לפני שנה חלמנו.
התחלנו לדבר על שנת הבת מצווה של רוני וישר החלטנו על טיול גדול של חודש באמריקה. בת מצווה זה דבר די מעיק (למרות שרוני לא חושבת ככה) אבל זה תירוץ נהדר לעשות טיול יוצא דופן בחו"ל, מה שבדרך כלל קשה להרשות לעצמנו בהיקפים ה"גרנדיוזיים" שהתחלנו להריץ במחשבות – ניו יורק, אורלנדו, פארקים במערב וכמובן ילוסטון שמאז טיולנו (שלי ושל חדוה טרום הנישואין) ב-1997 נשאר עמוק בתוך הלב.
המסגרת עליה חשבנו היתה חודש ימים. אחרי שהבנו שבקיץ חם במערב ואורלנדו וגם מאד עמוס היעד נקבע על סתו 2011. לפני הבת מצווה – כי כבר נורא בא לנו ליסוע ולא התחשק לחכות עוד שנה. אז קבענו.
ואז חדוה נכנסה להריון. ברגע שההריון המפתיע הזה הסתבר כתקין הכל נגנז. דיברנו על דחייה של שנה אבל "יו נואו"….יש עוד מכשולים בדרך.
גל נולד בספטמבר 2011. לאט לאט נוצרה שיגרה חדשה ובתחילת דצמבר התחלנו לחלום שוב.
עכשיו כבר קיבלתי רגליים קרות וארבעה שבועות להיעדרות נראו לי קצת מוגזמים. אז ירדנו לשלושה. ופתאום כל התוכניות הקודמות לא השתלבו בתקופה שכזאת, והכל נראה לי קצת משעמם וקצת חוזר על דברים ומקומות שהיינו בהם (אנחנו, ההורים). כי בכל זאת זה אמנם טיול בת מצווה אבל צריך לשלב את החלומות של כולם. החלומות שלי זה להיות במקומות שלא הייתי.
אז ניסיתי להתפרע והתחלתי לזרוק דברים – מקוסטה ריקה, דרום אמריקה וחזרה למערב ארה"ב. גם איסלנד צצה פתאום כאופצייה מרעננת. קראנו כל מני בלוגים.
והופ…סגרנו על אלסקה. ערב בהיר אחד חתכנו והזמנו כרטיסי טיסה. אחר כך קראוון. זה היה כל הזמן חלק מהעניין ואין כמו אלסקה לקראוון. זה מפחיד, יקר, גרנדיוזי, רחוק, אבל אנחנו יוצאים לשם. אוגוסט 2012.
יש עוד קצת יותר מ-7 חודשים ותמונות בינתיים – רק מהאינטרנט. אבל למה לא?….שנשטוף את העיניים.
המקינלי. אחד הסמלים הגדולים של אלסקה. ההר הגבוה בצפון אמריקה. לפיסגה לא נגיע אבל קרוב אליה מאד (יחסית), דווקא כן.
המסע לצפון הרחוק 