של נעליך…

בעולם האופניים נושא הציוד הוא מורכב. יש הרבה דברים להצטייד בהם. זה גם אחד מהאלמנטים הממכרים ביותר בענף הרכיבה; הצורך להצטייד, הצורך שהציוד שלך יהיה תקין כל הזמן, הצורך לשפר את הציוד שלך, כי משום מה מהר מאד הציוד שיש לך כבר לא מספק. יש שקוראים לזה "שידרוגיטיס". שם של מחלה.

השידרוגיטיס של מנחם

בהערכה גסה ולא מחייבת הייתי אומר שהוצאתי כנראה עשרות אלפי שקלים על ציוד הסובב את עולם האופניים.  אני לא חושב שאני מצטער על שקל אחד שכזה, אבל בשלב כלשהו, זה הופך למתיש וגם מדכא. בעולם שהמשאבים שלנו לא מוגבלים זה אולי פחות מציק, אבל אני עוד לא הגעתי לעולם הזה. כנראה שבשלב המתקדם שלי הצלחתי להגיע למקום שבאמת לא שאפתי לטוב ממנו. זו זכורה לי כתקופה מאד נעימה, כשבאמת אפשר היה להתרכז רק ברכיבות עצמן. לא הזיזו לי שריטות על השלדה, חריקות, צמיגים שחוקים קצת. מתקנים רק את מה שממש ממש מחוייב המציאות. לא סבלתי כבר לשמוע ולהשתתף בשיחות ציוד אינסופיות ברכיבה.

בריצה נכנסתי ישר לשלב הזה.

זה לא שאני לא אוהב ציוד. חשוב לי לבחור את מה שהכי מתאים לי ואני מקדיש לזה קצת זמן ומחקר. עדין מתענג קצת על פתיחת קופסת הנעלים שהגיעה בדואר. על ריח הנעלים החדשות רגע לפני שמתחילות לטעום את האדמה. אבל בזה זה נגמר. בריצה כמות הציוד שאתה ממש צריך היא ממש קטנה. נעלים ו…זהו.

ציוד ריצה. העיקר – הנעליים

באופניים זה אולי גם נראה כך בהתחלה. צריך רק אופניים, לא? אבל מהר מאד, עם הפעילות, מגלים גם את הצורך הבלתי נמנע בארסנל שלם של ציוד נלווה: פנימיות ספייר, כלים שונים, תיקים, ביגוד….זה הולך ומתארך.

היום, כמעט שנה וחצי בתוך הריצה ואני עדין חושב שצריך רק נעלים. זה לא שרצים עירומים, אבל מכנסים קצרים נוחים יש לכל אחד כמעט בבית וכן חולצה וגרביים. כשתרצו להשקיע קצת יותר בעצמכם, אם תתפרעו, זה יגמר בעיקר בחולצת ריצה מנדפת ומכנסי ריצה יעודיים. לא תוספות שמכבידות על התקציב בצורה קיצונית, בצרכנות נבונה.

כשמדברים על ציוד ומדברים על צרכנות נבונה אי אפשר שלא לדבר על רן פרגמין. חבר פייסבוקי בעיקר, מעולם האופניים, הניחן בהיכרות פנומנלית עם האינטרנט ומבוכיו ובנוסף מצוייד ביכולת חקירה ונבירה לפרטים הקטנים ביותר של התחומים שמעניינים אותו. איש אשכולות של ממש. אם אני אוהב ציוד, אז רן, בניגוד אלי, ממש אוהב ציוד (אבל ממש!). רן משתדל להעלות מהידע שלו בבלוג הנקרא "ציידת" ומכסה שם תחומים שונים, עיקרם ריצה והנעלת ילדים מינימלית, ובנוסף צרכנות אינטרנט ועוד ציוד מפה ומשם. כל המידע מובא בצורה רהוטה ומפורטת.

כמות הידע שרכשתי מתוך הבלוג שלו היא מדהימה. זאת היתה טירונות הידע שלי בכניסה לעולם הריצה. ככה גם התוודעתי לנושא ההנעלה המינימלית ולקבוצה המצוינת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק.

הדיונים בקבוצת "נולדנו לרוץ" עוררו בי המון סקרנות לנושא. הנימוקים נשמעו הגיוניים, אבל היה משהו שהעלה בי חשש שמדובר בטרנד המונע מהגלים שעורר הספר, אולי המפורסם בעולם הריצה המודרני, Born To Run.

מצוייד בידע הצרכני מהבלוג של רן וכמה המלצות לזוגות נעלים, יצאתי לצוד לי דיל.

כתום. רמז להמשך…

הזוג הראשון שרכשתי בעולם המינימלי בחנות המיתולוגית Running Warehouse היה Brooks Pure Connect כתומות ומהממות. Brooks  הרגישו לי קרקע בטוחה בעקבות הזוג הראשון שלי Brooks Ghost 5 שהעלימו לי כאב ברכים נוראי שנוצר בעקבות נעלי סוקוני לא מתאימות שנעלתי בתחילה.

אחד מהפרמטרים המשמעותיים הקובעים את מינימליות הנעל הוא השיפוע בין העקב לאצבעות הרגלים. אין לי ממש מושג איך מודדים את זה בדיוק (הרי הנעל תמיד קצת קעורה). ככל שהשיפוע (Drop) נמוך יותר, כך גם המינימליות קיצונית יותר, עד לדרופ 0 המיוחל (או שלא) המביא אותך אל סף הריצה היחפה, הטבעית ביותר.

לא רציתי להגזים בכלל, רק לבדוק את הטרנד. ה-Pure הן בעלות דרופ של כ-6מ"מ, שנחשב אולי קצה הגבול המינימלי. כבר כשהוצאתי אותן מהקופסא הבנתי שמדובר בחיה מאד משונה. באמת "אין הרבה מאד נעל" בנעלים האלה. הכל מאד דקיק והסוליה, נראית עדינה מאד, כולל רווחים ("חורים") בתצורה שלה בהם רואים ממש את תחתית הנעל. תחושת הנעילה גם היא מאד משונה. מדובר בנעלים צרות למדי, עם תחושת סוליה….איך נאמר, מינימלית.

"חורים" בסוליה

לא ציפיתי להרגיש משהו שונה בריצה, עדין התייחסתי לכל העניין כאיזשהו גימיק, אבל כמה שטעיתי. קשה לי לתרגם תחושות כאלה למילים אבל ההבדל היה עצום. הסוליה יצרה תחושת קלילות, קפיציות, ריחוף כמעט. שלא תטעו, נעלים מינמליסטיות אין משמעותן ש"אין סוליה". אמנם לרוב, הסוליה דקה יותר ויש פחות שיכוך – אבל כשעולים על אבנים ושאר חפצים בכביש או בשטח – זה לא כואב – יש תחושת קרקע. והתחושה הזאת, למי שאוהב, אני מניח, היא מצוינת. במקום בום בום בום של סוליות משככות ואימתניות, מתגלה עולם מלא של קרקע. אם הייתי פלצן הייתי קורא לזה חיבור לקרקע.

ברגע הזה הבנתי מה הפריע לי בנעלים המסורתיות. החלק המשמעותי ביותר נובע מהדרופ הגבוה. לאחד כמוני, שמעולם לא רכש ידע בסגנון ריצה וכנראה נוחת בכבדות על החלק האחורי של הרגל, מכות העקב בקרקע מוחשיות ומורגשות בדרופ גבוה בו החלק האחורי עבה יותר ובקלות נוטה לפגוש קודם את הקרקע. ב-Pure המנימליסטיות יותר, הנעל לא תומכת בנחיתה על העקב ותחושת הריצה לכיוון החלק הקדמי של כף הרגל נעים יותר. תחושת שחרור.

חשוב לזכור – השינוי הזה במנח הריצה חייב להתבצע בצורה הדרגתית. חייבים לבצע את המעבר לנעל מינימליסטית במקביל לנעל רגילה, עם עליה איטית מאד בקילומטראז'. זה אמנם נעים מאד לרגל אולי, אבל השוני הזה דורש הסתגלות פיזיולוגית שבמידה ואינה מבוצעת בצורה הדרגתית עלולה לגרום לפציעות לא נעימות – ראו הוזהרתם. אי לכך, אני המשכתי לרוץ לסירוגין עם הברוקס הקודמות שלי.

מספר חודשים לאחר מכן, הרגשתי מוכן לעבור בצורה מלאה לנעלים מינימליסטיות. שוב מצוד קצר על דיל מתאים וניתקלתי במותג ששמעתי עליו לראשונה בבלוג של רן, ציידת: Inov-8 (נהגה כמו Innovate). המטרה היתה נעל קצת יותר ורסטילית שאוכל לרדת איתה גם לדרכי עפר. שטח רך.

אהבה…לא ממבט ראשון

ה-Terrafly 303 לא היו אהבה ממבט ראשון או נעילה ראשונה. הן שיחקו אותה קשות להשגה. יחסית לקפיציות של ה-Pure ההרגשה הראשונית בהליכה היתה קצת קשיחה ומנוונת. הנעל גם הרגישה יותר שטוחה למרות שמדובר בדרופ זהה של 6מ"מ.

אבל…הרומן שהחל לאחר הריצה הראשונה היה סוחף וחסר מעצורים. לא יודע איך להסביר את זה אבל הטרפליי האלה מפנקות ברמה שלא הכרתי. אני, שמעולם לא נתתי דעתי על נוחות של נעלים – הבנתי פתאום מה זה נעל נוחה. בניגוד ל-Pure, הצרות במבנה, מה שבהחלט יכול להציק במקרה של כף רגל רחבה, ל-Terrafly יש תא בהונות מרווח להדהים ונוחות כללית ללא שיעור. בעיקרון, התחלתי ללכת עם הנעלים האלה כל הזמן, רצתי איתן את המרתון ודי הפסקתי לבצע רוטציה קבועה עם ה-Pure. ללא ספק, הנעלים הנוחות בעולם (בשבילי).

אחרי לפחות 600 ק"מ הנעלים לא הראו סימני שחיקה, מלבד בנקודות מסויימות בשולי הסוליה באזור העקב, מה שנראה כאפקט של מבנה הצעד שלי, כלומר ירידה או שפשוף אגרסיבי יותר בחלק הרגל הזה. מה שכן, עם התחלת הירידה לריצות שטח, כשפצחתי ברוב התלהבותי בריצת הארד-קור במיטב הסינגלים של פארק קנדה, הידועים גם בסלעים חסרי רחמים, התגלתה החולשה של ה-Terrafly. כזכור, הנעל מוגדרת כמתאימה לשטח "רך". חלק הנעל העליון, עשוי בד רך למדי, דק ועדין יחסית. עמיד בקילומטראז', לא עמיד במפגש עם סלעים.

שחיקה, רק בקצה הסוליה

התוצאה היתה שיפשוף אכזרי וחורים. הרופאים עדין נלחמים על חייהן בניסיונות השתלה של פאצ'ים כאלה או אחרים, אבל יכול להיות שהן יפלו לתרדמת. בינתיים אני כבר מסתגל לדיל הבא שמצאתי – Inov-8 Trailroc 235, נעל שטח פר אקסלנס, עם דרופ 0 אולטימטיבי הפעם. נקווה לאושר גדול לא פחות.

הפגיעה היתה אכזרית – לא מתאימות לשטח אגרסיבי. לכל השאר – נעלים מדהימות

הערה לסיכום: זה הזוג השלישי שלי שנרכש בחו"ל. לצערי, פערי המחירים בין ארה"ב לישראל הם אימתניים. צמצום המיסוי עד 75$ ויכולת "מדידה" וירטואלית באמצעות Shoefitr (יש לכל נעל ב-Running Warehouse) מיזערו את הסיכונים ברכישה מרוחקת. עד כה שלוש משלוש הצלחות (100%) וכל זוג בכ-300ש"ח ומטה.

There's a new lime in town – Trailroc 235

השראה

בגיל 46, לא נראה לי שאני עוד חולם את החלומות שלי דרך ההישגים האדירים של אחרים. אבל הם משפיעים. הם השפיעו. כנראה שבתת מודע, העובדה שאנשים רגילים, כמוני אולי, עמדו באתגרים פיזיים עצומים, עזרה לי לעשות את הצעד הראשון. לא מרגיש צורך לחקות אותם אבל הם נטעו כנראה זרע שהצליח לבצבץ.

הראשונה היתה Jill Homer, בחורה שללא ספק הייתם מגדירים אותם כ-Your Every Day Girl. במסגרת הנסיעה לאלסקה ניתקלתי בבלוג שלה, ואז קראתי שני ספרים שלה. אחד התמקד בעיקרו במירוץ המפרך של ה-Id Tarod. השני אף מדהים יותר, על הדרך שלה ב-Tour Divide האימתני. מאז היא עברה גם לרוץ ולמירוצי סבולת מרובי קילומטרים ומרובי ימים אם אפשר. מסתובבת באמריקה הרחבה ואירופה, משתתפת במירוצים וכותבת על זה. סיפור יפה. בהמשכים.

ג'יל הומר מתאמנת. תמיד לקראת הפרוייקט הבא.

לפני המרתון החלטתי להשקיע קצת בהכנה מנטלית כמו שקראתי שאחרים עושים. הורדתי בוחטה של סרטים ובדרך לתל אביב וחזרה הייתי רואה אותם.

הסרט הראשון שהרשים אותי היה על Steve Prefontaine, רץ אמריקאי בשנות ה-70, שלבושתי לא שמעתי את שימעו עד לזמן הסרט. הוא התמחה ב-5000 מ', היה עשוי מחומר של אלופים, פיספס את הזהב במינכן במירוץ הרואי ואחד הגדולים בהיסטוריה האולימפית ואולי בכלל. הוא החזיק בכל השיאים האמריקאים למרחקים בינוניים עד 10,000 מ' ונילחם למען זכויות האתלטים החובבים, אז עוד היה דבר כזה, על מנת שיחיו בכבוד ויוכלו גם להמשיך ולהשתתף באולימפיאדות. מת מוות טראגי בתאונת דרכים בגיל 24, קצת לפני שיכול היה לחזור למונטריאול ולהתמודד שוב על הזהב. הסרט מעניין ועשוי טוב, עם שילוב קטעים תיעודיים ושחקנים. מעביר יפה את רוח הדמות. יש גם את הנקודה הישראלית, עם הטבח באולימפיאדת מינכן וההשפעה השלילית של האירוע על פריפונטיין.

דרך אגב, גם אם אתם לא הולכים לראות את הסרט המלא, קחו לכם כמה דקות וחפשו את המירוץ האולימפי במינכן 72 ל-5000 מ'. סרט מתח אמיתי בכמה דקות.

חזק ממנו הוא הסרט העכשיווי יותר על הפרוייקט של דין קרנזס האמריקאי. קרנזס, רץ אולטרה מרתון שכתב ספר מאד מצליח ב-2004 והפך למודל חיקוי אמריקאי בתחום הריצה. הסרט מתאר את הפרוייקט המדהים של לרוץ 50 מרתונים ב-50 ימים רצופים כאשר כל אחד מתרחש במדינה אמריקאית אחרת – תוך כיסוי מלא של האומה. ללא ספק מדובר במכונת יחסי ציבור משומנת אבל בכל זאת התרשמתי מהדמות, מהיכולת שלו לחבור ולחבר אנשים, לשמש להם השראה אדירה. בסוף, בניו יורק, כשהפרוייקט מסתיים והוא נשאב לתוך הוואקום שאחרי – לא מפתיע שהוא מחליט לרוץ עוד איזה 1500 מייל לא רשמיים לקינוח על מנת לחזור לנקודה שממנה התחיל, סנט לואיס, מיזורי.

האיש מרשים, חיובי, יכולת התיקשורת שלו מופלאה והסרט קולח ומעניין משובץ בהמון סיפורים קטנים שלו ושל אלה שמצטרפים אליו לריצות בפרוייקט הגרנדיוזי הזה, הנתמך לוגיסטית בצורה מרשימה ע"י North Face, ספונסורים שלו.

נסו לחשוב על זה רגע, חמישים מרתונים מדי יום ברציפות, עם נסיעות בד"כ, חלקן מתישות, עם שיחות אינסופיות שהוא מנהל בכל ריצה עם המשתתפים, עם סבלנות לא ניגמרת לצילומים וחתימות לאנשים אחרי כל ריצה. עם כל זה, במרתון האחרון, בניו יורק, המרתון הגדול מכולם, הוא מסיים בערך ב-3 שעות. נכון, זאת העבודה שהוא בחר לעצמו, אבל הי….יותר קל להיות דוגמנית בגדי ים.

באמת מופלא. הסרט נמצא כולו ביוטיוב, בחלקים, או בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.

כמובן שאי אפשר בלי להזכיר את Born To Run, הספר האגדי שנתן לריצה בעיטה אדירה קדימה מחד והמציא מחדש את סגנון הריצה המנימליסטי, מאידך. הספר משובץ בסיפורים צדדיים ותאוריות מסקרנות על ריצה טבעית, בתוך סיפור המסגרת העיקרי על שבט האצנים המקסיקני המופלא. ספר נחמד, בהחלט מעניין, אם כי לא הייתי מגדיר אותו כאיזו פיסגה יוצאת דופן, בניגוד אולי לרוב העולם. יש כאן סגירת מעגל לסרט על פריפונטיין. אחד ממקימי Nike, המתואר בספר, הוא הוא המאמן האגדי שאימן את סטיב פריפונטיין והביא אותו למקומות יפים. בסרט רואים איך הוא מייצר לו נעליים כל הזמן, וגם חוטף קורטוב של לעג על הסמל המסחרי דמוי המגל שהוא מצמיד לנעליים. כנראה שהחיידק הזה לא עזב אותו וכל השאר, היסטוריה, נעלי ריצה ולוגו של נייקי.

הספר הזה, יחד עם קבוצת "נולדנו לרוץ" בפייסבוק, עוררו בי המון סקרנות לנסות ולראות האם באמת יש משהו בריצה מינימסליטית עם נעליים פחות משככות. התחלתי מתוך סקרנות גרידא ובינתיים מצאתי את הנעלים הנוחות ביותר בעולם. לי לפחות. אבל על כך בפוסט אחר.

סוליקו

בעבר הייתי רוכב הרבה. על אופניים. אופניים, מטבעם, הם ענף חברתי. יש לזה כמה סיבות. בכביש למשל רוכבים בפלוטון והקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות במקרה הזה. בשטח הסיבות קצת שונות. ההתמצאות יותר מורכבת במגוון המסלולים ותמיד יש את אלה שמעדיפים להוביל מול אלה שמעדיפים שמישהו אחר ימצא עבורם את הדרך. בנוסף, לטיולים יש לוגיסטיקה והתניידות מרובת קילומטרים. יש גם את העניין הבטיחותי. אפשר ליפול, להיפצע, להיות מושבת בגלל תקלה. למען כל אלה רצוי שיהיה עוד חבר אחד לפחות בסביבה. ככה נוצרות קבוצות, מתחזק הבסיס החברתי. בהתחלה זה צוותים קטנים, אחר כך החברים מתרבים, מתחזקים הקשרים והטיולים מתפתחים לקבוצות המוניות. אצלנו זה הגיע בקלות ל-15 איש ואף למעלה מזה. זה נחמד, כי הרכיבות הן הפנינג גדול. זה גם נהיה קצת מורכב, לא נעים לפעמים – זה אוהב מסלול כזה, אחר אוהב שעה כזאת, "אל תביא בבקשה את ההוא", "בואו לא נהיה יותר מעשרה"….מורכב. אבל ככה זה עובד.

את רכיבות הבדד מבצעים בעיקר ליד הבית, בסביבה המוכרת. זה הרבה פחות שכיח, אבל ברכיבות האלה הייתי הכי נהנה. רק אני והאופנים, שקט. זמן קצת לחשוב, יוצא מתי שמתאים לי, עושה את המסלול שאליו מובילים רק הגלגלים שלי. זמן איכות שלי עם עצמי.

Photo Credit: Damian Gadal (Flickr, CC Search)

אחר כך הגיעה הריצה. כאן הדברים נראו לי הרבה יותר ברורים ופשוטים. ריצה זה סוליקו. היציאה היתה ספונטנית למדי, כשנוצר לי הזמן, כשניגמרו המטלות. יש חלון, נועלים נעליים והחוצה…

כשהתחלתי להתעמק במה קורה היום בעולם הריצה, גיליתי להפתעתי שהריצה הפכה להיות חברתית לחלוטין. קבוצות ריצה על כל תל רענן.

אני יכול להבין את הצורך החברתי של אנשים. זה מובן מאליו, צורך אנושי בסיסי. בריצה, אני לא שם. אני רוצה רק את עצמי. יש בי איזה משהו בסיסי שאפילו מוחה על הפיכת הריצה לחברתית. לפעמים זה נראה לי קצת מאולץ. במרוצים זה אחרת. יש את הלפני ויש אחרי. שם ההמון הוא נכון, החיבור לאנשים הוא טבעי, השיחה מתאימה והמסיבה של כולם.

אני רץ בשביל להשתחרר. למחוק את הראש, להגיע לנקודה המדידטיבית שממנה הריצה הופכת כמעט אוטומטית. לקבוע עם מישהו, לחכות למישהו, לרדוף אחרי מישהו – מבחינתי, זה ההיפך הגמור, זה חיכוך, זה הסחה. אני חייב להיות בקצב שלי, בנקודה שהגוף שלי אוהב להיות. קשה להאמין שיש עוד מישהו שאפשר להסתנכרן איתו בקצב בצורה כל כך מושלמת.

אני שם על עצמי את האוזניות ונכנס לעולם הפלייליסט. המוסיקה מאפשרת לי את התוספת הנידרשת לניתוק המושלם. בהתחלה חשבתי על זה לא מעט. אני לא מסתובב עם אוזניות כמעט אף פעם, בטח לא כשאני בחוץ, כשחשוב לי לנשום את העולם. בטיולים בטבע זה בכלל No-No רציני עבורי. למרות זאת, בריצה החלטתי ללכת על זה. אני שואב את העולם בעיניים ומנסה להקשיב למה שהגוף שלי אומר, כשהוא לא שותק בעצמו. ויתרתי על לשמוע את הסביבה בהנחה שאני מפסיד משהו, אבל מרוויח משהו אחר. אולי כשארוץ יותר בשטח, ממש בקרוב, משהו בנקודת המבט שלי ישתנה. בניגוד למדרכה, בשבילים יש הרבה יותר מה לשמוע, שם אני תמיד מעדיף לתת לכל החושים לעבוד בכיוון אחד. יהיה מעניין לבדוק את זה.

אוהב את הריצה פשוטה, בלי הרבה גורמים. לא רוצה ציוד מיותר, רק מה שממש צריך, לא תוספים, לא מגנזיום וכדורי מלח. לא רוצה פטפטת על ריצה או ציוד ריצה. לא רוצה להיות במועדון או בקבוצה עם שם מקורי כזה או אחר. תנו לנעול נעלים ולצאת לרוץ. לבד. מתי שיוצא לי. למצוא את תוכנית האימונים שלי, לתלות אותה על הדלת או המקרר ולצאת לרוץ רק לפי מה שהיא אומרת.

זה המוטו שלי ואני שמח שיש גם גישות הפוכות. אוהב איך כל אחד יכול למצוא את האהבה שלו בריצה בדיוק בפורמט שהוא צריך. מפרגן לכולם ושמח לקרוא על כל מני חוויות אישיות וקבוצתיות. לי יש כרגע רק את הסוליקו.

אולי כל זה עוד ישתנה. אבל בינתיים, עצמי עונה לי בהגיענו, "היה נחמד לרוץ גם איתך".

קיצור תולדות השינוי

אוקטובר 2012. התחלתי לרוץ בזמנים היחידים שהיו לי אנרגיות עבורם – בלילות. אחרי העבודה, כשכולם לפעמים הלכו לישון, הכרחתי את עצמי להתגבר על עייפות סוף היום הטבעית ולצאת לאוויר. בתשע, לפעמים עשר מסיים לקראת חצות ומנצל את האדרנלין לעירנות שנמשכה אל תוך הלילה.

באוגוסט כשחגגנו את יום הנישואין ה-15 שלנו בעין כרם, אחרי הופעה מעולה של נקמת הטרקטור במגדל דוד, שהינו בצימר מדרגות הכפר של הבית הטבעי. מצאתי שם את ספרה של מקימת המקום, שרה חמו, "שביל הזהב לריפוי טבעי". אני לא מהנוהים אחרי דרכי פלא לשינוי החיים וגורואים למיניהם להכוונה נכונה. במבט ראשון היה נראה שהספר יכול להיות בקלות מקוטלג לאחד התחומים האלה. משהו שם בכל זאת משך אותי לקריאה רצופה ולהבנה כי מדובר בכל זאת במשהו אחר. הזדהיתי עם לא מעט תפישות ותובנות שהופיעו בספר, יחד עם העובדה כי אורח החיים שלי והתזונה שואפים לשם וגם אינם רחוקים מהותית. נידרשה עוד תזוזה קלה ואת ההתאמה הזאת ביצעתי עם תום הקריאה בספטמבר 2013.

שיטת קינגסטון-קליניק המתוארת בספר אינה מסובכת אבל יחד עם זאת די תובענית. בכל זאת, הספר נותן את התחושה ששום דבר שמובא בו אינו צריך להיעשות בקיצוניות יתר. אני לקחתי ממנה מבחר דברים שישמרו אולי את רוח המקור אבל יתאימו יותר למי שאני. אינני צמחוני אבל מאז לא אכלתי בשר והוא אינו חסר לי. אינני טבעוני אבל אני אוהב מאד לבשל מתכונים טבעוניים בשל פשטותם היחסית.

בנקודות העיקריות שיישמתי הפסקתי לרוץ בלילות ואני משתדל להיות עד 11 בלילה במצב שינה. שעת השינה המוקדמות הן יקרות ערך לגוף. עברתי לריצות בוקר, עוד לפני הזריחה וההשכמות מעולם לא היו קלות יותר. הפסקתי למלא את עצמי בזבל שרובו סוכר, שתמיד היה זמין לרוב במהלך יום העבודה במשרד – סוגים שונים של עוגות ועוגיות.

אני אוכל פירות בבוקר, סלט בצהריים ומשתדל לאכול אוכל שבישלתי בעצמי בערב. אני מנשנש בעיקר אגוזים אבל כמעט לא אוכל בין הארוחות. לאורך התקופה השלתי יותר מ-10 ק"ג וחזרתי כעת למשקל ימי התיכון שלי. בקיץ התחלתי אימונים משלימים לריצה במועדון קרוספיט בתל אביב. זו גישה עכשווית הצוברת פופולריות כאנטי תיזה לתופעת חדרי הכושר. העיקר מבחינתי הוא האווירה המצוינת, חבר'ה נהדרים ועבודה טובה על חיזוק שלל חלקי הגוף.

לפי אפליקציית האימון, שמלווה אותי בכל ריצה כמעט, רצתי בתקופה הזאת מעל 2000ק"מ במעל 200 ריצות. רצתי יותר מ-240 שעות, שרפתי מעל 160,000 קלוריות, טיפסתי 37 ק"מ וגם רצתי במורדות מרחק דומה. מספרים נטולי משמעות אבל כשרושמים אותם זה נראה נחמד.

בנובמבר לפני יותר משנה, בעקבות הריצה ומחשבות על גילי, הלא טריביאלי כבר, הלכתי לבצע בדיקת מאמץ במכון מדיקס בתל אביב. בסיכום הבדיקה, כשישבתי עם ד"ר יוני ירום שסיכם לי את הנתונים, הוא שאל אותי, כדרך אגב, מה היעד שלי. אמנם כבר הייתי מתוכנן על חצי מרתון תל אביב כמה חודשים אחר כך, אבל משום מה השאלה הזאת תפשה אותי קצת לא מוכן. חצי המרתון, הקרוב יחסית, לא נראה לי יעד מספיק משמעותי לנקוב בו, נוכח "המעמד". "הממממ…מרתון בעוד שנה", פלטתי באיזשהו מילמול מחוסר התחייבות כלשהו….

לא רץ לשומקום

בפנייה בצומת מעגן, בסוף הק"מ השלושים, הרגשתי פתאום את העיניים שלי מוצפות, רטובות ונוזלות. לא היתה רוח, אז אני מניח שמדובר בדמעות. יכול להיות שזה היה השיר שהתנגן באותו רגע, יכול להיות שזו היתה המשמעות של התחלת המערכה האמיתית, 12 ק"מ לסיום אבל מה שבטוח שזו דוגמא נהדרת לסחף הרגשי העצום שעובר אותך באירוע שכזה, בטח אם מדובר בראשון מסוגו, אני מניח.

דווקא האירועים העצומים האלה הופכים מהר מאד לפיסת זיכרון קטנטנה ומיקרוסקופית. פיסת זיכרון שטובעת בים ההכנות, האימונים, המחשבות, שהם בעצם בעלי המשקל האמיתי בכל הסיפור הזה. מעל שנה של משבצות בטבלאות אימונים מתוכננים קלנדרית, ריצות כמעט יום יומיות, אימוני קרוספיט, הרגלי אכילה והמון שעות של מוסיקה באוזניים. כשמגיע האירוע המכונן, כל הפסטיבל המקדים הזה הופך אותו לחגיגה אמיתית לגמרי שאפשר באמת ליהנות ממנה. אירוע באמת אדיר של נופי גולן וכינרת, ריצה בתוך אוקיינוס של מעל 2000 שותפים וקצת יותר מ-4 שעות של להיות עם עצמי ולמצוא את כל הכוחות שהכנתי מראש לקראת ההתמודדות הזאת.

זה מוזר, אבל מפרספקטיבה של 48 שעות אחורה, 42.2 ק"מ נראים פתאום משהו מובן. לא מובן מאליו, אבל מובן. אני צריך לנער את עצמי ממש כדי להיזכר בזה שרוב שנות חיי זה לא היה אפילו קרוב למשהו שחשבתי לעשות, למשהו שאפילו רציתי לחשוב שאני יכול לעשות. זה ישב בקטגוריה של דברים פנטסטיים שרק קוראים עליהם, שומעים עליהם או רואים אותם בסרטים. אין ספק שהסחף העצום הזה של עולם הריצה בשנים האחרונות, ההיצע המילולי המטפטף ללא הרף בפייסבוק ותערוכת המדבקות המתפשטת באמצעות המכוניות על הכבישים, יצרו שינוי.

גם לפני זה לא הייתי בטטת כורסא טיפוסית. אופניים היו אצלי שנים תחביב אינטנסיבי, ששאב שעות עצומות ומשאבים אין ספור. משהו שחשבתי שהנה, הפעם, זה ישאר לנצח. אבל, כנראה שאת הבדואי שבי קשה להכניע וכך יחד עם נסיבות החיים, המשפחה (תינוק חדש), העבודה (סטארט-אפ חדש) החלה לה הדעיכה ההדרגתית, עד שמצאתי את עצמי במשך יותר משנה נטול פעילות גופנית לחלוטין, מכור לשינה ורביצה וגם התמונה שהשתקפה בראי (במיוחד בלי חולצה, אחרי המקלחת) לא היתה מעודדת. הריצה התחילה מתוך ייאוש, משהו שניסיתי להיאחז בו בשארית כוחותיי, כדי לחזור לעולם הפעילות.

במיוחד עכשיו אני יכול לומר בלב שלם שהמצב הגופני שלי, אחרי שתי הריצות הראשונות הרצופות באוקטובר 2012, בסוף שבוע אחד, 3-4 ק"מ כל אחת – היה קשה וכואב יותר מכל תחושות הכאב של אחרי המרתון ואת זה אני מקווה לזכור עוד הרבה זמן.

הייתי מוכן. לא יותר ולא פחות ממה שהאימונים צפו. הרגשתי חזק ורענן כמו בספר – אחרי טייפר הגון ולא מעט מנוחה, חלקה בלתי צפויה לחלוטין. שלושה וחצי שבועות למרתון חליתי בסטרפטוקוקוס הידוע, המגיע מדי שנה ועורך סבב מכובד אצלנו בבית. זכיתי לאבד הכרה בשירותים, להתאושש, לטחון אנטיביוטיקה עשרה ימים, לחזור לרוץ בלי ריצה מסכמת לפני האירוע ואז לחטוף אותו שוב, לחזור לאנטיביוטיקה חזקה יותר לעוד עשרה ימים, לקחת את הכדור האחרון בערב לפני….ולרוץ. עכשיו אני משוכנע בזה סופית – האגדות על האנטיביוטיקה שמחלישה את הגוף הן אגדה ותו לא. וודאי.

אז מה מצאתי שם, במרחק שהיה לי חידה עד עכשיו? אני ממעט להשתתף באירועים, כך שאירוע כזה גדול היה באמת חוויה מצוינת. את האנרגיות הכי טובות שאבתי מהמשפחה שהיתה סביבי, דבר שחזק כנראה מכל כח: זוגתי, ילדי, הוריי, אחותי גיסי נחמן וילדיהם. כולם התכנסו להם לפתע סביבי ועל כך אני פשוט אסיר תודה.

לשמחתי, לא פגשתי את כל הבטחות האימה שקל למצוא בכל מורשות המרתון לדורותיהן – ישנתי לא רע ערב לפני, לא ניסחפתי לקצב מהיר בזינוק, לא ניתקלתי בקירות. חצי מירוץ הוא כיף טוטאלי, לרחף נטו עד לנקודה המדידטיבית שכל רץ מכיר. בחצי מתחיל המאני טיים. הגוף מתחיל לאותת ולוקח אותך הדרגתית לגמרי אל הסף הפחות מוכר. בלי קירות או חומות – הכאב מזדחל והארבע ראשי מתחיל לאבד שליטה ולרעוד. כשרצתי כבר באיזור הדמדומים אליו מעולם לא הגעתי (37+) מגיעים גם רגעים קלים של אימה, של ניסיון להבין למה זה לא נגמר כבר. הריצה היא על סף ההתכווצות ורק ג'ל אחרון שנשאר לי, בננה ותפוז שמופיעים פתאום בתחנות החלוקה האחרונות וכוס משקה איזוטוני…מצילים אותי כנראה מגורל של רצים אחרים שהיו על הריצפה מחפשים נואשות מישהו שימתח להם את השריר.

קילומטר אחרון ונחמן, גיסי ואריאל בנו, אחייני, חוברים אלי למשלחת ליווי. אני, בתוך המוסיקה שלי עדין, לגמרי בטראנס של כאב וכנראה די מנותק מהסביבה. רוצה אבל מתקשה להוריד את האוזניות. הפלייליסט שלי, הוא הגיבור האמיתי של האירוע. שירים שבחרתי בקפידה עם תשומת לב מיוחדת לשעה האחרונה. מחשבות על איך אני מזרים צלילים שרק ילכו ויפצו על הכוחות שילכו ויגמרו לקראת הסוף. זה השתלם, זה עבד. בכל פעם שהרגשתי שאני נחלש התחלתי לשיר. לרוב, ללא קול, לעצמי, נושך את המילים. בקילומטרים האחרונים הפכתי להזוי והתחלתי כבר למלמל את המילים בקול, מזייף כנראה בכיף, נשמע בטח כמו עורב חורק. שרתי עם הקילרז Are we human or are we denser – ואנשים סימנו לי עם הבוהן. האימג'ין דרגונס הצטרפו אלי בשירם החדש…

When you feel my heat
Look into my eyes
It's where my demons hide

והשדים שלי יצאו לאט החוצה וניבעטו ממני.

בחזרה לליווי. את זה לא תיכננתי, אבל במאות המטרים האלה לפני הסיום, כנסיית השכל מתחילה לשאול אותי "איך זה מרגיש?", השיר האחרון בקונצרט שמשך אותי מהאוזניים כל הדרך לכיוון קו הסיום. לא רוצה עדין להיפרד מהצלילים האלה ועכשיו אני כבר יודע איך זה מרגיש; זה מרגיש כואב, מאד, אבל הסיפוק והשימחה חזקים יותר מהכל. זה מרים אותי בבת אחת ובמטרים שנישארו אני מוצא פתאום עוד קצת כוחות, השרירים מתרפים קצת ואני מגביר עד לשער הסיום.

במרץ 2013 רצתי את חצי מרתון תל אביב. בלי קשר למזג האוויר החם, הקילומטרים האחרונים זכורים לי כסיוט מתמשך, כסבל עמוק. סיום הריצה הסתמן כהקלה גדולה מלווה במחשבות של לדחוף את הריצה למקום עמוק וחשוך. מרתון טבריה היה ריצה אחרת, של הרבה אהבה. של קבלת הכאב בהבנה ואמונה בברית איתו שתאפשר לכל אחד מאיתנו את מרחב הפעולה החיוני לו. בחצי המרתון חשבתי רק על ימי המנוחה הצפויים, במרתון התחלתי כבר לחכות לריצה הבאה.