דרך הטלגרף

כיף להיתקל בכתבות כמו זאת שמצאתי בשעת לילה מאוחרת ב-Ynet.

מצאתי את עצמי מקשיב לנוסטלגיה שלא יצא לי להאזין לה כבר הרבה שנים. לפעמים אני מוצא את עצמי מסתכל על מקום ומנסה לדמיין איך היה שם לפני ש"הגענו", לפני ששינינו את הכל והיה שם פשוט כלום, טבעי, נקי, בלי לגעת. זה הפרדוקס האדיר הזה, שבעצם הגעתנו (אנחנו, האנשים) לכל המקומות האלה בעולם, שינינו אותם ובישרנו את תחילת הסוף שלהם במצבם הטבעי, אבל אם לא היינו מגיעים אליהם לא היינו יודעים עליהם,לא היינו יודעים שהם שם, מדהימים כל כך.

Telegraph Road Detroit Michigan

האלבום שבחרתי להאזין לו היה Love Over Gold של הדייר סטרייטס. ההופעה שלהם בשנות ה-80 בארץ היתה אירוע שצרוב אצלי עמוק. ההופעה בבריכת הסולטן בירושלים, נסענו כל הדרך מחיפה, תלמיד כיתה י', כשלמחרת צפוי היה מבחן בצרפתית שהמורה הקשוחה לא העלתה על דעתה לשחרר אותי ממנו לרגל גודל האירוע. לדייר סטרייטס נחשפתי קצת קודם והגילוי היה  מטלטל. לוותר על ההופעה שלהם לא היה אופציה בכלל וכגודל הציפיה היה גם גודל ההופעה שעלתה על כל דמיון. לראות את קנופלר רוקד עם הגיטרה היה חצי טריפ. את הלילה ישנו אני וטל פרנס אצל קרין בדירה השכורה בירושלים רק כדי לתפוש אוטובוס השכם בבוקר ולהגיע ישירות למבחן. היה שווה. אין לי שום זיכרון מה היה הציון שלי במבחן הזה אצל מאדאם אילן אבל קנופלר קיבל אצלי 10 מושלם באותו לילה.

ה-Telegraph Road שפותח את האלבום, יצירה ממש מושלמת באורכים שלא עושים כאלה ולא משמיעים כבר שנים, היה חלק בלתי נפרד מ-Alchemy שהיווה את אלבום הדגל באותה תקופה והשפיע עלי קשות. טוב נו, השפיע. זה לא שהייתי תחת איזה השפעת טראנס שנבעה מהאלבום אבל אפשר לומר שהרביתי מאד להקשיב לו.

הסיפור הקלאסי על השממה אליה מגיע האיש הבודד המקים בית שבעקבותיו צומחת עיר שהולכת וגדלה סביב הרחוב הראשי, דרך הטלגרף. אחר כך מתחיל התהליך ההפוך. הצמיחה גוועת, מגיעה האבטלה, הכל מתפרק ונשארים הזכרונות והתקווה.

קנופלר מספר שבזמן סיבוב הופעות, באוטובוס הלהקה שנסע על דרך הטלגרף בדטרויט מישיגן, הוא היה בדיוק באמצע קריאת ספר של קנוט המסון הנורבגי The Growth of The Soil. זה בדיוק הספר שמספר את ההגעה אל המקום הפראי והבנייה שלו. קנופלר מספר איך ניסה לדמיין את דרך הטלגרף "שלו" בתחילתה, כשסביבה לא היה הרבה. הוא פשוט חיבר את דרך הטלגרף שהיתה מול העיניים שלו לסיפור של המסון וככה נולד השיר. המילים האפיות שלו הם רק החלק הקטן (אבל בהחלט יפיפה) המתחבר למוסיקה המופלאה כל כך שהופכת את היצירה למושלמת. מעל 14 דקות של קסם העובר על תקופה שלמה.

זה סיפור חיינו. לא משנה מתי אתה נולד. אחרי 40 שנה ויותר הכל נהיה מאד מאד שונה אפילו אם נדמה שכל הזמן היה ככה. בכל מקרה, כל זה מאד מתחבר לספר שנמצא איכשהו ברשימת הקריאה המתוכננת שלי. נראה כאילו בצורה מסויימת מדובר בעוד סיפור שמתחיל כמו דרך הטלגרף.

One Man's Wilderness: An Alaskan Odyssey

הנה גרסא נהדרת שמצאתי שמחממת את הלב בידיעה שקנופלר הגדול עדין נפלא בימינו (2010) כאז, והגיטרה מנסרת כמו שצריך אצלו אפילו בלי סרט הראש האגדי שלו והקרחת הקצוצה המתאימה יותר לגילו המתקדם עושה לו דווקא טוב (מקווה שלא יורידו את זה מיו טיוב)