ארכיון הרשומות עם התג "ריצה"

45/47

פורסם: 05/03/2015 ב-הרפתקאות, ריצה
תגים: ,
בקעת ארדון ניפרשת לפני

בקעת ארדון ניפרשת מכרבולת חרירים

כשאתה עומד על שלוחת סכין כשמצידך האחד בקעת ארדון וההר הנושא את אותו שם מתנשא מעליה בדרמטיות השמורה רק לארדון, ומצידך השני ניפרש הרחק מתחתיך המשכו של מכתש רמון ה"ירחי", אתה כבר די בטוח שהבנת. מלפנים עומדת מולך כמו משואה, הכרבולת המשוננת והחרירית, שגם עליה תטפס בשביל צר ותחצה אותה ותרד ממנה בשביל מתפתל עד לחול הבוער בצבע חום/אדום של נחל ארדון. שם כבר תדע בוודאות שהבנת.

ואולי זה שקר ובעצם הבנתי לאורך כל הדרך, גם שבע שעות קודם לכן, אחרת אולי לא הייתי יוצא. כי בתחילת אותו שבוע נשרו אחרוני השותפים הפוטנציאלים למסע הזה ונותרתי רק עם עצמי והצורך להחליט אם אני לוקח את הדרך הזאת לבד. כי עם כל קורטוב ההרפתקנות שאופף אותי, אני עדין מגדיר את עצמי אדם זהיר, אחראי אפילו. פחדן ממש. המדבר לא זר לי, אבל להסתובב בו לבדי לא ממש העזתי. אולי פה ושם, לסיבוב קצרצר, אבל למסע רגלי של יום אחד לאורך 45 קילומטרים, עדין לא.

אולי יותר משאני פחדן, אני שואף באדיקות להגשים את תוכניותיי. וזאת היתה תוכנית שניקבעה עוד חודשים קודם לכן. כשסיימתי את ריצת קרן אל חג'אר בראש השנה ידעתי שהחורף ארצה לצאת לשתי ריצות מדבר ארוכות. וכעת הגיע זמנה של הארוכה מהן וחלון ההזדמנויות של חורף 2015 הולך וניסגר. זה מסלול שמלווה אותי בראש כבר שנים, מימי האופניים. בדיעבד, נותר לי רק לברך שהגעתי אליו רגלית. בשבוע לפני יום הולדתי ה-47 הבנתי שלא אוותר על המסע וככל שהעמקתי בזה, ידעתי בתוך תוכי, שיותר מאשמח לחגוג אותו עם עצמי במדבר. אז יצאתי…

את נושא הביטחון האישי פתרתי באמצעות שכירת טלפון לוויני ליום אחד. חברת small-word.co.il היא בעצם אדם נחמד בשם אלעזר, אשר מביתו ברעננה יכול לצייד אתכם במגוון מכשירים לתקשורת לווינית במחיר סביר ביותר. אין קליטה במדבר? זו כבר לא תהיה בעייה. נכון, יש תקלות שלא יפתרו באמצעות טלפון, אבל גם ליווי אנושי לא יכול לכסות את כל הצרות הפוטנציאליות. הריצה עצמה תוכננה למסלולים מסומנים היטב ורציתי להאמין שאני בהחלט מוכן ומנוסה מספיק למשימה.

מידע לשעת חירום

מידע לשעת חירום

כמו מטייל אחראי במיוחד הותרתי על שימשת הרכב דף מפורט עם פרטי הריצה, המסלול שלי ושעת החזרה הצפוייה. התחזית הבטיחה יום בהיר ושמשי אך לא חם מדי. הניסיון קובע כי ביום כה שמשי, גם בטמפ' סבירות, החשיפה הקבועה לשמש, משפיעה, מתישה ודורשת נוזלים. במצפה רמון עוד היה אכן קריר, אבל לפני היציאה, על תחתית המכתש, העלייה בטמפרטורות מורגשת היטב. כדי ללכת על הצד הבטוח מילאתי את מנשא הריצה שלי בכמות המים המקסימלית שניתן לשאת עליו. 2.5 ליטר על הגב, בשקית שתייה ועוד שני בקבוקים של 600 מ"ל כל אחד. מה שלא לקחתי ומומלץ מאד, הוא פילטר לסינון מים. כמה ימים אחרי הסערה הגדולה ששטפה הכל במים, פילטר שכזה יכול בהחלט להבטיח אספקת מים נדיבה ללא חשש. את כל שאר המקום הפנוי מילאתי במזון על בסיס פיתות, אגוזים וכל מני עוגיות. שלא כהרגלי הצטיידתי גם בכדורי מלח. אפילו ג'לים לקחתי רחמנא לצלן וזרקתי גם שני אופטלגין לאריזה. למצלמה נישאר מקום רק ביד אבל הייתי נחוש לתעד, אז לא ויתרתי עליה.

כל מה שצריך לצאת לדרך: נעלי ריצה כמובן, תיק עמוס מים ואוכל וכמובן - טלפון לוויני

כל מה שצריך לצאת לדרך: נעלי ריצה זה ברור, תיק עמוס מים ואוכל וכמובן – טלפון לוויני

זה רגע מאושר, לצאת לדרך. השמים מחייכים, המדבר מקבל את פני בכל צהיבותו המרהיבה. עוד מעט אבלע לתוכו. לבד. מתחיל לתעד את עצמי רץ. זה קטע לא פשוט. יש להציב את המצלמה על סלע כלשהו, כזה שיאפשר לשמר את הפריים שאני רואה בעין. השמש החזקה לא ממש מאפשרת לראות את מה שניתפש בעין העדשה. כל צלם יאמר לכם ששעת הצילום היא קריטית, איכות האור קובעת. אבל במצב המצוי יש רק את הרגע הנוכחי והאור הלא מוצלח שלו. כשאתה מצלם חי בשטח, בתנאים מינימליים של מצלמה פשוטה, בלי אובייקט מלבד עצמך – מה שיש חייב להיות מספיק טוב, כי אין לו תחליף. חזרתי על תמונות, מפעיל את הטיימר, רץ הלוך ושוב, עד שעייפתי. מניח שרק על צילומים צברתי כקילומטר ריצה, אבל אלה הזיכרונות שלי והמראות של הפוסט הזה.

מתחילים לתעד. הכרבולת מתנוססת במרכז התמונה

מתחיל לתעד. מעלה דקלים. הכרבולת מתנוססת במרכז התמונה

הדרך אוספת אותי בהדרגתיות, כאילו לאפשר היטמעות רב שלבית ביופי המדברי, לרסן את ההתרגשות. תחילתה דרך מנהלתית רכה עד לחניון היום במצד סהרונים ומשם ירידת ג'יפים במעלה דקלים לכיוון נחל נקרות. מרחוק מתקבל רמז לפינאלה הצפוי. כרבולת חרירים מתנשאת במלוא כרבולתה ולמרות האובך ניתן לראות את השביל הדקיק שעוד כשבע שעות ארד בו, מותש כבר. נחל נקרות רחב הידים מקבל אותי. פעם היה ידוע כמה שרוכבי האופניים מכנים "דשדש אימתני" – מרבץ אבני נחל קטנות, במרקם חולי, טובעני, הבולע את צעדיך והופך את ההתקדמות לעינוי. רשות הטבע והגנים, בפרוייקט אדיר, המתקיים בשנים האחרונות, פרצה בו כחלק משביל ישראל לאופניים, שביל רכיבה נהדר הרץ מגדה לגדה, רובו על קרקע יציבה למשעי ורק המעברים בתוך הנחל עדין מדשדשים.

כיף לרוץ על שביל ישראל לאופניים בנחל נקרות

כיף לרוץ על שביל ישראל לאופניים בנחל נקרות

גבים קטנים נישארו בנחל נקרות

גבים קטנים נישארו בנחל נקרות

סימני הסופה של השבוע הקודם הולכים ונעלמים מהמכתש, המתייבש במהירות, אבל סימני הבוץ ניכרים בפינות רבות, ולעיתים אפשר עוד למצוא רמזי מים ממש. זמן טוב להרטיב פנים, להתקרר. החום עולה. נחל נקרות כולא אותך בין גדותיו הגבוהות. הנוף מוגבל, אבל הי, אתה במדבר, יש מה לראות בכל פינה. והנה, עוד לפני שהייתי מוכן אני בסוף הקטע הראשון. מצד נקרות מתגלה על שרידיו ובצד הנחל ג'יפ חונה ולצידו זוגות אופניים. קבוצת רוכבים מזמינה אותי לקפה קטן. חושב על כל הפעמים שהייתי כמוהם – קבוצה רוכבת, עם רכב מלווה – ונהנה מהתמיהה שלהם על היותי לבד, על היותי פשוט….רץ.

שאריות של סימני מים

שאריות של סימני מים

מפגש מטיילים בנחל נקרות. הזמינו אותי לקפה

מפגש מטיילים בנחל נקרות. הזמינו אותי לקפה

שוב לבד על המשכו של נחל נקרות. זה כבר קטע סיזיפי משהו. שביל ישראל לאופניים המשיך לכיוון אחר ואני נותר עם הנחל הרחב עצמו, שלרוב מפתיע בכך שהוא מהודק ונוח לריצה. זו דרך די מונוטונית אבל עדין, במדבר אף פעם לא משעמם. קירות סלע מפתיעים בתצורות ייחודיות, ציפורים עושות שמח, שפן סלע נימלט…שני הרקולסים ביעף נמוך. ההפתעות זורמות, אבל מחכה כבר להגיע לנחל גלד והגבים שלמרגלותיו. משם זה יהיה סיפור אחר לחלוטין, שלא ממש התכוננתי אליו.

תצורות סלע בנחל נקרות

תצורות סלע בנחל נקרות

השבת כוחות בחלק הסיזיפי של נחל נקרות. כל העצירות היו קצרות וענייניות

השבת כוחות בחלק הסיזיפי של נחל נקרות. כל העצירות היו קצרות וענייניות

מפה לשם, כבר 27 ק"מ מאחוריי. מסתבר שבלי לשים לב אלה קילומטרים של ירידה מתונה לאורך כל הדרך והם אכן חולפים בנעימים. בפיתחו של נחל גלד אני רואה את שביל ישראל נימתח היישר לתוך מצוק תלול מרוצף בולדרים. זה סימן טוב לבאות והבאות הולכות להיות קשות ומאתגרות.

לפני כן אני מתרשם משני המפלים הברורים שהמצוק של נחל גלד יוצר מעלי. המפלים האלה מעוררים זיכרונות מסיפור טיול מיתולוגי שנחרט עמוק בזיכרון. עוד סיבה טובה מבחינתי לסגור מעגל ולהיות כאן בעצמי. מתחת לאחד המפלים אין זכר למים, אולם השני הותיר מספר בריכות קטנות (ידועות בשם גב חולית) שמאפשרות צינון הכרחי לפדחת – רגע לפני התופת. מוסיקה דרמטית מתחילה עכשיו…

גב חולית. רגע לפני תחילת הטיפוסים

גב חולית. רגע לפני תחילת הטיפוסים

טיפוס היישר על הבולדרים. סימון השבילים רץ בין הסלעים

טיפוס היישר על הבולדרים. סימון השבילים רץ בין הסלעים

זה ה-Money Time, כך מסתבר. האמת שלא התעמקתי בפרופיל הגבהים של המסלול טרם היציאה, אבל מה שמגיע כאן הוא הפתעה לא קטנה. ממש מסיבת הפתעה ליום ההולדת. על פני 4 קילומטרים ראשונים נצברים 300 מטר של טיפוס בנחל גלד. הטיפוס נצבר על פני כמה מדרגות הרריות רצופות סלעי ענק. אין מה לדבר על ריצה. זה ספורט אחר עכשיו, קרוב יותר לטיפוס על מצוקים. אבל איזה יופי…הנוף מקבל טוויסט חד לכיוון הפראי ועם כל מפלי הזיעה והזחילה האיטית במעלה המצוקים, ההנאה מושלמת. לטיפוס חד יש תמיד שכר בדמות נוף שהולך ומשתפר ככל שאתה גבוה יותר. עם כל העייפות מבט אחד למטה ואתה רואה שעשית כברת דרך. כשלא מטפסים, התנועה בנחל גלד גם היא לא באה בקלות. הרבה צימחייה, אבנים, שביל "לא זורם" אבל ממול נעוצה כל הזמן התמונה הדרמטית של השכבות המקומטות בשיפולי הנחל. והנה קטע ירידה מהיר וכיפי, דילוג מסלע לסלע ואני נישפך לפיתחה רחבה שמובילה לנחל מעוק מצד אחד ולטיפוס חדש מצד שני.

קימוטי שכבות בנחל גלד

קימוטי שכבות בנחל גלד

(כמעט) אביב במדבר

אביב במדבר – כמעט

יואווווו כמה טיפסתי

יואווווו כמה טיפסתי

אני עם הפנים למעלה, אל השיא היומי. טופוגרפי וריגשי. הטיפוס לכרבולת חרירים לוקח אותי דרך שלוחת סכין מהממת (מפער מעוק, אומרת המפה) עם ארבעה כיווני אוויר לנוף 360 מעלות מטריף. מימיני הר ארדון והבקעה למרגלותיו. משמאל השטח האדיר שכלוא ביני לבין נחל נקרות. מה מאחור? ובכן, אני כבר לא מביט לאחור ומלפנים מזדקרת הכרבולת, ולא ניתן להחמיץ את הסיבה לשם שקיבלה. היא הולכת ומתקרבת אלי או יותר נכון, אני אליה.

נוף של 360 מעלות. כאן צופה להר ארדון ובקעת ארדון שמתחתיו

נוף של 360 מעלות. כאן צופה להר ארדון ובקעת ארדון שמתחתיו

לרוץ על הכרבולת. מצד לצד

לרוץ על הכרבולת. מצד לצד

מרחוק, קשה לראות איך השביל ניגש אליה, אבל הוא מתפתל על פי תהום מתערסל ומיטלטל עד שאתה חולף ממש לידה. חוויה מיוחדת, עוצמתית ומרגשת. זה לונה פארק של עליות וירידות. קורע, אבל כעת אני כבר יודע שנקודת הסיום קרבה. סך הכל מתחילת הטיפוס בנחל גלד עברו עלי כ-10 ק"מ בטיפוס מצטבר של 900 מטר. רגע לפני שאני ניפרד מכרבולת הפלאים, על סף הירידה התלולה שתיקח אותי מטה עד נחל ארדון, אני מזהה זוג מטיילים הולך בקצה השביל.

עוד אחת מהשיניים של הכרבולת ואחת הירידות אל קפליה

עוד אחת מהשיניים של הכרבולת ואחת הירידות אל קפליה

זה רגע מעולה לקבל זריקת מוטיבציה. כמו נוסע שאבד על אי בודד ומתלהב מכל סימן חיים, כך גם אני, בתשישותי. סימני המטיילים הנוספים ממריצים אותי להשיג אותם. אני מגביר קצב, זה הרבה יותר קל בירידה. זה לוקח קצת יותר ממה שציפיתי, אבל כשאני קורא אליהם "שלום חברים" מסתבר שנפלתי על זוג תיירים גרמני. אני המום מזה ששני תיירים תמימים, אירופאים, בוחרים לבלות חופשה של שבוע דווקא אצלנו. מרוב רעש חדשותי ואירועים שליליים קל לשכוח כמה דברים יפים אפשר לראות כאן בחופשה שפויה. מסתבר שכחלק מיום טיול במכתש הם בכלל ניקלעו אל הכרבולת במקרה. לא ברור לי אם הם מבינים כמה בני מזל הם לטייל על אחד השבילים המדהימים בעולם, בלב מכתש רמון המופלא. אני הולך קצת איתם, נהנה מהפיטפוט, אבל במהרה מרגיש שהגיע הזמן לסגור את המעגל ולחזור אל הספק ריצה, ספק דישדוש שנישארו בי. עוד קצת טיפוס לא קל מנחל ארדון הציבעוני אל חניון היום ומשם אפשר לרוץ כבר ממש על הדרך המנהלתית, לחזור לקצבים הגיוניים יותר.

ירידה אחרונה מהכרבולת. כאן התבייתתי על המטיילים

ירידה אחרונה מהכרבולת. כאן התבייתתי על המטיילים. זה השביל שראיתי מרחוק בבוקר ועכשיו המעגל ניסגר

פרופיל גבהים - סה"כ כמעט 1000 מטר מצטבר בטיפוס

פרופיל גבהים – סה"כ כמעט 1000 מטר מצטבר בטיפוס

הרבה אוטובוסים עם תלמידים עוברים בדרך. אני מקווה שלא יציעו לי טרמפ, אם כי אני משוכנע שאצליח לעמוד בפיתוי. בכל מקרה אני מתחפר עמוק בתוך עצמי ובצעדים קטנים סוגר לאט לאט את הקילומטרים שנישארו לי לחניון בארות. בהתחלה עוד השתעשעתי ברעיון של להשלים את הקילומטראז' כך שישתווה למספר שנותי על פני האדמה הזאת. מה שניראה רעיון חביב בהתחלה, ניפסל כעת על הסף. ארבעים וחמישה הקילומטרים המעגליים לא השאירו בי הרבה רצון לעשות עוד שניים בהקפות מיותרות. אלה היו ללא ספק הקילומטרים המפרכים ביותר שעברו עלי בריצה ולמחרת מחכים לי עוד 21 בחצי מרתון תל אביב, למטרה מיוחדת. צפו כאן בכתבת ערוץ 2 על האירוע הספציפי הזה.

יום אחד אתה בשלווה האינסופית של הבדד במדבר וממנה, למחרת, קפיצה היישר ללב האורבניות הסואנת והממוסחרת של אירוע הריצה הגדול במדינה. ואחרי כל אלה, והנה עוד יום עבר ולהשלמת אירועי יום ההולדת זכיתי לנפוש במושב אמירים הצפוני עם ריצת התאוששות אל מול הנוף הממגנט של הכינרת והגליל הירוק. עדיף כבר לדלג על כל הקלישאות שעולות בראש ופשוט לשאול: זה באמת אמיתי, כל זה?

נוף ממגנט של כינרת ממושב אמירים - כן, יש כאן המון HDR כי חייב שכל היופי הזה יצעק בצבעוניות

נוף ממגנט של כינרת ממושב אמירים – כן, יש כאן המון HDR כי חייב שכל היופי הזה יצעק בצבעוניות

יצאנו לחפש גבים צלולים של איזמרגד. מצאנו אותם

יצאנו לחפש גבים צלולים של איזמרגד. מצאנו אותם

רוץ כבר רוץ. אז רצתי. צילם: רענן תמם

רוץ כבר רוץ. אז רצתי. צילם: רענן תמם

"החופש לזוז. אין יותר חסמים. אתה החסם היחידי." (רן פרגמין, בתגובה על תמונה מהריצה בפייסבוק)

התמונות מסתובבות אצלי בראש עוד מיום הריצה. אני חוזר אליהן פעם אחר פעם. המילים לא לגמרי מתחברות. אין לי ממש טקסט לחבר אליהן. הן מדברות בעד עצמן, הן סיפקו לי את החוויה שרציתי. זה צריך להספיק.

בדרך כלל המחשבות שלי יותר מילוליות. גם כאן אני רוצה לומר משהו, אבל לא ברור לי לחלוטין מה.

למה אולטרה?

יש הרבה תשובות. כל התשובות נכונות.

אפשר בעיקר להשתאות

אפשר בעיקר להשתאות

יופי בכל פינה. צילם: רענן תמם

יופי בכל פינה. צילם: רענן תמם

אבל לפני זה, מה זה אולטרה?

אולטרה מרתון לא ניתפש אצלי כהגדרה באמצעות מרחק. המרחק הוא אחיזת עיניים. אם עשית צעד אחד אחרי שסיימת מרתון, האם זה אולטרה מרתון?

אולטרה מרתון הוא דרך. הוא הדרך באמצעותה עוברים את הדרך. אולטרה מרתון הוא לצאת לדרך קליל, להיטמע בשטח, לחצות אותו מהר אבל לא מהר מדי, בהליכה כשצריך, כשאפשר, כשרוצים. אולטרה מרתון הוא לא לבזבז זמן אבל גם לנצל את הזמן – לפעמים גם להפסקת קפה, או לטבילה הגונה.

ריצות אולטרה מספקות לי את הכלי – היכולת לחצות את השטח באמצעות רגליי, לעבור כיברת דרך ניכרת, להגיע לפינות נידחות, יפות, מעוררות השראה ומרחיבות עיניים. פעם חשבתי שהקצב של רכיבת אופניים הוא מושלם, בכך שמאפשר חציית שטח עצומה ועדין שומר מספיק על יכולת של התבוננות. הריצה מאפשרת לחדד עוד יותר את הקצב הזה, להביא אותו למעלה גבוהה יותר. להתמודד פחות עם בעיות עבירות, לשלוט טוב יותר בדופק, להשאיר מרחב גדול יותר ליכולת לספוג את כל מה שקורה סביבך בשטח. ועדין, לחצות דרך ארוכה ומספקת.

כל מה שצריך זה נאקב גמלים איכותי לזרום איתו

כל מה שצריך זה נאקב גמלים איכותי לזרום איתו. צילם: רענן תמם

הקלילות שבתנועה היא המפתח לתחושת החופש המיוחדת הזאת. לא תרמיל גב עמוס לעייפה בציוד ופריטים. גם אין שימוש בשום טכנולוגיה מורכבת כמו האופניים, אשר מניסיון עלולים ליצור מגוון תקלות, חלקן משביתות. טכנולוגיות דורשות ציוד תומך, חלפים, מיומנות טכנית וכמובן שבילים עבירים ברובם, שחסרונם מתבטא בדחיפת האופניים תוך השקעת הרבה אנרגיה מיותרת. רק המינימום הדרוש נילקח; מים ואנרגיה בצורת מזון. את הפינוק שבהפסקת קפה השגנו עם כוהלייה מינימליסטית של רענן שהספיקה בדיוק לשלושה "שוטים" אחרי הטבילה בבריכת צפירה.

המסלול התאים למתווה הריצה. חצי ראשון טיולי, מהיר יותר, קליל, במגמת ירידה. יצאנו מערד לחימום על הכביש למצדה. ירידה לשטח בנחל צללית וריצה עם הסימון הירוק עד נחל צאלים עליון. יצא איתנו לדרך בועז, רוכב אופניים, אשר היה לצידנו ואף מאחורינו במקטע הזה. נישפכנו עם נחל צאלים עד החלק הקניוני שלו. שם ניפרדנו מרוכב האופניים שטיפס לסינגל מעל גדת הנחל הדרומית, דרך שעשיתי פעמים רבות קודם לכן. אני ורענן, לעומת זאת, העמקנו לתוך הנקיק, אשר מעולם לא הייתי בו קודם לכן. עשרות גבים, מלאים בהרבה מים מהסערה של שבועיים קודם לכן. מתווה סלעי בעל מיליון צורות. מדבר בשיאו. באופניים יש אינסוף אדרנלין, אבל את היכולת להיכנס לנקיק שכזה, עביר רק לשתי רגלים, אין. אני עכשיו בתקופת הרגלים. מחפש את הפינות היפות, בעלות אתגרי עבירות והרבה קסם. מוותר על אדרנלין.

ראש אבן מעל גדת הנחל

ראש אבן מעל גדת הנחל

פגשנו את בועז בכניסה לשביל בריכת צפירה. גררנו את האופניים בשביל האתגרי ודילגנו על היתדות לתחתית הבריכה. אמיץ אחד צלח את הגב הקפוא בשחיה כדי לרדת לבריכה העמוקה הניצבת לה ממש מעל מפל צאלים והמרפסת האינסופית שלו. נוף שתמיד חוזר אלי בלילות, יותר מפעם אחת. הפסקת קפה, פלירטוט אגרסיבי של טריסטרמיות ומתחילים לטפס לערד.

חוצה את הגב כדי לרדת לבריכת צפירה.

חוצה את הגב כדי לרדת לבריכת צפירה.

טריסטרמית עושה עיניים מעל בריכת צפירה. קפה היא לא קיבלה

טריסטרמית עושה עיניים מעל בריכת צפירה. קפה היא לא קיבלה

כאן מתהפכת הדרך. עכשיו זה כבר אירוע סבולת. טיפוס תלול לכפר הנוקדים ומשם דרכי 4X4 מתישות, בין מאהלים ופחונים בדואים שאינם מרנינים. שמש צהריים חורפית אבל קופחת. סיום בטיפוס אימתני של כ-3 ק"מ לקצה המלונות בערד. תלול להפליא, אך גם יפה. העיניים שוב מתמלאות נוף עם כל מטר טיפוס שמתווסף. טוב שבחרנו עבור האופניים חזרה נינוחה יותר בכביש.

סה"כ 33 ק"מ ובירה "נגב" צוננת במוסד המקומי השוקק בערד – "המוזה". פעם לא יכולתי בלי להוריד כאן המבורגר איכותי. הפעם הסתפקתי בנודלס וירקות מוקפצים (לא מומלץ). האתגר הבא, ברמון. יהיה ארוך יותר ולא פחות מעניין.

טיפוס מבריכת צפירה לכפר הנוקדים. צילם: רענן תמם

טיפוס מבריכת צפירה לכפר הנוקדים. צילם: רענן תמם

רענן במקברת סיל - מעין אתר קבורה בדואי בלב נחל צאלים

רענן במקברת סיל – מעין אתר קבורה בדואי בלב נחל צאלים

עוד גב צלול אל מול הגדות התלולות של נחל צאלים

עוד גב צלול אל מול הגדות התלולות של נחל צאלים

Image

בפנייה בצומת מעגן, בסוף הק"מ השלושים, הרגשתי פתאום את העיניים שלי מוצפות, רטובות ונוזלות. לא היתה רוח, אז אני מניח שמדובר בדמעות. יכול להיות שזה היה השיר שהתנגן באותו רגע, יכול להיות שזו היתה המשמעות של התחלת המערכה האמיתית, 12 ק"מ לסיום אבל מה שבטוח שזו דוגמא נהדרת לסחף הרגשי העצום שעובר אותך באירוע שכזה, בטח אם מדובר בראשון מסוגו, אני מניח.

דווקא האירועים העצומים האלה הופכים מהר מאד לפיסת זיכרון קטנטנה ומיקרוסקופית. פיסת זיכרון שטובעת בים ההכנות, האימונים, המחשבות, שהם בעצם בעלי המשקל האמיתי בכל הסיפור הזה. מעל שנה של משבצות בטבלאות אימונים מתוכננים קלנדרית, ריצות כמעט יום יומיות, אימוני קרוספיט, הרגלי אכילה והמון שעות של מוסיקה באוזניים. כשמגיע האירוע המכונן, כל הפסטיבל המקדים הזה הופך אותו לחגיגה אמיתית לגמרי שאפשר באמת ליהנות ממנה. אירוע באמת אדיר של נופי גולן וכינרת, ריצה בתוך אוקיינוס של מעל 2000 שותפים וקצת יותר מ-4 שעות של להיות עם עצמי ולמצוא את כל הכוחות שהכנתי מראש לקראת ההתמודדות הזאת.

זה מוזר, אבל מפרספקטיבה של 48 שעות אחורה, 42.2 ק"מ נראים פתאום משהו מובן. לא מובן מאליו, אבל מובן. אני צריך לנער את עצמי ממש כדי להיזכר בזה שרוב שנות חיי זה לא היה אפילו קרוב למשהו שחשבתי לעשות, למשהו שאפילו רציתי לחשוב שאני יכול לעשות. זה ישב בקטגוריה של דברים פנטסטיים שרק קוראים עליהם, שומעים עליהם או רואים אותם בסרטים. אין ספק שהסחף העצום הזה של עולם הריצה בשנים האחרונות, ההיצע המילולי המטפטף ללא הרף בפייסבוק ותערוכת המדבקות המתפשטת באמצעות המכוניות על הכבישים, יצרו שינוי.

Image

גם לפני זה לא הייתי בטטת כורסא טיפוסית. אופניים היו אצלי שנים תחביב אינטנסיבי, ששאב שעות עצומות ומשאבים אין ספור. משהו שחשבתי שהנה, הפעם, זה ישאר לנצח. אבל, כנראה שאת הבדואי שבי קשה להכניע וכך יחד עם נסיבות החיים, המשפחה (תינוק חדש), העבודה (סטארט-אפ חדש) החלה לה הדעיכה ההדרגתית, עד שמצאתי את עצמי במשך יותר משנה נטול פעילות גופנית לחלוטין, מכור לשינה ורביצה וגם התמונה שהשתקפה בראי (במיוחד בלי חולצה, אחרי המקלחת) לא היתה מעודדת. הריצה התחילה מתוך ייאוש, משהו שניסיתי להיאחז בו בשארית כוחותיי, כדי לחזור לעולם הפעילות.

במיוחד עכשיו אני יכול לומר בלב שלם שהמצב הגופני שלי, אחרי שתי הריצות הראשונות הרצופות באוקטובר 2012, בסוף שבוע אחד, 3-4 ק"מ כל אחת – היה קשה וכואב יותר מכל תחושות הכאב של אחרי המרתון ואת זה אני מקווה לזכור עוד הרבה זמן.

הייתי מוכן. לא יותר ולא פחות ממה שהאימונים צפו. הרגשתי חזק ורענן כמו בספר – אחרי טייפר הגון ולא מעט מנוחה, חלקה בלתי צפויה לחלוטין. שלושה וחצי שבועות למרתון חליתי בסטרפטוקוקוס הידוע, המגיע מדי שנה ועורך סבב מכובד אצלנו בבית. זכיתי לאבד הכרה בשירותים, להתאושש, לטחון אנטיביוטיקה עשרה ימים, לחזור לרוץ בלי ריצה מסכמת לפני האירוע ואז לחטוף אותו שוב, לחזור לאנטיביוטיקה חזקה יותר לעוד עשרה ימים, לקחת את הכדור האחרון בערב לפני….ולרוץ. עכשיו אני משוכנע בזה סופית – האגדות על האנטיביוטיקה שמחלישה את הגוף הן אגדה ותו לא. וודאי.

אז מה מצאתי שם, במרחק שהיה לי חידה עד עכשיו? אני ממעט להשתתף באירועים, כך שאירוע כזה גדול היה באמת חוויה מצוינת. את האנרגיות הכי טובות שאבתי מהמשפחה שהיתה סביבי, דבר שחזק כנראה מכל כח: זוגתי, ילדי, הוריי, אחותי גיסי נחמן וילדיהם. כולם התכנסו להם לפתע סביבי ועל כך אני פשוט אסיר תודה.

לשמחתי, לא פגשתי את כל הבטחות האימה שקל למצוא בכל מורשות המרתון לדורותיהן – ישנתי לא רע ערב לפני, לא ניסחפתי לקצב מהיר בזינוק, לא ניתקלתי בקירות. חצי מירוץ הוא כיף טוטאלי, לרחף נטו עד לנקודה המדידטיבית שכל רץ מכיר. בחצי מתחיל המאני טיים. הגוף מתחיל לאותת ולוקח אותך הדרגתית לגמרי אל הסף הפחות מוכר. בלי קירות או חומות – הכאב מזדחל והארבע ראשי מתחיל לאבד שליטה ולרעוד. כשרצתי כבר באיזור הדמדומים אליו מעולם לא הגעתי (37+) מגיעים גם רגעים קלים של אימה, של ניסיון להבין למה זה לא נגמר כבר. הריצה היא על סף ההתכווצות ורק ג'ל אחרון שנשאר לי, בננה ותפוז שמופיעים פתאום בתחנות החלוקה האחרונות וכוס משקה איזוטוני…מצילים אותי כנראה מגורל של רצים אחרים שהיו על הריצפה מחפשים נואשות מישהו שימתח להם את השריר.

Image

קילומטר אחרון ונחמן, גיסי ואריאל בנו, אחייני, חוברים אלי למשלחת ליווי. אני, בתוך המוסיקה שלי עדין, לגמרי בטראנס של כאב וכנראה די מנותק מהסביבה. רוצה אבל מתקשה להוריד את האוזניות. הפלייליסט שלי, הוא הגיבור האמיתי של האירוע. שירים שבחרתי בקפידה עם תשומת לב מיוחדת לשעה האחרונה. מחשבות על איך אני מזרים צלילים שרק ילכו ויפצו על הכוחות שילכו ויגמרו לקראת הסוף. זה השתלם, זה עבד. בכל פעם שהרגשתי שאני נחלש התחלתי לשיר. לרוב, ללא קול, לעצמי, נושך את המילים. בקילומטרים האחרונים הפכתי להזוי והתחלתי כבר למלמל את המילים בקול, מזייף כנראה בכיף, נשמע בטח כמו עורב חורק. שרתי עם הקילרז Are we human or are we denser – ואנשים סימנו לי עם הבוהן. האימג'ין דרגונס הצטרפו אלי בשירם החדש…

When you feel my heat
Look into my eyes
It's where my demons hide

והשדים שלי יצאו לאט החוצה וניבעטו ממני.

בחזרה לליווי. את זה לא תיכננתי, אבל במאות המטרים האלה לפני הסיום, כנסיית השכל מתחילה לשאול אותי "איך זה מרגיש?", השיר האחרון בקונצרט שמשך אותי מהאוזניים כל הדרך לכיוון קו הסיום. לא רוצה עדין להיפרד מהצלילים האלה ועכשיו אני כבר יודע איך זה מרגיש; זה מרגיש כואב, מאד, אבל הסיפוק והשימחה חזקים יותר מהכל. זה מרים אותי בבת אחת ובמטרים שנישארו אני מוצא פתאום עוד קצת כוחות, השרירים מתרפים קצת ואני מגביר עד לשער הסיום.

Image

במרץ 2013 רצתי את חצי מרתון תל אביב. בלי קשר למזג האוויר החם, הקילומטרים האחרונים זכורים לי כסיוט מתמשך, כסבל עמוק. סיום הריצה הסתמן כהקלה גדולה מלווה במחשבות של לדחוף את הריצה למקום עמוק וחשוך. מרתון טבריה היה ריצה אחרת, של הרבה אהבה. של קבלת הכאב בהבנה ואמונה בברית איתו שתאפשר לכל אחד מאיתנו את מרחב הפעולה החיוני לו. בחצי המרתון חשבתי רק על ימי המנוחה הצפויים, במרתון התחלתי כבר לחכות לריצה הבאה.

Image