכנות שניגררות לטירוף, הביטחון הזה בעצמנו ובשקט שאנחנו יכולים להבטיח לילדינו כאן, יכול להיראות גם הוא מזוייף לפעמים. ברגעים האלה כדאי להיזכר בסיפור כאן למעלה, לנסות לזכור את הפרופורציות אבל גם להישאר עירניים כדי לנסות ולהבטיח שהביטחון הזה ישאר אמיתי.

בת מצווה צ'אלנג'

נחתנו בבית ב-22:45. מה שהיה דרוש זו מקלחת טובה ומפנקת, לפוצץ את השלפוחויות ברגלים שיתחילו להתייבש וחצי שפורפרת של בייבי פסטה על השפשפת שהתפתחה במהירות של צונאמי. אחר כך קצת שנת לילה וכל היום למחרת עוד דידיתי במדרגות כי השרירים תפוסים לגמרי, ברמות קשות. אין מה לעשות, כמה שנים של הזנחה ופעילות ספורטיבית שמצטמצמת לדיווש ו-12 ק"מ של הליכה במדבר הם ממש לא טיול בפארק. אצלנו אומרים שקילומטר במדבר שווה שני קילומטר בכל שביל יער. אז תעשו את החישוב.

מאהל לילה לתפארת

אבל היה מעולה. ממש. ואחרי יום וחצי של אינטנסיביות מדברית יקח לדברים קצת זמן לשקוע עד שנעבד את החוויה. במישור הטכני כל הטיול הזה של 16 אבות ובנות שהיה מעין אתגר בת מצווה מזווית ראייה גברית, מחוספסת משהו, תיקתק בצורה מעוררת השתאות בלי אף תקלה משמעותית. לוגיסטיקה, אוכל ומסלול שהסתיים בול עם קרניים אחרונות של אור. גם במישור הבריאותי הכל היה טפו טפו טפו. במישור הערכי היו כאן כל מני רבדים שאפשר לקחת אותם להמון מקומות – קשר אב ובת, גיבוש כיתתי, גיבוש של הורים, התגברות על קשיים ונקודות משבר, טיול חוויתי מהטוב ביותר שיכול לספק המדבר. בעולם בו אנחנו מנסים לספק לילדינו חיים נוחים ומפנקים במינימום קשיים, לצאת ולהתמודד עם הטבע הפראי כמשל למכשולים בחיים זה סוג של ערך. כמה פראי? במונחים של היום בואו נאמר רק שלא היתה קליטה בסלולריים כל הדרך…אבל האמת שלא צריך להמציא פרשנות למה שהטיול עשה לכל אחד ואחת.

יאללה אוכל

זה התחיל משאלה תמימה של חדוה על מה חשוב לי לעבור עם רוני בשנת הבת מצווה שלה. רגע אחרי שאמרתי: "כלום" ניזכרתי בחלום ישן על נחל צאלים. ברכיבות הגענו תמיד עד בריכת צפירה וכל הקטע משם ועד ים המלח שעל חלקו צפינו מלמעלה, בדרך למצדה, סיקרן אותי מאד. תמיד תהיתי אם אוכל לקחת תרמיל ולצאת רק אני ורוני לעשות את החלק ה"מסתורי" הזה. הבת מצווה נראה לי עיתוי מצויין, אחלה מבחן בגרות. פתאום קלטתי שהחורף אוטוטו נעלם וההזדמנויות למדבר הולכות ומתפוגגות עם העלייה בטמפרטורות. כדי להוציא לפועל את החלום הקטן הזה צריך היה לפעול במהירות.

במקום ללכת על זה סולו חשבתי על שיתוף פעולה עם צחי, אבא של שירה, חברה של רוני. במקרה,

פריחה מדברית משגעת

יום אחרי המחשבות האלה ניתקלתי בו בבית הספר ואת הרעיון שלי הוא לקח מיד, אבל הציע להרחיב אותו לכלל שכבת הבת מצווה. במבט ראשון זה נראה רעיון מדליק להפוך את זה לפרוייקט רחב, עם מסר ברור של אבות על "גם אנחנו יודעים לעשות פעילויות חינוכיות שהן לא רק צפייה בכדורגל, פיצוחים ובירה קרה". הרי כשצריך לתפעל, לשנע, להזיז, לתכנן אנחנו הגברים ממש טובים בזה, לא? במבט שני זה קצת מרתיע. לך תיקח אחריות על אנשים שלא באמת מוכרים לי ומסלול, שגם הוא לא ממש מוכר (לי), שכל הנתונים שלו על הנייר מבטיחים כיף גדול אבל גם קושי לא קטן. לא כולם יודעים, אבל המומחיות שלי זה תסריטי אימה בראש ובסיטואציה שכזאת לא הייתי צריך להתאמץ בכלל כדי לייצר כמה וכמה שכאלה.

בוקר טוב

אז החלטנו ללכת על זה, רק שלפני זה נוציא אימייל מפורט שימחיש מאד את הקשיים והאתגר שבמסלול המתוכנן. שיהיה ברור לגמרי. שיפחדו. מרכז הפעילות לא הוגדר כטיול אבות-בנות אלא טיול אבות-בנות במסלול הספציפי והמאתגר של נחל צאלים בתאריך קשיח לחלוטין. פסח כבר מעבר לאופק והקיץ יכול לנחות במהירות. קבענו לעוד שבוע וחצי. יוצאים וזהו. מי שבא בא.

ובכן, ההפחדות היו "ממש" עוצמתיות. או במילים אחרות, יש לנו כאן עסק עם אמיצים בני אמיצים. 16 משפחות מתוך 18 נענו לאתגר בלי למצמץ ושאר ה-2 נאלצו לוותר לצערנו רק מאילוצי השבת (מצטערים, אבל פשוט לא ניתן לקבוע טיול בפורום כה רחב ביום אחר). התגובות היו קצרות: מצטרפים. בלי שאלות, השגות או טרוניות. ממש "נעשה ונשמע". גם בפגישת ההכנה לא עלתה ולו קמצוץ של אנרגיה שלילית. לא ויכוחים ולא מאבקים. ראיתי בעיקר ציפייה וברק בעיניים של "בואו נצא כבר".

ירידה מרתקת ומלאת הפתעות אל עין נמר

שיא הטיול - עין נמר

אז יצאנו…

והיה מעולה. ממש. אז הנה התקציר ב-60 שניות (אולי קצת יותר). הגענו שיירה לחניון צאלים העליון בבקעת קנאים. הקמנו מאהל לתפארת (מאור שלא הביאה מזרון: "אבא, כשאמרתי לך לא להביא לי את המזרון למה לא סיפרת לי שישנים במדבר?"), ארוחת ערב עשירה שכולם, אבות ובנות נרתמו להכנתה. בהתחלה הבנות עוד התלוננו שהן חותכות ירקות והגברים יושבים עם בירות סביב המדורה. חלקנו ניסה להסביר להן את חלוקת התפקידים הנכונה, אבל הי, הן כבר בנות 12 ולא ממש הצלחנו לעבוד עליהן. אז תפסנו סכינים וקרשים וחתכנו גם. היה א"ש לילה, דיונים על מה צריך לעשות עם נייר הטואלט המשומש בשטח וסתם הווי של שטח ולילה ומלון של מיליון כוכבים שיש רק תחת כיפת השמים.

בוקר מצויין!

בבוקר התחיל המרתון האמיתי. הדרך ארוכה, זמן שעלול להיות קצר. החשש מהשכמת הבנות התבדה (גיל: "רק לי יקח 20 דקות לנער את ליבי מהשק"ש") ההשכמה היתה די טבעית החל מ-5 בבוקר כמעט. ומאותו רגע הכל תיקתק. נחל צאלים הפתיע רק לטובה. המון מים מהשיטפון האחרון, רק לפני 3 שבועות. גבים לאורך הדרך, בריכות שלא פסחנו על רחצה באף אחת מהן. בריכת צפירה הנושקת למפל צאלים המרשים, בריכת נעמה המקסימה. אל עין נמר  ירדנו בתלילות אחרי 3-4 ק"מ של הליכה מאומצת חסרת מנוחות בשמש קופחת. מקום מדהים מדהים מדהים עם כל מני בריכות שמסתתרות מתחת ובין הבולדרים הענקיים. זחלנו במנהרת בולדרים אל משטח פתוח ומוצל שבליבו מערה נובעת עם בריכה צוננת, אליה צנחנו בתשישות. לקחנו החלטות, התמודדנו עם השעון, האצנו בבנות, קיצרנו חניות, אבל לא וויתרנו על שום אטרקציה. בגיא בהק הצר הלכנו במים, ירדנו בכיף בחבל. בגיא סלעים שברנו את הרגלים וכבר ממש ראינו את הסוף. האוטובוס המפנק כבר חיכה בחניון ובכוחות אחרונים נחתנו.

מים קרררררררים בבריכת צפירה

על שפת מפל צאלים בבריכת צפירה

עם אור אחרון הצלחנו סוף סוף לרכז את כולם יחד לתמונה משותפת בפעם הראשונה בטיול. שלפנו את ההפתעות ובקטנה גם עשינו טקס סיום מרגש. עכשיו רק צריך לתת לזה זמן לשקוע. הזמן עושה תמיד מן קסם כזה, לוקח את כל הקושי והופך אותו למעין זיכרון מתוק שנצרב במקום טוב. טוב מאד.

מתישהו במהלך הטיול, שמעון שאל אותי: "למה לא לעשות איזה טיול פשוט, ארבעה, חמישה ק"מ וזהו? משהו לא מסובך". אמרתי לו שאני לא באמת יודע אבל כשאתה עובר איזה קושי, מאמץ אינטנסיבי שמתובל בהרבה חוויות עם קצת סיר לחץ – נוצר שם איזה משהו חמקמק שקשה וגם אין לי חשק להגדיר במילים. את התוצאה שלו אפשר עוד להרגיש הרבה הרבה זמן אחר כך. יש אומרים שכל החיים.

ירידה אתגרית לנחל צאלים

כן, היה לא קל בכלל. אולי אפילו בעיקר לאבות. באופן אישי בהחלט חרקתי שיניים בסיומת. אבל באהבה ושמחה רבה. גם לרוני שלי היה סיום קצת קשה וראיתי את פניה נופלות ואפילו קצת יאוש בעיניים. אבל את העלייה בסוף היא ממש רצה וכשראתה את האוטובוס מול העיניים הסתובבה אלי, הרימה ידים וסימנה "וי". ומתוך זה נבנית החוויה ואני בטוח שלכל אב ובת היו את הרגעים ה"נכונים" האלה בטיול.

בחבל אל תוך גיא בהק

בכוחות אחרונים בעלייה האחרונה

גיל מנהל את הטור הצבאי ומחלק משימות

זה היה סוף שבוע של גילויים. משפחות שלרוב רק הכרתי במראה עיניים, אולי שלום שלום, נחשפו קצת יותר ויצרו פסיפס מקסים. חייב להודות שאני תמיד מחייך לעצמי נוכח דיווחי הטיולים שמופיעים  בשחף של בית הספר על "ילדינו הנהדרים" שמטיילים לתפארת תוך הפגנת ערכים מרשימה, בניגוד לתופעות מקובלות אצל בני נוער "בבתי ספר אחרים". ובכן, לתדהמתי, אני מוצא שהקלישאות נכונות גם כאן. לא היו התבכיינויות, קיטורים, קלקלות והתנהגויות שהביכו. מניח שהיו רגעי משבר, אבל התמודדו איתם בצורה יפה ומכובדת ששמרה על אווירה חיובית.

השריפים

ואיך אפשר בלי תודות:

לצחי – שהביא ניסיון עצום בטיולים וארגון קבוצות מטיילות, הרים את כל נושא המזון המשותף לתפארת וגם הוביל את הטיול בביטחה עם הנחיות ברורות עד לסיום המוצלח

לגיל – שמביא נוכחות מרשימה (ולא רק בגלל הגודל), ארגן את הבנות לצעדה נמרצת עם משימות גיבוש "צבאיות משהו". מרגיע ויוצא מגידרו לעזור בקטעים הקשים. לראות איך הוריד אחת אחת את כל הבנות על החבלים בסבלנות ועידוד אינסופי – היה פשוט תענוג.

ליוני – על בישול שני סירי פויקה מתוקתקים ששידרגו את ארוחת הערב לשמים

יוני על הפויקה!

לאיתן – זקן החבורה כנראה, אבל בעל אינסוף אנרגיות חיוביות ושמחת חיים, חיוך שלא יורד ויד שתמיד מחפשת איפה לעזור

ליאיר – על א"ש לילה שארגן לבנות שחזרו מאושרות

לחדוה ונוגה – שהגו את רעיון ההפתעה לבנות, המדליה והמכתבים והפיקו אותו (ולשחר – שסחב והביא את המדליות לסיום המסלול)

איתן לא מפסיק לחייך גם כשהוא רטוב

לשמעון – שהיה אחלה פרטנר לנסיעה, שאיתגר אותי בשאלות קשות ושמר אותי ער בדרך חזרה

לקובי, דודי, גידי, מאיר, נועם, אבישי, יורם, מאוריציו שפשוט באו, היו, סבלו (מקווה שלא הרבה), כאבו וגם נהנו (מקווה שהרבה) והיו שם עם הבת שלהם. לאימהות גם, שאמנם לא היו איתנו פיזית, אבל תמכו, ליוו והסכימו להפקיד את האוצר היקר שלהן בידינו להרפתקה הזאת. וכמובן כמובן לבנות הנהדרות שלא שאלו כל דקה מתי מגיעים והפכו את הטיול לחוויה שלא  אשכח בקרוב (אפילו שהזיכרון שלי כבר לא משהו). להתראות בטיול הבא…

נמרות המדבר

מדליה לאלופה הפרטית שלי

 .ולמי שממש גלל עד הסוף למטה למטה הנה עוד מתנה קטנה משיר שהולך אצלנו חזק עכשיו בבית

I remember when, I remember,
I remember when I lost my mind.
There was something so pleasant about that place.
Even your emotions had an echo in so much space.

And when you're out there, without care,
yeah, I was out of touch.
But it wasn't because I didn't know enough.
I just knew too much…

Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Probably…

נראה מתאים לסיטואציה? תחליטו לבד…בינתיים אפשר סתם ליהנות מהשיר

ארבע ארבע

רוני מוקסמת כשהספרות הדיגיטליות בשעון מתייצבות באחידות על סיפרה אחת מסויימת. בנסיעות אנחנו מזכירים לה שעוד X דקות השעה תהיה 3:33 או 5:55, הבנתם כבר. רוני מתרכזת בשעון ומחייכת את החיוך הקטן שלה למראה הפלא.

ב-27 לפברואר בחצות התחלף השעון הביולוגי שלי ונעמד באחידות על ארבע ארבע. זה היה רגע שנמשך 24 שעות ועוד לא ממש החלטתי אם הוא נחשב לפלא, אם הוא משמח. מה שבטוח הוא שהחלטתי שיהיו ביום הזה כמה דברים משמחים. בפועל, סוף השבוע שקדם לו היה גם הוא משובץ כמה ארועים מתוקים. כל אחד מהם שווה פוסט בפני עצמו, אבל למי יש זמן? אז נקרא לזה סוף שבוע יומולדת ונחגוג כמה רגעים מתוקים עם עוד שנה שהועמסה על העגלה.

ביער הגשם המכושף

בשישי, דניאל השאיל לי את הסינגל ספיד שלו. kona unit. הייתי כבר סקרן לראות מה זה הטרנד השועט הזה, הבועט הזה. רכיבה ללא הילוכים ובמקרה הזה גם ללא בולמים. על גלגלים גדולים של 29".

יצאתי לי לבד ליער בן שמן. יום שהפך די מהר לסגרירי. בניגוד גמור לימים אחרונים חמימים ושמשיים, היער מרגיש ממש כמו יער גשם. לח, נוטף, בוצי והגשם הבריטי שהחל מטפטף באפרוריות הפך את כל זה לסיטואציה קסומה, מכושפת כמעט ומאד מאד יפה. החורף פורח בעוצמה צבעונית של אדום, צהוב וכמו תמיד מתחת לאורנים, מרבדים רכים וורודים של רקפות שאי אפשר להזיז מהם את העיניים. הסינגל ספיד קשה. מאד קשה. פתאום חסר לי כל כך השיכוך דווקא בעליות הטכניות. הביטחון הזה שהאופניים משדרים בטיפוס על מדרגות סלע עומד עכשיו בסימן שאלה. והאוויר שבמילא מאד חסר לי, נגמר מהר מאד. אז מצאתי את עצמי הולך לא מעט, מחזיר את הנשימה אבל מנצל את זה להתבוננות, צילום וסתם מנוחה. דווקא בירידות חוסר השיכוך לא הפריע אבל לקראת הסיום כבר כאבו לי פרקי הידיים וגם הגב התחתון הרג אותי מהדיווש בעמידה או מה שזה לא יהיה. חוויה מיוחדת ואם יסתדר אולי גם אאמץ אותה בעצמי. ברור לגמרי שבלי רצף של רכיבות אי אפשר להגיע למיומנות אבל זה נראה כמו אחלה דרך לשדרג את הכושר. מה שכן, ברור לגמרי שגלגלים גדולים הם יתרון גדול במינימליזם הזה ועוזרים מאד לצלוח את המכשולים.

(עוד) רגע של מנוחה

בשבת יצאנו סוף סוף אני ותום למרוץ אבן יהודה. 2 ק"מ של ריצה אליהם התאמנו בשבועיים האחרונים. מרוץ כזה הוא חוויה. חגיגה של ספורט בבוקר. ים של אנשים יוצא לדרך. האתגר היה להביא את תום לאימונים. לא היה לי מאד ברור איך הוא יתמודד עם ריצה יחסית ארוכה לספרינטים שהוא רגיל ואוהב לעשות. באימונים הבנתי שהוא מסוגל אבל קשה היה להבין את הקצב שלו. הוא ממהר, מאיט כמעט לעצירה, מדבר ומקשקש בסיפורים חמודים. במרוץ הוא היה פתאום אחר. לא הוציא מילה, היה מרוכז, שמר על קצב די קבוע. זה היה קצב שלא הייתי בטוח שיעמוד בו בכלל. נראה היה שכל אחד שעובר אותו מטריף לו את המוח וחששתי מזה שינסה להשיג את כולם וישפך. בפועל, היחיד שהגיע לא מספיק מוכן זה היה כנראה אני. היה לי קשה לעמוד בקצב שלו, יכול להיות שסתם דירבנתי אותו להאיט ללא צורך. הוא נתן פיניש יפה ועשה זמן נהדר של 12:40. הוא אמר שלא כאב לו כלום ולא היה לו קשה. היה לי ממש כיף איתו. ידעתי שהוא יהיה מאד שמח בחולצה ובמדליה שלו. אני מאד גאה בו. מקווה שהוא יוכל גם לשמר את זה.

על קו הזינוק. עם אריאל שהצטרף אלינו לריצה

זכינו! בחוויה נהדרת. וגם במדליה על ההשתתפות.

שבת בעצם לא ניגמרה בזה ואת פינת הבישול השבועית שלי ושל רוני יישמנו במאפינס בננה עם שוקולד צ'יפס. כרגיל, כיף מאד להכין איתה דברים ויחד נילחמנו בבלילה שנזלה לה מתוך המנג'טים ויצרה כל מני מאפינס שטוחים וגולשים. פעם הבאה נשתמש גם בתבנית שקעים כמו שצריך.

רגע לפני שהבלילה פוגשת את המנג'טים

והיה גם את יום ההולדת עצמו. ברגע האחרון החלטתי לעשות שני דברים שאני נורא אוהב. בבוקר רציתי לצאת לרכיבה לבד בסינגל עדולם שהוא מקום שאין כמוהו בעונה הזאת. גן עדן, קנבס צבעוני, ארץ עוץ. איכשהו רוני מרקוביץ' הצטרף אלי לחצי יום של דיווש מענג ורגוע. היתה חברה מצוינת. הצלחתי איכשהו להתברבר אבל כל מטר על הסינגל היה תענוג. חגגנו בתה ועוגיות טירמיסו מופלאות.

איזה כיף שרוני בא. יצאה לי תמונה נהדרת. וגם חברה מצויינת עם הרבה "סיפורים ארוכים"

חזרתי הביתה מורעב כדי לארגן פיקניק משפחתי קצר ביער בן שמן. תוך שלושה ימים הוא הפך מיער גשם לח לאחו טבול שמש ונוצץ. הרקפות עדין היו שם. אכלנו לנו "מטעמים" שליקטנו מגריל 443, קטפנו זוטא לתה ושיחקנו מחבואים. להיות עם המשפחה זה הדבר שאני הכי אוהב. אחלה יום הולדת.

הנבחרת

תמונה שהגיעה אלי במייל מתוצרתה של צלמת הבית. הנבחרת בהופעה ייצוגית. לא קשור אולי ישירות לאלסקה אבל מצד שני – הכי קשור בעולם

מתוקים אחת שנים שלושה