בשביל. בגולן.

כשקילפתי את הנעליים והגרביים בסיום המירוץ צצו להן זוג כפות רגלים מכוסות אדמה שחורה. זה בעצם הסיפור: לרוץ באדמת הבזלת של הגולן, חוויה ייחודית וכיפית שיצרו בשבילנו דרך מירוץ "אולטרה קצרין". בדרך, איבדתי את המקום ה-8 לטובת רץ חזק ממני, שעוד ניסיתי להיצמד אליו בסוג של קרב אבוד מראש. הגענו לירידות האחרונות לקראת קצרין וראיתי איך הוא מתמוגג כולו מהנופים הנהדרים שגולת הכותרת שלהם היא הכנרת, שנחשפה אלינו לראשונה. הוא ניסה לשתף אותי בחוויה שלו ואילו אני, אטום בתוך האוזניות שלי, רק חייכתי חיוך קטן. "בשביל זה היה שווה לבוא את כל הדרך לכאן" הוא אמר. אני לא חשבתי ככה. לי זה היה שווה עוד הרבה קודם.

ההתלהבות שלי התחילה עוד בנסיעה, בהשכמה, בזינוק, עם קרני אור ראשונות. בשבילי, להגיע לגולן האהוב, בפרק החיים הנוכחי, כשמדובר בהתרחשות די נדירה, לרוץ על שביל הגולן, לקחת חלק באירוע כל כך מגוון – זה כבר שיא בפני עצמו. לא הייתי צריך את הכינרת כדי להגיע לפיסגה, כל פיסת אדמה שחצינו, מראה שניגלה מגבעה, פרח שהציץ, היו המתנה עצמה ולי נשאר רק להמשיך לרוץ.

קרדיט: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

הגענו בערב לקצרין השקטה והקטנטונת כדי להספיק לאסוף את ערכות המשתתף. ערב בגולן אמנם, אבל השרב האביבי מעניק כסות חמימה לאוויר ומעלה סימני שאלה דקיקים לגבי טמפרטורות המחר. דברים השתנו קצת, מרכז עסקים גדול נבנה מעבר לכביש, אבל המרכז המסחרי בקצרין, נקודת הכינוס של המירוץ מחר, נראה עדין כמו אותו מרכז של עיירת פיתוח שהיה כאן כמה עשרות שנים אחורה. דברים משתנים רק על פני השטח ואולי טוב שכך. אני זוכר איך הגעתי לכאן כנער מטייל, מחפשים פיתרון שינה במחיר אפס ומוצאים את עצמנו ניזרקים ללינה באחד מימי שישי באולם הכדורסל של קצרין, לא רחוק כנראה מאותו מרכז מסחרי מנומנם.

בהמשך לאותה המסורת אולי, יצאנו לכיוון פארק קצרין על עתיקותיו כדי לאתר בו יער קק"ל קטנטן שיתאים לינטוע בו את אוהלנו. כחלק מהקירבה לשטח, האהובה עלי מאד, נראה לי מתבקש לארגן קמפינג כדי להעביר את שעות השינה המעטות שנותרו עד ליציאת ההסעה ב-5 בבוקר. אמנם מירוץ שטח ראשון שלי, אבל נראה לי הולם, כחלק מזה, לצפות לחווית קמפינג משותפת של משתתפי המירוץ. משהו ליצירת סוג של ביחד, אווירה מיוחדת לקראת האירוע. שטח עד הסוף. משום מה, הדבר אינו קורה ואופציות הלינה המוצעות כוללות רק חדרים שונים בצימרים הפזורים בעיר. קצת חבל.

קצרין מנומנמת לקראת היציאה למירוץ. נקודת הכינוס. 5 בבוקר

הערב שקט והיער מבודד. את הפסטה חיסלנו עוד מזמן, בדרך, ונותר רק לפרוש מזרונים ולהתכנס למחשבות של לפני החלומות. השינה שלי מתוקה מה שאי אפשר לומר על זאת של ואדים, שותפי לדרך, המתהפך מצד לצד, כל הלילה, לפי עדותו. המרכז המסחרי המנומנם שפגשנו בערב, עוד יותר מנומנם לפנות בוקר, כשרצים מטפטפים אליו בזה אחר זה. השמשיות מקופלות עדין אבל המזרונים המפנקים שעל המחצלות והכריות, מפתים אליהם מתנדבים לדקות אחרונות של רגיעה. עדין מאד חמים כאן, באדיבות השרב.

האוטובוס שופך אותנו בחניון עין זיוון לקרירות מפתיעה ורוח נעימה. האופטימיות לגבי השרב השתלמה. את הדקות האחרונות לפני הזינוק מעבירים בחימום, המתנה, צילומים ומחיאות כפיים לרצים הגיבורים שהתחילו את האירוע כבר מזמן: המרתוניסטים, רצי ה-67 והמופלאים מכולם, מעיזי ה-80ק"מ.

מכאן הכל הופך מטושטש. בתוכנית עוד קבענו שנרוץ יחד. בפועל עת הטלתי את מימי בהנאה לא רחוק משער הזינוק הבחנתי לפתע שהקבוצה יוצאת לדרך. טסתי להצטרף לא מוצא, מאבד לחלוטין את ידידי, שנשאר קצת מאחור כנראה. למה לא בעצם? חשבתי לעצמי. בסופו של דבר, כל אחד צריך לרוץ את המירוץ שלו. במרתון בטבריה כל המחשבות היו חדות מאד. בשביל הגולן, אינני זוכר כמעט כלום ממה שעבר לי בראש. את המעט שאני זוכר, אשמור אולי הפעם לעצמי.

שביל הגולן שואב אותך אליו בעדינות. קרני אור ראשונות של בוקר מלוות את הרצים בכרי עשב אל עבר גבעת הטורבינות. מראה נהדר של הזרועות האדירות שנראות עוד קטנות בתחילה והולכות ומתפרשות כשאנחנו צועדים בעלייה ממש מתחתן. הר בנטל מתנשא בגבנו וחורש ירוק מקיף אותנו מכל כיוון. רגע אחד אנחנו עצומים אל מול טורבינות קטנטנות והנה על הפיסגה, אנחנו מתגמדים לנוכח המכונות האדירות האלה שחלקן מסתובב מעל ראשנו ומגלגל אותנו הלאה לכיוון הר חוזק.

אל הר חוזק מטפסים במתינות על מה שפעם אולי קראו לו כביש. הובטח טיפוס לא פשוט, אבל כשאני מחכה לטיפוס הזה מסתבר לי שסופו הגיע כבר כנראה. החזרה לעפר מתקבלת בברכה עם הקטע הכיפי של המסלול. סינגל טכני בירידה שמאפשר להוציא הרבה אגרסיות. קצת בחוסר אחריות אולי, אבל אני מקפץ מאבן לאבן מדלג מעל הבזלת ומפזז מעבר למכשולים, עוקף בירידה בלי חשבון. אפשר להוציא ממני את האופניים אבל לא את החיבה לטיסות הטכניות.

קסם של פריחה וטורבינות – קרדיט צילום: עדי פרץ, צלם האירוע אולטרה קצרין

החלק היפה ביותר בכל האירוע הוא הערבוב הנהדר בין המקצים השונים. כולם חולקים אותו מסלול, הזינוק מתבצע בדירוג על מסלול קווי, באמצעות הקפצות לנקודות ההתחלה. מהר מאד אתה מוצא עצמך רץ עם רצי 80, 67 ומרתון שהתחילו לפניך אבל פוגש גם את האחרונים במקצים הקצרים יותר. אתה חולק כבוד והערכה לאולטראיסטים שנעים במתינות לידך ועוקף רצים העוברים כברת קילומטרים קצרה יותר. לכל אחד ההתמודדות שלו עם מרחקו היא עולם ומלואו, כל אחד כנראה שואב את ההשראה מרץ אחר שנמצא לידו וכולם פשוט…רצים.

בערך מאלוני הבשן מתחילים לנוע בכיוון כללי מערבה, עוזבים את הגבעות ונכנסים לאזורי המרעה של הרמה. הגולן הוא האאוטבק של ישראל, הווילד ווילד ווסט שלנו. לפנינו פרושים מישורים רחבים, עצים מופיעים בדלילות רבה בלבד. סוסים בעלי גוף מבריק רועים בנחת וכמובן, הפרות. באמצע דרך העפר, שלט מסוגנן ועדין מצביע שמאלה: "העץ של מוש". התאמצתי להבין על איזה עץ מדובר. יש כמה מועמדים מתאימים, לא בולטים במיוחד. על מוש אין מה לדבר בכלל.

העץ של מוש – צילם דורון גורודצקי, שהשתתף במקצה ה-25 ק"מ וגם עלה לרמה כחייל סדיר בתותחנים, יוני 1967

למרות מה שהובטח, האביב עוזב כאן במהירות והגולן אינו בשיאו, אבל זה אינו מעיב על המראות. המישורים נראים כמו שמיכה ירוקה עצומה שרסס צהוב שטף אותה. הכל הולך ומתייבש אם כי גושי פרחים בודדים מפתיעים מדי פעם. פרגים אדומים ופריחה סגולה. לפתע, גופה מפוררת של פרה בצד הדרך. לא נותר ממנה הרבה, אבל העור עוד שם והזבובים חוגגים. בדרמות גדולות זה יכול בהחלט להיות סימן שאינו מבשר טובות. מסתבר שגם כאן, בדרמה הקטנה שלנו זה הופך לתחילתו של קטע מתיש. ארוך, עולה ויורד תדירות. השמש שעד עכשיו עוד הוסתרה בכסות עננים עבה וידידותית החלה להרים את ראשה ולהכות קצת. מה שאמור להיות מגמת ירידה משנה את כיוונו. זה מסוג הצירים המייאשים. שיממון שדורש התמודדות. בעליות הקצרות הולכים קצת, כשהן מסתיימות דוחפים לחזור ולרוץ. מלפנים שביל הרצים נראה ארוך ולייאוש לא נראה כרגע סוף. באורח לא מפתיע מסתבר לי בהמשך שזהו ציר הנפט. איכשהו, צירי הנפט כאן נימתחים תמיד בצורה ישרה ואכזרית, בלי שום התחשבות בתוואי השטח. אחד מטיולי האופניים המייאשים ביותר שחוויתי היה על ציר הנפט בדרום. שיפועים אכזריים הרבה יותר אבל תחושת חוסר אונים דומה.

הנוף הולך ומצהיב, השרב מטיל אובך ערפילי על נוף הכינרת המציץ כעת מתחתינו. אפשר כבר לראות סימנים של קצרין והגוף, כמו תמיד ברגעים האלה, מחליק לו כבר בטבעיות אל מוד ההישרדות שלו, שחייב לקחת אותי צעד אחרי צעד עד לקו הסיום.

למירוצי האספלט יש את המסה, ההמון, את העושר המספרי. כאן, בשטח, יש את תחושת האינטימיות. מעין משפחתיות חמימה שבאה לידי ביטוי גם בשולחנות האוכל הנעימים שברחבת הכינוס. מחליפים קצת חוויות, משלימים קלוריות, בודקים את התוצאות ומדדים לרכב שלוקח אותנו לטבילה קרירה ומתאימה מאין כמוה בבריכת הקצינים, בדרך הביתה.

בריכת הקצינים עין עלמין. תפאורה הולמת וקרירות מתבקשת לתום הריצה. המים צלולים מאין כמוהם

הפראי מכולם

לכל שביל יש אופי. מה הופך שביל לפראי? בואו אספר לכם על הפראי מכולם, בהרי ירושלים.

הרי ירושלים משופעים בשבילים ושבילונים. עולים, יורדים, פורצים, מסומנים, נחבאים. את רובם עברתי, אם ברגל, אם בשני גלגלים. הם פורצים דרך בין חורשים, מעלים את המבקר לנופים הרריים של יערות ירוקים ורמזים של מישור החוף המרוחק. כל שביל והחוויה הייחודית שמקבל ההלך, הרוכב, הרץ. מעטים השבילים היכולים לספק כמה חוויות מסעירות ושונות זו מזו. את זה יודעים לתת רק הפראיים ביותר. יש את המתונים שיקחו אתכם בניחותא בין עצים, מדי פעם יתנו הצצה נעימה ומרחיבת לב בין הגזעים אל נופים רחוקים. יש את הסוערים, התלולים, האכזריים, ניבנו עבור רוכבי האופניים הקשוחים ביותר. קצרים, תלולים, מבטיחים חוויה מסמרת שיער של מכשולים וזמן אוויר. יש את הנופיים, שיוליכו אתכם לאורך צלע ההר קרוב לשיא גובהו. אתה הולך על השביל ומתמוגג מהמראות הנשקפים מטה. קשה להתיק את המבט, קשה להסתכל על השביל, רק הצידה, הרחק.

תוכנית האימונים של יום שישי היבהבה 20 ק"מ. חזרה ראשונה מאז המרתון למרחקי ה-20+ דרשה משהו מיוחד. אמנם מדובר בקפיצה לא קטנה בקילומטראז' אחרי שבועות רגועים, משהו שדורש מסלול מתון וידידותי, אבל כמו שקראתם אולי בפוסט הקודם, הלב שואף בתקופה האחרונה למנות מדודות של הרפתקאות מתוקות הנירקחות לי בראש. מסלול של 20ק"מ מאפשר כבר לייצר הרפתקה מסוג חדש בעולם הריצה שלי.

השמינייה – מסלול הריצה. ליחצו כדי להגדיל

הר הרוח מתנשא מעל הישוב נטף. יורד ממנו שביל מסומן כחול שעברתי בו הרבה דקות ניפלאות. אתגרי. מבט על תצלום הלווין של גוגל ומהכתם הלבן הענק שמכסה חלק מהשביל אני מבין בצער שעבודות קו הרכבת לירושלים החריבו שם חלק לא קטן או לפחות יקשו מאד לאתר את הכניסה התחתונה אליו.

ואז, ניזכר פתאום בכתבה שכתבתי למגזין האונליין זצ"ל Bikezone על מסלול טיול אולטימטיבי המתחיל בפארק קנדה, דוגם בתחילה ממבחר הסינגלים המכובד שלו ואז הופך לטיולי יותר, מטפס לישוב נטף בעליה מסמרת ריאות והופך לחד כתער בצלילה חזרה מטה דרך ה"פראי", סינגל לא מבויית שניתן לרסן אותו בדיוק בעונה הזאת, רק כשהקרקע יבשה, אך לא יבשה מדי.

את המרחק לא זכרתי במדויק, אבל תחושת בטן והערכה מבוססת שיכנעו אותי שמדובר במסגרת מתאימה שבמקרה הגרוע תתארך קצת מעבר ל-20 הק"מ הדרושים. מזג האויר של יום שישי הבטיח טמפרטורות גבוהות במיוחד, הטופוגרפיה הבטיחה טיפוס למכביר. העמסתי תיק גב עם 1.5 ליטר מים וכמה ג'לים, ה-Inov8 Trailoc 235 מוכנות לניעור הבוץ משבוע שעבר ולקראת השעה שבע חניתי ליד האגם של פארק קנדה. את ה"פראי" כבר פגשתי, לא יותר מפעמים ספורות, ויחד עם זאת, מעולם לא בפורמט בדד.

פראי, השביל נמתח ישר למטה, רצוף אבנים ואדמה לא יציבה

התחלת הריצה בטיפוס לאורך הכביש ההיקפי של פארק קנדה היא לא הדרך האולטימטיבית להיכנס לריצה. הרגלים כבדות, הדופק מטפס מהר ואני קצת סובל. 3 ק"מ ועוברים למוד טיסה בכניסה לסינגל הפרסה, אחד השבילים המהנים והארוכים בפארק, העוקף אותו מצפון מזרח. כיף לדלג מסלע לסלע, להזיז רגלים מהר בירידה הטכנית, להיפרד מהשביל הראשי ולתפוש הסתעפות שלו הצוללת מטה מטה לכיוון הישוב מבוא חורון, מתמזגת לאחו המשמש מירעה לפרות הישוב, המביטות בי בהשתוממות ונימלטות הצידה.

מחליפים מוד בדרך ה-4X4 הניכנסת לכיוון נחל כפירה. אני מאמץ כאן את רעיון ה-20/2 – 20 דקות ריצה וכ-2 דקות הליכה לתת לגוף להירגע. אין לי שעון, אז כל 3 ק"מ אני מנסה לעבור להליכה, נרגע קצת וחוזר לרוץ. הריצה לתוך הנחל, למרות היותה דרך רכב, היא לא קלה. מטפסת במתינות, מדי פעם חוצה או משתלבת עם הנחל המרוצף חלוקים מגדלים שונים. לא קל לנעלים עם סוליות דקות, מינימליסטיות, כמו ה-Trailoc, אבל אני אוהב את זה. סינגל חמוד, שלא היה כאן בפעם האחרונה, צמוד ומלווה את הדרך בצורה הגיונית. סלחני יותר מהדרך הראשית.

הנה אני כבר מטפס לעין נטף. השביל העולה למעיין תלול מאד, אני מציץ אל בור המים ומתחיל בעליה הזכורה לשימצה לכיוון הישוב. דרך ג'יפים בשיפוע לא סלחני שאינו נוטה להתמתן אפילו לרגע עד סופו. ה-20/2 נהיה קצת לא רלבנטי כי ברור לגמרי שהליכה תהיה הרבה יותר מהירה מריצה במעלה השטני הזה. אם ברכיבה היינו מודדים את עצמנו לפי הורדת רגל (או לא) בעלייה הזאת, אני מחייך לעצמי בסיפוק שהפעם לא הורדתי רגל בכלל. הרגלים הרי היו כבר על הקרקע מההתחלה. לקראת סוף העליה אפשר להיכנס שוב לריצה אבל המאמץ היה לא קל ואני עובר לעוד קצת הליכות עד שתופש קצב על הכביש בתוך נטף.

כיף לרוץ במקום הפסטורלי הזה, שעדין מנמנם ביום שישי בבוקר. ישוב קסום טובל בירק בצורה שמעטים המקומות בארץ הדומים לו. מסתכל על חצרות הבתים הנפתחות ישר לתוך הנוף הירוק בעמק מתחתם. הכביש מטפס במתינות ישר ישר עד לעיקול חד שמאלה. כאן ניתן גם לקחת ימינה לחתיכת דרך הנראית מובילה לעוד כמה בתים, אולם היא גם עוברת אותם, ממשיכה והופכת לדרך עפר העושה דרכה החוצה מנטף לעבר גבעה קטנה הצופה עליה. כאן נם לו ה"פראי". שביל לא מסומן, ידוע למעטים, מן הסתם. ניפתח כנראה ע"י אופנועים ומבטיח חוויה יוצאת דופן לריצה עד לקצה נחל יתלה. ה-Runtastic מודיע לי: 10ק"מ. מתחילים לחזור.

נוף שנישקף מלמעלה. יופי בכל כיוון

הרגע שאני מתחיל לרוץ בו, הוא גם הרגע שהבנתי שהפוסט הזה יכתב. השביל מתחיל כנופי, על צלע ההר הצופה לנחל יתלה, חושף את כולו גבוה מלמעלה וגם את מינהרות הרכבת החדשות. נופי ויחד עם זאת תלול מדי כדי לאפשר התמקדות רק בנוף ולא בשביל. עין אחת מציצה שמאלה, ליופי ועין אחת שומרת על הרגלים שמתפרעות בטיסה למטה. הירידה מסתיימת באחת וכבר השביל זורק אותך לעליה סלעית וקשה תחילה ותלולה לקראת סופה. קטע קצר של התנשפויות והנה אתה כבר שוב במקטע טכני לעילא, כשהשביל נראה רק ברמז והוא מורכב ממשטחי סלע שונים ומשונים שדורשים דילוגים וקפיצות והתמודדות עם מכשולים. הרמה הטכנית רק עולה ויחד איתה השיפוע.

משטחי סלע פורחים ומאתגרים – על השביל

וכאילו כל זה אינו מספיק, תוואי הקרקע הופך לבעל אחיזה מוטלת בספק. לא סתם השביל במיטבו לאחר גשמים, אולם רק כשהקרקע יבשה. לחות גבוה מדי ואתה טובע בבוץ, יובש גדול מדי והקרקע מדורדרת בצורה מסוכנת. אדמה מרוצפת אבנים בגדלים שונים המבטיחות להעיף אותך בכיף אם רק תניח עליהן רגל בזווית לא מתאימה. לקראת הסוף השיפוע כבר הופך פסיכוטי לחלוטין וכשנשפכים לנחל יתלה לוקח קצת זמן להרגיע את האדרנלין ולחזור לשלווה של העמק. אני ב-14 ק"מ, הארבע ראשי גונח ממאמץ הירידה, הגוף עייף מהריצה הטכנית והטיפוס המכובד לנטף. כפות הרגלים מתחילות קצת לכאוב – המחיר של סוליה מינימליסטית ושביל מאד טכני ומלא אבנים. יש עוד כברת דרך והשמש כבר קופחת. זה הזמן למוד הישרדות.

מקטע אחרון נשפך לשביל נחל יתלה בשיפוע פסיכוטי

צעד צעד אני מחזיר את עצמי לתוך פארק קנדה ולסינגל המקיף אותו לכיוון היציאה. אני כל כך שקוע בהישרדות, במדיטציה של הריצה ובמוסיקה שלוקח לי כמה שניות ארוכות להבין שהזמר הצועק בתוך השיר הוא רוכב אופניים שניתקע מאחורי ומנסה לגרום לי לפנות לו את הדרך. ביציאה מהסינגל, גם כשהוא רוכב ואני הולך במרץ את העליה האחרונה והתלולה, אני מדביק אותו ועוקף. מכאן נישפך לשחור של פארק קנדה, לוקח בחשבון שיש כאן תחרות רכיבה בקרוב והשביל עלול להיות מוצף רוכבים מתאמנים הטסים בירידה. מוריד אוזניה אחת מדי פעם כדי לשמוע שעטות מאחורי וקורס לחניה ולרכב שמחכה לי.

פסטורליה על השביל – חזרה בפארק קנדה

20 ק"מ בדיוק, 640 מטר טיפוס (וירידה). 2:20 של ריצה ו-10 דקות של עצירות שונות, בעיקר כדי לצלם. הטמפרטורה זינקה ב-10 מעלות מרגע היציאה ועד החזרה לרכב. את המים לא סיימתי. נדרשו לי כארבע שעות כדי להתאושש. לא יודע אם זה בזכות ההליכות שמורידות עומס, אבל הכאב המציק בברך שנולד במרתון טבריה, לא חזר. הרפתקה אמיתית על ה"פראי" של הישוב נטף.

השיבה הביתה

מעת שהתחלתי לרוץ הייתי ממוקד בשני יעדים מרכזיים. חצי מרתון ת"א ולאחריו מרתון טבריה. הצבת היעדים מעמידה את כל העולם (טוב, את רובו, יש גם חיים מעבר לריצה) במעין צינור שבקצהו עומדת המטרה ושום רעש לא חודר אותו. זה מביא להתקדמות עקבית עד ההגעה. במסגרת אי חדירת הרעשים לא נתתי דעתי לשום דבר מלבד תנאי אימון זהים לתנאי המירוצים בהם אשתתף. מירוצי כביש. האספלט, כידוע, גם תמיד מאד זמין ליד הבית. במיוחד אם גרים בעיר.

אחרי כל הטרפת הזאת, פירוק צינורות המגן המיותרים ובמסגרת בדיקת "יחסינו לאן" עם עולם הריצה, מצאתי את עצמי מתגעגע חזק אל ה…שטח. באימוני המרתון הארוכים, להוספת העניין, תיכננתי פה ושם קצת מעבר בדרכי עפר, אבל זה מאד דומה לאספלט. לא לזאת הכוונה כשמגלגלים "שטחחחחחחח" על הלשון. באמריקאית קוראים לזה Trail Running, לנו באופן מפתיע אין מונח ממש טוב לזה, לפחות לא לפי ידיעתי. ריצת שבילים? אהההה…..בקושי.

אז מה בא לכם? במרכז תמונה מדהימה של סקוט ג'ורק, מהאתר שלו, scottjurek.com.

אני אוהב להיות בחוץ כמה שיותר, מגיע אחרי שנים של רכיבת אופני הרים אינטנסיבית מאד, שכללה חריש באמת עמוק של מגוון תנאי השטח בארץ בטיולים נפלאים, חלקם בהחלט אפיים. אופניים הכי אוהבים לרכוב בסינגלים, לא בדרכי עפר. בשבילים צרים שרוחבם מתאים רק לזוג אופניים יחיד….או לרץ אחד. קשה לתאר במילים את ההבדל בין מה שמקבל האדם בתנועה בשבינגל הצר לבין דרך הכורכר הרחבה, המתאימה גם לרכבי 4X4. בתמצית, החיבור לאדמה, לשטח, לטבע, הוא פשוט מקסימלי ומיידי.

אז התגעגעתי. ובהזדמנות הראשונה שחזרתי קצת לרוץ אחרי המרתון קבעתי כבר דייט בפארק קנדה, מחכה להיזכר ברגעים היפים על הסינגלים. ינואר-פברואר זה הזמן המושלם. הירוק כבר עוטף את צידי השבילים, השקדיות "צצות" לאיטן עד ההתכסות הבלתי נמנעת בשמיכה הלבנה, האדמה מהודקת, האוויר קר. ועם כל הטבע המושלם הזה לא יכולתי שלא להיות מופתע נוכח החוויה החדשה שלא ציפיתי לה.

לרוץ פתאום על שבילים שהייתי רגיל לרכוב עליהם לא הרגיש אותו דבר בכלל. כמו שאמר ידידי ואדים "אתה יותר קרוב לשביל", אבל זה רק נתון פיזי, שמתאר את ההגבהה שנעלמת עם מושב האופניים. יש שם עוד הרבה דברים אחרים. שוני בתנועה, בקצב, בהרגשה. אם האופניים הם אנטי תזה לקופסת הפח, המכונית, הריצה היא כמעט האנטי תזה המקבילה לשלדת האלומיניום של האופניים. אתה נשאר "עירום" על השביל, כשרק ביגוד הריצה מפריד.

השביל נהיה הרבה יותר פשוט בריצה. השיקול איזה כיוון לקחת, איפה הירידה יותר נעימה, מהירה, אתגרית, מאבד מחשיבותו. כל כיוון טוב לריצה. ברכיבה יש תחושה תמידית של דרישה מהשביל, תביעות: תהיה טוב, תהיה זורם, תהיה סלחני, שאוכל לטפס, תהיה מסולע, תלול בירידה, תביא אדרנלין. בריצה הגישה לעולם הרבה יותר רכה, מפויסת: תהיה מה שאתה, רק תהיה שביל, אני סתם עובר פה, לרגע. טכנית, זה גם עובד מצויין. עליות אתגריות באופניים הן תמיד מאבק. המכשולים הבאים בזה אחרי זה מקפיצים את הדופק לשמים, כל סלע שלא תיגש אליו נכון מספיק, תעבוד עם הגוף לפי הספר, יוריד אותך לאדמה, תמצא את עצמך מתנשף, הולך לצד האופניים.

בהתחלה, זזתי הצידה, מפנה מעבר כשהגיעו רוכבי האופניים, רק כדי לגלות שבעליה אני כמעט תמיד נתקל בהם שוב, עוקף אותם בקלילות. כשהם נלחמים עם המכשול, אני מדלג עליו רגל רגל רגל והוא מאחורי. אין מגבלה טכנית לרגלים, הן יעברו הכל. כל הזרימה בעליות משתפרת, התנועה שוטפת, הרגשה של קלילות אינסופית נטולת כל סירבול נלווה.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

לא ארחיב גם על המובן מאליו, ההגעה לפיסגה והמבט אל האופק הרחוק הנפרש מכל כיוון, הנופים שמלווים מרחוק בכל צעד אבל גם הפרח שמציץ במרחק פסיעה מנעל הריצה.

עם התובנות האלה, תחושת הריצה רק הולכת ומשתפרת. נכון, אפקט ה"נעלתי נעלים ויצאתי לרוץ" קצת מתעמעם, כי צריך לפעמים לקחת את המפתחות של הרכב ולהתנייד לשבילים, אבל אם שפר עליכם מזלכם ואתם גרים לא רחוק מאזורי שטחים פתוחים, זה מחיר פעוט ששווה לשלם. במודיעין יש לא מעט אפשרויות זמינות, החל משבילים ממש על סף העיר, מה שכונה פעם "ערבות מודיעין", שיהיו שם עד שהבנייה תשיג אותם, המשך ביער בן שמן המסועף באינספור שבילי אופניים, בפארק קנדה, הנסיך של השטחים הפתוחים וכלה בהרי ירושלים ועמק האלה המרוחקים טיפה יותר. אמנם, מהשבילים האלה נעדרתי שנים, אבל הרגלים זוכרות. אתה מתקדם על השביל, לא בטוח לגבי המסלול, וכמו בנתיב חשוך המואר בפנס, הנשטף בעוד אור עם כל התקדמות, כך גם אני נזכר בכל הצמתים וההסתעפויות מחדש בכל צעד שאני עושה שוב בסינגלים, שהיו לי מוכרים כמו טבע שני.

רק דבר אחד "ניפגם". ריצה על אספלט היא מתכון משובח להגעה לנקודה המדידטיבית שרצים מרבים לדבר עליה. המונוטוניות של הריצה מנתקת קצת את הראש מהגוף, מכניסה אותו למצב המיוחל שהופך את הריצה למעין טראנס. ובכן, בשטח אפשר לשכוח מהסיפור הזה. ריצה על סינגלים דורשת ריכוז מקסימלי בשביל, אין צעד אחד דומה למישנהו, כל דריכה היא אחרת, כל התקדמות דורשת תנועה אחרת של הגוף. קיפוץ מסלע לסלע, מעבר מכשול, ירידה של דרופ, תמרון בין אבנים. למען הבטיחות עדיף לא להיכנס למדיטציה ולשקול כל צעד בזהירות. קל מאד לעקם את הקרסול, ליפול, להיפצע ואם אתם רצים לבד, כמוני, זה יכול להיות מאד לא נעים להיות זרוקים על איזה שביל חצי נידח בלי אף אחד בסביבה ותלויים בחסדי הקליטה הסלולרית.

הצורך בריכוז הגבוה הזה מאפשר מעין חוויה מקבילה, התנתקות כמעט מכל מחשבות והיפנוט טוטאלי על השביל והצעד הבא. זה נותן אפקט דומה, אבל זה משהו אחר. בסופה של דרך, אחרי שמתחילים לרוץ בשבילים ה"פראיים" שארצנו מציעה בצורה מוגבלת, לא קל לחזור לאימוני אספלט די הכרחיים של אמצע השבוע, כשהזמן מאד מוגבל ונסיעה קלה מחוץ לעיר יותר בעייתית. בסוף השבוע, כשמזג האוויר טוב ואין בוץ, הבחירה היא כבר ברורה והראש עסוק עוד קודם בלשרטט את המסלול הבא על שלל הסינגלים שבסביבה.

עם כל זה וללא מחקר מסודר, אבל עם תחושות בטן והתבוננות על המציאות שסביבי, ברור שעדין רוב הרצים נמצאים על האספלט, חלקם הקטן על דרכי העפר הרחבות ורק המיעוט שבמיעוט מרבה להסתובב בשבילי ההליכה, הסינגלים.

אז….מה לארוז לכם? פיסת אספלט שחורה וחלקלקה או אולי איזו חתיכת סינגל פורח וסלעי?

יש יותר שבילים מזה? טרפתתתתתתתתת

סירנות

הגוף הוא מכונה מדהימה. בהתחלה הוא לא יענה כמעט כשתצאו לרוץ אפילו 2-3 ק"מ. הכל ירגיש כבד, כל צעד לקראת סיום יהיה מאמץ כמעט בלתי אפשרי וכאבי השרירים של היום שאחרי יקשו מאד על ההליכה.

ובכל זאת, באמצעות התמדה והעלאת מרחק הריצה בצורה הדרגתית, לפי תוכנית אימונים, אנחנו מסוגלים להביא את עצמנו לסיים ריצות של עשרות קילומטרים. באמצעות הטמעה של קילומטראז' הולך ועולה הגוף מסתגל ומרחקים חדשים הופכים לטבע שני.

יחד עם זה, אחרי עשרות, אולי מאות אימוני בוקר מוקדמים, מסתבר שמדובר במכונה אבל גם בחתיכת טמבל. יש דבר אחד שהגוף לא מצליח ללמוד בשום אופן: השכמה מוקדמת. לא חשוב כמה שעות שינה צברתם בלילה. ברגע שהשעון המעורר משמיע את קולו בחשיכה מוחלטת, הגוף הטמבל תמיד מתמרד. הגוף ער, העיניים אפילו עוד לא ניפקחו ומסכת השיכנועים להישאר כבר מתחילה. אין קשה כמאבק עצמי. הרי זה אתה עצמך שם, שמכיר אותך טוב יותר מכל אחד אחר. יודע איזה שטיקים מפתים אותך בקלות. אתה עצמך היחיד שבאמת קורא את הראש שלך ומכיר כל תחמון עצמי. מציג לך שלל טענות שאין משכנעות מהן: "הרי יש את הכאב הקטן הזה ברגל, עדיף לתת לו לנוח עוד יום. הגשם שבטח יורד, יגרום לך לחלות, ככה תיאלץ להפסיד הרבה יותר ריצות. בכלל, איך אפשר למצוא תחליף לפוך המתוק והמחמם הזה."

ואתה יוצא לקרב. אין לך ברירה. אתה מעלה מהאוב את ההרגשה המתוקה של סיום ריצה, את זרם האנדורפינים שממלא את הגוף בחיות, את תחושת הניקיון בראש, את השלווה שמגיעה אחרי כ-10 ק"מ ואת מופעי הזריחה הצבעוניים, שאין אחד מהם דומה לשני. אלה רק זיכרונות קרים, כי הטמבל מדכא את כל הסנסורים, מדחיק את כל התחושות האמיתיות שנוצרות בתוך כל הזיכרונות האלה. אבל, אתה יודע שאלה זיכרונות אמיתיים, שהפיצוי בוא יבוא והתחושות ישתחזרו ברגע שתתחיל את המהלך, תושיט רגל מחוץ למיטה ואז עוד אחת ותדע שניצחת.

וברגע שהמוטיבציה הפנימית גוברת והמהלך מתחיל, האני המדכא נעלם באחת, מבין שהובס, יודע שחבל לבזבז עוד אנרגיות בקרב הזה ועדיף לחכות לפעם הבאה, כשהכל מתחיל מחדש. או אז, הגוף כבר זורם אוטומטית לתהליך ההכנה, לבוש, אכילה, בדרך לעוד ריצת בוקר שמתחילה בחושך ונגמרת באור גדול, חיצוני ופנימי.

סקוט ג'ורק (Scott Jurek) הוא אחד מגיבורי הספר הידוע Born To Run. הוא בולט משיכמו ומעלה מעל שאר דמויות הספר ומעורר הרבה סקרנות ועניין. בחיפוש אחרי ספרי ריצה ניתקלתי בסיפרו Eat and Run. הזמנתי אותו מ-Book Depository (מומלץ בחום – משלוח חינם לכל העולם). כשרכשתי את הספר הייתי יותר ממוקד ברצון ללמוד על האדם והאתלט. לא חשבתי על נושא האוכל שמהווה גורם מאד משמעותי אצל ג'ורק. הספר כולו, כחבילה אחת; הביוגרפיה, יחד עם נושא האוכל הטבעוני, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. מרתק לעקוב אחרי ההיווצרות של האצן, המטרות והשגתן וגם המכשולים והמשברים הלא פשוטים שעומדים בדרך במיוחד עם חלוף השנים וההתבגרות. חוץ מזה, אם אתם אוהבים להכין את האוכל שלכם ובמיוחד מחפשים "אוכל ריצה" ללפני, אחרי וסתם כשרעבים – יש כמה וכמה מתכונים נחמדים בספר, עתירי אבות המזון הנכונים לריצות ארוכות.

לאכול, טבעוני, ולרוץ, רחוק ומהר

יש בספר הרבה פיסקאות ששוות ציטוט, אולי יצא לי להביא חלק בהמשך. אחת, מתארת בדיוק רב את המשבר המתואר למעלה. לכן גם מאד הזדהיתי איתה. הוא מתאר השכמה טיפוסית בתחילת מערכת האימונים שלו לכיבוש ה-Western States 100. מה שהוא תיכנן לעצמו זה אימון בוקר של טיפוס משולש לפיסגה מושלגת שגם הדרך אליה מבטיחה ריצה בשלג עמוק, עד הקרסוליים לפחות. מוטו מרכזי שלו בחיים שחוזר על עצמו כל הזמן הוא "Sometimes you just do things". מסר שנולד מילדות לא קלה אבל זה המסר שעוזר לו לצלוח מכשולים קלים כהשכמת בוקר כמו גם אחרים, קשים יותר.

אני מקווה שאתם לא שואלים את עצמכם מה סקוט ג'ורק עשה בסוף? רק כדי ליישר קו, הוא כמובן קם, עלה וירד את Mount Si במדינת וושינגטון 3 פעמים באותו יום. אחר כך הוא הלך וניצח את ה-Western Satates. ואז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם…..התבלבלתי, אבל מי סופר? הרבה פעמים וגם עוד כמה אולטרה מרתונים מפרכים ביותר. רץ ענק.

ואם כבר סירנות שרות כאן בפוסט אז קחו קצת מהדבר האמיתי, של הגדולים מכולם. שיבואו כבר לארץ.

של נעליך…

בעולם האופניים נושא הציוד הוא מורכב. יש הרבה דברים להצטייד בהם. זה גם אחד מהאלמנטים הממכרים ביותר בענף הרכיבה; הצורך להצטייד, הצורך שהציוד שלך יהיה תקין כל הזמן, הצורך לשפר את הציוד שלך, כי משום מה מהר מאד הציוד שיש לך כבר לא מספק. יש שקוראים לזה "שידרוגיטיס". שם של מחלה.

השידרוגיטיס של מנחם

בהערכה גסה ולא מחייבת הייתי אומר שהוצאתי כנראה עשרות אלפי שקלים על ציוד הסובב את עולם האופניים.  אני לא חושב שאני מצטער על שקל אחד שכזה, אבל בשלב כלשהו, זה הופך למתיש וגם מדכא. בעולם שהמשאבים שלנו לא מוגבלים זה אולי פחות מציק, אבל אני עוד לא הגעתי לעולם הזה. כנראה שבשלב המתקדם שלי הצלחתי להגיע למקום שבאמת לא שאפתי לטוב ממנו. זו זכורה לי כתקופה מאד נעימה, כשבאמת אפשר היה להתרכז רק ברכיבות עצמן. לא הזיזו לי שריטות על השלדה, חריקות, צמיגים שחוקים קצת. מתקנים רק את מה שממש ממש מחוייב המציאות. לא סבלתי כבר לשמוע ולהשתתף בשיחות ציוד אינסופיות ברכיבה.

בריצה נכנסתי ישר לשלב הזה.

זה לא שאני לא אוהב ציוד. חשוב לי לבחור את מה שהכי מתאים לי ואני מקדיש לזה קצת זמן ומחקר. עדין מתענג קצת על פתיחת קופסת הנעלים שהגיעה בדואר. על ריח הנעלים החדשות רגע לפני שמתחילות לטעום את האדמה. אבל בזה זה נגמר. בריצה כמות הציוד שאתה ממש צריך היא ממש קטנה. נעלים ו…זהו.

ציוד ריצה. העיקר – הנעליים

באופניים זה אולי גם נראה כך בהתחלה. צריך רק אופניים, לא? אבל מהר מאד, עם הפעילות, מגלים גם את הצורך הבלתי נמנע בארסנל שלם של ציוד נלווה: פנימיות ספייר, כלים שונים, תיקים, ביגוד….זה הולך ומתארך.

היום, כמעט שנה וחצי בתוך הריצה ואני עדין חושב שצריך רק נעלים. זה לא שרצים עירומים, אבל מכנסים קצרים נוחים יש לכל אחד כמעט בבית וכן חולצה וגרביים. כשתרצו להשקיע קצת יותר בעצמכם, אם תתפרעו, זה יגמר בעיקר בחולצת ריצה מנדפת ומכנסי ריצה יעודיים. לא תוספות שמכבידות על התקציב בצורה קיצונית, בצרכנות נבונה.

כשמדברים על ציוד ומדברים על צרכנות נבונה אי אפשר שלא לדבר על רן פרגמין. חבר פייסבוקי בעיקר, מעולם האופניים, הניחן בהיכרות פנומנלית עם האינטרנט ומבוכיו ובנוסף מצוייד ביכולת חקירה ונבירה לפרטים הקטנים ביותר של התחומים שמעניינים אותו. איש אשכולות של ממש. אם אני אוהב ציוד, אז רן, בניגוד אלי, ממש אוהב ציוד (אבל ממש!). רן משתדל להעלות מהידע שלו בבלוג הנקרא "ציידת" ומכסה שם תחומים שונים, עיקרם ריצה והנעלת ילדים מינימלית, ובנוסף צרכנות אינטרנט ועוד ציוד מפה ומשם. כל המידע מובא בצורה רהוטה ומפורטת.

כמות הידע שרכשתי מתוך הבלוג שלו היא מדהימה. זאת היתה טירונות הידע שלי בכניסה לעולם הריצה. ככה גם התוודעתי לנושא ההנעלה המינימלית ולקבוצה המצוינת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק.

הדיונים בקבוצת "נולדנו לרוץ" עוררו בי המון סקרנות לנושא. הנימוקים נשמעו הגיוניים, אבל היה משהו שהעלה בי חשש שמדובר בטרנד המונע מהגלים שעורר הספר, אולי המפורסם בעולם הריצה המודרני, Born To Run.

מצוייד בידע הצרכני מהבלוג של רן וכמה המלצות לזוגות נעלים, יצאתי לצוד לי דיל.

כתום. רמז להמשך…

הזוג הראשון שרכשתי בעולם המינימלי בחנות המיתולוגית Running Warehouse היה Brooks Pure Connect כתומות ומהממות. Brooks  הרגישו לי קרקע בטוחה בעקבות הזוג הראשון שלי Brooks Ghost 5 שהעלימו לי כאב ברכים נוראי שנוצר בעקבות נעלי סוקוני לא מתאימות שנעלתי בתחילה.

אחד מהפרמטרים המשמעותיים הקובעים את מינימליות הנעל הוא השיפוע בין העקב לאצבעות הרגלים. אין לי ממש מושג איך מודדים את זה בדיוק (הרי הנעל תמיד קצת קעורה). ככל שהשיפוע (Drop) נמוך יותר, כך גם המינימליות קיצונית יותר, עד לדרופ 0 המיוחל (או שלא) המביא אותך אל סף הריצה היחפה, הטבעית ביותר.

לא רציתי להגזים בכלל, רק לבדוק את הטרנד. ה-Pure הן בעלות דרופ של כ-6מ"מ, שנחשב אולי קצה הגבול המינימלי. כבר כשהוצאתי אותן מהקופסא הבנתי שמדובר בחיה מאד משונה. באמת "אין הרבה מאד נעל" בנעלים האלה. הכל מאד דקיק והסוליה, נראית עדינה מאד, כולל רווחים ("חורים") בתצורה שלה בהם רואים ממש את תחתית הנעל. תחושת הנעילה גם היא מאד משונה. מדובר בנעלים צרות למדי, עם תחושת סוליה….איך נאמר, מינימלית.

"חורים" בסוליה

לא ציפיתי להרגיש משהו שונה בריצה, עדין התייחסתי לכל העניין כאיזשהו גימיק, אבל כמה שטעיתי. קשה לי לתרגם תחושות כאלה למילים אבל ההבדל היה עצום. הסוליה יצרה תחושת קלילות, קפיציות, ריחוף כמעט. שלא תטעו, נעלים מינמליסטיות אין משמעותן ש"אין סוליה". אמנם לרוב, הסוליה דקה יותר ויש פחות שיכוך – אבל כשעולים על אבנים ושאר חפצים בכביש או בשטח – זה לא כואב – יש תחושת קרקע. והתחושה הזאת, למי שאוהב, אני מניח, היא מצוינת. במקום בום בום בום של סוליות משככות ואימתניות, מתגלה עולם מלא של קרקע. אם הייתי פלצן הייתי קורא לזה חיבור לקרקע.

ברגע הזה הבנתי מה הפריע לי בנעלים המסורתיות. החלק המשמעותי ביותר נובע מהדרופ הגבוה. לאחד כמוני, שמעולם לא רכש ידע בסגנון ריצה וכנראה נוחת בכבדות על החלק האחורי של הרגל, מכות העקב בקרקע מוחשיות ומורגשות בדרופ גבוה בו החלק האחורי עבה יותר ובקלות נוטה לפגוש קודם את הקרקע. ב-Pure המנימליסטיות יותר, הנעל לא תומכת בנחיתה על העקב ותחושת הריצה לכיוון החלק הקדמי של כף הרגל נעים יותר. תחושת שחרור.

חשוב לזכור – השינוי הזה במנח הריצה חייב להתבצע בצורה הדרגתית. חייבים לבצע את המעבר לנעל מינימליסטית במקביל לנעל רגילה, עם עליה איטית מאד בקילומטראז'. זה אמנם נעים מאד לרגל אולי, אבל השוני הזה דורש הסתגלות פיזיולוגית שבמידה ואינה מבוצעת בצורה הדרגתית עלולה לגרום לפציעות לא נעימות – ראו הוזהרתם. אי לכך, אני המשכתי לרוץ לסירוגין עם הברוקס הקודמות שלי.

מספר חודשים לאחר מכן, הרגשתי מוכן לעבור בצורה מלאה לנעלים מינימליסטיות. שוב מצוד קצר על דיל מתאים וניתקלתי במותג ששמעתי עליו לראשונה בבלוג של רן, ציידת: Inov-8 (נהגה כמו Innovate). המטרה היתה נעל קצת יותר ורסטילית שאוכל לרדת איתה גם לדרכי עפר. שטח רך.

אהבה…לא ממבט ראשון

ה-Terrafly 303 לא היו אהבה ממבט ראשון או נעילה ראשונה. הן שיחקו אותה קשות להשגה. יחסית לקפיציות של ה-Pure ההרגשה הראשונית בהליכה היתה קצת קשיחה ומנוונת. הנעל גם הרגישה יותר שטוחה למרות שמדובר בדרופ זהה של 6מ"מ.

אבל…הרומן שהחל לאחר הריצה הראשונה היה סוחף וחסר מעצורים. לא יודע איך להסביר את זה אבל הטרפליי האלה מפנקות ברמה שלא הכרתי. אני, שמעולם לא נתתי דעתי על נוחות של נעלים – הבנתי פתאום מה זה נעל נוחה. בניגוד ל-Pure, הצרות במבנה, מה שבהחלט יכול להציק במקרה של כף רגל רחבה, ל-Terrafly יש תא בהונות מרווח להדהים ונוחות כללית ללא שיעור. בעיקרון, התחלתי ללכת עם הנעלים האלה כל הזמן, רצתי איתן את המרתון ודי הפסקתי לבצע רוטציה קבועה עם ה-Pure. ללא ספק, הנעלים הנוחות בעולם (בשבילי).

אחרי לפחות 600 ק"מ הנעלים לא הראו סימני שחיקה, מלבד בנקודות מסויימות בשולי הסוליה באזור העקב, מה שנראה כאפקט של מבנה הצעד שלי, כלומר ירידה או שפשוף אגרסיבי יותר בחלק הרגל הזה. מה שכן, עם התחלת הירידה לריצות שטח, כשפצחתי ברוב התלהבותי בריצת הארד-קור במיטב הסינגלים של פארק קנדה, הידועים גם בסלעים חסרי רחמים, התגלתה החולשה של ה-Terrafly. כזכור, הנעל מוגדרת כמתאימה לשטח "רך". חלק הנעל העליון, עשוי בד רך למדי, דק ועדין יחסית. עמיד בקילומטראז', לא עמיד במפגש עם סלעים.

שחיקה, רק בקצה הסוליה

התוצאה היתה שיפשוף אכזרי וחורים. הרופאים עדין נלחמים על חייהן בניסיונות השתלה של פאצ'ים כאלה או אחרים, אבל יכול להיות שהן יפלו לתרדמת. בינתיים אני כבר מסתגל לדיל הבא שמצאתי – Inov-8 Trailroc 235, נעל שטח פר אקסלנס, עם דרופ 0 אולטימטיבי הפעם. נקווה לאושר גדול לא פחות.

הפגיעה היתה אכזרית – לא מתאימות לשטח אגרסיבי. לכל השאר – נעלים מדהימות

הערה לסיכום: זה הזוג השלישי שלי שנרכש בחו"ל. לצערי, פערי המחירים בין ארה"ב לישראל הם אימתניים. צמצום המיסוי עד 75$ ויכולת "מדידה" וירטואלית באמצעות Shoefitr (יש לכל נעל ב-Running Warehouse) מיזערו את הסיכונים ברכישה מרוחקת. עד כה שלוש משלוש הצלחות (100%) וכל זוג בכ-300ש"ח ומטה.

There's a new lime in town – Trailroc 235

השראה

בגיל 46, לא נראה לי שאני עוד חולם את החלומות שלי דרך ההישגים האדירים של אחרים. אבל הם משפיעים. הם השפיעו. כנראה שבתת מודע, העובדה שאנשים רגילים, כמוני אולי, עמדו באתגרים פיזיים עצומים, עזרה לי לעשות את הצעד הראשון. לא מרגיש צורך לחקות אותם אבל הם נטעו כנראה זרע שהצליח לבצבץ.

הראשונה היתה Jill Homer, בחורה שללא ספק הייתם מגדירים אותם כ-Your Every Day Girl. במסגרת הנסיעה לאלסקה ניתקלתי בבלוג שלה, ואז קראתי שני ספרים שלה. אחד התמקד בעיקרו במירוץ המפרך של ה-Id Tarod. השני אף מדהים יותר, על הדרך שלה ב-Tour Divide האימתני. מאז היא עברה גם לרוץ ולמירוצי סבולת מרובי קילומטרים ומרובי ימים אם אפשר. מסתובבת באמריקה הרחבה ואירופה, משתתפת במירוצים וכותבת על זה. סיפור יפה. בהמשכים.

ג'יל הומר מתאמנת. תמיד לקראת הפרוייקט הבא.

לפני המרתון החלטתי להשקיע קצת בהכנה מנטלית כמו שקראתי שאחרים עושים. הורדתי בוחטה של סרטים ובדרך לתל אביב וחזרה הייתי רואה אותם.

הסרט הראשון שהרשים אותי היה על Steve Prefontaine, רץ אמריקאי בשנות ה-70, שלבושתי לא שמעתי את שימעו עד לזמן הסרט. הוא התמחה ב-5000 מ', היה עשוי מחומר של אלופים, פיספס את הזהב במינכן במירוץ הרואי ואחד הגדולים בהיסטוריה האולימפית ואולי בכלל. הוא החזיק בכל השיאים האמריקאים למרחקים בינוניים עד 10,000 מ' ונילחם למען זכויות האתלטים החובבים, אז עוד היה דבר כזה, על מנת שיחיו בכבוד ויוכלו גם להמשיך ולהשתתף באולימפיאדות. מת מוות טראגי בתאונת דרכים בגיל 24, קצת לפני שיכול היה לחזור למונטריאול ולהתמודד שוב על הזהב. הסרט מעניין ועשוי טוב, עם שילוב קטעים תיעודיים ושחקנים. מעביר יפה את רוח הדמות. יש גם את הנקודה הישראלית, עם הטבח באולימפיאדת מינכן וההשפעה השלילית של האירוע על פריפונטיין.

דרך אגב, גם אם אתם לא הולכים לראות את הסרט המלא, קחו לכם כמה דקות וחפשו את המירוץ האולימפי במינכן 72 ל-5000 מ'. סרט מתח אמיתי בכמה דקות.

חזק ממנו הוא הסרט העכשיווי יותר על הפרוייקט של דין קרנזס האמריקאי. קרנזס, רץ אולטרה מרתון שכתב ספר מאד מצליח ב-2004 והפך למודל חיקוי אמריקאי בתחום הריצה. הסרט מתאר את הפרוייקט המדהים של לרוץ 50 מרתונים ב-50 ימים רצופים כאשר כל אחד מתרחש במדינה אמריקאית אחרת – תוך כיסוי מלא של האומה. ללא ספק מדובר במכונת יחסי ציבור משומנת אבל בכל זאת התרשמתי מהדמות, מהיכולת שלו לחבור ולחבר אנשים, לשמש להם השראה אדירה. בסוף, בניו יורק, כשהפרוייקט מסתיים והוא נשאב לתוך הוואקום שאחרי – לא מפתיע שהוא מחליט לרוץ עוד איזה 1500 מייל לא רשמיים לקינוח על מנת לחזור לנקודה שממנה התחיל, סנט לואיס, מיזורי.

האיש מרשים, חיובי, יכולת התיקשורת שלו מופלאה והסרט קולח ומעניין משובץ בהמון סיפורים קטנים שלו ושל אלה שמצטרפים אליו לריצות בפרוייקט הגרנדיוזי הזה, הנתמך לוגיסטית בצורה מרשימה ע"י North Face, ספונסורים שלו.

נסו לחשוב על זה רגע, חמישים מרתונים מדי יום ברציפות, עם נסיעות בד"כ, חלקן מתישות, עם שיחות אינסופיות שהוא מנהל בכל ריצה עם המשתתפים, עם סבלנות לא ניגמרת לצילומים וחתימות לאנשים אחרי כל ריצה. עם כל זה, במרתון האחרון, בניו יורק, המרתון הגדול מכולם, הוא מסיים בערך ב-3 שעות. נכון, זאת העבודה שהוא בחר לעצמו, אבל הי….יותר קל להיות דוגמנית בגדי ים.

באמת מופלא. הסרט נמצא כולו ביוטיוב, בחלקים, או בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.

כמובן שאי אפשר בלי להזכיר את Born To Run, הספר האגדי שנתן לריצה בעיטה אדירה קדימה מחד והמציא מחדש את סגנון הריצה המנימליסטי, מאידך. הספר משובץ בסיפורים צדדיים ותאוריות מסקרנות על ריצה טבעית, בתוך סיפור המסגרת העיקרי על שבט האצנים המקסיקני המופלא. ספר נחמד, בהחלט מעניין, אם כי לא הייתי מגדיר אותו כאיזו פיסגה יוצאת דופן, בניגוד אולי לרוב העולם. יש כאן סגירת מעגל לסרט על פריפונטיין. אחד ממקימי Nike, המתואר בספר, הוא הוא המאמן האגדי שאימן את סטיב פריפונטיין והביא אותו למקומות יפים. בסרט רואים איך הוא מייצר לו נעליים כל הזמן, וגם חוטף קורטוב של לעג על הסמל המסחרי דמוי המגל שהוא מצמיד לנעליים. כנראה שהחיידק הזה לא עזב אותו וכל השאר, היסטוריה, נעלי ריצה ולוגו של נייקי.

הספר הזה, יחד עם קבוצת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק, עוררו בי המון סקרנות לנסות ולראות האם באמת יש משהו בריצה מינימסליטית עם נעליים פחות משככות. התחלתי מתוך סקרנות גרידא ובינתיים מצאתי את הנעלים הנוחות ביותר בעולם. לי לפחות. אבל על כך בפוסט אחר.

סוליקו

בעבר הייתי רוכב הרבה. על אופניים. אופניים, מטבעם, הם ענף חברתי. יש לזה כמה סיבות. בכביש למשל רוכבים בפלוטון והקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות במקרה הזה. בשטח הסיבות קצת שונות. ההתמצאות יותר מורכבת במגוון המסלולים ותמיד יש את אלה שמעדיפים להוביל מול אלה שמעדיפים שמישהו אחר ימצא עבורם את הדרך. בנוסף, לטיולים יש לוגיסטיקה והתניידות מרובת קילומטרים. יש גם את העניין הבטיחותי. אפשר ליפול, להיפצע, להיות מושבת בגלל תקלה. למען כל אלה רצוי שיהיה עוד חבר אחד לפחות בסביבה. ככה נוצרות קבוצות, מתחזק הבסיס החברתי. בהתחלה זה צוותים קטנים, אחר כך החברים מתרבים, מתחזקים הקשרים והטיולים מתפתחים לקבוצות המוניות. אצלנו זה הגיע בקלות ל-15 איש ואף למעלה מזה. זה נחמד, כי הרכיבות הן הפנינג גדול. זה גם נהיה קצת מורכב, לא נעים לפעמים – זה אוהב מסלול כזה, אחר אוהב שעה כזאת, "אל תביא בבקשה את ההוא", "בואו לא נהיה יותר מעשרה"….מורכב. אבל ככה זה עובד.

את רכיבות הבדד מבצעים בעיקר ליד הבית, בסביבה המוכרת. זה הרבה פחות שכיח, אבל ברכיבות האלה הייתי הכי נהנה. רק אני והאופנים, שקט. זמן קצת לחשוב, יוצא מתי שמתאים לי, עושה את המסלול שאליו מובילים רק הגלגלים שלי. זמן איכות שלי עם עצמי.

Photo Credit: Damian Gadal (Flickr, CC Search)

אחר כך הגיעה הריצה. כאן הדברים נראו לי הרבה יותר ברורים ופשוטים. ריצה זה סוליקו. היציאה היתה ספונטנית למדי, כשנוצר לי הזמן, כשניגמרו המטלות. יש חלון, נועלים נעליים והחוצה…

כשהתחלתי להתעמק במה קורה היום בעולם הריצה, גיליתי להפתעתי שהריצה הפכה להיות חברתית לחלוטין. קבוצות ריצה על כל תל רענן.

אני יכול להבין את הצורך החברתי של אנשים. זה מובן מאליו, צורך אנושי בסיסי. בריצה, אני לא שם. אני רוצה רק את עצמי. יש בי איזה משהו בסיסי שאפילו מוחה על הפיכת הריצה לחברתית. לפעמים זה נראה לי קצת מאולץ. במרוצים זה אחרת. יש את הלפני ויש אחרי. שם ההמון הוא נכון, החיבור לאנשים הוא טבעי, השיחה מתאימה והמסיבה של כולם.

אני רץ בשביל להשתחרר. למחוק את הראש, להגיע לנקודה המדידטיבית שממנה הריצה הופכת כמעט אוטומטית. לקבוע עם מישהו, לחכות למישהו, לרדוף אחרי מישהו – מבחינתי, זה ההיפך הגמור, זה חיכוך, זה הסחה. אני חייב להיות בקצב שלי, בנקודה שהגוף שלי אוהב להיות. קשה להאמין שיש עוד מישהו שאפשר להסתנכרן איתו בקצב בצורה כל כך מושלמת.

אני שם על עצמי את האוזניות ונכנס לעולם הפלייליסט. המוסיקה מאפשרת לי את התוספת הנידרשת לניתוק המושלם. בהתחלה חשבתי על זה לא מעט. אני לא מסתובב עם אוזניות כמעט אף פעם, בטח לא כשאני בחוץ, כשחשוב לי לנשום את העולם. בטיולים בטבע זה בכלל No-No רציני עבורי. למרות זאת, בריצה החלטתי ללכת על זה. אני שואב את העולם בעיניים ומנסה להקשיב למה שהגוף שלי אומר, כשהוא לא שותק בעצמו. ויתרתי על לשמוע את הסביבה בהנחה שאני מפסיד משהו, אבל מרוויח משהו אחר. אולי כשארוץ יותר בשטח, ממש בקרוב, משהו בנקודת המבט שלי ישתנה. בניגוד למדרכה, בשבילים יש הרבה יותר מה לשמוע, שם אני תמיד מעדיף לתת לכל החושים לעבוד בכיוון אחד. יהיה מעניין לבדוק את זה.

אוהב את הריצה פשוטה, בלי הרבה גורמים. לא רוצה ציוד מיותר, רק מה שממש צריך, לא תוספים, לא מגנזיום וכדורי מלח. לא רוצה פטפטת על ריצה או ציוד ריצה. לא רוצה להיות במועדון או בקבוצה עם שם מקורי כזה או אחר. תנו לנעול נעלים ולצאת לרוץ. לבד. מתי שיוצא לי. למצוא את תוכנית האימונים שלי, לתלות אותה על הדלת או המקרר ולצאת לרוץ רק לפי מה שהיא אומרת.

זה המוטו שלי ואני שמח שיש גם גישות הפוכות. אוהב איך כל אחד יכול למצוא את האהבה שלו בריצה בדיוק בפורמט שהוא צריך. מפרגן לכולם ושמח לקרוא על כל מני חוויות אישיות וקבוצתיות. לי יש כרגע רק את הסוליקו.

אולי כל זה עוד ישתנה. אבל בינתיים, עצמי עונה לי בהגיענו, "היה נחמד לרוץ גם איתך".

קיצור תולדות השינוי

אוקטובר 2012. התחלתי לרוץ בזמנים היחידים שהיו לי אנרגיות עבורם – בלילות. אחרי העבודה, כשכולם לפעמים הלכו לישון, הכרחתי את עצמי להתגבר על עייפות סוף היום הטבעית ולצאת לאוויר. בתשע, לפעמים עשר מסיים לקראת חצות ומנצל את האדרנלין לעירנות שנמשכה אל תוך הלילה.

באוגוסט כשחגגנו את יום הנישואין ה-15 שלנו בעין כרם, אחרי הופעה מעולה של נקמת הטרקטור במגדל דוד, שהינו בצימר מדרגות הכפר של הבית הטבעי. מצאתי שם את ספרה של מקימת המקום, שרה חמו, "שביל הזהב לריפוי טבעי". אני לא מהנוהים אחרי דרכי פלא לשינוי החיים וגורואים למיניהם להכוונה נכונה. במבט ראשון היה נראה שהספר יכול להיות בקלות מקוטלג לאחד התחומים האלה. משהו שם בכל זאת משך אותי לקריאה רצופה ולהבנה כי מדובר בכל זאת במשהו אחר. הזדהיתי עם לא מעט תפישות ותובנות שהופיעו בספר, יחד עם העובדה כי אורח החיים שלי והתזונה שואפים לשם וגם אינם רחוקים מהותית. נידרשה עוד תזוזה קלה ואת ההתאמה הזאת ביצעתי עם תום הקריאה בספטמבר 2013.

שיטת קינגסטון-קליניק המתוארת בספר אינה מסובכת אבל יחד עם זאת די תובענית. בכל זאת, הספר נותן את התחושה ששום דבר שמובא בו אינו צריך להיעשות בקיצוניות יתר. אני לקחתי ממנה מבחר דברים שישמרו אולי את רוח המקור אבל יתאימו יותר למי שאני. אינני צמחוני אבל מאז לא אכלתי בשר והוא אינו חסר לי. אינני טבעוני אבל אני אוהב מאד לבשל מתכונים טבעוניים בשל פשטותם היחסית.

בנקודות העיקריות שיישמתי הפסקתי לרוץ בלילות ואני משתדל להיות עד 11 בלילה במצב שינה. שעת השינה המוקדמות הן יקרות ערך לגוף. עברתי לריצות בוקר, עוד לפני הזריחה וההשכמות מעולם לא היו קלות יותר. הפסקתי למלא את עצמי בזבל שרובו סוכר, שתמיד היה זמין לרוב במהלך יום העבודה במשרד – סוגים שונים של עוגות ועוגיות.

אני אוכל פירות בבוקר, סלט בצהריים ומשתדל לאכול אוכל שבישלתי בעצמי בערב. אני מנשנש בעיקר אגוזים אבל כמעט לא אוכל בין הארוחות. לאורך התקופה השלתי יותר מ-10 ק"ג וחזרתי כעת למשקל ימי התיכון שלי. בקיץ התחלתי אימונים משלימים לריצה במועדון קרוספיט בתל אביב. זו גישה עכשווית הצוברת פופולריות כאנטי תיזה לתופעת חדרי הכושר. העיקר מבחינתי הוא האווירה המצוינת, חבר'ה נהדרים ועבודה טובה על חיזוק שלל חלקי הגוף.

לפי אפליקציית האימון, שמלווה אותי בכל ריצה כמעט, רצתי בתקופה הזאת מעל 2000ק"מ במעל 200 ריצות. רצתי יותר מ-240 שעות, שרפתי מעל 160,000 קלוריות, טיפסתי 37 ק"מ וגם רצתי במורדות מרחק דומה. מספרים נטולי משמעות אבל כשרושמים אותם זה נראה נחמד.

בנובמבר לפני יותר משנה, בעקבות הריצה ומחשבות על גילי, הלא טריביאלי כבר, הלכתי לבצע בדיקת מאמץ במכון מדיקס בתל אביב. בסיכום הבדיקה, כשישבתי עם ד"ר יוני ירום שסיכם לי את הנתונים, הוא שאל אותי, כדרך אגב, מה היעד שלי. אמנם כבר הייתי מתוכנן על חצי מרתון תל אביב כמה חודשים אחר כך, אבל משום מה השאלה הזאת תפשה אותי קצת לא מוכן. חצי המרתון, הקרוב יחסית, לא נראה לי יעד מספיק משמעותי לנקוב בו, נוכח "המעמד". "הממממ…מרתון בעוד שנה", פלטתי באיזשהו מילמול מחוסר התחייבות כלשהו….

לא רץ לשומקום

בפנייה בצומת מעגן, בסוף הק"מ השלושים, הרגשתי פתאום את העיניים שלי מוצפות, רטובות ונוזלות. לא היתה רוח, אז אני מניח שמדובר בדמעות. יכול להיות שזה היה השיר שהתנגן באותו רגע, יכול להיות שזו היתה המשמעות של התחלת המערכה האמיתית, 12 ק"מ לסיום אבל מה שבטוח שזו דוגמא נהדרת לסחף הרגשי העצום שעובר אותך באירוע שכזה, בטח אם מדובר בראשון מסוגו, אני מניח.

דווקא האירועים העצומים האלה הופכים מהר מאד לפיסת זיכרון קטנטנה ומיקרוסקופית. פיסת זיכרון שטובעת בים ההכנות, האימונים, המחשבות, שהם בעצם בעלי המשקל האמיתי בכל הסיפור הזה. מעל שנה של משבצות בטבלאות אימונים מתוכננים קלנדרית, ריצות כמעט יום יומיות, אימוני קרוספיט, הרגלי אכילה והמון שעות של מוסיקה באוזניים. כשמגיע האירוע המכונן, כל הפסטיבל המקדים הזה הופך אותו לחגיגה אמיתית לגמרי שאפשר באמת ליהנות ממנה. אירוע באמת אדיר של נופי גולן וכינרת, ריצה בתוך אוקיינוס של מעל 2000 שותפים וקצת יותר מ-4 שעות של להיות עם עצמי ולמצוא את כל הכוחות שהכנתי מראש לקראת ההתמודדות הזאת.

זה מוזר, אבל מפרספקטיבה של 48 שעות אחורה, 42.2 ק"מ נראים פתאום משהו מובן. לא מובן מאליו, אבל מובן. אני צריך לנער את עצמי ממש כדי להיזכר בזה שרוב שנות חיי זה לא היה אפילו קרוב למשהו שחשבתי לעשות, למשהו שאפילו רציתי לחשוב שאני יכול לעשות. זה ישב בקטגוריה של דברים פנטסטיים שרק קוראים עליהם, שומעים עליהם או רואים אותם בסרטים. אין ספק שהסחף העצום הזה של עולם הריצה בשנים האחרונות, ההיצע המילולי המטפטף ללא הרף בפייסבוק ותערוכת המדבקות המתפשטת באמצעות המכוניות על הכבישים, יצרו שינוי.

גם לפני זה לא הייתי בטטת כורסא טיפוסית. אופניים היו אצלי שנים תחביב אינטנסיבי, ששאב שעות עצומות ומשאבים אין ספור. משהו שחשבתי שהנה, הפעם, זה ישאר לנצח. אבל, כנראה שאת הבדואי שבי קשה להכניע וכך יחד עם נסיבות החיים, המשפחה (תינוק חדש), העבודה (סטארט-אפ חדש) החלה לה הדעיכה ההדרגתית, עד שמצאתי את עצמי במשך יותר משנה נטול פעילות גופנית לחלוטין, מכור לשינה ורביצה וגם התמונה שהשתקפה בראי (במיוחד בלי חולצה, אחרי המקלחת) לא היתה מעודדת. הריצה התחילה מתוך ייאוש, משהו שניסיתי להיאחז בו בשארית כוחותיי, כדי לחזור לעולם הפעילות.

במיוחד עכשיו אני יכול לומר בלב שלם שהמצב הגופני שלי, אחרי שתי הריצות הראשונות הרצופות באוקטובר 2012, בסוף שבוע אחד, 3-4 ק"מ כל אחת – היה קשה וכואב יותר מכל תחושות הכאב של אחרי המרתון ואת זה אני מקווה לזכור עוד הרבה זמן.

הייתי מוכן. לא יותר ולא פחות ממה שהאימונים צפו. הרגשתי חזק ורענן כמו בספר – אחרי טייפר הגון ולא מעט מנוחה, חלקה בלתי צפויה לחלוטין. שלושה וחצי שבועות למרתון חליתי בסטרפטוקוקוס הידוע, המגיע מדי שנה ועורך סבב מכובד אצלנו בבית. זכיתי לאבד הכרה בשירותים, להתאושש, לטחון אנטיביוטיקה עשרה ימים, לחזור לרוץ בלי ריצה מסכמת לפני האירוע ואז לחטוף אותו שוב, לחזור לאנטיביוטיקה חזקה יותר לעוד עשרה ימים, לקחת את הכדור האחרון בערב לפני….ולרוץ. עכשיו אני משוכנע בזה סופית – האגדות על האנטיביוטיקה שמחלישה את הגוף הן אגדה ותו לא. וודאי.

אז מה מצאתי שם, במרחק שהיה לי חידה עד עכשיו? אני ממעט להשתתף באירועים, כך שאירוע כזה גדול היה באמת חוויה מצוינת. את האנרגיות הכי טובות שאבתי מהמשפחה שהיתה סביבי, דבר שחזק כנראה מכל כח: זוגתי, ילדי, הוריי, אחותי גיסי נחמן וילדיהם. כולם התכנסו להם לפתע סביבי ועל כך אני פשוט אסיר תודה.

לשמחתי, לא פגשתי את כל הבטחות האימה שקל למצוא בכל מורשות המרתון לדורותיהן – ישנתי לא רע ערב לפני, לא ניסחפתי לקצב מהיר בזינוק, לא ניתקלתי בקירות. חצי מירוץ הוא כיף טוטאלי, לרחף נטו עד לנקודה המדידטיבית שכל רץ מכיר. בחצי מתחיל המאני טיים. הגוף מתחיל לאותת ולוקח אותך הדרגתית לגמרי אל הסף הפחות מוכר. בלי קירות או חומות – הכאב מזדחל והארבע ראשי מתחיל לאבד שליטה ולרעוד. כשרצתי כבר באיזור הדמדומים אליו מעולם לא הגעתי (37+) מגיעים גם רגעים קלים של אימה, של ניסיון להבין למה זה לא נגמר כבר. הריצה היא על סף ההתכווצות ורק ג'ל אחרון שנשאר לי, בננה ותפוז שמופיעים פתאום בתחנות החלוקה האחרונות וכוס משקה איזוטוני…מצילים אותי כנראה מגורל של רצים אחרים שהיו על הריצפה מחפשים נואשות מישהו שימתח להם את השריר.

קילומטר אחרון ונחמן, גיסי ואריאל בנו, אחייני, חוברים אלי למשלחת ליווי. אני, בתוך המוסיקה שלי עדין, לגמרי בטראנס של כאב וכנראה די מנותק מהסביבה. רוצה אבל מתקשה להוריד את האוזניות. הפלייליסט שלי, הוא הגיבור האמיתי של האירוע. שירים שבחרתי בקפידה עם תשומת לב מיוחדת לשעה האחרונה. מחשבות על איך אני מזרים צלילים שרק ילכו ויפצו על הכוחות שילכו ויגמרו לקראת הסוף. זה השתלם, זה עבד. בכל פעם שהרגשתי שאני נחלש התחלתי לשיר. לרוב, ללא קול, לעצמי, נושך את המילים. בקילומטרים האחרונים הפכתי להזוי והתחלתי כבר למלמל את המילים בקול, מזייף כנראה בכיף, נשמע בטח כמו עורב חורק. שרתי עם הקילרז Are we human or are we denser – ואנשים סימנו לי עם הבוהן. האימג'ין דרגונס הצטרפו אלי בשירם החדש…

When you feel my heat
Look into my eyes
It's where my demons hide

והשדים שלי יצאו לאט החוצה וניבעטו ממני.

בחזרה לליווי. את זה לא תיכננתי, אבל במאות המטרים האלה לפני הסיום, כנסיית השכל מתחילה לשאול אותי "איך זה מרגיש?", השיר האחרון בקונצרט שמשך אותי מהאוזניים כל הדרך לכיוון קו הסיום. לא רוצה עדין להיפרד מהצלילים האלה ועכשיו אני כבר יודע איך זה מרגיש; זה מרגיש כואב, מאד, אבל הסיפוק והשימחה חזקים יותר מהכל. זה מרים אותי בבת אחת ובמטרים שנישארו אני מוצא פתאום עוד קצת כוחות, השרירים מתרפים קצת ואני מגביר עד לשער הסיום.

במרץ 2013 רצתי את חצי מרתון תל אביב. בלי קשר למזג האוויר החם, הקילומטרים האחרונים זכורים לי כסיוט מתמשך, כסבל עמוק. סיום הריצה הסתמן כהקלה גדולה מלווה במחשבות של לדחוף את הריצה למקום עמוק וחשוך. מרתון טבריה היה ריצה אחרת, של הרבה אהבה. של קבלת הכאב בהבנה ואמונה בברית איתו שתאפשר לכל אחד מאיתנו את מרחב הפעולה החיוני לו. בחצי המרתון חשבתי רק על ימי המנוחה הצפויים, במרתון התחלתי כבר לחכות לריצה הבאה.

Into The Wild

מפרץ ה-Turnagain, דרומית לאנקורג' בואכה חצי האי קינאי

הרגע בו יצאנו את פתח החניון באנקורג' כשפנינו דרומה לחצי האי הקינאי הוא רגע מדוייק של אושר רב שמילא אותי. הנסיעה דרומה על ה-Seward Highway היתה התגלגלות של ציפייה, בעצם ההכרה שלא רק שנחתנו באלסקה אנחנו גם יוצאים אליה ממש עכשיו. אנקורג' עצמה, למרות פשטותה, הבנייה הנמוכה, מרגישה עירונית מדי, אמריקאית מדי, כל מה שנימצא בניגוד גמור לסיבה אליה יצאנו לדרך הזאת. אבל טוב שהיא קיימת.

והטבע לא מגיע בטיפטוף. לפתע פתאום הכביש ניצמד לחוף ואתם נוסעים לאורכו של מפרץ ה-Turnagain. כמה פעמים הסתכלתי על צורתו המאורכת במפה וניסיתי לדמיין איך זה יראה כשניסע שם? כמו תמיד, התמונה שבראש שונה מאד מהמציאות. המים במפרץ נוצצים, ההרים ממול מצויירים בכתמי שלג (קרח בעצם) וכל טיפת קרקע מכוסה ביערות עצומים על מדרונות תלולים. זאת אלסקה. לכאורה תמונה אחת אבל היא חוזרת בעוד ועוד צורות, מראה שלא מעייף אותך לרגע ותמיד מגלים בו משהו חדש, עוצר נשימה או מרגיע. השלווה של להיות במרחבים האלה, להרגיש אורח ורק להתבונן, תופשת אותך מהר מאד ואתה רק מרגיש צורך להשתתק, לא להפריע למראה הזה.

נחמד לנו כאן. לא רוצים לזוז מהיופי הזה. שפל במפרץ

אנקורג' קיבלה אותנו בגשם אבל ביום הזה שיצאנו אל חצי האי קינאי,השמים היו כחולים ויפים והמון עננים מצויירים רק שיפרו את התמונה. מזג האוויר הוא עניין של מזל, אבל אנחנו קיבלנו הכל באהבה, טיפות, עננים קלים, עננים כבדים, רוח וכמובן שמש חמימה. לכל מזג אוויר יש את היופי שלו ולא הצטערנו על כלום.

לאורך המפרץ יש נקודות עצירה נהדרות שמאפשרות גלישה לחוף והתבוננות. ה-Beluga point המפורסמת ואחרות. המפרץ נמצא בשפל הרבה זמן מהיום וממש רואים את נסיגת הים שמשאיר אחריו חול בוצי וטובעני. פעמיים ביום מגיעה הגאות בצורת גל מפתיע. אפשר לדעת בדיוק את זמני הגאות אבל כשאתה נמצא בתנועה קדימה עם מסלול מוגדר ותחנות להגיע, אין זמן לחכות לה.

Beluga point. לא סביר שתיראו שם כזה אבל מי יודע

אנחנו מתמהמהים בנסיעה, מתלהבים מהכל וכשמגיעים לתחנה הראשונה שלנו, הפלגה לקרחון Portage, מגלים שפיספנו את הספינה האחרונה שיוצאת ב-16:30, ממש בכמה דקות. לא נורא, החזרה מחצי האי היא באותה דרך, יש הזדמנות נוספת בחזור.

ממשיכים למנהרה הארוכה באמריקה, הכביש היחיד המוביל ל-Whittier. המנהרה חד כיוונית וכל חצי שעה מאפשרים לכיוון אחר לעבור. מדי פעם גם עוברת שם הרכבת. הנסיעה במנהרה קצת מפחידה עם הקראוון. הכביש צר, המנהרה ארוכה, התאורה חלשה יחסית ופסי הרכבת "מרדרדים" מדי פעם את גלגלי הרכב. זו חוויה נחמדה וכדאי להתמקד בה כי ביישוב עצמו אין הרבה מה לעשות, אבל לא צריך הרבה: טיול קל בנמל העמוס ספינות קטנות, קצת חנויות מזכרות וכמו שימשיך להיות במשך כל הטיול, מראות שלא מפסיקים לרגש.

האור בקצה המנהרה שמגיעה ל-Whittier. בנאלי אבל מתאים בול

מתחילים גם להבין את התופעה של הסירות המתניידות; כמו שבארץ תראו אופניים נישאים לרוב על המכוניות בדרכם לשבילים שונים ואתרי נופש, באלסקה המכוניות מושכות אחריהן סירות. קטנות, בינוניות וגם גדולות. במקומות רבים יש חניונים גדולים בהם נישארות הסירות על הטריילרים שלהן ובעליהן נעלמים ל"השד יודע לאן", כנראה מדובר פשוט באזורי איחסון. הסירה היא כלי בלתי ניפרד מתושבי אלסקה ומשמשת בעיקר לדיג וסתם מה שניקרא recreation.

אנחנו בדרך לאגם הקינאי ולחניון ה-Quartz Creek עליו יש המלצה משובחת בספר של נטע דגני. משמח להגיע לחניון המוזמן מראש, לראות את השלט המבשר עליו כמלא ובכל זאת להגיע בדיוק לשטח החנייה שבחרנו במחשב כשהשם שלנו מתנוסס עליו והוא מחכה רק לנו. מה יש לומר, אמריקה. כמו שכבר ניכתב, מדובר בחניון השייך לרשות היערות ובדומה לאחרים כאלה הוא אכן נחמד וכיפי. מצד אחד ה"נחל", ה-Creek. מצד שני האגם. באלסקה אינספור Creeks. כל קריק כזה גדול בדרך כלל מנהר הירדן שלנו ולכל קריק יש גם שם. חניון קראוונים שמכבד את עצמו דואג ל"היצמד" לקריק ולאמץ לעצמו את שם הנחל. כך ה-Quartz Creek campground ואחרים.

נהנים מחנייה "פראית" למדי ללא חיבורים, פינה שקטה ומיוערת, מדורה ראשונה ומנגל ראשון. לא שמנו לב אבל הטיול ממש התחיל כנראה.

רכבת אלסקה מגיעה ל-Whittier. המסילה עוברת במקומות מדהימים בכל מקום שפגשנו בה

לילה ראשון וחניונים בכלל

אחת ההתלבטויות שלי היתה איפה לבלות את הלילה הראשון עם הקראוון. בלחץ המחשבה על זה שאנחנו נוסעים ב"עונה הבוערת" ניסיתי להזמין מראש כמה שיותר חניונים ללינה בקראוון. הלילה הראשון הוא משמעותי כיוון שזו ההזדמנות הראשונה לוודא שכל המערכות פועלות כמו שצריך לפני שמתרחקים מחברת ההשכרה לתוך הטיול. אם משהו חיוני לא תקין יהיה הרבה יותר קל לטפל בזה ע"י קפיצה לחברה מאשר להשתמש בשרותי החירום שלהם. אי לכך ההמלצה בדרך כלל היא לישון בעיר ההשכרה. אני לעומת זאת, עם קוצים בתחת, והיה לי ברור שאחרי 24 שעות בעיר אני כבר אתחרפן מרוב רצון לצאת אל הטבע, into the wild. בכל זאת החלטתי להזמין מקום בחניון בתוך אנקורג' וללכת על בטוח.

כמה דברים על זה – ראשית, לנו זו היתה החלטה מצוינת. זה היום הראשון המלא באלסקה והג'ט לג עדין בעיצומו. אתם אחרי שנת לילה קצרה כנראה, שעות ארוכות של קבלת ובדיקת הקראוון ועוד שעות ארוכות ומתישות בהצטיידות. הגענו לסוף היום באפיסת כוחות מוחלטת ובירכנו על זה שלא צריך ליסוע יותר מדי למקום הלינה.

Ship Creek Campground. חניון נחמד

מעבר לזה – החניונים באנקורג' מאד יקרים, אבל בכל מקרה חניונים פרטיים באלסקה הם יקרים. לחיבורים מלאים תידרשו לשלם 40-50$ ללילה בעונת הקיץ. אלו המחירים שאנחנו ניתקלנו בהם. השתדלתי לבחור חניון שיהיה ירוק עד כמה שניתן ולא יסבול מעודף אורבניות. לאחר קריאה של כמה אפשרויות (ואין יותר מדי באנקורג' ממש) החלטתי לנסות את חניון Ship Creek. החלטה מאד מוצלחת. החניון נימצא קרוב מאד למרכז העיר אבל יחד עם זאת במקום שקט וירוק להפליא. המקום נעים מאד ויש בו את כל השרותים הסטנדרטיים וחיבורים מלאים. מחירו היה 49$, הגבוה ביותר ששולם באלסקה, אבל העברנו שני לילות נעימים במקום, אחד בהתחלה ואחד בסוף. כדאי לדעת שלא ניתן להדליק מדורות בתוך השטח העירוני של אנקורג' כך שאם מתכננים לעשות מדורת פרידה בסוף הטיול זה חייב להיות בחניון מחוץ לעיר.

על חניוני אלסקה: החניון באנקורג' היה יותר מחצי ריק ולאט לאט הבנו שלפחות בזמן שאנחנו נימצאנו באלסקה אין כמעט בעייה של מקום בחניונים. למעשה רוב ההזמנות היו מיותרות אם כי לא תמיד אפשר לדעת. ובכל זאת, יש שלושה סוגים של חניונים: פרטיים, שייכים לרשות ציבורית כלשהיא כמו המדינה או שרות היערות והסוג השלישי: "דו­רי דורי", לינה בשטח הפראי, במקום שלא כתוב בו שאסור לחנות בלילה.

לישון בר בשטח זו תמיד אופצייה ויש מקומות שזה ממש כיף לעשות את זה. לא בחניונים של מרכזי קניות למשל. החניונים הציבוריים הם היפים ביותר. הם יושבים על קרקע ציבורית כמו יער לאומי ומאורגנים כך שלכל קראוון פינה פרטית משלו מוקפת יער ומבודדת למדי. החניונים האלה יושבים במקומות הכי יפים והם מדהימים בדרך כלל ומספקים את החוויה המושלמת ללינת לילה. בחניונים האלה אין בדרך כלל חיבורים, לפעמים יש תחנת ריקון (dump station) שמאפשרת להביא את הקראוון למצב מושלם (ג'ורה מרוקנת, מי שתייה מלאים). לחניונים האלה יש את הביקוש הכי גדול ובסופי שבוע הרבה מהם מוזמנים מראש ודי קשה למצוא מקום פנוי. אנחנו למשל הזמנו מראש שני לילות ב-Quartz Creek Campground קרוב לאגם קינאי והחניון היה מלא לגמרי בשניהם. לעומת זאת באמצע השבוע ניכנסנו לחניון מדהים אחר על אגם הקינאי ללא הזמנה והיינו כמעט לבד. המחיר בחניונים כאלה הוא כ-18$ אותם משלשלים במעטפה מיוחדת לתוך עמדת תשלום הנימצאת בכניסה. בשביל זה צריך תמיד להצטייד בכסף מזומן. את התשלום יש לבצע חצי שעה לאחר הכניסה לחניון אחרת עלולים לקבל דו"ח. בדרך כלל לכל חניון יש אחראי (host), שגר במקום ודואג לבצע בדיקה ולאכוף את החוקים שצריך לשמור.

עמדה לתשלום עצמאי בחניון יער על אגם הקינאי

החניונים הפרטיים כאמור הם היקרים ביותר. בדרך כלל לא מדובר במקומות מרנינים. זה עסק כלכלי. יש שטח אדמה מוגבל, שלא כמו ביערות העצומים, והמטרה לדחוס כמה שיותר קראוונים על השטח הזה. מקומות החנייה צמודים, ללא פרטיות (אלא אם החניון די ריק). הרבה פעמים יש נחל צמוד אז אפשר לבקש מקום "creek side" כדי לשפר את איכות החנייה. מה שכן יש במקום שרותים הכרחיים כמו כביסה ואינטרנט (אם אתם ממש לא מצליחים להיתנתק מהמייל) או פחות הכרחיים כמו שרותים ומקלחות. אנחנו היינו חייבים לכבס בקצב ככה שנאלצנו מדי כמה ימים לחנות בחניון פרטי כדי לצמצם את מלאי הכביסה המלוכלכת שאיים להציף לנו את שטח המחייה המצומצם ממילא. גם קליטת טלפון סלולרי זמינה יותר בחניונים הפרטיים ואינה קיימת בחניונים הנידחים, ה"פראיים" יותר, הנמצאים בלב הטבע.

אין ממש שום סיבה מעשית לבלות בחניון פרטי עם חיבורים מלאים כל הזמן. בעינינו זה היה מיותר למדי. גילינו שעם בקרת מים טובה אפשר לבלות גם שני לילות ללא מילוי מחדש, אפשר לדלג על מקלחת כל כמה לילות, סך הכל מדובר בקיץ נעים באלסקה, ולא בסאונה של מישור החוף המהביל הישראלי. החשמל היחיד הנידרש בדרך כלל הוא תאורה ולזה המצבר של הרכב מספיק בהחלט לכל הערב בלי בעיית התרוקנות. לבישול במיקרו אפשר להפעיל את הגנרטור לכמה דקות לפני "שעת השקט" (בד"כ 10 בלילה). החימום, שעבד אצלנו לא מעט בלילות (כן, כאלה אנחנו, מפונקים בנושא הרגישות לקור), פועל מצויין גם ללא חשמל ייעודי. גם המחשב, הנידרש להקרנת סרטים ודברים נוספים, יכול לעבוד באמצעות ממיר משקע המצת (12V) לזרם חילופין. פריט הכרחי שניתן להשאיל מחברת ההשכרה (תמורת תשלום נוסף) או להביא מהארץ. אפשר כמובן לטעון באותה צורה את הטלפונים הסלולריים, אייפוד וכד'. במהלך היום תמיד אפשר להיכנס לחניון פרטי ולהשתמש בשרותי הריקון ומילוי המים תמורת תשלום סביר (8-10$). זה לא עניין של חיסכון רק, פשוט הרבה יותר כיף לישון בפינות המופלאות שיש בהן חניונים חסרי חיבורים.

ברבים מחניוני היער תיתקלו במשאבות המים הידניות, הכאילו עתיקות. הן עובדות ויוצאים מהן אחלה מים

הצטיידות

יש לכם כבר את הקראוון ביד, אלסקה האמיתית סוף סוף במרחק נגיעה ובמקום לצאת אל המרחבים המדהימים אתם נאלצים לעצור להצטיידות באחת ממפלצות הצרכנות האמריקאיות. אנחנו בחרנו בוול מארט, הקרוב לחברת ההשכרה.

זו אמנם תזכורת מעניינת אחרי איזה 12 שנה שלא הייתי באמריקה, לראות שוב את אפשרויות הרכישה הבלתי  מוגבלות שיש בארץ הענקית הזאת אבל מהר מאד אני מגיע לאפיסת כוחות וכך היה בכל ביקור נוסף שעשינו בסופרמרקט להצטיידות המשך. הכי כדאי לבוא עם רשימה מאורגנת מראש, אבל גם זה לא ממש יקל. מול כל מצרך אתם נאלצים להתמודד עם אינספור מותגים המציעים אותו, כאשר בניגוד לארץ, בה התרגלתם לצרוך דברים מאד ספציפיים, כאן אתם נידרשים להיכרות חדשה עם רוב המותגים ולהתלבטות האינסופית מה לבחור. עשרות סוגי עוגיות, רטבים לפסטה, בשרים ועד ועוד ועוד. כמעט כל מחירי המזון יקרים יותר מבישראל. משמעותית בדרך כלל. קחו בחשבון שכמעט כל דבר נידרש בהובלה יקרה מאד לאלסקה. מעט מאד דברים קיימים מקומית. למשל, במשך 3 שבועות לא ראינו שום שדה חקלאי, רק יערות הרריים ופה ושם מגרשי גולף. כל הירקות והפירות מגיעים מרחוק וזה מתבטא במחיר.

התעלומה האמיתית היא איך זה שבמדינה שחיים בה בסך הכל פחות ממיליון איש יש כמה וכמה מרכזי הצטיידות ענקיים שגדולים מכל מה שאנחנו מורגלים כאן בישראל. לא ברור איזה זה מסתדר כלכלית להחזיק את כל העסקים האלה, אבל אין שום בעייה להגיע לעיר קטנה ולמצוא וול מארט ענק אחד ומצידו השני של הכביש המתחרה Fred Meyer במרכז לא פחות גדול.

אין כמו להעביר את הנסיעה בקצת שינה טובה בשלל תנוחות

המלצה חשובה שקראנו היתה להשתמש במי שתייה מבקבוקים. פשוט, לא תמיד ברור מה עבר על מיכלי הקראוון ואיזה מים ניכנסו לשם, למרות האזהרות וההדגשים על מילוי מי שתייה בלבד. מה שכן, מי השתייה בברזים של אלסקה היו ממש בסדר מבחינתנו ולכן מלבד הצטיידות ראשונית בכמה בקבוקי גלון ובקבוקים קטנים לטיולים, הקפדנו למלא שוב ושוב את אותם הבקבוקים מהברזים הרגילים. סוג שתייה נוסף הוא כמובן הבירה של הערב. הקפידו לא לשתות בכלל קרוב לזמן נהיגה. האזהרות חמורות ואתם בטח לא רוצים לקלקל טיול ניפלא בהסתבכות עם רשויות החוק המקומיות. משקאות אלכוהולים נימכרים בניפרד בכל סופר במתחם המיועד רק לכך. אין כמו לשתות תמיד את הבירה המקומית. הבירה הנפוצה באלסקה היא של Alaskan. בירה בשלל סוגים בעלי שמות מפתים ותוויות צבעוניות. מאד מתאים להלך הרוח האלסקי לדעתי. אם אתם מגיעים ל-Juneau, תוכלו גם לבקר במבשלה.

נקודה חשובה נוספת היא הדלקת מדורה. כמעט בכל חנייה אפשר לעשות מדורה. הילדים, כידוע, חובבי אש ובמיוחד מרשמלו על האש. הדלקת מדורה למאותגרים כמוני, היא לא משימה פשוטה במדינה רטובה למדי כמו אלסקה. הצטיידנו בנוזל מדליק פחמים (לא הכי יעיל להדלקת מדורה אבל עושה אש גדולה וזה מרגיש טוב), וגפרורים עבים מיוחדים להדלקה. הם בוערים הרבה זמן ועושים עבודה לא רעה. הפריט הכי חשוב הוא…גרזן. חבילות העצים למדורה שרוכשים מכילות בולי עץ לא מספיק דקים וקשה להם לתפוש אש. גילינו במהרה שלפצח אותם זה ממש הכרחי. גרזן של 10$ עושה אחלה עבודה ואפילו סחבנו אותו חזרה לארץ.

לידע כללי אומר שלהדלקה הראשונית אתם צריכים זרדים דקים. ביערות אלסקה שאינם שמורות טבע (National Forests) מותר לאסוף את מה שעל הריצפה וגם את הזרדים הממש תחתונים בעץ ניתן לתלוש (הם בדרך כלל לא ירוקים ויבשים אפילו בימים גשומים). בנוסף, יש קליפות עצים שניתן לקלף אותן. הן ממש מתנהגות כמו נייר, ומשמשות כמדליק ראשוני פופולרי. העץ מצמיח את הקליפה מחדש.

דבר חשוב אחרון – ישנה מסורת בלתי כתובה של העברת ציוד שלא השתמשתם בו לתיירים אחרים שבדיוק מתחילים את חופשתם. זה קורה בחניון חברת ההשכרה כשאתם מקבלים את הקראוון. אנחנו שמענו דפיקה בדלת וילדה חמודה שאלה אם אנחנו רק מתחילים את החופשה. היא נתנה לנו שני מיכלים של ספריי נגד דובים (על כך בהמשך) וחשוב מכך את ה-Milepost. אנחנו העברנו הלאה המון ציוד מזון שנותר לנו, עצים למדורה שלא הספקנו לשרוף, את שני ספרי הקופונים שלמרות שניצלנו מהם לא מעט, הכילו עדין המון קופונים שווים וכמובן את ספריי הדובים וה-Milepost  שקיבלנו.

ה-Milepost הוא ללא עוררין המדריך החשוב ביותר לטיול באלסקה. בזמן ההכנות יצא לי לבדוק גירסא אלקטרונית שלו שהורדתי. הספר נראה לי קשה להתמצאות ולא ברור בכלל. החלטתי שלא שווה לי להשקיע 30 דולר ברכישתו. מקסימום נישתמש בעותק הדיגיטלי שלי. ובכן, טעות גדולה. הספר הזה שימושי בצורה בלתי רגילה. כשאתם נמצאים בשטח, על הכבישים, המדריך הזה הופך פתאום מובן להדהים ומקור אינפורמציה אינסופי. השימוש בו פשוט מאד ואין לו שום ערך בתור קובץ על המחשב. פותחים אותו כל הזמן וגם את הזמן ב…שרותים מנצלים ללימוד חומר חיוני. קיבלנו את הספר חדש ומנצנץ והעברנו אותו הלאה מרופט, מקומט מרוב שימוש וגם חסר כמה דפים שגל תלש להנאתו. שווה לבדוק גם בחברת ההשכרה אם אין עותקים שאנשים השאירו בסוף הטיול ובמקרה הכי גרוע – שלמו 30 דולר על עותק חדש. לא תיצטערו. אנחנו מצאנו בו גם קופון שך 20$ לשימוש בחנות מחנאות גדולה. היות ותיכננו להצטייד באוהל משפחתי עם החזרה לישראל, זה היה שימושי במיוחד.

ה-Milepost האלסקי על אחד מסמלי התעשייה המוכרים שלנו. אכן, גאווה ישראלית

מכונה מופלאה

Great Alaskan Holidays. ממש אהבנו אותם! כל מילה כאן היא אמת לאמיתה

להתרגל לקראוון לא לוקח הרבה זמן. לא אומר שהנהיגה הופכת חוויה מהנה אבל קשיי ההתחלה נעלמים מהר ולומדים לחיות עם הסירבול והכבדות. באותה מהירות גם מתאהבים במכונה המופלאה הזאת. זה קרה לכולנו. המכונה הזאת מתוכננת כל כך נהדר כדי להיות בית, גם לתקופות לא קצרות. כל כך הרבה מחשבה ואבולוציה נראים בכל פינה וזה בהחלט מורגש והופך את השהות למהנה במיוחד. זה מעין קמפינג משודרג מאד. לא מתאים לכל אחד, אבל מי שמתחבר – החיבור הוא מופלא.

מה יש שם? ארונות לרוב לאיחסון כל דבר, מטבח מצוייד עם כיריים תנור אפייה (פועל על גז), מיקרו וכמובן מקרר מצויין. אמבטיה שבהחלט מספיקה לאנשים קטנים (כמונו). אני למשל לא התקלחתי ולו פעם אחת מחוץ לקראוון. התאים לי בול. טלביזיה עם DVD (בחניונים פרטיים תוכלו להתחבר לכבלים אם תירצו), הכולל גם חיבור חיצוני ל-USB. מערכת סטריאו עם רמקולים מכובדים שמאפשרת מוסיקה משובחת בכל החלל בזמן נסיעה (חיבור ישיר למכשירי Apple או סתם התחברות עם כבר Aux רגיל).

הילדים אהבו בטירוף את השינה למעלה, מעל מושב הנהג. הם גם בילו שם לרוב בהשתוללות ומשחקים. פינת הישיבה במטבח שירתה אותנו לרוב הארוחות וגולת הכותרת בקראוונים של Great Alaskan היא החלל הניפתח בלחיצת כפתור המרחיב את שטח הישיבה בצורה שמרגישה מאד משמעותית. כיף גדול.

מכונה מופלאה. מאורגנת בצורה מצוינת

בכלל, Great Alaskan היא כמעט ללא עוררין החברה המובילה באלסקה להשכרת קראוונים. זה אמנם לא מדעי, אבל מתחושה ומראה עיניים, אתם קולטים שהקראוונים שלהם נמצאים בכל פינה ברחבי המדינה הענקית הזאת, הרבה יותר מכל חברה אחרת. ולא בכדי. הקראוון  שקיבלנו היה מצוחצח ונקי והרגיש מאד חדש. הכל עבד בצורה טובה ולא היתה לנו ולו תקלה אחת במשך כל הטיול. יש מספר חירום אליו אפשר להתקשר 24 שעות במידה וחס וחלילה יש בעייה אבל לשימחתנו לא ניזקקנו לו. החלק המבאס שקראנו עליו בהכנה לטיול, שהוא ניקוי הקראוון לפני ההחזרה, נחסך מכם, היות והוא כלול במחיר ההשכרה כאן. לנו זה היה מאד משמעותי כי עם 3 ילדים במשך 3 שבועות וערימות הברחשים והיתושים שניטבחים על קידמת הרכב בנסיעה, החזרת המצב לקדמותו בסוף הטיול נראתה משימה מחרידה. כמובן שניקינו, טיטאנו ואירגנו ככל יכולתנו אבל אתם יודעים שלא יחפשו אתכם בפינה ואכן כך היה.

בנוסף, עלויות המצעים הנוספים נמוכות למדי (שילמנו 19$ לסט הכולל כרית שני סדינים ושתי שמיכות) וזה חוסך את הצורך לרכוש אותם בוול מארט ולהיפטר מהם בסוף הטיול. בתקופת ההכנות הצלחנו גם לזכות בשובר של 100$ להצטיידות. זה אמנם לא כולל מצעים אבל לקחנו המון עצים למדורה (אפשר לקנות בכל פינה גם ככה), מנגל נייד על גז שהיה להיט מטורף וחוסך התעסקות מעצבנת עם פחמים, טוסטר פרוסות (מצויין לחובבי הז'אנר) וכיסאות מתקפלים (שימושיים בחניונים לא מסודרים).

ל-Great Alaskan יש הצעה נחמדה המאפשרת לכם לבלות את הלילה הראשון שלכם באלסקה בקראוון אצלם בחניון, כאילו היה זה בית מלון. זה חוסך את ההתניידות משדה התעופה פעמיים ואירגון המזוודות במלון ואחר כך מחדש בקראוון. כמובן שזה לא חינם – מדובר בעלות לילה נוסף בקראוון השווה פחות או יותר ללילה במלון זול באנקורג'. אני ממליץ לוותר – אחרי בילוי של מעל 24 שעות בדרכים אין כמו מיטת מלון מפנקת ואמבטיה גדולה ונוחה. במיוחד עם נושא הקראוון חדש לכם. תשאירו את לימוד הקראוון וההתעסקות עם המיכשור שלו ליום המחרת – עדין עייפים אבל יותר רעננים. גם מבחינת מיקום, Great Alaskan לא נמצאים מאד קרוב למקומות אכילה (תצטרכו ללכת ברגל) ובכלל מיקום משרדי החברה לא ממש אידאלי לבילוי לילה ראשון באלסקה.

עוד כמה דגשים חשובים – המכונה שותה דלק ללא מעצורים. משהו כמו ליטר ל4-5 ק"מ. הדלק אמנם זול יחסית לישראל אבל בסופו של דבר על פני כ-2000 מייל שעשינו הוצאנו כ-1000$ ואולי יותר על דלק.

הטיפ הכי חשוב כנראה מהבלוג של דוד פרנקל היה הכלים החד פעמיים. אנחנו עשינו לא מעט חניות ללא חיבורים וצריכת המים בסיטואציות האלה היא משמעותית. גם ככה יש כלים גדולים וסירים לשטוף, אז השימוש בכלים חד פעמיים לאכילה הוא אולי לא הכי ידידותי לסביבה, אבל בסיטואציה של הקראוון זה ממש חיוני.

לסיום – לא, הקראוון לא דורש התעסקות מסובכת מדי וכל נושא הריקון והמילוי הוא פשוט למדי והופך לרוטינה קצרה מדי יום או יומיים. כל השאר, כמו בבית. כשיש ילדים העבודה רבה יותר אבל בסך הכל הקראוון מקל מאד על הטיול ולא מכביד עליו. שרותים ומקרר צמודים הם נכס, במיוחד שמדובר בילדים קטנים ומבוגרים רעבים. רק לא לשכוח להביא או לקנות זוג כפפות גומי לטיפול בביוב ואתם מסודרים.

הלילה הראשון עבר בשלום. חניון ראשון באנקורג'

מתחילים

על ההתרגשות של הנחיתה ואחריה כבר כתבתי. עוד כמה מילים לסיכום המלון. Ramada Downtown באנקורג' הוא אחלה מלון. הזמנו גם אותו המון זמן מראש ככה שהמחיר היה מאד סביר ובהחלט קיבלנו תמורה לכספנו. צוות אדיב שכיוון אותנו למקומות שחיפשנו, השאטל חינם יוצא גם באמצע הלילה אל השדה ובזמן (כולם נותנים את זה אבל עליהם אני יכול להעיד). המלון לא מאד קרוב לשדה התעופה אבל התנועה באנקורג' נוחה למדי, למרות שיש בה רגעים עמוסים. היתרון הגדול שלו הוא הקירבה למרכז העיר – ביום האחרון בו היינו נטולי רכב היה נוח מאד לתור את מרכז אנקורג' ברגל בלי בעייה. יש בסביבה גם קניון 5^th Avenue Mall (ה-Apple Store יושב שם וגם חנות של AT&T לרכישת סים מקומי). את עיקר הקניות כדאי יותר לעשות במרכזי הקניות הגדולים הפזורים לאורך ה-Seward Highway ולשם כך נידרש רכב.

לאחר לילה של שינה טרופה וארוחת בוקר משובחת להדהים יצאנו במונית עמוסה עם כל מטלטלינו הרבים ל-Great Alaskan Holidays. מה שהם קוראים ה"איפוס", ניקבע לנו ל-10:30.

לא כל כך הרבה ציוד. עוד היה מקום למלא מלמעלה

האיפוס כולל צפייה בסרט של כחצי שעה שנותן תמונה מלאה על תיפעול הקראוון. אפשר לומר שבסיום הסרט רצינו רק לברר איפה חותמים וויתור כי את הסרט אפשר לסכם במילה אחת: "Damage". הסרט מציג את שלל האפשרויות לגרום נזק לקראוון (ויש הרבה כאלה) מכל זווית אפשרית ומזהיר את הצופה מפניהן חזור והזהר. על כל נזק, מאיימים הקריינים הרהוטים, תשלמו! אלא אם כמובן תרכשו את ההרחבה המורחבת לביטוח שתחסוך מכם את ההשתתפות העצמית המנופחת (1500$). היות אנחנו מצויידים בשני גורמי נזק פוטנציאליים אדירים (בן 10 חודשים, לועס הכל ובן 7 אנרגטי במיוחד שבועט תדיר לכל עבר) מצב היה בהחלט מדאיג.

מעבר לזה, כמות הפרטים המוצגים בפניכם בסרט היא עצומה. למי שזו לא הפעם הראשונה בקראוון צפוי עומס מידע אדיר להתמודד עימו. אנחנו גילינו במהרה שחצי ממה שהוצג בסרט נישכח. למזלנו, כל אחד שכח חצי אחר כך שיחד התמונה היתה עדין שלמה. למשל – אני זכרתי איך מרוקנים את הביוב, אבל לא זכרתי איפה אמור להימצא הצינור שמרוקנים איתו את הביוב. את זה דווקא חדוה זכרה, אבל היא לא ממש ידעה מה עושים עם הצינור הכחול (ובמהרה גם המסריח) הזה.

הרגעים האחרונים של סדר וניקיון בקראוון עד ההחזרה

מיד לאחר מכן עברנו לקבלת הקראוון. הצטיידנו מבעוד מועד ברשימה המפורטת של דוד פרנקל, המאלצת אתכם לעבור על כל פיפס בקראוון ולוודא את תקינותו. החברה מבחינתה עשתה את שלה עם הסרט וזורקים אתכם ישר למים הקרים של הקראוון. כל מידע נוסף שתירצו תצטרכו לשאול בצורה ספציפית. הבחורה הצעירה שזימנו לתחקיר מקיף על כל מה ששכחנו היתה מאד נחמדה אבל הסתבר שבשאלות הקשות יש לה מנטרה שאומרת משהו כמו "לא תידרכו אותי על הדבר הזה אז אני לא יודעת לענות"…היות ורוב השאלות שלנו היו קשות, היא נאלצה לזמן את ה-Tech guy שיפתור את החידות המורכבות כמו "איך לעזאזל מדליקים את התנור?" או  "למה לא יוצאים מים מידית הטוש במקלחת?".

אחרי כמה שעות מתישות של בדיקות מצד אחד וחפירות מצד שני ("יאללה אבא בוא ניסע כבר"), יצאנו לדרך. מה אומר, הנהיגה הראשונה במפלצת הזאת, קראוון של 27 פיט, קצת מאיימת. הכלי זז בכבדות, התמרונים קשים, הברקסים לא משהו (ההמלצה היא לשמור מרחק פי 3 ממה שאתם רגילים) וברברס אתם חייבים תמיד הכוונה מאחור כי הראות בעייתית. אחרי נסיעה איטית שלוותה בכמה וכמה דפיקות לב מואצות ונימשכה…כמה מאות מטרים, הגענו לוול מארט להצטיידות.

הבית שלנו ל-3 השבועות הבאים.

מה יש לה?

מה יש בה? באמת כל כך מיוחדת? יוצאת דופן?

השאלות האלה רדפו אותי 3 שבועות. האם אני סתם משכנע את עצמי שיש כאן משהו אחר? מה שונה כאן באלסקה בהשוואה לאירופה, למשל?

זה לא רק הנופים. הנופים מהממים בכל כך הרבה מקומות. אירופה אולי יותר יפה אפילו, יותר מצוירת, יותר גלויה, יותר מעודנת. כמו כלום.

אין לי תשובה מנצחת. ההרגשה היא הקובעת בסופו של דבר והיא מורכבת מאוסף נקודות סובייקטיבי.

מה יש בה? כל כך הרבה צבעים. כל כך הרבה יופי

הדרך. נסענו לקצה העולם. מעל 24 שעות בדרכים. הראש עובר מסע יוצא דופן שכבר בדרך מכניס אותך למוד אחר לחלוטין ממה שאתה רגיל.

הפראיות. המדינה הענקית הזאת, הגדולה פי 2 מהבאה אחריה בגודל באמריקה (טקסס), כמעט ואינה מיושבת. פחות ממיליון איש על שטח שהוא אולי כמעט פי 80 בגודלו ממדינת ישראל. אינספור נקודות בלתי נגישות, שטחים עצומים שלא נגעו בהם, לא סללו אותם, לא פיתחו אותם. ילידים ומקומיים שעדין מתקיימים בצורה הבסיסית ביותר, מציד. לא כי בא להם – זו הדרך הפשוטה ביותר וההגיונית ביותר עבורם.

חיות הבר – זה לא ספארי. לא תיתקלו בעדרים של חיות שיקפצו עליכם כל שנייה על הכבישים. אבל הן שם. אתה מודע בכל רגע לקיומן המוחשי מאד של חיות הבר. המתח התמידי של מפגש שיכול להתרחש בכל רגע אופף אותך כל הזמן. אם אתה גם צמא למפגשים האלה אתה מוצא את עצמך מוציא אינסוף אנרגיות בסריקה תמידית של צידי הדרך. זה משתלם. המפגשים נוצרים והם הופכים להיילייט אמיתי. ביבשה, בים וגם באוויר.

המרחבים – בעונה העמוסה ביותר, בחודשי הקיץ, לא פעם ולא פעמיים תימצאו את עצמכם נוסעים על הכבישים הראשיים באלסקה (ואין הרבה כאלה) די לבד. אף רכב לא יופיע במראה מאחוריכים הרבה זמן. לא תיתקלו בתורים מייאשים, סביר להניח שלרוב לא תהיה לכם בעייה למצוא מקום לינה. חוויה אדירה ליסוע בעונת השיא ולהרגיש קצת בודד בשטח.

הבדידות – כשאתה מחוץ לאחת הערים אתה מרגיש שיש לך הרבה ספייס. נראה שמי שבא לאלסקה לא מחפש את החברה אלא רוצה בעיקר להיות עם עצמו, עם משפחתו, עם הטבע. בישובים בקושי רואים את הבתים. הרחובות נמצאים במרחקים של מאות מטרים זה מזה ומובילים לתוך "הסבך", דרכי עפר שאתה מניח שבקצה שלהם יושבים הבתים, איפושהו. רק תיבות הדואר על הכביש הראשי מרמזות על זה. כבישים הנמצאים עשרות מייל ויותר ממרכזי אספקה סבירים, שלאורכם מתגוררים תושבים "בלתי נראים" המקיפים את עצמם בשלטי אזהרה נגד חדירה לפרטיות. ברור שכל יציאה שלהם לציביליזציה כלשהיא כרוכה במסע ארוך ושעות של נסיעה לפעמים.

הניגוד המוחלט הזה בין המקום הכל כך פראי הזה לבין העובדה שבסופו של דבר אתה באמריקה הגדולה והנוחה שיש בה הכל, מסחרר ומבלבל כל הזמן.

במהלך ההכנות קראתי כמה וכמה "התבכיינויות" על אלסקה. היום זה משהו שמעלה לי חיוך. אנחנו נועדנו לאלסקה וידענו את זה מהתחלה. זה היה כמו מפגש בין חברים ותיקים שמעולם לא ניפגשו. יחד עם זה אין ספק שמזג האוויר הוא מרכיב משמעותי בחוויה. בשלושה שבועות חווינו יומיים רצופים של גשם בלתי פוסק ומעבר לזה שמש, חמימות או סתם עננים, טיפטופים וקרירות נעימה. גם בשיא הגשם והערפילים לא הפסקנו לחייך. כל מזג אוויר הביא איתו מראה חדש ויפה. מצד שני אם יורד גשם שבוע שלם אולי מגיע הרגע שאתה הופך מתוסכל ועוין קצת. לנו היה מזל ויחד עם זה הסקרנות לראות את הסתו, האביב, וכן, גם את החורף המאיים – מלווה אותנו כל הזמן.

כבר מתגעגעים. כל היופי הזה.

אפילוג במקום פרולוג

בעלייה למטוס שהחזיר אותנו מאנקורג' לסיאטל עברתי על כותרות המקומון האלסקי:

הראשית הכילה הודעה דרמטית על תחילת עבודות להגדלת מספר מקומות החניה בראש השביל (trail head) העמוס ביותר באזור אנקורג'. גם אחרי ההרחבה עדין יחסרו שם מקומות חנייה נוכח הביקוש העצום.

כותרת משנית אך לא פחות חשובה סיפרה על 20 לוויתני בלוגה שנילכדו במפרץ הצר ליד אנקורג', ה-Turnagain Arm, עם בוא השפל. הלוויתנים הנמצאים בסכנת הכחדה ניתקעו במים הרדודים ללא יכולת לשחות. הידיעה הסתיימה באנחת רווחה שנבעה מהעובדה שהלוויתנים הלבנים המדהימים האלה שרדו עד בוא הגאות והצליחו לחזור לים הפתוח ללא ניפגעים לכוחותינו.

ג'ון, בחור צעיר, חייכן ואדיב מקליפורניה, חי כבר 3 שנים באנקורג'. הוא נהג השאטל שלקח אותנו מחברת השכרת הקראוונים לשדה התעופה. שאלתי אותו את השאלה הבנאלית, שלי עצמי יש הרבה תשובות עליה, "מה הביא אותך לאלסקה?". התשובה הפשוטה שלו היא כנראה הטובה ביותר שאפשר לנסח בשתי מילים: "The Outdoors", הוא אמר, וכל מילה נוספת מיותרת.

הוספתי ושאלתי אותו אם אנקורג' מייצגת משהו אמיתי מאלסקה וגם את התשובה לשאלה הזאת ידעתי, "לא ממש". "אז למה לגור כאן?" – "כי היא נותנת את הגישה הנוחה ביותר לאלסקה האמיתית".

האם זאת התאהבות חולפת שתתמוסס בשיגרה היומיומית אליה חזרנו? יכול להיות, אבל בינתיים אלסקה נוצקה אצלינו עמוק בלב. היא היתה כל מה שציפינו ממנה והרבה יותר. בשלושה שבועות תרנו אותה עד כמה שיכולנו. למדנו אינסוף דברים חדשים, שוחחנו עם תיירים ומקומיים, לא הפסקנו להתבונן ולספוג. כל מה שניבנה בחודשים ארוכים של תכנון וחלומות התפוצץ לניצוצות של מציאות נהדרת. זו היתה באמת חוויה של משפחתיות, טבע, בעלי חיים, תרבות וחופש. פסק זמן מהחיים. התאהבנו.

Turnagain arm. חלום של מקום. אבל כל אלסקה היא כזאת

Money Time

התנתקתי מכאן לכמה חודשים. העומס היומיומי הביא אותי לאבד חשק לכתוב. אבל, הזמן לא עוצר והסיבה לכל הבלוג הזה הגיעה. את השורות האלה אני כבר כותב במלון באנקורג'. מה שעדין נראה לא מציאותי. אנחנו כאן.

גל בפעילות לא שגרתית בטיסה

 

מהדרך לכאן מאד פחדנו. יום שלם של להיות בדרכים. עם גל הקטן, שהפך בחודש האחרון לתינוק אנרגטי מאד. לא היה ברור איך נתמודד בלי להגיע להתשה מוחלטת. אבל, לדרך יש חשיבות משלה ותרומה משמעותית בחוויה. השתדלנו לבוא עם הרבה אנרגיות חיוביות והכל עבר על מי מנוחות. גל היה מאד חמוד והתיידד היטב עם העריסה שלו המכונה Basinet. זה נכון שהיה צריך לתפעל אותו מדי פעם, אבל לא היו לנו סצינות של בכי אינסופי וקיטורים.

תום וגל זוחלים ב"מערות" המטוס

 

ברוכים הבאים לאנקורג' אלסקה

בסך הכל סיימנו את יום הטיסות עייפים אמנם אבל בהחלט עם טעם טוב. ישנו קצת בעיקר בטיסה האחרונה אבל בסך הכל היינו כמעט 24 שעות ואפילו יותר במצב עירות, עוברים משדה תעופה אחד למישנהו – סך הכל ארבעה. נתב"ג, פרנקפורט, סיאטל ואנקורג'. הכל ממש תיקתק, הטיסות התחברו להן זו לזו בצורה נעימה ובלי לחץ מיותר, כל המזוודות והציוד הגיע בשלום. הילדים היו מאד כיפיים ואי אפשר להגיד שהשתעממנו או סבלנו. מה שכן זה היה יום שעיקר הפעילות בו היתה כנראה אכילה. היו גם סרטים, זחילה ב"מערות" המטוס, מחבואים עם תום (כל פעם הייתי מתחבא לו בשרותים עם גל ואז יוצא וסופר אותו כשהוא בכלל מחפש אותי בחלק אחר של המטוס)

 

תחנה בדרך

אני ורוני עוד הספקנו לקפוץ לסיבוב ערב בקניון הקרוב: כרטיס סים לטלפון ב-AT&T, לצערי ללא דאטה שעובד משום מה רק כשקונים מכשיר שלהם. שאר השלישייה נישארה לחרופ במלון Ramada. במהלך הטיסה האחרונה לאנקורג' תום נכנס למצב זומבי. אי אפשר היה להעיר אותו כמעט והוא נירדם ברגע שהתיישב איפושהו – במטוס, בשדה בהמתנה להסעה למלון, בהסעה ולבסוף מייד במיטה בחדר. כמובן שהוא היה הראשון להתעורר ב-2 בלילה. גם גל לא נישאר חייב וככה אנחנו ערים מאמצע הלילה מחכים כבר ל-5 בבוקר, השעה שמתחילים להגיש את ארוחת הבוקר המעולה של המלון.

למדנו להכין וופל בלגי ניפלא במכשיר, נהנינו מבייגלים טעימים ובננות מצויינות. שתינו מיצים טעימים ונס קפה משובח שהבאנו מהארץ. דווקא קופסת הקורנפלקס שסחבנו מישראל נישארה בינתיים סגורה וחתומה.

רוני מכינה אחלה וופל בלגי – רוטב התות שדה היה משובח במיוחד

 

ב-10:30 ניקבעה לנו פגישת איפוס בחברת הקראוונים ואז יחל סוף סוף החלק המשמעותי בחופשה.

כמה מילים לגבי חבילות ה-Prepay של AT&T:

יש איזה 4 אופציות שהיקרה בהן מגיעה ל-50$ לחודש אחד. החבילה היקרה מאפשרת שיחות פנים ללא הגבלה וכן סמסים (כולל לישראל) וקבלת שיחות. שאר החבילות מתומחרות לפי שימוש ובמקרה שאתה חורג צריך לקנות כרטיס מילוי. אם לא רוצים להתעסק עם זה ופשוט לא לחשוב על זה יותר מדי האופצייה של ה-50$ הכי נוחה. בעיקרון רשום באתר שלהם שהחבילה גם כוללת דאטה ללא הגבלה אבל בפועל מדובר על מכשירים מאד מסויימים או מכשירים שנרכשים מ-AT&T יחד עם החבילה.

ולבסוף, באלסקה כמו באלסקה, מזג האוויר עכשיו אפור וגם גשום. אבל התחזית, שנמצאת כאן נון סטופ בטלביזיה מבטיחה סוף שבוע לא רע בכלל. אנחנו אופטימיים ובכל מקרה מה'כפת לנו – אנחנו כאן יחד בחופשה וכל השאר פחות משנה.

קוטב הזוועה

את הרגע הזה יש כנראה לכל הורה. אני יודע בוודאות על רגעים כאלה עם כל אחד מילדיי. גם אם אני לא זוכר את המקום, היום והרגע המדוייקים, התחושה של קיום רגע כזה היא בלתי ניתנת לערעור. אולי בגלל העוצמה של ההרגשה של גוף קטן שנרגע פתאום במלואו רק מהמגע עם ה"חומה" המגוננת והחמימה של גופי ובטח בגלל ההרגשה הזאת של הנשימה המונוטונית של התינוק על החזה שלי שמתורגמת לביטחון שהוא מרגיש בזרועות ההורה המגונן.

את הרגע הספציפי הזה אני עדין זוכר. הוא היה לא מזמן ב-9.3.12 ואני זוכר גם שביקשתי מרוני לקחת מצלמה ולצלם אותו. כי את התחושה הזאת שנוצרת בחיבור הזה רוצים פתאום לשמור לתמיד. מבחינתי זה הרצון לדעת ולהאמין שגל יוכל תמיד למצוא אצלי את הביטחון הזה, שתמיד אוכל גם להפוך אותו למציאותי.

ביום השואה שחל לפני יומיים הרגע הזה חזר אלי בצורה חדה. מכל המראות והתמונות שהוקרנו על המסך, כמו בכל שנה, היתה תמונה אחת שעדין לא נעלמת מראשי.

התמונה הזאת, המהווה מקטע מתמונה מלאה שתיכף תופיעה כאן למטה, מייצגת בדיוק את הרגע הזה שכל הורה מחפש להעניק לילד שלו. בקונטקסט בו היא צולמה לא היה מבחינתי דבר יותר מזעזע בפער בין הרגע הזה ל"רגע שלי". הפער בין הביטחון האמיתי שאני יכול להעניק לבן שלי, בביתי, במדינת ישראל של 2012, לביטחון המזוייף שהאם כאן מנסה להעניק לביתה. בצורה הכי טבעית שכל הורה מכיר. מנסה להרגיע, לנחם, רגע לפני הזוועה.

התמונה הזאת צולמה בקיץ 1941 זמן קצר לאחר כיבוש לטביה ע"י הגרמנים ותחילת הרצח של יהודי לטביה. חוליות הרצח שעבדו שיטתית, כמו מכונות, ביצעו בחוף Skede שליד עיר הנמל לייפאיה, רצח המוני באמצעות ירי, כאשר הגופות נערמות לבורות עצומים. קבוצות קבוצות הועלו היהודים לשפת הבור, נורו ונזרקו פנימה כדי לפנות מקום לקבוצה הבאה. לפני זה הם גם אולצו להתפשט. כולם. מה שמייחד את האירוע הזה הוא תיעוד יוצא דופן שהשתמר ממנו. צלם גרמני בשם Strott צילם כ-12 תמונות שמתארות במדוייק את הזוועה. יהודי בשם דוד זיבצון, מצא אותן במקרה, הצליח לשכפל עותקים ולקבור אותם בחול בתקווה שיוכל למצוא אותם בהמשך כעדות. התמונות אכן השתמרו ושימשו גם במשפטים שנערכו לפושעים הנאצים לאחר המלחמה. זיבצון היה אחד מ-30 שורדים מתוך 7000 יהודי גטו לייפאיה. הוא הוסתר ע"י חסידי אומות עולם.

מכל התמונות, דווקא זו ממנה נלקח המקטע הנ"ל, היא זו שהותירה בי את הרושם העמוק ביותר. לא רק בגלל האם המחבקת את ילדתה אלא דווקא בגלל שגודל הזוועה משתקף בה בצורה כל כך עוצמתית ברמיזה, בלי לראות את ההרג עצמו. המבט הנורא, שפת הגוף של המצולמים וגם החיבוק שמרגיע רק לעוד רגע כנראה, מעבירים את האימה בצורה המצמררת ביותר. מה עובר לילדים והורים בראש לנוכח מראות כאלה, רגע לפני שהם בעצמם יעמדו על שפת הבור. בלתי נתפש.

את התמונות מצאתי כאן. ראיתי אותן כחלק מסרט שהוקרן בערוץ 1 על יחידות ההרג הנאציות, האיינזצגרופן. את הסרט אפשר למצוא כאן. חתיכת מסמך מזעזע. תמיד לפני יום השואה נראה לך שכבר ראית ושמעת הכל. תמיד לצפות שוב בסרט כזה או אחר מוכיח שכל ימי חיינו נוכל ללמוד עוד דברים חדשים על השואה אבל לעולם לא ממש נוכל להבין מה עבר על מי שהיה שם.

מה שכן, בשבוע שבין יום השואה ויום העצמאות, בימים האלה, כשנראה לפעמים שגם הביטחון שלנו כאן מעורער משהו. בין גרעין איראני, טרור, ארצות שכנות שניגררות לטירוף, הביטחון הזה בעצמנו ובשקט שאנחנו יכולים להבטיח לילדינו כאן, יכול להיראות גם הוא מזוייף לפעמים. ברגעים האלה כדאי להיזכר בסיפור כאן למעלה, לנסות לזכור את הפרופורציות אבל גם להישאר עירניים כדי לנסות ולהבטיח שהביטחון הזה ישאר אמיתי.

בת מצווה צ'אלנג'

נחתנו בבית ב-22:45. מה שהיה דרוש זו מקלחת טובה ומפנקת, לפוצץ את השלפוחויות ברגלים שיתחילו להתייבש וחצי שפורפרת של בייבי פסטה על השפשפת שהתפתחה במהירות של צונאמי. אחר כך קצת שנת לילה וכל היום למחרת עוד דידיתי במדרגות כי השרירים תפוסים לגמרי, ברמות קשות. אין מה לעשות, כמה שנים של הזנחה ופעילות ספורטיבית שמצטמצמת לדיווש ו-12 ק"מ של הליכה במדבר הם ממש לא טיול בפארק. אצלנו אומרים שקילומטר במדבר שווה שני קילומטר בכל שביל יער. אז תעשו את החישוב.

מאהל לילה לתפארת

אבל היה מעולה. ממש. ואחרי יום וחצי של אינטנסיביות מדברית יקח לדברים קצת זמן לשקוע עד שנעבד את החוויה. במישור הטכני כל הטיול הזה של 16 אבות ובנות שהיה מעין אתגר בת מצווה מזווית ראייה גברית, מחוספסת משהו, תיקתק בצורה מעוררת השתאות בלי אף תקלה משמעותית. לוגיסטיקה, אוכל ומסלול שהסתיים בול עם קרניים אחרונות של אור. גם במישור הבריאותי הכל היה טפו טפו טפו. במישור הערכי היו כאן כל מני רבדים שאפשר לקחת אותם להמון מקומות – קשר אב ובת, גיבוש כיתתי, גיבוש של הורים, התגברות על קשיים ונקודות משבר, טיול חוויתי מהטוב ביותר שיכול לספק המדבר. בעולם בו אנחנו מנסים לספק לילדינו חיים נוחים ומפנקים במינימום קשיים, לצאת ולהתמודד עם הטבע הפראי כמשל למכשולים בחיים זה סוג של ערך. כמה פראי? במונחים של היום בואו נאמר רק שלא היתה קליטה בסלולריים כל הדרך…אבל האמת שלא צריך להמציא פרשנות למה שהטיול עשה לכל אחד ואחת.

יאללה אוכל

זה התחיל משאלה תמימה של חדוה על מה חשוב לי לעבור עם רוני בשנת הבת מצווה שלה. רגע אחרי שאמרתי: "כלום" ניזכרתי בחלום ישן על נחל צאלים. ברכיבות הגענו תמיד עד בריכת צפירה וכל הקטע משם ועד ים המלח שעל חלקו צפינו מלמעלה, בדרך למצדה, סיקרן אותי מאד. תמיד תהיתי אם אוכל לקחת תרמיל ולצאת רק אני ורוני לעשות את החלק ה"מסתורי" הזה. הבת מצווה נראה לי עיתוי מצויין, אחלה מבחן בגרות. פתאום קלטתי שהחורף אוטוטו נעלם וההזדמנויות למדבר הולכות ומתפוגגות עם העלייה בטמפרטורות. כדי להוציא לפועל את החלום הקטן הזה צריך היה לפעול במהירות.

במקום ללכת על זה סולו חשבתי על שיתוף פעולה עם צחי, אבא של שירה, חברה של רוני. במקרה,

פריחה מדברית משגעת

יום אחרי המחשבות האלה ניתקלתי בו בבית הספר ואת הרעיון שלי הוא לקח מיד, אבל הציע להרחיב אותו לכלל שכבת הבת מצווה. במבט ראשון זה נראה רעיון מדליק להפוך את זה לפרוייקט רחב, עם מסר ברור של אבות על "גם אנחנו יודעים לעשות פעילויות חינוכיות שהן לא רק צפייה בכדורגל, פיצוחים ובירה קרה". הרי כשצריך לתפעל, לשנע, להזיז, לתכנן אנחנו הגברים ממש טובים בזה, לא? במבט שני זה קצת מרתיע. לך תיקח אחריות על אנשים שלא באמת מוכרים לי ומסלול, שגם הוא לא ממש מוכר (לי), שכל הנתונים שלו על הנייר מבטיחים כיף גדול אבל גם קושי לא קטן. לא כולם יודעים, אבל המומחיות שלי זה תסריטי אימה בראש ובסיטואציה שכזאת לא הייתי צריך להתאמץ בכלל כדי לייצר כמה וכמה שכאלה.

בוקר טוב

אז החלטנו ללכת על זה, רק שלפני זה נוציא אימייל מפורט שימחיש מאד את הקשיים והאתגר שבמסלול המתוכנן. שיהיה ברור לגמרי. שיפחדו. מרכז הפעילות לא הוגדר כטיול אבות-בנות אלא טיול אבות-בנות במסלול הספציפי והמאתגר של נחל צאלים בתאריך קשיח לחלוטין. פסח כבר מעבר לאופק והקיץ יכול לנחות במהירות. קבענו לעוד שבוע וחצי. יוצאים וזהו. מי שבא בא.

ובכן, ההפחדות היו "ממש" עוצמתיות. או במילים אחרות, יש לנו כאן עסק עם אמיצים בני אמיצים. 16 משפחות מתוך 18 נענו לאתגר בלי למצמץ ושאר ה-2 נאלצו לוותר לצערנו רק מאילוצי השבת (מצטערים, אבל פשוט לא ניתן לקבוע טיול בפורום כה רחב ביום אחר). התגובות היו קצרות: מצטרפים. בלי שאלות, השגות או טרוניות. ממש "נעשה ונשמע". גם בפגישת ההכנה לא עלתה ולו קמצוץ של אנרגיה שלילית. לא ויכוחים ולא מאבקים. ראיתי בעיקר ציפייה וברק בעיניים של "בואו נצא כבר".

ירידה מרתקת ומלאת הפתעות אל עין נמר

שיא הטיול - עין נמר

אז יצאנו…

והיה מעולה. ממש. אז הנה התקציר ב-60 שניות (אולי קצת יותר). הגענו שיירה לחניון צאלים העליון בבקעת קנאים. הקמנו מאהל לתפארת (מאור שלא הביאה מזרון: "אבא, כשאמרתי לך לא להביא לי את המזרון למה לא סיפרת לי שישנים במדבר?"), ארוחת ערב עשירה שכולם, אבות ובנות נרתמו להכנתה. בהתחלה הבנות עוד התלוננו שהן חותכות ירקות והגברים יושבים עם בירות סביב המדורה. חלקנו ניסה להסביר להן את חלוקת התפקידים הנכונה, אבל הי, הן כבר בנות 12 ולא ממש הצלחנו לעבוד עליהן. אז תפסנו סכינים וקרשים וחתכנו גם. היה א"ש לילה, דיונים על מה צריך לעשות עם נייר הטואלט המשומש בשטח וסתם הווי של שטח ולילה ומלון של מיליון כוכבים שיש רק תחת כיפת השמים.

בוקר מצויין!

בבוקר התחיל המרתון האמיתי. הדרך ארוכה, זמן שעלול להיות קצר. החשש מהשכמת הבנות התבדה (גיל: "רק לי יקח 20 דקות לנער את ליבי מהשק"ש") ההשכמה היתה די טבעית החל מ-5 בבוקר כמעט. ומאותו רגע הכל תיקתק. נחל צאלים הפתיע רק לטובה. המון מים מהשיטפון האחרון, רק לפני 3 שבועות. גבים לאורך הדרך, בריכות שלא פסחנו על רחצה באף אחת מהן. בריכת צפירה הנושקת למפל צאלים המרשים, בריכת נעמה המקסימה. אל עין נמר  ירדנו בתלילות אחרי 3-4 ק"מ של הליכה מאומצת חסרת מנוחות בשמש קופחת. מקום מדהים מדהים מדהים עם כל מני בריכות שמסתתרות מתחת ובין הבולדרים הענקיים. זחלנו במנהרת בולדרים אל משטח פתוח ומוצל שבליבו מערה נובעת עם בריכה צוננת, אליה צנחנו בתשישות. לקחנו החלטות, התמודדנו עם השעון, האצנו בבנות, קיצרנו חניות, אבל לא וויתרנו על שום אטרקציה. בגיא בהק הצר הלכנו במים, ירדנו בכיף בחבל. בגיא סלעים שברנו את הרגלים וכבר ממש ראינו את הסוף. האוטובוס המפנק כבר חיכה בחניון ובכוחות אחרונים נחתנו.

מים קרררררררים בבריכת צפירה

על שפת מפל צאלים בבריכת צפירה

עם אור אחרון הצלחנו סוף סוף לרכז את כולם יחד לתמונה משותפת בפעם הראשונה בטיול. שלפנו את ההפתעות ובקטנה גם עשינו טקס סיום מרגש. עכשיו רק צריך לתת לזה זמן לשקוע. הזמן עושה תמיד מן קסם כזה, לוקח את כל הקושי והופך אותו למעין זיכרון מתוק שנצרב במקום טוב. טוב מאד.

מתישהו במהלך הטיול, שמעון שאל אותי: "למה לא לעשות איזה טיול פשוט, ארבעה, חמישה ק"מ וזהו? משהו לא מסובך". אמרתי לו שאני לא באמת יודע אבל כשאתה עובר איזה קושי, מאמץ אינטנסיבי שמתובל בהרבה חוויות עם קצת סיר לחץ – נוצר שם איזה משהו חמקמק שקשה וגם אין לי חשק להגדיר במילים. את התוצאה שלו אפשר עוד להרגיש הרבה הרבה זמן אחר כך. יש אומרים שכל החיים.

ירידה אתגרית לנחל צאלים

כן, היה לא קל בכלל. אולי אפילו בעיקר לאבות. באופן אישי בהחלט חרקתי שיניים בסיומת. אבל באהבה ושמחה רבה. גם לרוני שלי היה סיום קצת קשה וראיתי את פניה נופלות ואפילו קצת יאוש בעיניים. אבל את העלייה בסוף היא ממש רצה וכשראתה את האוטובוס מול העיניים הסתובבה אלי, הרימה ידים וסימנה "וי". ומתוך זה נבנית החוויה ואני בטוח שלכל אב ובת היו את הרגעים ה"נכונים" האלה בטיול.

בחבל אל תוך גיא בהק

בכוחות אחרונים בעלייה האחרונה

גיל מנהל את הטור הצבאי ומחלק משימות

זה היה סוף שבוע של גילויים. משפחות שלרוב רק הכרתי במראה עיניים, אולי שלום שלום, נחשפו קצת יותר ויצרו פסיפס מקסים. חייב להודות שאני תמיד מחייך לעצמי נוכח דיווחי הטיולים שמופיעים  בשחף של בית הספר על "ילדינו הנהדרים" שמטיילים לתפארת תוך הפגנת ערכים מרשימה, בניגוד לתופעות מקובלות אצל בני נוער "בבתי ספר אחרים". ובכן, לתדהמתי, אני מוצא שהקלישאות נכונות גם כאן. לא היו התבכיינויות, קיטורים, קלקלות והתנהגויות שהביכו. מניח שהיו רגעי משבר, אבל התמודדו איתם בצורה יפה ומכובדת ששמרה על אווירה חיובית.

השריפים

ואיך אפשר בלי תודות:

לצחי – שהביא ניסיון עצום בטיולים וארגון קבוצות מטיילות, הרים את כל נושא המזון המשותף לתפארת וגם הוביל את הטיול בביטחה עם הנחיות ברורות עד לסיום המוצלח

לגיל – שמביא נוכחות מרשימה (ולא רק בגלל הגודל), ארגן את הבנות לצעדה נמרצת עם משימות גיבוש "צבאיות משהו". מרגיע ויוצא מגידרו לעזור בקטעים הקשים. לראות איך הוריד אחת אחת את כל הבנות על החבלים בסבלנות ועידוד אינסופי – היה פשוט תענוג.

ליוני – על בישול שני סירי פויקה מתוקתקים ששידרגו את ארוחת הערב לשמים

יוני על הפויקה!

לאיתן – זקן החבורה כנראה, אבל בעל אינסוף אנרגיות חיוביות ושמחת חיים, חיוך שלא יורד ויד שתמיד מחפשת איפה לעזור

ליאיר – על א"ש לילה שארגן לבנות שחזרו מאושרות

לחדוה ונוגה – שהגו את רעיון ההפתעה לבנות, המדליה והמכתבים והפיקו אותו (ולשחר – שסחב והביא את המדליות לסיום המסלול)

איתן לא מפסיק לחייך גם כשהוא רטוב

לשמעון – שהיה אחלה פרטנר לנסיעה, שאיתגר אותי בשאלות קשות ושמר אותי ער בדרך חזרה

לקובי, דודי, גידי, מאיר, נועם, אבישי, יורם, מאוריציו שפשוט באו, היו, סבלו (מקווה שלא הרבה), כאבו וגם נהנו (מקווה שהרבה) והיו שם עם הבת שלהם. לאימהות גם, שאמנם לא היו איתנו פיזית, אבל תמכו, ליוו והסכימו להפקיד את האוצר היקר שלהן בידינו להרפתקה הזאת. וכמובן כמובן לבנות הנהדרות שלא שאלו כל דקה מתי מגיעים והפכו את הטיול לחוויה שלא  אשכח בקרוב (אפילו שהזיכרון שלי כבר לא משהו). להתראות בטיול הבא…

נמרות המדבר

מדליה לאלופה הפרטית שלי

 .ולמי שממש גלל עד הסוף למטה למטה הנה עוד מתנה קטנה משיר שהולך אצלנו חזק עכשיו בבית

I remember when, I remember,
I remember when I lost my mind.
There was something so pleasant about that place.
Even your emotions had an echo in so much space.

And when you're out there, without care,
yeah, I was out of touch.
But it wasn't because I didn't know enough.
I just knew too much…

Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Probably…

נראה מתאים לסיטואציה? תחליטו לבד…בינתיים אפשר סתם ליהנות מהשיר

ארבע ארבע

רוני מוקסמת כשהספרות הדיגיטליות בשעון מתייצבות באחידות על סיפרה אחת מסויימת. בנסיעות אנחנו מזכירים לה שעוד X דקות השעה תהיה 3:33 או 5:55, הבנתם כבר. רוני מתרכזת בשעון ומחייכת את החיוך הקטן שלה למראה הפלא.

ב-27 לפברואר בחצות התחלף השעון הביולוגי שלי ונעמד באחידות על ארבע ארבע. זה היה רגע שנמשך 24 שעות ועוד לא ממש החלטתי אם הוא נחשב לפלא, אם הוא משמח. מה שבטוח הוא שהחלטתי שיהיו ביום הזה כמה דברים משמחים. בפועל, סוף השבוע שקדם לו היה גם הוא משובץ כמה ארועים מתוקים. כל אחד מהם שווה פוסט בפני עצמו, אבל למי יש זמן? אז נקרא לזה סוף שבוע יומולדת ונחגוג כמה רגעים מתוקים עם עוד שנה שהועמסה על העגלה.

ביער הגשם המכושף

בשישי, דניאל השאיל לי את הסינגל ספיד שלו. kona unit. הייתי כבר סקרן לראות מה זה הטרנד השועט הזה, הבועט הזה. רכיבה ללא הילוכים ובמקרה הזה גם ללא בולמים. על גלגלים גדולים של 29".

יצאתי לי לבד ליער בן שמן. יום שהפך די מהר לסגרירי. בניגוד גמור לימים אחרונים חמימים ושמשיים, היער מרגיש ממש כמו יער גשם. לח, נוטף, בוצי והגשם הבריטי שהחל מטפטף באפרוריות הפך את כל זה לסיטואציה קסומה, מכושפת כמעט ומאד מאד יפה. החורף פורח בעוצמה צבעונית של אדום, צהוב וכמו תמיד מתחת לאורנים, מרבדים רכים וורודים של רקפות שאי אפשר להזיז מהם את העיניים. הסינגל ספיד קשה. מאד קשה. פתאום חסר לי כל כך השיכוך דווקא בעליות הטכניות. הביטחון הזה שהאופניים משדרים בטיפוס על מדרגות סלע עומד עכשיו בסימן שאלה. והאוויר שבמילא מאד חסר לי, נגמר מהר מאד. אז מצאתי את עצמי הולך לא מעט, מחזיר את הנשימה אבל מנצל את זה להתבוננות, צילום וסתם מנוחה. דווקא בירידות חוסר השיכוך לא הפריע אבל לקראת הסיום כבר כאבו לי פרקי הידיים וגם הגב התחתון הרג אותי מהדיווש בעמידה או מה שזה לא יהיה. חוויה מיוחדת ואם יסתדר אולי גם אאמץ אותה בעצמי. ברור לגמרי שבלי רצף של רכיבות אי אפשר להגיע למיומנות אבל זה נראה כמו אחלה דרך לשדרג את הכושר. מה שכן, ברור לגמרי שגלגלים גדולים הם יתרון גדול במינימליזם הזה ועוזרים מאד לצלוח את המכשולים.

(עוד) רגע של מנוחה

בשבת יצאנו סוף סוף אני ותום למרוץ אבן יהודה. 2 ק"מ של ריצה אליהם התאמנו בשבועיים האחרונים. מרוץ כזה הוא חוויה. חגיגה של ספורט בבוקר. ים של אנשים יוצא לדרך. האתגר היה להביא את תום לאימונים. לא היה לי מאד ברור איך הוא יתמודד עם ריצה יחסית ארוכה לספרינטים שהוא רגיל ואוהב לעשות. באימונים הבנתי שהוא מסוגל אבל קשה היה להבין את הקצב שלו. הוא ממהר, מאיט כמעט לעצירה, מדבר ומקשקש בסיפורים חמודים. במרוץ הוא היה פתאום אחר. לא הוציא מילה, היה מרוכז, שמר על קצב די קבוע. זה היה קצב שלא הייתי בטוח שיעמוד בו בכלל. נראה היה שכל אחד שעובר אותו מטריף לו את המוח וחששתי מזה שינסה להשיג את כולם וישפך. בפועל, היחיד שהגיע לא מספיק מוכן זה היה כנראה אני. היה לי קשה לעמוד בקצב שלו, יכול להיות שסתם דירבנתי אותו להאיט ללא צורך. הוא נתן פיניש יפה ועשה זמן נהדר של 12:40. הוא אמר שלא כאב לו כלום ולא היה לו קשה. היה לי ממש כיף איתו. ידעתי שהוא יהיה מאד שמח בחולצה ובמדליה שלו. אני מאד גאה בו. מקווה שהוא יוכל גם לשמר את זה.

על קו הזינוק. עם אריאל שהצטרף אלינו לריצה

זכינו! בחוויה נהדרת. וגם במדליה על ההשתתפות.

שבת בעצם לא ניגמרה בזה ואת פינת הבישול השבועית שלי ושל רוני יישמנו במאפינס בננה עם שוקולד צ'יפס. כרגיל, כיף מאד להכין איתה דברים ויחד נילחמנו בבלילה שנזלה לה מתוך המנג'טים ויצרה כל מני מאפינס שטוחים וגולשים. פעם הבאה נשתמש גם בתבנית שקעים כמו שצריך.

רגע לפני שהבלילה פוגשת את המנג'טים

והיה גם את יום ההולדת עצמו. ברגע האחרון החלטתי לעשות שני דברים שאני נורא אוהב. בבוקר רציתי לצאת לרכיבה לבד בסינגל עדולם שהוא מקום שאין כמוהו בעונה הזאת. גן עדן, קנבס צבעוני, ארץ עוץ. איכשהו רוני מרקוביץ' הצטרף אלי לחצי יום של דיווש מענג ורגוע. היתה חברה מצוינת. הצלחתי איכשהו להתברבר אבל כל מטר על הסינגל היה תענוג. חגגנו בתה ועוגיות טירמיסו מופלאות.

איזה כיף שרוני בא. יצאה לי תמונה נהדרת. וגם חברה מצויינת עם הרבה "סיפורים ארוכים"

חזרתי הביתה מורעב כדי לארגן פיקניק משפחתי קצר ביער בן שמן. תוך שלושה ימים הוא הפך מיער גשם לח לאחו טבול שמש ונוצץ. הרקפות עדין היו שם. אכלנו לנו "מטעמים" שליקטנו מגריל 443, קטפנו זוטא לתה ושיחקנו מחבואים. להיות עם המשפחה זה הדבר שאני הכי אוהב. אחלה יום הולדת.