בת מצווה צ'אלנג'

נחתנו בבית ב-22:45. מה שהיה דרוש זו מקלחת טובה ומפנקת, לפוצץ את השלפוחויות ברגלים שיתחילו להתייבש וחצי שפורפרת של בייבי פסטה על השפשפת שהתפתחה במהירות של צונאמי. אחר כך קצת שנת לילה וכל היום למחרת עוד דידיתי במדרגות כי השרירים תפוסים לגמרי, ברמות קשות. אין מה לעשות, כמה שנים של הזנחה ופעילות ספורטיבית שמצטמצמת לדיווש ו-12 ק"מ של הליכה במדבר הם ממש לא טיול בפארק. אצלנו אומרים שקילומטר במדבר שווה שני קילומטר בכל שביל יער. אז תעשו את החישוב.

מאהל לילה לתפארת

אבל היה מעולה. ממש. ואחרי יום וחצי של אינטנסיביות מדברית יקח לדברים קצת זמן לשקוע עד שנעבד את החוויה. במישור הטכני כל הטיול הזה של 16 אבות ובנות שהיה מעין אתגר בת מצווה מזווית ראייה גברית, מחוספסת משהו, תיקתק בצורה מעוררת השתאות בלי אף תקלה משמעותית. לוגיסטיקה, אוכל ומסלול שהסתיים בול עם קרניים אחרונות של אור. גם במישור הבריאותי הכל היה טפו טפו טפו. במישור הערכי היו כאן כל מני רבדים שאפשר לקחת אותם להמון מקומות – קשר אב ובת, גיבוש כיתתי, גיבוש של הורים, התגברות על קשיים ונקודות משבר, טיול חוויתי מהטוב ביותר שיכול לספק המדבר. בעולם בו אנחנו מנסים לספק לילדינו חיים נוחים ומפנקים במינימום קשיים, לצאת ולהתמודד עם הטבע הפראי כמשל למכשולים בחיים זה סוג של ערך. כמה פראי? במונחים של היום בואו נאמר רק שלא היתה קליטה בסלולריים כל הדרך…אבל האמת שלא צריך להמציא פרשנות למה שהטיול עשה לכל אחד ואחת.

יאללה אוכל

זה התחיל משאלה תמימה של חדוה על מה חשוב לי לעבור עם רוני בשנת הבת מצווה שלה. רגע אחרי שאמרתי: "כלום" ניזכרתי בחלום ישן על נחל צאלים. ברכיבות הגענו תמיד עד בריכת צפירה וכל הקטע משם ועד ים המלח שעל חלקו צפינו מלמעלה, בדרך למצדה, סיקרן אותי מאד. תמיד תהיתי אם אוכל לקחת תרמיל ולצאת רק אני ורוני לעשות את החלק ה"מסתורי" הזה. הבת מצווה נראה לי עיתוי מצויין, אחלה מבחן בגרות. פתאום קלטתי שהחורף אוטוטו נעלם וההזדמנויות למדבר הולכות ומתפוגגות עם העלייה בטמפרטורות. כדי להוציא לפועל את החלום הקטן הזה צריך היה לפעול במהירות.

במקום ללכת על זה סולו חשבתי על שיתוף פעולה עם צחי, אבא של שירה, חברה של רוני. במקרה,

פריחה מדברית משגעת

יום אחרי המחשבות האלה ניתקלתי בו בבית הספר ואת הרעיון שלי הוא לקח מיד, אבל הציע להרחיב אותו לכלל שכבת הבת מצווה. במבט ראשון זה נראה רעיון מדליק להפוך את זה לפרוייקט רחב, עם מסר ברור של אבות על "גם אנחנו יודעים לעשות פעילויות חינוכיות שהן לא רק צפייה בכדורגל, פיצוחים ובירה קרה". הרי כשצריך לתפעל, לשנע, להזיז, לתכנן אנחנו הגברים ממש טובים בזה, לא? במבט שני זה קצת מרתיע. לך תיקח אחריות על אנשים שלא באמת מוכרים לי ומסלול, שגם הוא לא ממש מוכר (לי), שכל הנתונים שלו על הנייר מבטיחים כיף גדול אבל גם קושי לא קטן. לא כולם יודעים, אבל המומחיות שלי זה תסריטי אימה בראש ובסיטואציה שכזאת לא הייתי צריך להתאמץ בכלל כדי לייצר כמה וכמה שכאלה.

בוקר טוב

אז החלטנו ללכת על זה, רק שלפני זה נוציא אימייל מפורט שימחיש מאד את הקשיים והאתגר שבמסלול המתוכנן. שיהיה ברור לגמרי. שיפחדו. מרכז הפעילות לא הוגדר כטיול אבות-בנות אלא טיול אבות-בנות במסלול הספציפי והמאתגר של נחל צאלים בתאריך קשיח לחלוטין. פסח כבר מעבר לאופק והקיץ יכול לנחות במהירות. קבענו לעוד שבוע וחצי. יוצאים וזהו. מי שבא בא.

ובכן, ההפחדות היו "ממש" עוצמתיות. או במילים אחרות, יש לנו כאן עסק עם אמיצים בני אמיצים. 16 משפחות מתוך 18 נענו לאתגר בלי למצמץ ושאר ה-2 נאלצו לוותר לצערנו רק מאילוצי השבת (מצטערים, אבל פשוט לא ניתן לקבוע טיול בפורום כה רחב ביום אחר). התגובות היו קצרות: מצטרפים. בלי שאלות, השגות או טרוניות. ממש "נעשה ונשמע". גם בפגישת ההכנה לא עלתה ולו קמצוץ של אנרגיה שלילית. לא ויכוחים ולא מאבקים. ראיתי בעיקר ציפייה וברק בעיניים של "בואו נצא כבר".

ירידה מרתקת ומלאת הפתעות אל עין נמר

שיא הטיול - עין נמר

אז יצאנו…

והיה מעולה. ממש. אז הנה התקציר ב-60 שניות (אולי קצת יותר). הגענו שיירה לחניון צאלים העליון בבקעת קנאים. הקמנו מאהל לתפארת (מאור שלא הביאה מזרון: "אבא, כשאמרתי לך לא להביא לי את המזרון למה לא סיפרת לי שישנים במדבר?"), ארוחת ערב עשירה שכולם, אבות ובנות נרתמו להכנתה. בהתחלה הבנות עוד התלוננו שהן חותכות ירקות והגברים יושבים עם בירות סביב המדורה. חלקנו ניסה להסביר להן את חלוקת התפקידים הנכונה, אבל הי, הן כבר בנות 12 ולא ממש הצלחנו לעבוד עליהן. אז תפסנו סכינים וקרשים וחתכנו גם. היה א"ש לילה, דיונים על מה צריך לעשות עם נייר הטואלט המשומש בשטח וסתם הווי של שטח ולילה ומלון של מיליון כוכבים שיש רק תחת כיפת השמים.

בוקר מצויין!

בבוקר התחיל המרתון האמיתי. הדרך ארוכה, זמן שעלול להיות קצר. החשש מהשכמת הבנות התבדה (גיל: "רק לי יקח 20 דקות לנער את ליבי מהשק"ש") ההשכמה היתה די טבעית החל מ-5 בבוקר כמעט. ומאותו רגע הכל תיקתק. נחל צאלים הפתיע רק לטובה. המון מים מהשיטפון האחרון, רק לפני 3 שבועות. גבים לאורך הדרך, בריכות שלא פסחנו על רחצה באף אחת מהן. בריכת צפירה הנושקת למפל צאלים המרשים, בריכת נעמה המקסימה. אל עין נמר  ירדנו בתלילות אחרי 3-4 ק"מ של הליכה מאומצת חסרת מנוחות בשמש קופחת. מקום מדהים מדהים מדהים עם כל מני בריכות שמסתתרות מתחת ובין הבולדרים הענקיים. זחלנו במנהרת בולדרים אל משטח פתוח ומוצל שבליבו מערה נובעת עם בריכה צוננת, אליה צנחנו בתשישות. לקחנו החלטות, התמודדנו עם השעון, האצנו בבנות, קיצרנו חניות, אבל לא וויתרנו על שום אטרקציה. בגיא בהק הצר הלכנו במים, ירדנו בכיף בחבל. בגיא סלעים שברנו את הרגלים וכבר ממש ראינו את הסוף. האוטובוס המפנק כבר חיכה בחניון ובכוחות אחרונים נחתנו.

מים קרררררררים בבריכת צפירה

על שפת מפל צאלים בבריכת צפירה

עם אור אחרון הצלחנו סוף סוף לרכז את כולם יחד לתמונה משותפת בפעם הראשונה בטיול. שלפנו את ההפתעות ובקטנה גם עשינו טקס סיום מרגש. עכשיו רק צריך לתת לזה זמן לשקוע. הזמן עושה תמיד מן קסם כזה, לוקח את כל הקושי והופך אותו למעין זיכרון מתוק שנצרב במקום טוב. טוב מאד.

מתישהו במהלך הטיול, שמעון שאל אותי: "למה לא לעשות איזה טיול פשוט, ארבעה, חמישה ק"מ וזהו? משהו לא מסובך". אמרתי לו שאני לא באמת יודע אבל כשאתה עובר איזה קושי, מאמץ אינטנסיבי שמתובל בהרבה חוויות עם קצת סיר לחץ – נוצר שם איזה משהו חמקמק שקשה וגם אין לי חשק להגדיר במילים. את התוצאה שלו אפשר עוד להרגיש הרבה הרבה זמן אחר כך. יש אומרים שכל החיים.

ירידה אתגרית לנחל צאלים

כן, היה לא קל בכלל. אולי אפילו בעיקר לאבות. באופן אישי בהחלט חרקתי שיניים בסיומת. אבל באהבה ושמחה רבה. גם לרוני שלי היה סיום קצת קשה וראיתי את פניה נופלות ואפילו קצת יאוש בעיניים. אבל את העלייה בסוף היא ממש רצה וכשראתה את האוטובוס מול העיניים הסתובבה אלי, הרימה ידים וסימנה "וי". ומתוך זה נבנית החוויה ואני בטוח שלכל אב ובת היו את הרגעים ה"נכונים" האלה בטיול.

בחבל אל תוך גיא בהק

בכוחות אחרונים בעלייה האחרונה

גיל מנהל את הטור הצבאי ומחלק משימות

זה היה סוף שבוע של גילויים. משפחות שלרוב רק הכרתי במראה עיניים, אולי שלום שלום, נחשפו קצת יותר ויצרו פסיפס מקסים. חייב להודות שאני תמיד מחייך לעצמי נוכח דיווחי הטיולים שמופיעים  בשחף של בית הספר על "ילדינו הנהדרים" שמטיילים לתפארת תוך הפגנת ערכים מרשימה, בניגוד לתופעות מקובלות אצל בני נוער "בבתי ספר אחרים". ובכן, לתדהמתי, אני מוצא שהקלישאות נכונות גם כאן. לא היו התבכיינויות, קיטורים, קלקלות והתנהגויות שהביכו. מניח שהיו רגעי משבר, אבל התמודדו איתם בצורה יפה ומכובדת ששמרה על אווירה חיובית.

השריפים

ואיך אפשר בלי תודות:

לצחי – שהביא ניסיון עצום בטיולים וארגון קבוצות מטיילות, הרים את כל נושא המזון המשותף לתפארת וגם הוביל את הטיול בביטחה עם הנחיות ברורות עד לסיום המוצלח

לגיל – שמביא נוכחות מרשימה (ולא רק בגלל הגודל), ארגן את הבנות לצעדה נמרצת עם משימות גיבוש "צבאיות משהו". מרגיע ויוצא מגידרו לעזור בקטעים הקשים. לראות איך הוריד אחת אחת את כל הבנות על החבלים בסבלנות ועידוד אינסופי – היה פשוט תענוג.

ליוני – על בישול שני סירי פויקה מתוקתקים ששידרגו את ארוחת הערב לשמים

יוני על הפויקה!

לאיתן – זקן החבורה כנראה, אבל בעל אינסוף אנרגיות חיוביות ושמחת חיים, חיוך שלא יורד ויד שתמיד מחפשת איפה לעזור

ליאיר – על א"ש לילה שארגן לבנות שחזרו מאושרות

לחדוה ונוגה – שהגו את רעיון ההפתעה לבנות, המדליה והמכתבים והפיקו אותו (ולשחר – שסחב והביא את המדליות לסיום המסלול)

איתן לא מפסיק לחייך גם כשהוא רטוב

לשמעון – שהיה אחלה פרטנר לנסיעה, שאיתגר אותי בשאלות קשות ושמר אותי ער בדרך חזרה

לקובי, דודי, גידי, מאיר, נועם, אבישי, יורם, מאוריציו שפשוט באו, היו, סבלו (מקווה שלא הרבה), כאבו וגם נהנו (מקווה שהרבה) והיו שם עם הבת שלהם. לאימהות גם, שאמנם לא היו איתנו פיזית, אבל תמכו, ליוו והסכימו להפקיד את האוצר היקר שלהן בידינו להרפתקה הזאת. וכמובן כמובן לבנות הנהדרות שלא שאלו כל דקה מתי מגיעים והפכו את הטיול לחוויה שלא  אשכח בקרוב (אפילו שהזיכרון שלי כבר לא משהו). להתראות בטיול הבא…

נמרות המדבר

מדליה לאלופה הפרטית שלי

 .ולמי שממש גלל עד הסוף למטה למטה הנה עוד מתנה קטנה משיר שהולך אצלנו חזק עכשיו בבית

I remember when, I remember,
I remember when I lost my mind.
There was something so pleasant about that place.
Even your emotions had an echo in so much space.

And when you're out there, without care,
yeah, I was out of touch.
But it wasn't because I didn't know enough.
I just knew too much…

Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Does that make me crazy?
Probably…

נראה מתאים לסיטואציה? תחליטו לבד…בינתיים אפשר סתם ליהנות מהשיר

Iditarod – Part II

תקציר הפרקים הקודמים:

ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.  מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.

תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה

כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.

למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.

מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:

You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.

כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.

Iditarod – Part I

דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).

אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.

ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.

למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.

במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.

הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.

לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.

ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה

מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.

נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.

ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים

לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף  רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).

בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן

גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.

לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.

המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו

“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”

פסיכי במקינלי

אין שמות על התמונות בגלריה של דניאל קרן אבל אנשים מטפסים על הר מושלג בהחלט מעביר את המסר של הפוסט הזה

מאז תחילת החיפוש על דברים שקשורים לאלסקה אני ניתקל יותר ויותר במה שאדם רגיל לא יכול שלא לכנות "פסיכים". אנשים שנמשכים לאקסטרים, אבל לא סתם אקסטרים – אקסטרים קר. משיכה לא מוסברת להתמודדות עם התנאים הקיצוניים של קור ארקטי או סתם טיפוס על המקינלי שגם בקיץ הוא כנראה מקום קיצוני, קפוא, בלתי צפוי.

דניאל קרן הוא אחד מאלה – קשה לתפוש את הדחף הזה להתמודד עם כל כך הרבה סבל במסע אחד אבל בכל מקרה לקורא יש כאן חוויה די עוצרת נשימה ומעוררת התפעלות. לא בטוח השראה אבל בהחלט מעוררת התפעלות

דניאל קרן מתוך האתר שלו

זה האתר של דניאל קרן ולענייננו רלבנטי מאד הטיפוס על המקינלי. יש שם עוד כמה דברים מאד מעניינים – חתיכת טיפוס. לא רק על המקינלי, גם הבן אדם.