ארכיון רשומות מהקטגוריה "ריצה"‏

השיבה הביתה

פורסם: 19/02/2014 ב-ריצה

מעת שהתחלתי לרוץ הייתי ממוקד בשני יעדים מרכזיים. חצי מרתון ת"א ולאחריו מרתון טבריה. הצבת היעדים מעמידה את כל העולם (טוב, את רובו, יש גם חיים מעבר לריצה) במעין צינור שבקצהו עומדת המטרה ושום רעש לא חודר אותו. זה מביא להתקדמות עקבית עד ההגעה. במסגרת אי חדירת הרעשים לא נתתי דעתי לשום דבר מלבד תנאי אימון זהים לתנאי המירוצים בהם אשתתף. מירוצי כביש. האספלט, כידוע, גם תמיד מאד זמין ליד הבית. במיוחד אם גרים בעיר.

אחרי כל הטרפת הזאת, פירוק צינורות המגן המיותרים ובמסגרת בדיקת "יחסינו לאן" עם עולם הריצה, מצאתי את עצמי מתגעגע חזק אל ה…שטח. באימוני המרתון הארוכים, להוספת העניין, תיכננתי פה ושם קצת מעבר בדרכי עפר, אבל זה מאד דומה לאספלט. לא לזאת הכוונה כשמגלגלים "שטחחחחחחח" על הלשון. באמריקאית קוראים לזה Trail Running, לנו באופן מפתיע אין מונח ממש טוב לזה, לפחות לא לפי ידיעתי. ריצת שבילים? אהההה…..בקושי.

Photo Feb 19, 11 57 21

אז מה בא לכם? במרכז תמונה מדהימה של סקוט ג'ורק, מהאתר שלו, scottjurek.com.

אני אוהב להיות בחוץ כמה שיותר, מגיע אחרי שנים של רכיבת אופני הרים אינטנסיבית מאד, שכללה חריש באמת עמוק של מגוון תנאי השטח בארץ בטיולים נפלאים, חלקם בהחלט אפיים. אופניים הכי אוהבים לרכוב בסינגלים, לא בדרכי עפר. בשבילים צרים שרוחבם מתאים רק לזוג אופניים יחיד….או לרץ אחד. קשה לתאר במילים את ההבדל בין מה שמקבל האדם בתנועה בשבינגל הצר לבין דרך הכורכר הרחבה, המתאימה גם לרכבי 4X4. בתמצית, החיבור לאדמה, לשטח, לטבע, הוא פשוט מקסימלי ומיידי.

אז התגעגעתי. ובהזדמנות הראשונה שחזרתי קצת לרוץ אחרי המרתון קבעתי כבר דייט בפארק קנדה, מחכה להיזכר ברגעים היפים על הסינגלים. ינואר-פברואר זה הזמן המושלם. הירוק כבר עוטף את צידי השבילים, השקדיות "צצות" לאיטן עד ההתכסות הבלתי נמנעת בשמיכה הלבנה, האדמה מהודקת, האוויר קר. ועם כל הטבע המושלם הזה לא יכולתי שלא להיות מופתע נוכח החוויה החדשה שלא ציפיתי לה.

לרוץ פתאום על שבילים שהייתי רגיל לרכוב עליהם לא הרגיש אותו דבר בכלל. כמו שאמר ידידי ואדים "אתה יותר קרוב לשביל", אבל זה רק נתון פיזי, שמתאר את ההגבהה שנעלמת עם מושב האופניים. יש שם עוד הרבה דברים אחרים. שוני בתנועה, בקצב, בהרגשה. אם האופניים הם אנטי תזה לקופסת הפח, המכונית, הריצה היא כמעט האנטי תזה המקבילה לשלדת האלומיניום של האופניים. אתה נשאר "עירום" על השביל, כשרק ביגוד הריצה מפריד.

השביל נהיה הרבה יותר פשוט בריצה. השיקול איזה כיוון לקחת, איפה הירידה יותר נעימה, מהירה, אתגרית, מאבד מחשיבותו. כל כיוון טוב לריצה. ברכיבה יש תחושה תמידית של דרישה מהשביל, תביעות: תהיה טוב, תהיה זורם, תהיה סלחני, שאוכל לטפס, תהיה מסולע, תלול בירידה, תביא אדרנלין. בריצה הגישה לעולם הרבה יותר רכה, מפויסת: תהיה מה שאתה, רק תהיה שביל, אני סתם עובר פה, לרגע. טכנית, זה גם עובד מצויין. עליות אתגריות באופניים הן תמיד מאבק. המכשולים הבאים בזה אחרי זה מקפיצים את הדופק לשמים, כל סלע שלא תיגש אליו נכון מספיק, תעבוד עם הגוף לפי הספר, יוריד אותך לאדמה, תמצא את עצמך מתנשף, הולך לצד האופניים.

בהתחלה, זזתי הצידה, מפנה מעבר כשהגיעו רוכבי האופניים, רק כדי לגלות שבעליה אני כמעט תמיד נתקל בהם שוב, עוקף אותם בקלילות. כשהם נלחמים עם המכשול, אני מדלג עליו רגל רגל רגל והוא מאחורי. אין מגבלה טכנית לרגלים, הן יעברו הכל. כל הזרימה בעליות משתפרת, התנועה שוטפת, הרגשה של קלילות אינסופית נטולת כל סירבול נלווה.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

לא ארחיב גם על המובן מאליו, ההגעה לפיסגה והמבט אל האופק הרחוק הנפרש מכל כיוון, הנופים שמלווים מרחוק בכל צעד אבל גם הפרח שמציץ במרחק פסיעה מנעל הריצה.

עם התובנות האלה, תחושת הריצה רק הולכת ומשתפרת. נכון, אפקט ה"נעלתי נעלים ויצאתי לרוץ" קצת מתעמעם, כי צריך לפעמים לקחת את המפתחות של הרכב ולהתנייד לשבילים, אבל אם שפר עליכם מזלכם ואתם גרים לא רחוק מאזורי שטחים פתוחים, זה מחיר פעוט ששווה לשלם. במודיעין יש לא מעט אפשרויות זמינות, החל משבילים ממש על סף העיר, מה שכונה פעם "ערבות מודיעין", שיהיו שם עד שהבנייה תשיג אותם, המשך ביער בן שמן המסועף באינספור שבילי אופניים, בפארק קנדה, הנסיך של השטחים הפתוחים וכלה בהרי ירושלים ועמק האלה המרוחקים טיפה יותר. אמנם, מהשבילים האלה נעדרתי שנים, אבל הרגלים זוכרות. אתה מתקדם על השביל, לא בטוח לגבי המסלול, וכמו בנתיב חשוך המואר בפנס, הנשטף בעוד אור עם כל התקדמות, כך גם אני נזכר בכל הצמתים וההסתעפויות מחדש בכל צעד שאני עושה שוב בסינגלים, שהיו לי מוכרים כמו טבע שני.

רק דבר אחד "ניפגם". ריצה על אספלט היא מתכון משובח להגעה לנקודה המדידטיבית שרצים מרבים לדבר עליה. המונוטוניות של הריצה מנתקת קצת את הראש מהגוף, מכניסה אותו למצב המיוחל שהופך את הריצה למעין טראנס. ובכן, בשטח אפשר לשכוח מהסיפור הזה. ריצה על סינגלים דורשת ריכוז מקסימלי בשביל, אין צעד אחד דומה למישנהו, כל דריכה היא אחרת, כל התקדמות דורשת תנועה אחרת של הגוף. קיפוץ מסלע לסלע, מעבר מכשול, ירידה של דרופ, תמרון בין אבנים. למען הבטיחות עדיף לא להיכנס למדיטציה ולשקול כל צעד בזהירות. קל מאד לעקם את הקרסול, ליפול, להיפצע ואם אתם רצים לבד, כמוני, זה יכול להיות מאד לא נעים להיות זרוקים על איזה שביל חצי נידח בלי אף אחד בסביבה ותלויים בחסדי הקליטה הסלולרית.

הצורך בריכוז הגבוה הזה מאפשר מעין חוויה מקבילה, התנתקות כמעט מכל מחשבות והיפנוט טוטאלי על השביל והצעד הבא. זה נותן אפקט דומה, אבל זה משהו אחר. בסופה של דרך, אחרי שמתחילים לרוץ בשבילים ה"פראיים" שארצנו מציעה בצורה מוגבלת, לא קל לחזור לאימוני אספלט די הכרחיים של אמצע השבוע, כשהזמן מאד מוגבל ונסיעה קלה מחוץ לעיר יותר בעייתית. בסוף השבוע, כשמזג האוויר טוב ואין בוץ, הבחירה היא כבר ברורה והראש עסוק עוד קודם בלשרטט את המסלול הבא על שלל הסינגלים שבסביבה.

עם כל זה וללא מחקר מסודר, אבל עם תחושות בטן והתבוננות על המציאות שסביבי, ברור שעדין רוב הרצים נמצאים על האספלט, חלקם הקטן על דרכי העפר הרחבות ורק המיעוט שבמיעוט מרבה להסתובב בשבילי ההליכה, הסינגלים.

אז….מה לארוז לכם? פיסת אספלט שחורה וחלקלקה או אולי איזו חתיכת סינגל פורח וסלעי?

יש יותר שבילים מזה? טרפתתתתתתתתת

סירנות

פורסם: 11/02/2014 ב-ריצה

הגוף הוא מכונה מדהימה. בהתחלה הוא לא יענה כמעט כשתצאו לרוץ אפילו 2-3 ק"מ. הכל ירגיש כבד, כל צעד לקראת סיום יהיה מאמץ כמעט בלתי אפשרי וכאבי השרירים של היום שאחרי יקשו מאד על ההליכה.

ובכל זאת, באמצעות התמדה והעלאת מרחק הריצה בצורה הדרגתית, לפי תוכנית אימונים, אנחנו מסוגלים להביא את עצמנו לסיים ריצות של עשרות קילומטרים. באמצעות הטמעה של קילומטראז' הולך ועולה הגוף מסתגל ומרחקים חדשים הופכים לטבע שני.

יחד עם זה, אחרי עשרות, אולי מאות אימוני בוקר מוקדמים, מסתבר שמדובר במכונה אבל גם בחתיכת טמבל. יש דבר אחד שהגוף לא מצליח ללמוד בשום אופן: השכמה מוקדמת. לא חשוב כמה שעות שינה צברתם בלילה. ברגע שהשעון המעורר משמיע את קולו בחשיכה מוחלטת, הגוף הטמבל תמיד מתמרד. הגוף ער, העיניים אפילו עוד לא ניפקחו ומסכת השיכנועים להישאר כבר מתחילה. אין קשה כמאבק עצמי. הרי זה אתה עצמך שם, שמכיר אותך טוב יותר מכל אחד אחר. יודע איזה שטיקים מפתים אותך בקלות. אתה עצמך היחיד שבאמת קורא את הראש שלך ומכיר כל תחמון עצמי. מציג לך שלל טענות שאין משכנעות מהן: "הרי יש את הכאב הקטן הזה ברגל, עדיף לתת לו לנוח עוד יום. הגשם שבטח יורד, יגרום לך לחלות, ככה תיאלץ להפסיד הרבה יותר ריצות. בכלל, איך אפשר למצוא תחליף לפוך המתוק והמחמם הזה."

ואתה יוצא לקרב. אין לך ברירה. אתה מעלה מהאוב את ההרגשה המתוקה של סיום ריצה, את זרם האנדורפינים שממלא את הגוף בחיות, את תחושת הניקיון בראש, את השלווה שמגיעה אחרי כ-10 ק"מ ואת מופעי הזריחה הצבעוניים, שאין אחד מהם דומה לשני. אלה רק זיכרונות קרים, כי הטמבל מדכא את כל הסנסורים, מדחיק את כל התחושות האמיתיות שנוצרות בתוך כל הזיכרונות האלה. אבל, אתה יודע שאלה זיכרונות אמיתיים, שהפיצוי בוא יבוא והתחושות ישתחזרו ברגע שתתחיל את המהלך, תושיט רגל מחוץ למיטה ואז עוד אחת ותדע שניצחת.

וברגע שהמוטיבציה הפנימית גוברת והמהלך מתחיל, האני המדכא נעלם באחת, מבין שהובס, יודע שחבל לבזבז עוד אנרגיות בקרב הזה ועדיף לחכות לפעם הבאה, כשהכל מתחיל מחדש. או אז, הגוף כבר זורם אוטומטית לתהליך ההכנה, לבוש, אכילה, בדרך לעוד ריצת בוקר שמתחילה בחושך ונגמרת באור גדול, חיצוני ופנימי.

סקוט ג'ורק (Scott Jurek) הוא אחד מגיבורי הספר הידוע Born To Run. הוא בולט משיכמו ומעלה מעל שאר דמויות הספר ומעורר הרבה סקרנות ועניין. בחיפוש אחרי ספרי ריצה ניתקלתי בסיפרו Eat and Run. הזמנתי אותו מ-Book Depository (מומלץ בחום – משלוח חינם לכל העולם). כשרכשתי את הספר הייתי יותר ממוקד ברצון ללמוד על האדם והאתלט. לא חשבתי על נושא האוכל שמהווה גורם מאד משמעותי אצל ג'ורק. הספר כולו, כחבילה אחת; הביוגרפיה, יחד עם נושא האוכל הטבעוני, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. מרתק לעקוב אחרי ההיווצרות של האצן, המטרות והשגתן וגם המכשולים והמשברים הלא פשוטים שעומדים בדרך במיוחד עם חלוף השנים וההתבגרות. חוץ מזה, אם אתם אוהבים להכין את האוכל שלכם ובמיוחד מחפשים "אוכל ריצה" ללפני, אחרי וסתם כשרעבים – יש כמה וכמה מתכונים נחמדים בספר, עתירי אבות המזון הנכונים לריצות ארוכות.

eatrun

לאכול, טבעוני, ולרוץ, רחוק ומהר

יש בספר הרבה פיסקאות ששוות ציטוט, אולי יצא לי להביא חלק בהמשך. אחת, מתארת בדיוק רב את המשבר המתואר למעלה. לכן גם מאד הזדהיתי איתה. הוא מתאר השכמה טיפוסית בתחילת מערכת האימונים שלו לכיבוש ה-Western States 100. מה שהוא תיכנן לעצמו זה אימון בוקר של טיפוס משולש לפיסגה מושלגת שגם הדרך אליה מבטיחה ריצה בשלג עמוק, עד הקרסוליים לפחות. מוטו מרכזי שלו בחיים שחוזר על עצמו כל הזמן הוא "Sometimes you just do things". מסר שנולד מילדות לא קלה אבל זה המסר שעוזר לו לצלוח מכשולים קלים כהשכמת בוקר כמו גם אחרים, קשים יותר.

Photo Feb 09, 22 54 02

אני מקווה שאתם לא שואלים את עצמכם מה סקוט ג'ורק עשה בסוף? רק כדי ליישר קו, הוא כמובן קם, עלה וירד את Mount Si במדינת וושינגטון 3 פעמים באותו יום. אחר כך הוא הלך וניצח את ה-Western Satates. ואז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם…..התבלבלתי, אבל מי סופר? הרבה פעמים וגם עוד כמה אולטרה מרתונים מפרכים ביותר. רץ ענק.

ואם כבר סירנות שרות כאן בפוסט אז קחו קצת מהדבר האמיתי, של הגדולים מכולם. שיבואו כבר לארץ.

של נעליך…

פורסם: 31/01/2014 ב-ריצה

בעולם האופניים נושא הציוד הוא מורכב. יש הרבה דברים להצטייד בהם. זה גם אחד מהאלמנטים הממכרים ביותר בענף הרכיבה; הצורך להצטייד, הצורך שהציוד שלך יהיה תקין כל הזמן, הצורך לשפר את הציוד שלך, כי משום מה מהר מאד הציוד שיש לך כבר לא מספק. יש שקוראים לזה "שידרוגיטיס". שם של מחלה.

Image

השידרוגיטיס של מנחם

בהערכה גסה ולא מחייבת הייתי אומר שהוצאתי כנראה עשרות אלפי שקלים על ציוד הסובב את עולם האופניים.  אני לא חושב שאני מצטער על שקל אחד שכזה, אבל בשלב כלשהו, זה הופך למתיש וגם מדכא. בעולם שהמשאבים שלנו לא מוגבלים זה אולי פחות מציק, אבל אני עוד לא הגעתי לעולם הזה. כנראה שבשלב המתקדם שלי הצלחתי להגיע למקום שבאמת לא שאפתי לטוב ממנו. זו זכורה לי כתקופה מאד נעימה, כשבאמת אפשר היה להתרכז רק ברכיבות עצמן. לא הזיזו לי שריטות על השלדה, חריקות, צמיגים שחוקים קצת. מתקנים רק את מה שממש ממש מחוייב המציאות. לא סבלתי כבר לשמוע ולהשתתף בשיחות ציוד אינסופיות ברכיבה.

בריצה נכנסתי ישר לשלב הזה.

זה לא שאני לא אוהב ציוד. חשוב לי לבחור את מה שהכי מתאים לי ואני מקדיש לזה קצת זמן ומחקר. עדין מתענג קצת על פתיחת קופסת הנעלים שהגיעה בדואר. על ריח הנעלים החדשות רגע לפני שמתחילות לטעום את האדמה. אבל בזה זה נגמר. בריצה כמות הציוד שאתה ממש צריך היא ממש קטנה. נעלים ו…זהו.

Image

ציוד ריצה. העיקר – הנעליים

באופניים זה אולי גם נראה כך בהתחלה. צריך רק אופניים, לא? אבל מהר מאד, עם הפעילות, מגלים גם את הצורך הבלתי נמנע בארסנל שלם של ציוד נלווה: פנימיות ספייר, כלים שונים, תיקים, ביגוד….זה הולך ומתארך.

היום, כמעט שנה וחצי בתוך הריצה ואני עדין חושב שצריך רק נעלים. זה לא שרצים עירומים, אבל מכנסים קצרים נוחים יש לכל אחד כמעט בבית וכן חולצה וגרביים. כשתרצו להשקיע קצת יותר בעצמכם, אם תתפרעו, זה יגמר בעיקר בחולצת ריצה מנדפת ומכנסי ריצה יעודיים. לא תוספות שמכבידות על התקציב בצורה קיצונית, בצרכנות נבונה.

כשמדברים על ציוד ומדברים על צרכנות נבונה אי אפשר שלא לדבר על רן פרגמין. חבר פייסבוקי בעיקר, מעולם האופניים, הניחן בהיכרות פנומנלית עם האינטרנט ומבוכיו ובנוסף מצוייד ביכולת חקירה ונבירה לפרטים הקטנים ביותר של התחומים שמעניינים אותו. איש אשכולות של ממש. אם אני אוהב ציוד, אז רן, בניגוד אלי, ממש אוהב ציוד (אבל ממש!). רן משתדל להעלות מהידע שלו בבלוג הנקרא "ציידת" ומכסה שם תחומים שונים, עיקרם ריצה והנעלת ילדים מינימלית, ובנוסף צרכנות אינטרנט ועוד ציוד מפה ומשם. כל המידע מובא בצורה רהוטה ומפורטת.

כמות הידע שרכשתי מתוך הבלוג שלו היא מדהימה. זאת היתה טירונות הידע שלי בכניסה לעולם הריצה. ככה גם התוודעתי לנושא ההנעלה המינימלית ולקבוצה המצוינת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק.

הדיונים בקבוצת "נולדנו לרוץ" עוררו בי המון סקרנות לנושא. הנימוקים נשמעו הגיוניים, אבל היה משהו שהעלה בי חשש שמדובר בטרנד המונע מהגלים שעורר הספר, אולי המפורסם בעולם הריצה המודרני, Born To Run.

מצוייד בידע הצרכני מהבלוג של רן וכמה המלצות לזוגות נעלים, יצאתי לצוד לי דיל.

Image

כתום. רמז להמשך…

הזוג הראשון שרכשתי בעולם המינימלי בחנות המיתולוגית Running Warehouse היה Brooks Pure Connect כתומות ומהממות. Brooks  הרגישו לי קרקע בטוחה בעקבות הזוג הראשון שלי Brooks Ghost 5 שהעלימו לי כאב ברכים נוראי שנוצר בעקבות נעלי סוקוני לא מתאימות שנעלתי בתחילה.

אחד מהפרמטרים המשמעותיים הקובעים את מינימליות הנעל הוא השיפוע בין העקב לאצבעות הרגלים. אין לי ממש מושג איך מודדים את זה בדיוק (הרי הנעל תמיד קצת קעורה). ככל שהשיפוע (Drop) נמוך יותר, כך גם המינימליות קיצונית יותר, עד לדרופ 0 המיוחל (או שלא) המביא אותך אל סף הריצה היחפה, הטבעית ביותר.

Image

לא רציתי להגזים בכלל, רק לבדוק את הטרנד. ה-Pure הן בעלות דרופ של כ-6מ"מ, שנחשב אולי קצה הגבול המינימלי. כבר כשהוצאתי אותן מהקופסא הבנתי שמדובר בחיה מאד משונה. באמת "אין הרבה מאד נעל" בנעלים האלה. הכל מאד דקיק והסוליה, נראית עדינה מאד, כולל רווחים ("חורים") בתצורה שלה בהם רואים ממש את תחתית הנעל. תחושת הנעילה גם היא מאד משונה. מדובר בנעלים צרות למדי, עם תחושת סוליה….איך נאמר, מינימלית.

Image

"חורים" בסוליה

לא ציפיתי להרגיש משהו שונה בריצה, עדין התייחסתי לכל העניין כאיזשהו גימיק, אבל כמה שטעיתי. קשה לי לתרגם תחושות כאלה למילים אבל ההבדל היה עצום. הסוליה יצרה תחושת קלילות, קפיציות, ריחוף כמעט. שלא תטעו, נעלים מינמליסטיות אין משמעותן ש"אין סוליה". אמנם לרוב, הסוליה דקה יותר ויש פחות שיכוך – אבל כשעולים על אבנים ושאר חפצים בכביש או בשטח – זה לא כואב – יש תחושת קרקע. והתחושה הזאת, למי שאוהב, אני מניח, היא מצוינת. במקום בום בום בום של סוליות משככות ואימתניות, מתגלה עולם מלא של קרקע. אם הייתי פלצן הייתי קורא לזה חיבור לקרקע.

ברגע הזה הבנתי מה הפריע לי בנעלים המסורתיות. החלק המשמעותי ביותר נובע מהדרופ הגבוה. לאחד כמוני, שמעולם לא רכש ידע בסגנון ריצה וכנראה נוחת בכבדות על החלק האחורי של הרגל, מכות העקב בקרקע מוחשיות ומורגשות בדרופ גבוה בו החלק האחורי עבה יותר ובקלות נוטה לפגוש קודם את הקרקע. ב-Pure המנימליסטיות יותר, הנעל לא תומכת בנחיתה על העקב ותחושת הריצה לכיוון החלק הקדמי של כף הרגל נעים יותר. תחושת שחרור.

חשוב לזכור – השינוי הזה במנח הריצה חייב להתבצע בצורה הדרגתית. חייבים לבצע את המעבר לנעל מינימליסטית במקביל לנעל רגילה, עם עליה איטית מאד בקילומטראז'. זה אמנם נעים מאד לרגל אולי, אבל השוני הזה דורש הסתגלות פיזיולוגית שבמידה ואינה מבוצעת בצורה הדרגתית עלולה לגרום לפציעות לא נעימות – ראו הוזהרתם. אי לכך, אני המשכתי לרוץ לסירוגין עם הברוקס הקודמות שלי.

מספר חודשים לאחר מכן, הרגשתי מוכן לעבור בצורה מלאה לנעלים מינימליסטיות. שוב מצוד קצר על דיל מתאים וניתקלתי במותג ששמעתי עליו לראשונה בבלוג של רן, ציידת: Inov-8 (נהגה כמו Innovate). המטרה היתה נעל קצת יותר ורסטילית שאוכל לרדת איתה גם לדרכי עפר. שטח רך.

Image

אהבה…לא ממבט ראשון

ה-Terrafly 303 לא היו אהבה ממבט ראשון או נעילה ראשונה. הן שיחקו אותה קשות להשגה. יחסית לקפיציות של ה-Pure ההרגשה הראשונית בהליכה היתה קצת קשיחה ומנוונת. הנעל גם הרגישה יותר שטוחה למרות שמדובר בדרופ זהה של 6מ"מ.

אבל…הרומן שהחל לאחר הריצה הראשונה היה סוחף וחסר מעצורים. לא יודע איך להסביר את זה אבל הטרפליי האלה מפנקות ברמה שלא הכרתי. אני, שמעולם לא נתתי דעתי על נוחות של נעלים – הבנתי פתאום מה זה נעל נוחה. בניגוד ל-Pure, הצרות במבנה, מה שבהחלט יכול להציק במקרה של כף רגל רחבה, ל-Terrafly יש תא בהונות מרווח להדהים ונוחות כללית ללא שיעור. בעיקרון, התחלתי ללכת עם הנעלים האלה כל הזמן, רצתי איתן את המרתון ודי הפסקתי לבצע רוטציה קבועה עם ה-Pure. ללא ספק, הנעלים הנוחות בעולם (בשבילי).

אחרי לפחות 600 ק"מ הנעלים לא הראו סימני שחיקה, מלבד בנקודות מסויימות בשולי הסוליה באזור העקב, מה שנראה כאפקט של מבנה הצעד שלי, כלומר ירידה או שפשוף אגרסיבי יותר בחלק הרגל הזה. מה שכן, עם התחלת הירידה לריצות שטח, כשפצחתי ברוב התלהבותי בריצת הארד-קור במיטב הסינגלים של פארק קנדה, הידועים גם בסלעים חסרי רחמים, התגלתה החולשה של ה-Terrafly. כזכור, הנעל מוגדרת כמתאימה לשטח "רך". חלק הנעל העליון, עשוי בד רך למדי, דק ועדין יחסית. עמיד בקילומטראז', לא עמיד במפגש עם סלעים.

Image

שחיקה, רק בקצה הסוליה

התוצאה היתה שיפשוף אכזרי וחורים. הרופאים עדין נלחמים על חייהן בניסיונות השתלה של פאצ'ים כאלה או אחרים, אבל יכול להיות שהן יפלו לתרדמת. בינתיים אני כבר מסתגל לדיל הבא שמצאתי – Inov-8 Trailroc 235, נעל שטח פר אקסלנס, עם דרופ 0 אולטימטיבי הפעם. נקווה לאושר גדול לא פחות.

Image

הפגיעה היתה אכזרית – לא מתאימות לשטח אגרסיבי. לכל השאר – נעלים מדהימות

הערה לסיכום: זה הזוג השלישי שלי שנרכש בחו"ל. לצערי, פערי המחירים בין ארה"ב לישראל הם אימתניים. צמצום המיסוי עד 75$ ויכולת "מדידה" וירטואלית באמצעות Shoefitr (יש לכל נעל ב-Running Warehouse) מיזערו את הסיכונים ברכישה מרוחקת. עד כה שלוש משלוש הצלחות (100%) וכל זוג בכ-300ש"ח ומטה.

There's a new lime in town - Trailroc 235

There's a new lime in town – Trailroc 235

סוליקו

פורסם: 20/01/2014 ב-ריצה

בעבר הייתי רוכב הרבה. על אופניים. אופניים, מטבעם, הם ענף חברתי. יש לזה כמה סיבות. בכביש למשל רוכבים בפלוטון והקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות במקרה הזה. בשטח הסיבות קצת שונות. ההתמצאות יותר מורכבת במגוון המסלולים ותמיד יש את אלה שמעדיפים להוביל מול אלה שמעדיפים שמישהו אחר ימצא עבורם את הדרך. בנוסף, לטיולים יש לוגיסטיקה והתניידות מרובת קילומטרים. יש גם את העניין הבטיחותי. אפשר ליפול, להיפצע, להיות מושבת בגלל תקלה. למען כל אלה רצוי שיהיה עוד חבר אחד לפחות בסביבה. ככה נוצרות קבוצות, מתחזק הבסיס החברתי. בהתחלה זה צוותים קטנים, אחר כך החברים מתרבים, מתחזקים הקשרים והטיולים מתפתחים לקבוצות המוניות. אצלנו זה הגיע בקלות ל-15 איש ואף למעלה מזה. זה נחמד, כי הרכיבות הן הפנינג גדול. זה גם נהיה קצת מורכב, לא נעים לפעמים – זה אוהב מסלול כזה, אחר אוהב שעה כזאת, "אל תביא בבקשה את ההוא", "בואו לא נהיה יותר מעשרה"….מורכב. אבל ככה זה עובד.

את רכיבות הבדד מבצעים בעיקר ליד הבית, בסביבה המוכרת. זה הרבה פחות שכיח, אבל ברכיבות האלה הייתי הכי נהנה. רק אני והאופנים, שקט. זמן קצת לחשוב, יוצא מתי שמתאים לי, עושה את המסלול שאליו מובילים רק הגלגלים שלי. זמן איכות שלי עם עצמי.

Lone Runner

Photo Credit: Damian Gadal (Flickr, CC Search)

אחר כך הגיעה הריצה. כאן הדברים נראו לי הרבה יותר ברורים ופשוטים. ריצה זה סוליקו. היציאה היתה ספונטנית למדי, כשנוצר לי הזמן, כשניגמרו המטלות. יש חלון, נועלים נעליים והחוצה…

כשהתחלתי להתעמק במה קורה היום בעולם הריצה, גיליתי להפתעתי שהריצה הפכה להיות חברתית לחלוטין. קבוצות ריצה על כל תל רענן.

אני יכול להבין את הצורך החברתי של אנשים. זה מובן מאליו, צורך אנושי בסיסי. בריצה, אני לא שם. אני רוצה רק את עצמי. יש בי איזה משהו בסיסי שאפילו מוחה על הפיכת הריצה לחברתית. לפעמים זה נראה לי קצת מאולץ. במרוצים זה אחרת. יש את הלפני ויש אחרי. שם ההמון הוא נכון, החיבור לאנשים הוא טבעי, השיחה מתאימה והמסיבה של כולם.

אני רץ בשביל להשתחרר. למחוק את הראש, להגיע לנקודה המדידטיבית שממנה הריצה הופכת כמעט אוטומטית. לקבוע עם מישהו, לחכות למישהו, לרדוף אחרי מישהו – מבחינתי, זה ההיפך הגמור, זה חיכוך, זה הסחה. אני חייב להיות בקצב שלי, בנקודה שהגוף שלי אוהב להיות. קשה להאמין שיש עוד מישהו שאפשר להסתנכרן איתו בקצב בצורה כל כך מושלמת.

אני שם על עצמי את האוזניות ונכנס לעולם הפלייליסט. המוסיקה מאפשרת לי את התוספת הנידרשת לניתוק המושלם. בהתחלה חשבתי על זה לא מעט. אני לא מסתובב עם אוזניות כמעט אף פעם, בטח לא כשאני בחוץ, כשחשוב לי לנשום את העולם. בטיולים בטבע זה בכלל No-No רציני עבורי. למרות זאת, בריצה החלטתי ללכת על זה. אני שואב את העולם בעיניים ומנסה להקשיב למה שהגוף שלי אומר, כשהוא לא שותק בעצמו. ויתרתי על לשמוע את הסביבה בהנחה שאני מפסיד משהו, אבל מרוויח משהו אחר. אולי כשארוץ יותר בשטח, ממש בקרוב, משהו בנקודת המבט שלי ישתנה. בניגוד למדרכה, בשבילים יש הרבה יותר מה לשמוע, שם אני תמיד מעדיף לתת לכל החושים לעבוד בכיוון אחד. יהיה מעניין לבדוק את זה.

אוהב את הריצה פשוטה, בלי הרבה גורמים. לא רוצה ציוד מיותר, רק מה שממש צריך, לא תוספים, לא מגנזיום וכדורי מלח. לא רוצה פטפטת על ריצה או ציוד ריצה. לא רוצה להיות במועדון או בקבוצה עם שם מקורי כזה או אחר. תנו לנעול נעלים ולצאת לרוץ. לבד. מתי שיוצא לי. למצוא את תוכנית האימונים שלי, לתלות אותה על הדלת או המקרר ולצאת לרוץ רק לפי מה שהיא אומרת.

זה המוטו שלי ואני שמח שיש גם גישות הפוכות. אוהב איך כל אחד יכול למצוא את האהבה שלו בריצה בדיוק בפורמט שהוא צריך. מפרגן לכולם ושמח לקרוא על כל מני חוויות אישיות וקבוצתיות. לי יש כרגע רק את הסוליקו.

אולי כל זה עוד ישתנה. אבל בינתיים, עצמי עונה לי בהגיענו, "היה נחמד לרוץ גם איתך".

אוקטובר 2012. התחלתי לרוץ בזמנים היחידים שהיו לי אנרגיות עבורם – בלילות. אחרי העבודה, כשכולם לפעמים הלכו לישון, הכרחתי את עצמי להתגבר על עייפות סוף היום הטבעית ולצאת לאוויר. בתשע, לפעמים עשר מסיים לקראת חצות ומנצל את האדרנלין לעירנות שנמשכה אל תוך הלילה.

באוגוסט כשחגגנו את יום הנישואין ה-15 שלנו בעין כרם, אחרי הופעה מעולה של נקמת הטרקטור במגדל דוד, שהינו בצימר מדרגות הכפר של הבית הטבעי. מצאתי שם את ספרה של מקימת המקום, שרה חמו, "שביל הזהב לריפוי טבעי". אני לא מהנוהים אחרי דרכי פלא לשינוי החיים וגורואים למיניהם להכוונה נכונה. במבט ראשון היה נראה שהספר יכול להיות בקלות מקוטלג לאחד התחומים האלה. משהו שם בכל זאת משך אותי לקריאה רצופה ולהבנה כי מדובר בכל זאת במשהו אחר. הזדהיתי עם לא מעט תפישות ותובנות שהופיעו בספר, יחד עם העובדה כי אורח החיים שלי והתזונה שואפים לשם וגם אינם רחוקים מהותית. נידרשה עוד תזוזה קלה ואת ההתאמה הזאת ביצעתי עם תום הקריאה בספטמבר 2013.

13371237b

שיטת קינגסטון-קליניק המתוארת בספר אינה מסובכת אבל יחד עם זאת די תובענית. בכל זאת, הספר נותן את התחושה ששום דבר שמובא בו אינו צריך להיעשות בקיצוניות יתר. אני לקחתי ממנה מבחר דברים שישמרו אולי את רוח המקור אבל יתאימו יותר למי שאני. אינני צמחוני אבל מאז לא אכלתי בשר והוא אינו חסר לי. אינני טבעוני אבל אני אוהב מאד לבשל מתכונים טבעוניים בשל פשטותם היחסית.

בנקודות העיקריות שיישמתי הפסקתי לרוץ בלילות ואני משתדל להיות עד 11 בלילה במצב שינה. שעת השינה המוקדמות הן יקרות ערך לגוף. עברתי לריצות בוקר, עוד לפני הזריחה וההשכמות מעולם לא היו קלות יותר. הפסקתי למלא את עצמי בזבל שרובו סוכר, שתמיד היה זמין לרוב במהלך יום העבודה במשרד – סוגים שונים של עוגות ועוגיות.

אני אוכל פירות בבוקר, סלט בצהריים ומשתדל לאכול אוכל שבישלתי בעצמי בערב. אני מנשנש בעיקר אגוזים אבל כמעט לא אוכל בין הארוחות. לאורך התקופה השלתי יותר מ-10 ק"ג וחזרתי כעת למשקל ימי התיכון שלי. בקיץ התחלתי אימונים משלימים לריצה במועדון קרוספיט בתל אביב. זו גישה עכשווית הצוברת פופולריות כאנטי תיזה לתופעת חדרי הכושר. העיקר מבחינתי הוא האווירה המצוינת, חבר'ה נהדרים ועבודה טובה על חיזוק שלל חלקי הגוף.

לפי אפליקציית האימון, שמלווה אותי בכל ריצה כמעט, רצתי בתקופה הזאת מעל 2000ק"מ במעל 200 ריצות. רצתי יותר מ-240 שעות, שרפתי מעל 160,000 קלוריות, טיפסתי 37 ק"מ וגם רצתי במורדות מרחק דומה. מספרים נטולי משמעות אבל כשרושמים אותם זה נראה נחמד.

Photo Jan 09, 7 04 19

בנובמבר לפני יותר משנה, בעקבות הריצה ומחשבות על גילי, הלא טריביאלי כבר, הלכתי לבצע בדיקת מאמץ במכון מדיקס בתל אביב. בסיכום הבדיקה, כשישבתי עם ד"ר יוני ירום שסיכם לי את הנתונים, הוא שאל אותי, כדרך אגב, מה היעד שלי. אמנם כבר הייתי מתוכנן על חצי מרתון תל אביב כמה חודשים אחר כך, אבל משום מה השאלה הזאת תפשה אותי קצת לא מוכן. חצי המרתון, הקרוב יחסית, לא נראה לי יעד מספיק משמעותי לנקוב בו, נוכח "המעמד". "הממממ…מרתון בעוד שנה", פלטתי באיזשהו מילמול מחוסר התחייבות כלשהו….

Image

בפנייה בצומת מעגן, בסוף הק"מ השלושים, הרגשתי פתאום את העיניים שלי מוצפות, רטובות ונוזלות. לא היתה רוח, אז אני מניח שמדובר בדמעות. יכול להיות שזה היה השיר שהתנגן באותו רגע, יכול להיות שזו היתה המשמעות של התחלת המערכה האמיתית, 12 ק"מ לסיום אבל מה שבטוח שזו דוגמא נהדרת לסחף הרגשי העצום שעובר אותך באירוע שכזה, בטח אם מדובר בראשון מסוגו, אני מניח.

דווקא האירועים העצומים האלה הופכים מהר מאד לפיסת זיכרון קטנטנה ומיקרוסקופית. פיסת זיכרון שטובעת בים ההכנות, האימונים, המחשבות, שהם בעצם בעלי המשקל האמיתי בכל הסיפור הזה. מעל שנה של משבצות בטבלאות אימונים מתוכננים קלנדרית, ריצות כמעט יום יומיות, אימוני קרוספיט, הרגלי אכילה והמון שעות של מוסיקה באוזניים. כשמגיע האירוע המכונן, כל הפסטיבל המקדים הזה הופך אותו לחגיגה אמיתית לגמרי שאפשר באמת ליהנות ממנה. אירוע באמת אדיר של נופי גולן וכינרת, ריצה בתוך אוקיינוס של מעל 2000 שותפים וקצת יותר מ-4 שעות של להיות עם עצמי ולמצוא את כל הכוחות שהכנתי מראש לקראת ההתמודדות הזאת.

זה מוזר, אבל מפרספקטיבה של 48 שעות אחורה, 42.2 ק"מ נראים פתאום משהו מובן. לא מובן מאליו, אבל מובן. אני צריך לנער את עצמי ממש כדי להיזכר בזה שרוב שנות חיי זה לא היה אפילו קרוב למשהו שחשבתי לעשות, למשהו שאפילו רציתי לחשוב שאני יכול לעשות. זה ישב בקטגוריה של דברים פנטסטיים שרק קוראים עליהם, שומעים עליהם או רואים אותם בסרטים. אין ספק שהסחף העצום הזה של עולם הריצה בשנים האחרונות, ההיצע המילולי המטפטף ללא הרף בפייסבוק ותערוכת המדבקות המתפשטת באמצעות המכוניות על הכבישים, יצרו שינוי.

Image

גם לפני זה לא הייתי בטטת כורסא טיפוסית. אופניים היו אצלי שנים תחביב אינטנסיבי, ששאב שעות עצומות ומשאבים אין ספור. משהו שחשבתי שהנה, הפעם, זה ישאר לנצח. אבל, כנראה שאת הבדואי שבי קשה להכניע וכך יחד עם נסיבות החיים, המשפחה (תינוק חדש), העבודה (סטארט-אפ חדש) החלה לה הדעיכה ההדרגתית, עד שמצאתי את עצמי במשך יותר משנה נטול פעילות גופנית לחלוטין, מכור לשינה ורביצה וגם התמונה שהשתקפה בראי (במיוחד בלי חולצה, אחרי המקלחת) לא היתה מעודדת. הריצה התחילה מתוך ייאוש, משהו שניסיתי להיאחז בו בשארית כוחותיי, כדי לחזור לעולם הפעילות.

במיוחד עכשיו אני יכול לומר בלב שלם שהמצב הגופני שלי, אחרי שתי הריצות הראשונות הרצופות באוקטובר 2012, בסוף שבוע אחד, 3-4 ק"מ כל אחת – היה קשה וכואב יותר מכל תחושות הכאב של אחרי המרתון ואת זה אני מקווה לזכור עוד הרבה זמן.

הייתי מוכן. לא יותר ולא פחות ממה שהאימונים צפו. הרגשתי חזק ורענן כמו בספר – אחרי טייפר הגון ולא מעט מנוחה, חלקה בלתי צפויה לחלוטין. שלושה וחצי שבועות למרתון חליתי בסטרפטוקוקוס הידוע, המגיע מדי שנה ועורך סבב מכובד אצלנו בבית. זכיתי לאבד הכרה בשירותים, להתאושש, לטחון אנטיביוטיקה עשרה ימים, לחזור לרוץ בלי ריצה מסכמת לפני האירוע ואז לחטוף אותו שוב, לחזור לאנטיביוטיקה חזקה יותר לעוד עשרה ימים, לקחת את הכדור האחרון בערב לפני….ולרוץ. עכשיו אני משוכנע בזה סופית – האגדות על האנטיביוטיקה שמחלישה את הגוף הן אגדה ותו לא. וודאי.

אז מה מצאתי שם, במרחק שהיה לי חידה עד עכשיו? אני ממעט להשתתף באירועים, כך שאירוע כזה גדול היה באמת חוויה מצוינת. את האנרגיות הכי טובות שאבתי מהמשפחה שהיתה סביבי, דבר שחזק כנראה מכל כח: זוגתי, ילדי, הוריי, אחותי גיסי נחמן וילדיהם. כולם התכנסו להם לפתע סביבי ועל כך אני פשוט אסיר תודה.

לשמחתי, לא פגשתי את כל הבטחות האימה שקל למצוא בכל מורשות המרתון לדורותיהן – ישנתי לא רע ערב לפני, לא ניסחפתי לקצב מהיר בזינוק, לא ניתקלתי בקירות. חצי מירוץ הוא כיף טוטאלי, לרחף נטו עד לנקודה המדידטיבית שכל רץ מכיר. בחצי מתחיל המאני טיים. הגוף מתחיל לאותת ולוקח אותך הדרגתית לגמרי אל הסף הפחות מוכר. בלי קירות או חומות – הכאב מזדחל והארבע ראשי מתחיל לאבד שליטה ולרעוד. כשרצתי כבר באיזור הדמדומים אליו מעולם לא הגעתי (37+) מגיעים גם רגעים קלים של אימה, של ניסיון להבין למה זה לא נגמר כבר. הריצה היא על סף ההתכווצות ורק ג'ל אחרון שנשאר לי, בננה ותפוז שמופיעים פתאום בתחנות החלוקה האחרונות וכוס משקה איזוטוני…מצילים אותי כנראה מגורל של רצים אחרים שהיו על הריצפה מחפשים נואשות מישהו שימתח להם את השריר.

Image

קילומטר אחרון ונחמן, גיסי ואריאל בנו, אחייני, חוברים אלי למשלחת ליווי. אני, בתוך המוסיקה שלי עדין, לגמרי בטראנס של כאב וכנראה די מנותק מהסביבה. רוצה אבל מתקשה להוריד את האוזניות. הפלייליסט שלי, הוא הגיבור האמיתי של האירוע. שירים שבחרתי בקפידה עם תשומת לב מיוחדת לשעה האחרונה. מחשבות על איך אני מזרים צלילים שרק ילכו ויפצו על הכוחות שילכו ויגמרו לקראת הסוף. זה השתלם, זה עבד. בכל פעם שהרגשתי שאני נחלש התחלתי לשיר. לרוב, ללא קול, לעצמי, נושך את המילים. בקילומטרים האחרונים הפכתי להזוי והתחלתי כבר למלמל את המילים בקול, מזייף כנראה בכיף, נשמע בטח כמו עורב חורק. שרתי עם הקילרז Are we human or are we denser – ואנשים סימנו לי עם הבוהן. האימג'ין דרגונס הצטרפו אלי בשירם החדש…

When you feel my heat
Look into my eyes
It's where my demons hide

והשדים שלי יצאו לאט החוצה וניבעטו ממני.

בחזרה לליווי. את זה לא תיכננתי, אבל במאות המטרים האלה לפני הסיום, כנסיית השכל מתחילה לשאול אותי "איך זה מרגיש?", השיר האחרון בקונצרט שמשך אותי מהאוזניים כל הדרך לכיוון קו הסיום. לא רוצה עדין להיפרד מהצלילים האלה ועכשיו אני כבר יודע איך זה מרגיש; זה מרגיש כואב, מאד, אבל הסיפוק והשימחה חזקים יותר מהכל. זה מרים אותי בבת אחת ובמטרים שנישארו אני מוצא פתאום עוד קצת כוחות, השרירים מתרפים קצת ואני מגביר עד לשער הסיום.

Image

במרץ 2013 רצתי את חצי מרתון תל אביב. בלי קשר למזג האוויר החם, הקילומטרים האחרונים זכורים לי כסיוט מתמשך, כסבל עמוק. סיום הריצה הסתמן כהקלה גדולה מלווה במחשבות של לדחוף את הריצה למקום עמוק וחשוך. מרתון טבריה היה ריצה אחרת, של הרבה אהבה. של קבלת הכאב בהבנה ואמונה בברית איתו שתאפשר לכל אחד מאיתנו את מרחב הפעולה החיוני לו. בחצי המרתון חשבתי רק על ימי המנוחה הצפויים, במרתון התחלתי כבר לחכות לריצה הבאה.

Image