שביל תעתוע

נופים מדהימים בין קטלבים

כמו תמיד, אני עוצר בנקודה הזאת, או אולי באחת דומה לה. יש כמה כאלה על השביל. הזמן קופא ברגע הזה ואני רק מתבונן. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת; העיניים לא מצליחות לתפוס הכל, אבל הראש רוצה Refill כי מה שנגלה ב"חלון השביל" הוא יופי גדול. עצום. אינסופי.

נחל שורק הוא סוג של פלא טבע ישראלי, זורם לאורך 70 ק"מ (!). בקירבתו לבירה הוא מתפתל כאילו היה מעי דק. כלוא ב"גופו", הרי ירושלים ו"צלעותיו", קניון עצום, על גדותיו התלולות והירוקות. מעכל אל תוכו זרימה סוערת של…מי שפכים מטוהרים. לא אידיאלי, אבל ממרחק מספק נראה לא רע. כדי ליהנות מהמראות הנפלאים שמספקת שמורת הטבע תוכלו לבחור מספר דרכים. זו המובנת מאליה, על דרך עפר, מקבילה לערוץ הנחל, נעה בתחתית. שם תתפתלו עם הנחל על שלל נפתוליו, תנועו בתוך עננת ריח מבאיש, כי השפכים אמנם מטוהרים אך את הריח הקלוקל קשה עד מאד לסלק. אפשרות אחרת היא מעלה, על הגדה הדרומית, שם נחה לה דרך עפר נוספת. היא גבוהה, לא תמיד מאפשרת מבט מלא, רחוקה לפעמים מלב ההתרחשות הנופית, אך נוחה, נעימה לתנועה ומפצה במראות רמים, אבל חלקיים, לא מספקים.

והשלישית? הזנוחה, הדרך שלא נבחרה. נכון יהיה לומר, נבחרה פחות, אולם עליה, יש אומרים, דיבר המשורר רוברט פרוסט בשירו The Road Not Taken. חבויה, בלב הגדה הדרומית ומפלחת אותה כצלקת בלתי נראית. שביל דקיק, סמוי מן העין. היא נרמסה הרבה פחות  וזה, גבירותי, עושה באמת את כל ההבדל.

חרבת טורה על גבעה חרוטית

תוכלו להתחיל את השביל במספר נקודות. מאזור נחל קטלב יוצא קצהו המזרחי ביותר. אנו ירדנו במרכזו דווקא, בשביל ירוק ותלול במיוחד הצולל על גדת השורק הדרומית, עד שבקרבת קבר השייח, דאר א-שייח' (ולא דיר, המציין מנזר דווקא), השיפוע מוצא מנוחה במעין מפלס מישורי אליו מתחבר גם השביל השחור. הוא סולל דרכו בטבע פראי, בחורש טבעי, בשלל צמחיה עבותה. הלב כבר הולם כאן מכוח הטבע המתגבר, מהעובדה שבכל צעד, אתה מרגיש את הסבך הולך וסוגר עליך. בכל פסיעה, הירוק מקיף אותך עוד קצת, עד שאתה כבר תוהה, כמה עוד תוכל "ללכת כאן לאיבוד". וכאן, זה קורה.

מתוך הסבך תצאו לפתע לשטח פתוח. מצפון תוכלו לראות גבעה חרוטית ובולטת עליה נמצאת חרבת טורה. החלק המעניין הוא לכיוון מערב. שם, הנחל, יחד עם כל הגדה המשתרעת מעליו, מבצע את הפרסה התלולה ביותר בערוץ. הפרסה נמתחת כולה, לרווחה לעיניכם. ברור כי אין דרך אחרת להמשך, מלבד להגיע אל קצה המרוחק – אולם זו תעלומה, שכן שביל אין בנמצא, לפחות לא נראה לעין. הגדה תלולה, נראית כקיר מוצק, מכוסה סבך ירוק ועמוס. התחושה הראשונית, דרך ללא מוצא. הראש משדר – קיר, מצוק, סבך בלתי עביר, עצור. אך השביל נמתח הלאה, מסומן וברור. אכן, תעתוע

גדת השורק האדירה. השביל "חוצב" דרכה בצורה עלומה

.בנקודה הזאת, שלוות פתע ממלאת אותך. מביט מטה ומראה המים השוצפים בנחל ומסילת הברזל הנמתחת לאורכו, מזכירים התרחשות מערב-פרוע אמריקאית בלב הישימון. עוד רגע תופיע רכבת הקיטור ואינדיאנים מנופפי גרזנים ידלקו אחריה על סוסיהם. מביט קדימה ומראה הגדה השנייה העצומה, סלעית וזרועת מערות, קוסם לך. מביט שמאלה, אל פרסת הגדה המתעקלת והקיר הסלעי המבצבץ מתוכה, והלב מסתקרן לאן בחר השביל להימתח ואיך יעבירך את המכשול העצום הזה שאליו מועדות רגליך. הלב סקרן, אולם באותה מידה, שואף להישאר על מקומו ולהמשיך להתבונן. אתה במוזיאון הגדול מכולם, המוזיאון של הטבע, והתמונה שכבשה אותך צוירה בהרבה כוונה וכוחות שמעבר לנתפס. איך אפשר לעזוב יצירה שכזאת ולהיבלע הלאה, בשביל? תעתוע.

מסתבר שאפשר. כך קורה במציאות. תמיד. כנגד כל הגיון, מאמץ אדיר מושקע בלהגיע למקומות היפים. השבילים המדהימים, נקודות התצפית, הטבע העוצמתי ביותר. לכשנגיע, נתבונן לזמן קצר, אך משהו תמיד לוקח אותנו הלאה. חזרה למקומנו, או פשוט לנקודת היופי הבאה. גם בטבע אנחנו צרכנים שלא יודעים שובע. תמיד בדרך לריגוש הבא. בדיוק כאן חוזר לו רוברט פרוסט, משורר אמריקאי לא מתחכם. המילים הפשוטות שלו, הן אולי הסיבה לכך ששיריו הם כנראה הזיכרון הממשי היחיד משיעורי אנגלית בתיכון. את השיר הבא החלטתי לתרגם בעצמי.

עוצר ליד חורש בערב מושלג

בעליו של חורש זה, לי מוכר
אולם ביתו שוכן בכפר;
הוא לא יראני כאן עוצר
לצפות באמיריו המושלגים.

סוסי ודאי חושב בתמיהה
כמה מוזר לעצור, באין חווה
בין העצים לאגם הקפוא
בערב החשוך בשנה.

הוא מסמן בפעמוניו במשיכה
לוודא כי לא נפלה שגיאה.
אין עוד צליל מלבד משב קליל
של רוח ופתית רך

החורש אפל, עמוק ומהמם
אך לי הבטחות עוד לקיים
ודרך ארוכה, עד שארדם
ודרך ארוכה, עד שארדם

זו סצינה פשוטה. אל תחפשו משמעויות עמוקות מדי. הגיבור נקלע אל תמונה פסטורלית מדהימה, שלא מותירה אותו אדיש. הסוס פרקטי. בלי חווה; כלומר חום ואוכל, מה יש לעשות כאן? גיבורנו האנושי דווקא יודע להעריך את היופי בפשטותו. הוא נשבה בקיסמו ומשהו בו רק רוצה להישאר. אבל המציאות. הבטחות, חובות, מחשבות. מחשבות. כל אלה קורעים גם אותו חזרה לפונקציונלי. החיים. איזה תעתוע.

כמה פשוט זה יכול להיות? בלי מחשבות, עם ראש נקי, להמשיך להתבונן. אישה חכמה סיפרה לי שבמדיטציה אומרים "איך לא נעלה על הרכבת ונצליח להישאר על הרציף?". כשמנסים להימנע מרכבת המחשבות, אפשר להישאר כאן, נוכחים, בתמונות שאנו באמת רוצים להיות חלק מהן. גם דני רובס כתב את זה על רכבות ("רכבות 68-80-88"):

רכבות לוקחות אוֹתַך אותי למקום רחוק מאיתנו,
ואנחנו משלמים את המחיר

מנהרות צמחיה וסבך

חזרה לשביל שלי. גם אני הבטחתי וגם לי יש לקיים. גם אני משלם את המחיר. ממשיך כעת בעקבות ההבטחות לחזור הביתה, והסקרנות לראות איך צולח השביל את הדרך. מה שקורה מהרגע שנכנסת למקטע הבא זו סערת תחושות, תחושות סוערות. השביל חוצב דרכו בצמחיה, אבל לא בניחותא. יש מקומות והידיים ידרשו לפלס דרך, להסיט ענפים, להימנע מקצוות דוקרים. המגע בטבע הוא תמידי. מכנסים יקרעו אולי (זה קרה לשותפי לריצה), עור יישרט, יפצע. ביגוד ארוך משכך את חווית החיכוך, יכול לעזור לתווך, אבל אולי יגרע גם מההתמודדות. הראש מנסה להבין איך עובר השביל על תמונת המצוק שראית מהצד רק לפני דקות ספורות, אבל הגוף עסוק במכשולים. השביל עולה, יורד, מדלג על סלעים, רץ לפעמים על קצוות חדים שנדמים על פי תהום, עוקף עצים וגזעי עצים של קטלבים עזי צבע. סבוך. כסות הצמחיה עבה ורק מדי פעם יש בה "חלונות" להצצה. קטע ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא רגיעה. שותפי לריצה סובל. הוא חזק, אבל זה לא יום טוב בשבילו היום. התחושות הפיזיות הקשות שלו מקרינות על כל החוויה האישית והוא לא רואה את היופי בשביל. נכון, הריצה לא זורמת בקצב אחיד, הטופוגרפיה משתנה בתלילות, תנאי השטח מקשים על שמירת קצב. אבל אני רואה את הקסם הפראי ומרגיש פורח בו. הוא ביום לא טוב וזה מקרין על כל ראיית הדרך. "זה לא שביל לריצה" הוא אומר, "זה הכי שביל ריצה בעולם" אני חושב. שני אנשים באותו מקום, שתי ראיות מנוגדות. תעתוע.

"חלונות" אל הנוף, מהשביל

ואז הכל נפתח שוב. כמו יצאת מצידה השני של המנהרה. ושוב מסתובב להתבונן, הפעם חזרה, מזרחה, ומסתכל שוב על פרסת המצוק, מצידה השני, על כל הקטע שרק חצינו בריצה והליכה. אין פיתרון לתעלומה. איך חצינו את הרכס התלול, היכן עבר השביל את המקטע הזה, נבלע בתוכו, לא מציץ החוצה, לא נראה מהצד. תעתוע. רק הנחל המטוהר משפכים, אבל מסריח, ממשיך לזרום בשצף, עמוק, למטה, בערוץ.

הדלאי לאמה אמר:

מנקודת המבט של האמת המוחלטת, מה שאנו מרגישים וחווים בחיי היום-יום שלנו הוא כולו אשליה. מכל שלל האשליות, הנטייה להשוות בין עצמנו לאחרים היא הגרועה מכולן – כיוון שהיא מייצרת אך ורק תחושות לא נעימות

כן, הכל תעתוע. במיוחד אם אתה בודהיסט. אבל הנה מסקנה לא רעה לכולנו: המחשבה, הראייה והחוויה המוצלחות ביותר הן אלה האישיות שלנו, לא של אחרים, בכל רגע בו אנו חווים אותן.

בא לכם מסלולים?

הנה גרסה לא פשוטה, מפרכת יש שיאמרו. טיפוס בנחל דולב המהמם והמשך אל השביל המופלא בשורק כפי שמתואר למעלה.

כניסה לנחל דולב

ועם פחות טיפוס, בגרסה הזאת תוכלו לחוות את מלוא השביל ממש מהקצה המזרחי שלו, באזור נחל קטלב.

בין כרמים, בסביבות נס הרים

אגם ענקית

ואנחנו לבד, לבד
מרחפים ושרים
ג'ק סגור בחדר ומחפש ארנבות
פרנקי ומקס מלקטים פטריות
הדשא זורח
והשמיים נוטפים
גשם של אור
והמון כוכבים
יושבים על ענן ושרים
הרוח צוחקת באגם ענקית

(ר. פורטיס)

פסיכי הם אמרו לי. מכל כיוון. פסיכי, פסיכי. אבל האמת, קמתי בבוקר וראיתי שהמים במרפסת הגיעו למפלס ממנו עוד סנטימטר נוסף והבית מוצף. אז שטתי לי יחף במים קפואים עד הקרסוליים וחליפת סערה של אופנועים, כדי להוציא את השקית והאדמה שהתיישבו בסוף הקיץ בניקוז. וכשפתחתי את זה והמים נהרו במערבולת עצומה אל פתח היציאה, הדבר הכי הגיוני בעולם היה נראה לי להתלבש בכמה שכבות יפות של בגדי ריצה ולצאת לחגוג את כל השפע הרטוב הזה. אז מה אם מוקדם יותר ביטלנו כבר את הריצה מסיבות חורפיות?

קונפוציוס אמר "קשה יותר להתחיל לרוץ בגשם יורד מאשר להמשיך לרוץ כשהגשם מתחיל". אמר, אבל ל"סאב 3" לא הגיע בשום מרתון. ובכל זאת צדק. הגשם שטף ואני עומד מתחת לגגון הרעוע בפתח הבניין ומנסה לתזמן את היציאה. כמו הכניסה החדה והמהירה לרחצה בגב קפוא. ואחרי שעברת את המבחן הזה, בתוך תוכך אתה כבר מצפה שההוא מלמעלה, שיושב על הברז, יניד ראש, יפרגן ויאמר לעצמו…."כל הכבוד, לא שברתי אותו, יצא לרוץ. אפשר לסגור את הברז". אבל זה לא קרה. הגשם זולג וזולג ואני מסתגר בתוך הכובע הדקיק של מעיל הגשם, זווית הראיה מצטמקת לחרך צר, המבט שמוט לכיוון הריצפה.

השלולית הגדולה הראשונה עמוקה יותר ממה שנראה. קללה קצרה תוך כדי צלילתה של הגרב. רגע אחרי אני מגחך. עד סוף הדרך הרי לא תישאר פינה יבשה. מבחוץ גשם, מבפנים זיעה. והכל מתערבב. מכאן מתחיל המסע אל תחילת החורף. זרימות דרמטיות, שלוליות ענק, שמים כועסים ועצים שנראים כמו טייל במדבר שאחרי מסע ארוך ויבש מגיע סוף סוף אל נווה המדבר והאגם הצונן שבמרכזו.

בפנייה של קברות המכבים, העסקים בקרון הקפה חלשים היום. זוג המוכרים מצטנף סביב התנור המחמם ואני חושב איזו אחוות ישראל מדהימה יכולה להיות עכשיו אם הם יזמינו את הרץ הרטוב שחולף על פניהם למשקה חם כלשהו. זה לא קורה…אבל רגע אחרי, נחליאלי מאושר מתחיל לקפץ מטרים לפני. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה: "פסיכי, פסיכי" הוא מצייץ ואני מרגיש הנורמלי האחרון פה בסביבה.

בעצם, באתי לבקר בנחל גימזו. פעם פעמיים בשנה, הערוץ שכוח האל הזה, שבימים כתיקונם משמש לא יותר מאשר סינגל אופניים, תופש מעצמו "פופאי" ומתחיל לזרום בשצף. כל היובלים הקטנים שבסביבה מתנקזים אליו פתאום ומתפתחת זרימה יפה, שבסירטון נראית אולי מרשימה ובפועל היא יותר זרם מסכן של מים מלוכלכים שאספו את כל פסולת הקיץ לתוכם. גם היום הוא עומד בציפיות ומראה לעצי היער של מי רטוב יותר.

אני וגימזו. הנחל.

משמאל, ינואר 2015 בנחל גימזו. מימין, הריצה הנוכחית

במקטע השטח האחרון, אני מתפתה כרגיל ל"סינגל השלט". הנעל ננעצת בבוץ טובעני עמוק, האחיזה על הסלעים הרטובים לא משדרת חלקלקות, במפתיע (Inov-8 Ultra 270). דווקא כאן, על השביל הרעוע, הארובות ניפתחות בגדול למעין מבול עוצמתי מלווה במארש של רעמים, עד שכמעט וחיות היער מתייצבות בזוגות. לא נשאר הרבה אבל קר ממש ורטוב.

אני ניזכר כמה דקות קודם לכן. רצתי לאט במעלה הכביש הסלול היחיד שהציבה עיריית מודיעין, בעומקו של השטח. מולי באה רכבת ארוכה של מכוניות, אורותיהן דלוקים. הם לא באו לחפש שיטפונות ונהגיהן תקעו בי מבטים אטומים דרך זגוגיות הרכב המכוסה טיפות. מבטים לא נוחים של אנשים שיצאו משיגרת יומם ואולצו אל הדרך הזאת במעלה הגבעה. עוד דקות ספורות הם יעמדו תחת מטריותיהם, סביב הקבר הפתוח בבית העלמין של העיר. ואני? רק קר לי קצת ורטוב לי, אבל בחרתי באמת לנשום את כל זה ולהרגיש כל רגע. עוד מעט אחזור הביתה.

קראתי היום כתבה בשוונג על מספר הריצות השבועי המומלץ לרצים. אני, בימים אלה, אפילו לשלוש לא מגיע, ובמספר הזה, הקפיד המחבר להרביץ תורה לקוראים, חייבים להיות מאד מדוייקים. אין מקום לטעויות ולמאמץ לא אפקטיבי, מה שנהוג לכנות "ג'אנק מיילז". אז טמפו ואינטרוואלים בבקשה. ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה אני אוהב את הג'אנק מיילז האלה שלי.

"זה בסך הכל רק בן שמן אחד ואיש עם משקפיים" היא אמרה לי. וצדקה. ובכל זאת, האיש עם המשקפיים הסתובב לו שעתיים בנוף סחוט, רטוב ומטפטף, אחרי קיץ ארוך, סדוק ומייבש. רגעים יוצאי דופן. המים זורמים ואיתם המחשבות, העיניים רואות רטוב ודומעות רעיונות. אז מה הפלא שמבן שמן אחד יצא סיפור כמו על ריצה באמזונס.

פריחה ביער בן שמן. ואיש עם משקפיים מעורפלים

שפיץ מחצבתנו

ההצגה הטובה בבקעה. תיכף מתחילים

עם השנים זה לא נהיה יותר קל. בוקר היום הקודם מתחיל בשלל מחשבות שליליות: עוד פעם לקום באמצע הלילה, עוד פעם שעה וחצי נסיעה לכל כיוון על 21 ק"מ ריצה, שטח לא מוכר, חשש ביטחוני קל שנלווה למגוון תאי שטח וגם לזה. אין אנרגיות, באמת שאין אנרגיות. ואז, משהו ביום משתנה. במקרה שלי שעה שחייה מוקדם בבוקר, שמילאה אותי מחדש, פיצצה אותי בתחושות טובות ונעלה אותי על המטרה. מכאן, לא משנה איזו מחשבה מחורבנת תיכנס עוד במהלך היום, היא תזכה להתעלמות.

במהלך היום מנסה עוד לנהל מו"מ קשוח עם יקי ולהרוויח בתחבולות עוד חצי שעת שינה. זה כרוך בכל מני חישובי זמן העלייה לפיסגה כדי להגיע למעלה בול בזריחה. טוב, אולי קצת קודם לאיזה קפה קטן. אבל מתי השמש באמת עולה מעל ההרים? מתווכח, אבל יקי נחוש ואנחנו ניצמדים לתוכנית המקורית והמוקדמת.

ההרפתקה מתחילה בנסיעה הלילית. נסיעה שקטה וחשוכה לכיוון מדבר יהודה המוכר והאהוב ואז צפונה לתוך בקעת הירדן. שטח לא נודע מבחינתי. מתיחות קלה. החייל המאבטח פותח לנו בחיוך תמוה את שער הישוב משואה ואנחנו חונים ומתארגנים ליציאה. נעים, אבל הרוח הקלה מבשרת על מה שצפוי למעלה, כמעט 600 מ' של טיפוס מעלינו. יקי לא משתכנע, אבל אני דוחף את כל הבגדים החמים שהבאתי לפינות שונות בווסט הריצה.

השפיץ – בולט מעל סביבתו

מתחילים בריצה מנהלתית לאורך כביש 90 ואז בפנייה חדה על רצועת אספלט בלתי מתוחזקת, הרוסה, מלאת בורות, המטפסת מעלה מעלה אל עבר קבוצת אנטנות זוהרת בניצנוצי אורות אדומים. זהו שיא הלילה אבל הסופר-מון של השבוע, מספק לנו אור כסוף וחזק של ירח כמעט מלא, ממש מעלינו. אין צורך בפנסים. הדרך מתנהלת בסרפנטינות מפותלות בטיפוס שהולך והופך תלול יותר. הנוף הניגלה לאור הירח מעמיק ככל שמטפסים. אלה מראות מדבריים, גבעות עם קימורים עגלגלים ומני חריצים תלולים. מהר מאד אנחנו מתבייתים על השפיץ הבולט המתנשא מעלינו. זהו יעדנו הלילי והוא נראה גבוה, מאיים ותלול, צופה כמעט בודד על סביבתו, ביהירות.

זה הזמן לעזוב את רצועת האספלט הרעועה. שביל צר מסומן ירוק מתחיל כאן. מפה, גם כל באי המכוניות החונות בסמוך נאלצו כבר ללכת ברגל והטיפוס מכאן הופך אף תלול יותר והשביל סלעי וברוטלי, ממש כמו שאני אוהב. הרוח מתגברת, מדי פעם רצים כמה צעדים כדי לשמור על חום הגוף, אבל הדופק עף גבוה ומחזיר אותנו להליכה מהירה. השפיץ, ויש האומרים שהוא דומה ל…פיטמה, מתחדד ממש לפנינו. אור ראשון נראה במזרח והשמיים מתחילים בהילולת גווני צהוב, כתום, אדום שלהם. עכשיו מתחיל לקרות הקסם ההופך את כל התנועה הלילית לשווה במיוחד; הרגעים בהם הלילה מתחיל לאבד את כוחו, לוותר, להיכנע לצבא האורות המתחיל להשתלט ומבשר את בואה הקרב של השמש.

מתייחד עם בוראו ועם זריחתו

למעלה על השפיץ מזהים ניצנוצים. מאכזב קצת לחלוק את הזריחה הפראית עם אחרים במקומות מבודדים יחסית, אבל אם אתם רוצים זריחה אישית כנראה תצטרכו ללכת למקומות באמת לא נגישים. הלג האחרון משאיר אותי חסר נשימה. השביל קצת הולך לאיבוד ואני נאחז בשיפוע צד גבולי, אבנים מידרדרות תחתי לכמעט תהום שלמטה והטיפוס איטי צעד צעד, עד שהשביל מתגלה מחדש. רוטינה: מספר צעדים, איסוף הנשימה מחדש וחוזר חלילה. כל זה תוך מאבק ברוח שהופכת לאימתנית. עד הפיסגה. השפיץ של הסרטבה.

ההמולה למעלה מפתיעה. נראה שמיטב הציבור הציוני דתי הגיע לחגיגת היום החדש. נשים, גברים וטף על נשקיהם האישיים. אנחנו על גבול השומרון והם פה בבית. מרביצים תורה ומורשת לילדים, מתרכזים לתפילה המונית, מדורה, קפה, נישנושים וגם….סלפי. כיף לראות את האהבה הזאת ל-Outdoor מועברת, ילדים צעירים שיצאו ממיטה חמה וכיתתו רגלים על שבילים לא פשוטים, נערה ואביה ש"קפצו" מאריאל לספוג קצת אווירה ורוח קרירה. הכל טוב, ברוך השם.

תופשים מחסה מאחורי קיר המבצר עד תחילת ההצגה

הסרטבה הוא השם שניתן למבצר החשמונאי שבנה אלכסנדר ינאי. ידוע גם בשם אלכסנדריון, אבל זה יותר ארוך ופחות סקסי. אני לא כזה חכם גדול, זה כתוב בוויקיפדיה. איכשהו המלכים האלה תמיד חיפשו את המקומות הכי תלולים ולא נגישים ובחרו לבנות בהם משהו. ברור, הרי זה לא שהם בעצמם נידרשו להעלות את הסלעים למעלה. בנוסף, למדתי להפתעתי מההרצאה הקצרה שקיבלו הילדים הצעירים בשטח, שפעם, תחילת החודש לא ניקבעה עפ"י לוח השנה. מסתבר שמדי חודש בחודשו, נדרשו שני עדים להתחייב שראו את הופעת הירח מחדש. זה לא פשוט, כידוע. בתחילת החודש, עובי הירח הוא לא יותר מאשר שערה דקיקה. אולם, מרגע ההוכחה הועברה לה הידיעה באמצעות משואות אש, שהודלקו בתחנות קבועות, על פסגות בולטות וגבוהות, עד לירושלים, ואף ליהדות בבל. הסרטבה היתה אחת התחנות המשמעותיות.

כל המטען הזה מתורגם לרוחניות עוצמתית כנראה. על הפיסגה עיני הנוכחים נוצצות אל מול צבעי הבוקר, טליתות ותפילין רצים חופשי והקהל מרבה להתייחד עם בוראו. ב-6:15 בדיוק, כמו שחזה יקי וגם ניצח אותי בהתערבות, כדור השמש הכתום מרביץ הופעה ראשונה מעל הרי אדום ורחש מתגבר עובר בנוכחים. כל המתחבאים סביב המדורה, מאחורי קיר המבצר החשמונאי, המגן מהרוח הקפואה עולים שוב למעלה והמחזה אכן מרהיב. הטבע דופק הופעה כמו שהוא אוהב. אנחנו קנינו כרטיסים לשורה הראשונה וזה ממש שווה. עוד סשן צילומים עצבני וההצגה מתחילה להתפזר. אלה חוזרים למכוניות ואנחנו ממשיכים מערבה, אל עומק השטח, לראות מה עוד נגלה.

בחייאת יקי, תעשה קפה…

מפסגת הסרטבה יורד סינגל תלול אבל אחריו אנחנו "מתיישבים" על דרך רכב רחבה שתלווה אותנו לאורך כל המסע חזרה. תוך כדי ריצה אפשר לבחון את נוף השומרון המשתרע לפנינו. מדובר במראות על גבול מדבר טרשי. מצד אחד צמחיה דלילה, ממש כמו במדבר, מצד שני ישובים פרושים לאורך כל קו הראייה. הגבעות מעוטרות בחמוקיים עגלגלים. הן נראות מפתות, גולשות ונאחזות אחת בשנייה בתצורות מרהיבות. הדרך תופרת אותן יפה. רגע יורדת לתוך אוכף ומיד לאחר מכן מטפסת לגבעה הבאה בתלילות בלתי אפשרית כמעט. עולים יורדים, עולים יורדים, אבל מאבדים גובה בקמצנות בינתיים. במדבר ה"אמיתי" כל התפירות האלה ניתנות לעקיפה במערכת שבילי גמלים ענפה. כאן, רק טרשים, אין שביל לרפואה מעבר לדרך הרכב, שניפרצה אולי בימי "ארץ המרדפים", כשיחידות הצבא נאלצו לטפס גבוה ולנסות לאתר את המסתננים בעמק.

יורדים מהסרטבה

פנינו אכן מועדות לעמק, חזרה אל בקעת הירדן. בלב השטח הצחיח משתרעת רצועה מעובדת ופורחת. בקעת תרצה או הג'יפטליק. יקי מבטיח לי שהיא לוקחת עד שכם. בשלב מסוים הדרך מתחילה לאבד גובה בעקביות וכאן מתחיל פאן אמיתי. אמנם קצת מדורדר למדי ורצוף אבנים אבל קשה לסרב לשחרר בקטעי הירידות הארוכות שמטיסות אותנו חזרה מטה. את התוצאות מרגישים למחרת, בשריר הארבע ראשי. ככל שמתקרבים לעמק, מופיעים עדרי הבדואים, הרועים וחמורים. צבאים ושועלים מציצים פה ושם. יחד עם זה ולמרות הישובים השוכנים בבקעה, התחושה הכללית היא של אזור נטוש, מוזנח קצת. פסולת בניה מושלכת ללא אבחנה, כלבים משוטטים. אנשים מעטים. עזובה.

רצנו על דרך עפר טרשית

גבעות עם חמוקיים עגלגלים

כשאנחנו חוזרים למשואה לאחר 21 ק"מ של ריצה בסך הכל, היום עלה. החייל בשער הישוב התחלף אבל הוא עדין האדם היחיד עימו מזדמן לנו להחליף כמה מילים. הישוב שומם למדי. 9 בבוקר, אבל לך תדע, אולי קמים פה באיזי ביום שישי. גם מפגש הבקעה, שבנינו עליו להחזרת קלוריות, שומם ברובו. הפלאפל סגור וההצעה הטובה ביותר שאפשר לקבל היא בורקס פיצה שמנוני ולא מפתה. נקודת האור היחידה היא שלט האננס שראינו בהלוך והבטחנו לעצמנו לבדוק בחזרה. גם אצל מגדל האננס אין הרבה תנועה, אבל כמה קרטונים של פרי עומדים ומחכים ללקוחות מזדמנים כמונו.

"איך זה לחיות בבקעה?" שואל יקי את המגדל שהגיח פתאום על ריינג'ר. "פתח את המפה", עונה לו איש האננס, "כאן זה מרכז העולם. שעה מרבת עמון, שעה מתל אביב. גן עדן". לאכול אננס לא נמאס לו. הוא מכור לפרי ומדגים לנו במשרד חיתוך נכון. האננס מתוק וטעים. אנחנו מצטיידים בשלושה אננסים לא זולים ומגלים מאוחר יותר שרובם חמצמצים מדי. מזל שהריצה היתה מתוקה.

אננס. גדל בתוך עציץ אם לא ידעתם

עובד על חלום

עובד על חלום. גרסת הבוס.

פרק א' – פוסט מורטם

הקול נדם. הרמקולים המעולים התחילו לנגן מוסיקה לא קשורה כלשהי. נחילי האדם זורמים בשקט החוצה. הבמה שרק לפני רגע היתה מלאה באגדות הפכה לגוש ברזלים מואר והמוני "נמלים" עמלות, בסרבלים ווסטים זוהרים, פשטו עליה מלמעלה עד למטה. תוך פחות משעה התמלאה הרחבה במשאיות ענק וקולות פירוק. הקסם פג. אבל האם הוא בכלל קרה?

הופעה ברומא.מתוך האתר הרישמי brucespringsteen.net

פרק ב' – יקיצה, נובמבר 2014

זה לא פוסט על ריצה. אולי בעצם כן, אבל ריצה מסוג אחר. זה לא 42 ק"מ. אולי 42 שנה, אפילו יותר. ריצה מאד מאד ארוכה. וזה שרץ אותה, נולד לרוץ. ללא ספק.

ביום שישי אחד הרגשתי שקיבלתי חבר וותיק בחזרה. אחרי הרבה שנים של נתק. כי ככה זה בחיים. לפחות באלה שלי. בכל חלק מהדרך יש חברים, אבל ממשיכים הלאה והדרך משתנה. חברים באים וחברים נעלמים בחייהם שלהם. לפעמים הם נשארים, לפעמים לא. לא באשמתי, לא באשמתם, לא באשמת אף אחד. כך קורה. באופן טבעי.

לא נעים להודות, אבל הוא פרץ אלי לגמרי בהפתעה, כנראה אי אז במהלך שנת 1984. בתור חובב מוסיקה עלוב למדי, שהארסנל העיקרי שלו כלל תקליטים של להקת ABBA ואף זוועות כגון Air Supply, אבל לא הרבה מעבר לזה, Born in the USA היה מהפכה של ממש. את השם עוד הכרתי מאחת הפינות של יואב קוטנר ב"זהו זה" כשהציג את ספרינגסטין כפרפורמר יוצא דופן. הקטע שהוא הראה אז בפינה, מאחת ההופעות שלו ומה שהוא עשה שם עם הג'ינס הנצחיים ומגפי הבוקרים, השאירו אותי המום כנראה.

Born in the USA היכה קשות בערוצי הרדיו, במיוחד עם שיר הנושא שלו, שנימאס עלי די מהר והוא אחד השירים הפחות מועדפים עלי באלבום. יחד עם זאת, בביקור אצל הורי וידאתי תוך דיפדוף בערימת התקליטים הישנים המצומצמת מאד שלי, שהתקליט המדובר אכן נמצא באוסף, מה שמוכיח את השפעתו העמוקה. ספרינגסטין היה באמת כניסה לעולם חדש של קול צרוד, גיטרות חשמליות שרועדות בראש ומוסיקה שקצת יותר קשה לעכל לפעמים. רוק אנ רול בייבי.

נקודת הציון המשמעותית ביותר לצמא הגובר שלי לעולמו של ה"בוס" היה מרתון ברוס ספרינגסטין שהגיש קוטנר בגל"צ באחד מימי השישי באישון לילה, גם זאת כנראה בשנות ה-80. מדובר היה בשעות רבות של מלוא רוחב היריעה של יצירתו, כמו שקוטנר יודע לספק: הקלטות נדירות, סיפורים בין השירים שמאירים את מהלך חייו של הזמר והרבה פרטים שהיו בית ספר שלם לדמות הרוקיסט המופלא. לתוכנית הזאת הכנתי מלאי עצום של קלטות ואני זוכר את עצמי מתעורר, מנקר, מתעורר, מנקר, רק כדי להחליף צדדים וקלטות ולא לאבד כלום. ההקלטות האלה ליוו אותי שנים לא מעטות והיו מקור משמעותי למערכת היחסים החברית והחד צדדית שפיתחתי עם הבוס.

אבל השנים עברו, מוסיקה באה והלכה. שנות ה-90 כבר לא היו שנים מזהירות לידידנו הבוס ופרץ היצירה דעך משהו. הוא נעלם מהרדיו כזמר עכשיווי, ורק השמעות אקראיות של The River למשל, השאירו אותי תמיד עם גרון קצת חנוק על הנהר שיבש. כשהוא חזר לקצב מרשים יותר של הוצאת אלבומים בשנות ה-2000 (מסתבר בדיעבד), אני כבר הייתי ממש עסוק בחיתולים ואיזו העדפה ברורה יותר ל"דיג דיגדוג" או לשוס הגדול של ההופעות החיות של סדרת "בייבי איינשטיין".

לפני כשנה תפשו אותי בהפתעה כמה פוסטים בפיד שלי בפייסבוק. דרכם גיליתי שספרינגסטין יצא לטור הופעות באירופה, בין השאר. לבושתי, עד שהתחלתי לנסות להבין אם מדובר במשהו רציני או באיזה צל של הענק שזכרתי חלף הלך לו הטור הנ"ל ואני קצת התחלתי לשוטט ביו טיוב ולנסות להשלים את מה שהחסרתי לאורך השנים. מהר מאד הבנתי שענקים אולי מתבגרים בשנים אבל הם לא הופכים יותר קטנים. אולי להיפך.

ספריגסטין היה שם, פעיל כתמיד, אבל להצליח לתהות על קנקן יצירתו החדשה היה תמיד די קשה מפאת מחסור בזמן האזנה. מזל שאת שעות הריצה המרובות שלי אפשר למלא בהרבה מוסיקה וככה שירים חדשים שלו התערבבו עם ישנים ובעצם הרגישו טוב מאד אצלי באוזניים. זה היה לא יותר מ"שלום שלום", אבל גם זו לפעמים, בלית ברירה, מערכת יחסים.

ה"מחקר" החדש שלי הצליח גם להציג שמאז ומעולם לא הייתי מספיק יסודי עם הבוס, ולמוסיקה טובה וותיקה שלו עוד משנות ה-70, לא ממש נחשפתי. כך ניתקלתי במקרה בתומר יעקובסון, צלם מוכשר, שבין אסופת פעילויותיו, יצר פרוייקט צילום מרתק, המשחזר כל פעם בתמונה אחת, שיר מפורסם. מיצג ויזואלי קפוא של תמונה מוסיקלית מורכבת לפעמים. כך גיליתי את Lost in the Flood  המופלא, שהביצוע שלו מההופעה בלונדון בשנת 75 עדין מרטיט אוזניים כל פעם מחדש. התמונה שמלווה אותו ותהליך היצירה שלה, מתועדים בבלוג של תומר.

המחשה חזותית של Lost in the flood ע"י תומר יעקובסון

פרק ג' – הגשמה

ככה התחלתי לעבוד על חלום. זו היתה התחלה דלה, מרתון ספרינגסטין בסינמטק בסוף 2014, עם הקלטות של הופעות על מסך גדול. הקלטות, אבל כאלה שעוברות מאד חזק עם סאונד מצוין, הרבה צ'ארם ניצחי ובעיקר דם שגעש לי בגוף. בגילי הלא מופלג, אך מתקדם, הדם כבר לא מרבה לגעוש וחבל. אבל כשהוא כבר מואיל בטובו לזרום בשצף, אני תמיד ממליץ לעצמי לשים לב לעניין ואולי גם לעשות משהו. זו היתה יריית הפתיחה למילים האלה, של הפרק הקודם. ולחלום.

כשטור 2016 פרץ, הייתי קצת יותר מוכן. The River Tour 2016. נשמע טוב, נראה טוב, תמונות של אולמות מפוצצים, אמריקה. רק שכל הסיפור הזה באמת קרה רק באמריקה. עם כל הכבוד לחלומות, אמריקה נראתה קצת רחוקה בשביל הגשמות. אבל השמועות פרחו, ולוח ההופעות התחיל לקבל גם גוון אירופאי קל. הידיים התחילו לרעוד וכשהופיעו תאריכי הקיץ הנכונים לא עצר אותי שום אתר מכירת כרטיסים דובר איטלקית. קצת הגיון, קצת גוגל טרנסלייט ומייל אישור נחת בתיבה. זה לקח שנתיים אבל הדרך ניסללה. יולי, רומא, צ'ירקוֹ מאסימוֹ באיטלקית, או סירקוס מקסימוס באנגלית, סוג של בן דוד של הקולוסאום, או אפילו קיסריה אם תירצו. הופעה בצל עתיקות רומא המפוארות. עוד נחזור לאצטדיון הזה בהמשך. מצחיק איך אפשר להתעקש שנים על לסרב למחירי הכרטיסים המוצעים בארץ, אבל ברגע שהחלטת על נסיעה לחו"ל, הכרטיס הופך פתאום מרכיב מאד קטן בחבילה.

פרק ד' – אופרציה

באחד הרחובות הצרים בין פיאצה פופולו למדרגות הספרדיות ממוקמת כניסה צנועה לבניין. Hotel de Russie קוראים למלון וגם הדיילים המגוהצים שעמדו בכניסה לא ממש משכו תשומת לב. לולא הסתקרנו פתאום מההתקהלות הקטנה מחוץ לפתח המלון היינו ממשיכים הלאה כמו שעשינו בכל הימים האלה ברחובות רומא. מתוך שעשוע שאלתי את העומד לצידי למי אנחנו מחכים. בכל סיטואציה אחרת התשובה היתה בהחלט מפתיעה, אבל היות וכל סוף השבוע הארוך הזה נסב סביב העניין, העובדה שמדובר בברוס ספרינגסטין, המתארח כאן ועומד אולי לצאת לעדת המעריצים המתגודדים, היתה מובנת ביותר.

מחכים לבוס בפתח המלון

אז נישאבנו להתגודדות המשונה, שבאופן מוזר הלכה ותפחה עם חלוף הדקות. בודדים בהתחלה הפכו לכמה עשרות. כמונו, פשוט עמדו שם כמו אוסף מטומטמים, מחכים לדמות שתגיע ואולי לא, מבטנו נעוץ בפתח הכניסה, הטלפונים עומדים הכן במצב צילום. כך חלפו הדקות, מדי פעם באה והלכה דמות מהודרת יותר ופחות, רכב יוקרה כזה או אחר וספרינגסטין יקירנו, איננו.

לבסוף, אספנו את עצמנו חזרה למציאות, התנתקנו מחברינו בעלי המבטים האטומים המכלים את זמנם בהמתנה מיותרת למישהו שאולי יגיע, אבל בוודאי יחלוף בשנייה מהירה ויעלם. שוב לא יכולתי שלא לחשוב, האם זה שהיינו שם, ראינו אותו או לא, נמצאנו שם, מטרים ספורים אולי ממנו, שינה את חווית המפגש מההופעה אתמול? האם באמת חוויתי אותו כמו שחלמתי?

נחתנו לסוף שבוע ארוך ברומא. כמו כל עיר גדולה שתגיע אליה כתייר, הרחובות ימשכו אותך לשיטוט אינסופי וימצצו ממך כל טיפת כח. לא חשוב כמה תיקח את זה באיזי, כמה זמן תבלה בישיבה בבית קפה כזה או מסעדה אחרת, שעות על שעות של עמידה על הרגלים נותנות את אותותיהן, מתישות.

בימים הראשונים אין כמעט זכר לאירוע העצום שבאתי כדי להיות חלק ממנו. העתיקות, הכיכרות, הכנסיות מקיפות מכל עבר ונחשולי תיירים מתחככים בכל שכיות החמדה האלה בעיניים בורקות או אולי זגוגיות כבר מעודף פסלי שיש. רק איזכור פה, כרזה שם, פיסת עיתון. מפלצת המידע האדירה והיומיומית בולעת את כל מה שלא מספיק עכשווי או עדכני. כך נראה שזמרים ענקים כמו ברוס ספרינגסטין אינם קיימים יותר. כל כך התרגלנו שתחנות הרדיו, בין ערימות הסטטיק והבן-אל תבורי בואכה פאר טסי ואליעד, השאירו אותו הרחק מאחור למעט שיר בניחוח נוסטלגי פה ושם באיזו שעה נידחת של היום. לא עדכונים, לא מוזיקה חדשה. מקסימום שלמה ארצי אולי יזכיר הופעה שלו באיזו פינה קטנה בטור שלו, יעלה תהיות אם הוא לא באמת חוזר על עצמו כבר. האמת? זה כבר כל כך לא משנה. הבנאדם לא באמת צריך להמציא את עצמו מחדש כל רגע. מסתבר שיש מיליוני אנשים שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא. 60 אלף מהם התכנסו בסוף השבוע הזה בדיוק כאן ברומא.

שישי בבוקר, ריצת בוקר. העיתונים מדווחים. הבוס מגיע לצ'ירקו מאסימו

בשבת, השד התעורר מריבצו. זה הרגע להודות שבמופעים גדולים אני טירון גמור. לא ממש יצא. כך שלא ידעתי למה לצפות. כבר מהבוקר, הרבה תיירים שאך אתמול כנראה נראו תמימים ומתעניינים בנפלאות רומא, החלו להיראות בכל פינה ואתר כשלגופם חולצת "ברוס ספרינגסטין טור כלשהוא". מדהים כמה ורסיות אפשר לייצר לחולצה שבסופו של דבר תמיד מציגה צללית של הבוס עם כיתוב כל המקומות בהם הופיע בשנה מסוימת. העיקר שאפשר למכור מרצ'נדייזינג ב-35 יורו (ספוילר: לא קניתי). בכל מקרה, די ברור היה שההיסטוריה הספציפית של נרון הקיסר (או אחר) ומעלליו בפינה הצפון מערבית של הקולוסאום (או אתר אחר) מעניינת היום את לובשי החולצות כקליפת השום שהרגע טעמו בפסטו המקומי. הם בעצם רק מעבירים את הזמן בדרך לאיסוף הכרטיסים בצ'ירקו מאסימו. כל הדרכים מובילות לרומא ואחר הצהריים הסתמן שכל הדרכים ברומא מובילות לצ'ירקו מאסימו. שדרה רחבה מובילה אליו מהקולוסאום והוא צמוד לאתר העתיקות המפואר השוכן ליד הקולוסאום. אנשים אוהבים מופעים ליד עתיקות. קיסריה למשל.

אל מול עתיקות רומא. תפאורה יפה. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זרמנו עם העדר, מתחם האירוע היה מוצף במאות רבות של דיילי אירוע. המונים. לרגע חששתי שיהיו יותר דיילים במופע מאשר צופים. בכל מקרה, להם כבר היתה חולצה משלהם. אדומה. Steward. The River Tour 2016. אבל בגלל שזה כנראה רק חלק מהתלבושת שלהם לעבודה, הם לא קיבלו צללית של הבוס. שלפנו את הכרטיסים בקופה בין שלל הספסרים שמנסים בלי הרף לדחוף לך כרטיס במחיר רצפה. נותר רק להיכנס לאיצטדיון ואחרי קפה קטן ועוד טירמיסו, גם זה מגיע.

זה הזמן להסביר על הצ'ירקו מאסימו. קראתי יותר מפעם אחת שזה המקום "המושלם" להופעות, האיצטדיון המדהים ביותר באיטליה. ובכן, אני אהיה חייב לחלוק כאן על העניין הזה.

תראו, החוויה של לחלוק כמה שעות של מופע רוק מהמם בתוך מאסה של 60 אלף איש היא מופלאה. אוקיינוס של ראשים, ידיים מתנופפות לכל הכיוונים, מקיר לקיר, עד האופק. שרים יחד, מתנועעים. זה מדהים. אבל ראבאק, תרשו לי להיות רגע קנטרני. מדובר במופע עמידה. כדי למקם את עצמכם בצורה טובה נדרשת השקעה של שעות הגעה מראש. יום למחרת ההופעה הגדיר אחד העיתונים את ספרינגסטין כגלדיאטור רוק. ובכן, הגלדיאטורים האמיתיים במופע הם הקהל, הנאבק למקם את עצמו בצורה טובה לזמן ההופעה. הצ'ירקו בנוי ממשטח עצום ומישורי ומשני צידיו משטחים משופעים. דשא? מה פתאום. אבנים ועפר. התייצבנו כמעט ארבע שעות מראש. המקום כל כך עצום שבהתחלה נראה לך שאתה מהראשונים. לרגע הבמה נראית קרובה, אבל ככל שמתחילים מופעי החימום אתה מבין שזה בכלל לא כך. יהיה לא פשוט לראות את הזיעה של הבוס מקרוב. רומא עיר חמה, השקיעה מאוחרת והשמש קופחת בזמן ההמתנה. אתה ניזרק על העפר, על פיסת הבד שהבאת לשבת עליה. למתמקמים בחלק המישורי מומלץ להיות די גבוהים. אם לא, תאלצו להסתפק בצפייה בראשי אנשים במקום בבמה או לבלות זמן ניכר על קצות האצבעות. למתמקמים בחלקים המשופעים מובטחת זווית צפייה נוחה אל הבמה, אבל מתי ניסיתם בפעם האחרונה לעמוד בשיפוע מעל ארבע שעות ברציפות? לא פשוט.

אבל, כשהקסם מתחיל, כל זה נשכח. המסכים נידלקים עם הכתובת "Pete’s Big HDTV". פיט יודע את העבודה והוא חולש על כמה מצלמות מדהימות, כך שכשהנגנים עולים, הכתובת מוחלפת במהרה בתמונה חדה עד מאד של הנפשות הפועלות ובמיוחד ספרינגסטין. האיכות הכל כך גבוהה של המסכים מפצה על הגודל העצום של המקום, מגדילה את הדמויות הקטנות שמתרוצצות על הבמה ומעבירה בבהירות כל ניואנס ותו פנים. כל חיוך. החיוך שקונה את כולם ולא מפסיק לפלרטט עם הקהל. זה באמת לראות אותו מאד מקרוב, אבל עדין, דרך מסך. אני לא באמת מצליח להשתחרר כל ההופעה מהתחושה, האם אני באמת פה "רואה אותו" פנים אל פנים, או אולי אני עדין בסינמטק תל אביב בעוד ורסיה של מרתון ברוס ספרינגסטין המשודר מתוך הקלטות.

אהוב, מבסוט, מחייך. הבוס ברומא. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין.

ספרינגסטין מתורגל במשפטים בסיסיים באיטלקית. פותח ב- “Por Roma” וזה נשמע קצת בנאלי, לא פחות מ"שלום תל אביב". כשהצלילים הראשונים מתחילים, כל ההצגות זזות הצידה. המוסיקה מדברת, וכמה שהיא מדברת אצלו. מהרגע הראשון. זה מופע שנבנה בצורה מחושבת, מתרומם כל הזמן עוד מדרגה, מבשל את הקהל בהמשכים ויש לו כמעט ארבע שעות נון סטופ להתבשל בהן עד תום. דווקא הסיפורים הקטנים של ספרינגסטין לפני שירים, אלה שתמיד שומעים בהקלטות של הופעות, אינם. בהופעה זו מוסיקה נטו, אם כי לי הם חסרים. הגדולה של היוצר הזה היא ביכולת שלו לספר את הסיפורים האמריקאיים האנושיים הקטנים, בשירים ובמילים. מחיי אנשי הצווארון הכחול של אמריקה. אבל בדיבורים האישיים שלו הוא נוגע גם בחיים שלו ממש ושם נוצר עוד איזה קסם, עוד אמירה.

כדאי להקשיב להקדמה לפני השיר. לזה התכוונתי. אלה הסיפורים שיש שיגידו שהם חופרים, אבל אני, מה יש לומר, מת עליהם. חבל שלא היו בהופעה

אני מתלבט כל ההופעה מה מדבר אלי יותר. הרוק הסוחף כשההרכב כולו מתפוצץ בנגינה וירטואוזית והגיטרות קורעות את האוזניים בסאונד המעולה אבל האגרסיבי, או הבלדות השקטות כשמה שנותן בהן את הטון זו בעיקר הצרידות המשובחת של הבוס ונגינה עדינה של גיטרה פה סקסופון או קלידים שם ולפעמים המפוחית הוותיקה. הרומנטיקן שהיה בי פעם בוחר לבסוף בבלדות. אלה הרגעים שהקהל חסר המנוחה משתתק, אפשר להקשיב בשקט למוסיקה, למילים, לקול שקשה לי להתעייף ממנו. עשרות אלפי טלפונים מאירים את אוקיינוס הראשים, כתחליף לנרות/מציתים של פעם. מבחינתי אלה ההיילייטס של ההופעה.

אחר כך חוזרת המסיבה. רוקנרול בתפקוד מלא. האיטלקייה שמאחורינו חוזרת לצווח את המילים של כל השירים. סחתיין על השליטה בחומר, אבל הקול הצפצפני שלה משתלב די גרוע עם מוסיקת העל שמגיעה מהבמה. ככלל, הייתי מחוקק משהו שיגביל את השתתפות הקהל לרגעים בהם האמן באמת מזמין את זה. יש לא מעט כאלה. הצורך הזה של כל גרופי להפגין בקולי קולות את בקיאותו לא תמיד מוסיף ואפילו מחרב קצת לשכניו.

על ריקודים סוערים גם קשה לדבר. בצ'ירקו מאסימו הצפיפות היא מובנית. חלק מההופעה אני ממש צמוד לצופה שלפני, בקושי יכול להרים ידיים למחיאות כפים בלי ללטף אותו באיזו כאפה מזדמנת. אחר כך ניפתח לי חלון קצת הצידה ועדין, להתחיל להזיז את עצמך בלי להפיל מישהו זה די מאתגר. לא סתם החלק הפעיל ביותר בקהל הוא הידיים. הבוס אומר לנפנף ביד אחת וכולם מנפנפים, להרים ולהוריד שתי ידיים והופ, כולם מצייתים. אני תוהה אם הוא עדין נהנה מזה, כי אני, באופן אישי, קצת מיציתי בחיי את שלב ההפעלות. תן לרקוד, לשמוע מוסיקה טובה ואפילו לצרוח קצת, אבל עזוב אותי מהטקסיות העדרית הזאת שנראה שהאיטלקים משתפים איתה פעולה בהנאה רבה (טוב נו, גם אני מדי פעם).

אז מה בשורה התחתונה? – שואו אדיר, אחד במינו, מופע ענק שקשה לי לדמיין דומים לו בסדרי גודל כאלה. אולי  לא הכל מושלם, אבל ככל שהימים עוברים מאותו ערב, אני מרגיש כמה השאיר אצלי משקעים, רגשות וטעם של עוד. לפעמים נראה שהשואו משתלט קצת על המוסיקה בהופעה, אלה "מנהגים" שהתפתחו בהופעות של הבוס, מסורת הנשמרת כבר באדיקות אבל גדלה קצת יותר מדי – ה"הפעלות" שכבר הזכרתי, הטיול בין הצופים להחלקות ידיים, סלפי מזדמן, הכרעה בתחרות השלט המוצלח, המזכה את בעליו בהשמעה של השיר הרשום עליו והשיא כמובן, קרנבל "Dancing in the dark" במהלכו נבחרים המאושרים העולים לרקוד על הבמה. פעם זו היתה פשוט נערה חיננית שלכמה רגעים זכתה במפתח אל לב הבוס ובחיוכו המושלם, היום זו תהלוכה שלמה של ילדים, גבר וכמובן אישה שאולי בדיוק חגגה 60 היום. לרגעים זה נראה מוגזם. הייתי מסתפק במוסיקה הבסיסית ובצ'ארם האינסופי. בשבילי זה די והותר. אבל, גם עם כל זה, עדין זה מרגיש אמיתי, כן, ומעורר התרגשות בכל צפייה, כי תמיד יש את הסיפור הקטן של הצופים, האהבה שלהם לאיש הזה, שמתפרצת לחיבוק חם וספונטני, מכל הלב. והוא עומד שם, גבר לא צעיר, עם קמטים מחייכים בעיניים, מקבל ומחזיר.

ים הלבבות ברומא. Everybody's got a hungry heart. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זו לא הופעה לכל אחד. זה מופע הארד קור לחובבי ספרינגסטין. מדובר בארבע שעות ארוכות, שלפחות בטור הזה מתמקדות בחומר מעולה, שלא מעט ממנו הרבה פחות לעיס מ-"Born in the USA" (המאוס, אבל אולי ה"להיט" הגדול ביותר). לא סתם זה ה-River Tour. האלבום שם מקבל את מלוא הפוקוס ועוד מוסיקה מהשנים הראשונות כששירים של 14 דקות היו מצרך הרבה פחות נדיר ומפתיע. מן הסתם תקבלו מקבץ מכובד של שירים פופולריים, אבל החלק היפה בטור הזה הוא דווקא בשירים הקטנים, חלקם ישנים, טיפה יותר נשכחים, אחרים חדשים יותר, המקבלים עטיפות שונות, מרגשות או מרשרשות. מעל הכל, ספרינגסטין הניצחי כמעט, שבכוח האישיות הבימתית שלו ממגנט מדי כמה ימים עשרות אלפי מעריצים, שלא מתעייפים ממנו לרגע. מי שבאמת אוהב את ספרינגסטין לא צריך הרבה יותר מלהקשיב. לא משנה לאיזה שיר.

סוף דבר. לא באמת

האם החשבון ניסגר? אני לא בטוח. את החלום הזה סגרתי, אבל עמוק בפנים לא אתנגד לשחזר את ההרפתקה. ככל שהימים עוברים והפוסט מסרב להיחתם, החוויה מקבלת ממדים נוספים. אני מוצא את עצמי חוזר לקטעי וידאו מרומא, באדיבות טלפונים סלולריים של צופים שהיו שם כמוני. אני מסתכל גם על קטעי הופעות אחרים, אבל בעיניים אחרות, של מי שהיה שם. אני רואה את הלבבות מרומא, את ים הטלפונים המאירים בידיים, בליווי ל-Independence Day, את הפנים הלא צעירות של ברוס במסך הגדול. תמיד בצילומי הקהל יש את הבחורות עם העיניים המאוהבות, שני מטר מהבמה, נישאות על כתפיים בלתי נראות. מי הם הגברים האלה, החסונים, המקריבים את עצמם במטלה הקשה הזאת? לקחת את אהובתם, לוותר על עצמם, לשאת אותה קרוב יותר דווקא לרוקר המוערץ עליה. אני מסתכל וניזכר, ניזכר ומסתכל. הפנים של הבוס, על כל הבעותיהן ממלאות אותי באמת בחום גדול בפנים. והנה, אני כבר מזהה אצלי געגוע. אני לא גרופי טיפוסי נלהב, לפחות לא חשבתי על עצמי ככה, עד עכשיו אולי. אבל משהו באיש הגדול הזה בן ה-66 מהלך עלי קסם, ממלא אותי בהרבה שמחה. זו לא הפראות הצעירה, הבועטת, בעלת אנרגיות מטורפות שתראו בהקלטות משנות ה-80. הוא עדין עומד בכיף על במה כארבע שעות, אבל זה אדם אחר, שטורף פחות את הבמה. במקום רק ווסט שמבליט את השרירים הוא לובש חולצה קצרה מתחת לווסט. במקום סקס אפיל ממזרי, הוא מחייך בחום. יש לו אפילו קול קצת אחר, אבל הוא מסתכל לאחור בסיפוק, מתרפק על אהבת הקהל ויותר מכל נהנה ממה שהוא עושה. נראה שגם רוצה להמשיך בזה. זה בדיוק כמו שהוא אומר באחת ההופעות בשנת 2013: "אני עושה את זה כבר 50 שנה, אבל מרגיש שהרגע התחלתי. יש בי עוד 50 נוספות…."

יום המחרת. העתונים מהללים. גלדיאטור הרוק!

הטור במספרים

יחסי ציבור לא חסר לו אבל בכל זאת דאגו לספר לנו ש-The River Tour נבחר כטור השנה ע"י שני אתרים ממש חשובים שמעולם לא שמעתי עליהם (אבל אני לא דוגמא). ובכל זאת, לא צריך הודעת יח"צ כדי להבין שמדובר באמת במשהו עצום. עם 75 הופעות בפחות משנה, בארה"ב ואירופה. למיטב ידיעתי אף אחת לא בוטלה ותאמינו לי שהדאגה לבריאותו של ספרינגסטין מאד הטרידה אותי.

כמעט 2 מיליון כרטיסים, 170 מיליון דולר (בחצי הראשון של 2016), 25 איצטדיונים ו-15 ארצות. רק באירלנד הצטופפו 160,000 איש בשתי הופעות ובונו שר איתו. הגארדיאן הבריטי קבע, אחרי הופעה במנצ'סטר: If this isn’t magic, then nothing else is. לא אתווכח. בפריז העיפה הלהקה את החשמל ובמשך 20 דקות נאלץ הבוס לחלק חתימות עד לחזרת המתח.

50,000 איש יראו אותו מסיים את החלק האירופי, בציריך שוויץ.

וכמו שהוא נוהג לומר מדי פעם, בסוף הופעות: Until we meet again

מצטופפים ברומא

 

 

 

 

איחו דה לה לונה (הבן של הירח)

על ריצה, משברים וריצה בסנדלים

לאנשים עם פתיל קצר יש צורך כל הזמן לעבור הלאה. לדבר הבא. כך היה אצלי תמיד. וכמה שאני לא נאחז במשהו, אוהב אותו, לומד אותו, חי אותו, הצורך לנדוד מכלה אצלי את התשוקה אליו ולוקח אותי הלאה. ממאיס אותו טרם עזיבה, גורם לי לא לרצות אותו יותר. בדואי של תחביבים.

משבר הריצה היכה בי מהר מהצפוי. אחרי שנה ראשונה רגילה באה שנה של ריצות אולטרה. אחת מהן שברה אותי. מנטלית אולי. כך שלא מצאתי בזה יותר עניין עמוק. היכולת והרצון לקום עם הציפורים נעלמו, ההשכמה לריצות הפכה מאבק, השאיפה לקבוע יעד חדש כבר לא התקיימה. אין פה שום יעדים מלאי תשוקה שימשכו אותי אל שבילים קסומים. רק מקבץ אירועי ריצה בדרכי עפר מאובקות ומשמימות.

שלא יובן לא נכון. הריצה עושה לי המון טוב. עדין. האנרגיות של ריצת הבוקר לוקחות אותי עמוק אל תוך כל יום. התחושות של אחרי…..לא צריך להסביר לכם. נפלא. ועדין, משהו נכשל בתרגום של כל זה לצורך לצאת החוצה ולרוץ. אז קובע עם חברים, מה שמכריח אותי לכבד את הקביעות ולא להבריז מהן כמו שאני מבריז לעצמי. אני אפילו רשום לאירוע ריצה רב קילומטרים אי שם בשלהי הקיץ. משהו שבטח לא אגיע אליו, אבל לפחות מאלץ אותי לתת נפח קילומטראז' כלשהו. בסוף הרי הקיץ יגמר, והחורף יגיע ועימו ריצות המדבר. האירוע המקומי היחיד שאולי באמת שווה להגיע אליו. אז צריך קצת נפח ברגלים.

ענף פנאי בנוי על הרבה מאד טרנדים שיווקיים המוזרמים כדי לעורר באוהביו כל פעם את התשוקה מחדש. לצרכנות כמובן, אבל גם לענף עצמו. משנים פה קצת, מוסיפים עוד שם. פריט ציוד כזה או פריט ציוד אחר. לרוב, לא מדובר על מהפכות אלא התלהבות חולפת. ועדין, לרוב זה גם עובד ליצרנים. משהו בגנום האנושי כנראה.

אני עוד זוכר איך בעולם האופניים היו אלה אופני הסינגל-ספיד שחזרו בסערה. אופניים ללא שיכוך וללא הילוכים. לכאורה ההפך הגמור של הקידמה אבל בכל זאת זה תפש. נישה אמנם, אבל נישה חזקה עם קהל מאמינים גדול ואדוק שישבע לכם שזה הכי כיף שיש. בריצה היה לנו את "נולדנו לרוץ" והמינימליזם. התלהבות גדולה שגררה את יצרניות הנעלים חזק פנימה, אבל גם התפוגגות של כמה שנים אחרי, שמתבטאת בצניחה בכמות הדגמים הזמינים לחובבי הז'אנר.

גם את זה ניסיתי. בדקתי דגמים מדגמים שונים, מינימליסטיים יותר ומינימליסטיים פחות. לא עניין אותי הוויכוח אם זה טוב יותר או פחות, בריא יותר, נכון יותר. רציתי לחוות את החוויה. והיא היתה לי יותר טובה. לא משהו "משנה חיים", אבל בוודאות הרבה יותר נעים לרוץ ככה.

מגמת המינימליזם מאופיינת במגוון "עזרים" לריצה. מצד אחד ריצה יחפה, ללא נעליים בכלל. Barefoot. מצד שני, נעליים, רזות סוליה ובעלות דרופ נמוך. במגוון פרמטרים רחב. מסוליות דקיקות ועד עבות, מדרופ 0 ועד דרופים המזכירים כמעט נעלי ריצה שמרניות יותר. באמצע היו הסנדלים. מאז פרסום הספר שיצר את המגמה צצו להם מבחר יצרנים קטנים, ביתיים כמעט, שהחלו בייצור סנדלים מינימליסטיים. הדבר הכי קרוב להוראצ'אס האינדיאניים שמוזכרים כה רבות בספר "נולדנו לרוץ". המבנה הקלאסי של הוראצ'אס אינדיאניים כולל רצועה העוברת בין אצבעות כף הרגל הגדולות, כמו בכפכפים, ומנגנון שריכה כלשהו. ככל שהמבנה קרוב יותר לאינדיאני אותנטי, השריכה תכלול חוטים ותהיה יותר מורכבת.

לרוב, דגמי הסנדלים המסחריים בתחום אינם מוצגים כמיועדים לריצה דווקא. מן הסתם כדי להגיע לקהל גדול יותר מזה המתעניין בסנדלי ריצה מינימליסטיים (אין הרבה כאלה). פשוט סנדלים, מתאימים לכל פעילות, במיוחד בקיץ. סנדלי הליכה ושטח לכל דבר אבל בטח לא רק לריצה. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מיציתי שנים על שנים של סנדלי שורש. אחלה דבר, עמיד מאד ומתאים לכל יישום. לרוץ איתם קצת קשה כי הסוליה מאד קשיחה. ברגע שתנסו סנדלים עם סוליה גמישה לא תבינו איך לא ניסיתם את זה קודם.

שני גורמים הרחיקו אותי לרוב ממגוון הסנדלים בשוק. לא בא לי להתעסק חמש דקות בכל פעם מחדש כדי לנעול סנדלים (ראה להלן שריכה מורכבת) ולא מתאים לי רצועות העוברות בין אצבעות הרגלים. זה מפריע. בנוסף, היות ומדובר במוצר בוטיקי, המיוצר לרוב בעבודת יד, בכמויות קטנות, המחיר אינו נמוך ויכול להגיע לכ-70$ ומעלה (לפני עלות שילוח לארץ).

התרככתי כשגיליתי שיצרן קטן בשם Unshoes Usa הוציא דגם ללא רצועת אצבעות והוא גם עושה פעם בשנה מבצע נחמד ב-Thanksgiving שמביא את מחיר הסנדלים עם המשלוח למשהו סביר. אז קניתי. אפילו ניסיתי לרוץ עם זה. המוצר נחמד, גילה סימני אי בשלות, שגרמו לו להתפרק מהר פעם ראשונה. קיבלתי זוג חדש ומשופר (אחריות אמריקאית עם כבוד). עדין, נחמד. לא יותר.

והנה, יום בהיר אחד, נקש על מכשיר הסלולרי שלי בחור נחמד בשם ערן עמיחי. מסתבר שהוא החל ביבוא של סנדלים בשם Luna Sandals ישירות לארצנו הקדושה יחד עם שותפו, מייק. בתחילה בצורה קצת נועזת ולא רשמית, פשוט הזמין כמויות סיטונאיות מהחברה, אולם בהמשך החל בתהליך של יבואן רישמי. ערן מספר שהתאהב בקונספט של לרוץ עם סנדלים כתחליף לנעליים. אולי כל הסיפור של חופשי, טבעי, אמיתי וכו' ואולי פשוט כי זה הכי כיף. לונה התלבשו לו טוב ומכאן הוא רק רצה להציג את הקונספט כאן בארץ. עכשיו תבינו, Luna זה לא סתם מותג. לונה הוקם ע"י טד היחף והמשוגע, אחד מגיבורי הספר המהולל "נולדנו לרוץ" ולא סתם עוד אחד שקרא אותו. אז נכון, יש ללונה דגמים לייעודים שונים, אבל השורשים של המוצר הם בעולם הריצה וזה נהדר. סנדלי לונה בהחלט נולדו לרוץ.

כשפוגשים את ערן, זה נראה ממש כמו דגם של הטאראומרה (השבט האינדיאני מ"נולדנו לרוץ"). בגרסה המקומית. קיבוצניק צנוע, שחום, שרירי, קאז'ואל וכמובן נועל סנדלי Luna. בשעות ה"אין פנאי" שלו הוא מורה, ממציא וכמובן מאמן ריצה. כל העסק נמצא אצלו על תקן של תחביב, בלי מחשבות על חנויות ועל אופרציות. הסנדלים נמכרים מתוך תא מטען של מכוניתו המאובקת וכשאתה מתחיל לדבר איתו על שיווק, פרסום וקהלים….המבט שלו קצת הולך לאיבוד. ככה זה כשזה בא מאהבה. אז קיבלתי ממנו זוג לבדוק איך זה מרגיש והנה אני כאן, עושה את צעדי הראשונים. אני רץ עם דגם ה-Venado, בעל סוליה של 7 מ"מ. לטעמי, בעולם המנימליסטי, זה לא מעט ועדין, הדגם המומלץ ע"י ערן לשבילי שטח מכל הסוגים, הוא ה-Mono, בעל סוליה עבה יותר של 11 מ"מ. אלה שני הדגמים הנפוצים, אולם יש עוד כמה דגמים נוספים שמגיעים לכאן.

מה בקופסה?

הלונה מגיעים בקופסת קרטון דקה ומסוגננת. הכיתוב בול: "רוץ כמו בן אדם". כלומר, טבעי, כמו שנולדת. הכי קרוב ליחף. מסר טוב. באריזה זוג סנדלים מוכנים לנעילה מיידית ורצועת חיזוק נוספת, עליה נדבר בהמשך. בניגוד להוראצ'אס אחרים בעלי חוטים ושריכה מורכבת, ללונה מערכת רצועות פשוטה המאפשרת נעילה מיידית של הסנדלים עם הידוק בנקודה אחת בלבד, עם אבזם פלסטיק קטן, בצורה מאד קלה ומהירה.

הסוליה היא מתוצרת Vibram המהוללת. סוליה בעלת חלק אחד (לא הדבקה של שכבות כמו במקרים אחרים שראיתי). כמעט חלקה. הסוליה מגלה רכות נעימה והיא גמישה מאד, כצפוי מסנדל מינימליסטי. הרצועות עוברות בתוך הסוליה מאחור, בשתי נקודות ומלפנים בנקודה אחת באמצעות "פקק" עגול.

החשש שלי היה, כאמור, מהרצועה בין אצבעות הרגלים, קונספט שאני פחות מתחבר אליו. דווקא בהליכה, לאנשים כמוני, שאינם מורגלים, הרצועה דורשת הסתגלות מסוימת. הסוליה גמישה ונעימה וההליכה העירונית פנטסטית, אבל הרצועה מורגשת ולוקח קצת זמן כדי למצוא את ההידוק הנכון שיאפשר נוחות מקסימלית בהליכה ללא הפרעה באצבעות.

אז איך רצים עם סנדלים?

נתחיל ממה עשיתי עד כה. הלכתי עם הסנדלים בצורה יומיומית שבועות, כולל טיולי שטח, בגולן הבזלתי והקשוח למשל. רצתי עשרות קילומטרים על כבישים וכמובן שבילי שטח מכל הסוגים.

נושא הריצה המינימליסטית הוא טיפה רגיש בפן הבריאותי. הנהייה לריצה הטבעית, דהיינו קרובה כמה שאפשר לריצה יחפה, הולידה פציעות שהתרחשו עקב מעבר מהיר מדי לנעלים מינימליסטיות, או במקרה שלנו, ריצה עם סנדלים. הריצה היחפה מאלצת את הגוף לרוץ בצורה שונה, להפעיל שרירים שלא עבדו בריצה עם נעלים סטנדרטיות ולכן מעבר מהיר ולא הדרגתי גרם לפציעות שונות. לכן, מילת המפתח בהתחלת ריצה עם סנדלים היא ההדרגתיות. ראשית, ללכת איתם הרבה, לרוץ ריצות קצרות מאד ורק אז להעלות לאט לאט את הנפח. העובי הדק של הסוליות והרכות היחסית, יאלצו את מנח הרגל לצורת ריצה רכה יותר, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל, כדי להימנע מכאב המפגש עם אבנים. זה יקרה מעצמו במשך הזמן.

במקרה שלי, אני חייב לציין, כי מאז ומעולם נתתי לגוף להכתיב לי את המינונים. התנסיתי בריצה עם נעלים מינימליסטיות ולכן, התחלתי להכניס את הסנדלים ישר לריצות אמצע השבוע שלי, הנעות כרגע סביב שעה פחות או יותר, כ-10 ק"מ, אבל עדין לסירוגין עם נעלים. מפרט המשטחים כולל כאמור כבישים וכמובן דרכי עפר יחד עם סינגלים, כרגע בעיקר בבן שמן, ברמות טכניות שונות.

התחושה של הלונה בריצה היא לא פחות ממדהימה. אני לא אדבר על סירחון רגלים (שאיננו כמובן), פחות גרבים לכבס, שטיפה פשוטה….זה האובווייאס. גם אם בהליכה יש אולי בהתחלה תחושות קצת משונות, של הרצועה בין האצבעות, הן די נעלמות בריצה. אחיזת הרגל מעולה, אחרי מטרים מעטים מרגישים מיד מה רמת ההידוק הנדרשת לריצה ועוצרים לתקן, אבל האבזם שומר על ההידוק ללא צורך לחזור על הפעולה באמצע הריצה. הרגל יציבה מאד בחלקים טכניים וגם אחיזת הקרקע טובה מאד אפילו בדרדרת הקיץ, על אף המבנה היחסית חלק של הסוליה. כן, רצים קצת יותר לאט, צעדים קטנים, אבל מי ממהר לאנשהו? בטח לא אני. נוח, נעים, כיף גדול. מי שמרגיש צורך באחיזה חזקה יותר באזור הקרסול יכול להשתמש ברצועה הנילווית המצורפת לאריזה ללא תוספת תשלום ומאפשרת הידוק נוסף בשתי נקודות.

באופן מפתיע, לא מורגש חוסר משמעותי בעובי סוליה. בסינגלים באמת אין שום בעיה. סלעים יותר גדולים ואפשרות לברור בדיוק את הצעדים. דווקא בדרכי כורכר רצופות אבנים קטנות, לכאורה קצת יותר קשה לברוח מאבנים הננעצות בכף הרגל, אבל גם כאן, העובי מספק. מדי פעם חוטפים אבן כזו או אחרת במקום רצוי פחות, אבל זה באמת שולי. צריך לזכור שעדין מדובר בסוליה יחסית דקה ולתחושת הקרקע הפנטסטית יש מחיר כלשהו בלהרגיש אבנים גם כשזה לא מתאים. הרגלים מסתגלות מהר לרכות הנידרשת בצעד והגוף מפעיל שיכוך עצמי במקומות בהן הסוליה אינה מספיקה. ולרוב, היא בהחלט מספיקה, אם כי תמיד צריך לזכור שהתחושה הזאת תהיה אישית. הסוליה מספקת שילוב מעולה של עובי ורכות. כבר אחרי שתי ריצות, הסוליה מתחילה לקבל את צורת כף הרגל. זה מספק לכף הרגל מקום יציב להתמקם בו. בסנדלי ה-Unshoes למשל, זה ממש לא קורה. הסוליה קשיחה ומוצקה ואינה משתנה בכלל. יתרון אדיר ללונה וסוליית ה-Vibram שלהם. אחד הדברים שעולים מאנשים לגבי הסנדלים וריצה בשטח, הוא החשש מחוסר ההגנה ההיקפית לכף הרגל, שיש בדרך כלל בנעל. כשחושבים על זה, מדובר בדאגה מאד טבעית. הנעל עוטפת את כל כף הרגל בבד ובהחלט משמשת שכבת מגן. כל זה חסר בסנדל. יחד עם זאת, תנועת הרגל בריצה איננה כוללת חבטות של כף הרגל בסלעים. בנוסף, המודעות עולה ועימה הזהירות והם מוטמעים בתהליך הריצה בצורה מובנית שאינה דורשת כמעט מחשבה. נא להרים את הרגל קצת יותר גבוה במפגש עם סלעים. זה לא אומר שזה לא  יקרה לכם ברגע של עייפות, או היסח הדעת. יכול לקרות וזה יכאב, כמו נעיצה של אבן חדה במיוחד בכף הרגל. ככל שהניסיון עולה וגם הזמן על הרגלים עם סנדלים, כך לומדים טוב יותר לשלוט בסכנות. מדי פעם תצטרכו לעצור שנייה ולהוציא אבן קטנטונת החודרת אל בין הסוליה וכף הרגל. באופן מפתיע זה קורה מעט ועם אבנים קטנות בלבד. התופעות האלה יהיו תמיד בשוליים וסך החוויה המתקבלת מריצה חופשית עם סנדלים היא בהחלט מצוינת ומומלצת. אם יש לכם חששות, תמיד יש את ה"מונו" עם 11 מ"מ עובי סוליה. זה טרייד אוף בין תחושת קרקע מעולה עם סוליה דקה יותר לבין הגנה טובה יותר בסוליה העבה. בכביש אין בכלל מה לדבר. הרגשה חלקה, טבעית, אין שום בעיה לסוליה הדקה כי במונחי כאב האספלט ממש חלק לגמרי.

בשורה התחתונה, זו פעם ראשונה שסנדלים מינימליים אמיתיים מגיעים עם יבואן ארצה. נכון, יש את Vivobarefoot  המצויינים המשווקים בארץ ליין של הנעלה מינימלית עם חנות בתל אביב. במגוון שלהם תמצאו גם סנדלים, אבל נראה שמדובר במוצר פחות נפוץ או ממוקד ריצה. מבין מותגי הסנדלים המינימליים השוטפים את ארה"ב ומיועדים לשטח וגם ריצה, רק לונה כרגע מבצעים עלייה אמיתית באמצעות ערן עמיחי ומייק. הם גם הצליחו לתמחר אותם במחיר הוגן ביותר, נמוך אפילו ממחירם בארה"ב. בקרוב, במירוץ השליחים תנ"ך תש"ח המתקיים בספטמבר, הם יעמידו קבוצה על טהרת סנדלי לונה, שתשתתף במירוץ ותייצג את המותג.

מה עוד? לטעמי סנדלים כאלה עולים או נופלים על הסוליה. במקרה הנוכחי מדובר בסוליה מפתיעה של ויברם. פשוטה, חלקה כמעט, אבל בעלת שילוב באמת מעולה של תכונות הגנה, רכות ויכולת להתעצב לפי מבנה כף הרגל. ברצועות כולם מגיעים בסופו של דבר לפתרונות דומים, אבל גם כאן נציין שההבדל בין השריכה הקלאסית עם רצועה בין האצבעות לבין דגמי סנדלים שונים ללא רצועה כזאת הוא מעניין. כנראה שלא סתם האינדיאנים בחרו בצורה מסורתית במבנה הזה. יש כאן מינימום רצועות ומקסימום אחיזת רגל. בדגמים ללא "רצועה בין האצבעות" לא מצליחים לספק את אותה אחיזה או נוחות ריצה ושם יש גם הרבה יותר רצועות. אחרי שמתרגלים ללונה, הסנדל מרגיש ממש המשך טבעי של כף הרגל.

אז, האם זה מחזיר את ההתלהבות שנעלמה קצת מהריצה? בהחלט משהו לעבוד איתו ולהגביר את החשק בחיפוש פיתרון למשבר. בינתיים זה עובד לי מצוין. בסוף שנות ה-80 ליווה אותי באחד הקייצים המתקתקים של תחילת גיל העשרים, דיסק שהתנגן לו נון סטופ. להקה ספרדית עלומה בשם Mecano עם סולנית בעלת קול פעמוני. הלהיט הגדול שלהם היה Hijo De La Luna, הבן של הירח. מאז, איזכור השיר מעיף אותי במכה אל זיכרונות מתוקים של פעם, בניחוח רטרו. הנה, הקשיבו לזה בעצמכם.

הריצה עם סנדלי לונה מאד דומה לתחושה הזאת. זיכרון של ריצה פשוטה, מתוקה, ללא מחויבות או צרכים מסובכים. כמעט חזרה לילדות. כמו הנאה מממתק.

.

לפרטים: ערן עמיחי 0544912798

סנדלי לונה: http://lunasandals.com

כרוניקה של זמן ידוע הכי מהיר

יורק על האפלאצ'ים – היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

תמונות שבילים יפיפיות הפציעו יום בהיר אחד, לא מכבר, בדף הפייסבוק של סקוט יורק. על החתום היה הצלם, לואיס אסקובר, שם שמתחבר למסע המופלא של כריסטופר מקדוגל, יורק וחברים אל מעמקי הקניונים המקסיקניים בספר "נולדנו לרוץ". אסקובר חתום גם שם על כמה תמונות מופלאות המתעדות את המסע והמירוץ בלב שבט הטראומרה המקסיקני.

זה לא מחזה יוצא דופן לראות את תמונות הטבע האינסופי בהן יורק רץ לא מעט. הוא מקפיד לפרסם אותן בדף שלו, לתפארת הספונסורים המלווים אותו. הוא אמנם פרש מריצה תחרותית, אבל הפך למותג מצליח והוא עסוק עד מעל הראש כנראה בענייני ריצה שונים וחיבורם לעסקי האוכל הטבעוני שלו בעקבות סיפרו Eat & Run.

הופעתו של אסקובר כצלם היתה צריכה להדליק לי סוג של נורה. אלא שהנורה נידלקה רק בעקבות פוסט אחר, של כריסטופר מקדוגל, ששמח לדווח שה"ג'רקר", שמחזיק בתארים ושיאים מפה ועד לספרתטלון, יצא שוב להסתער על שיא חדש, גם כשימי המירוצים שלו, אבל לא התהילה, כבר הרחק מאחוריו. מסתבר שיורק נמצא כעת במסע מופלא שמטרתו כיבוש שביל האפלאצ'ים, אחד ממסלולי ההליכה הידועים של אמריקה.

זה לא סתם שביל. מדובר ב-2180 מייל של שביל, ה"מקביל", אם תרצו, במידה מסויימת, לשביל ישראל (בקונספט, כן? לא במרחק). מדובר באחד משבילי ההליכה המסומנים הארוכים בעולם. חוצה את אמריקה מצפון לדרום, ממדינת מיין ועד ג'ורג'יה. כמה עובדות על השביל הזה:

• השביל עובר ב-14 ממדינות ארה"ב
• יש יותר מ-250 מקלטים פזורים עליו עבור המטיילים
• מדי שנה 1800-2000 איש (מטיילים) מנסים לבצע את המסלול בצורה רציפה
• 25% מהמנסים להשלים את השביל ברצף גם מצליחים. זה לוקח בערך 6 חודשים.
• סך הטיפוס במעבר על השביל מקביל לטיפוס על האברסט כ-16 פעמים.

בריצה זה כבר סיפור אחר לגמרי. יורק מבצע את המסלול מדרום לצפון, בכיוון הפופולרי, ג'ורג'יה למיין, כשהזמן המוכר כשיא עומד על לא פחות מ-46 ימים ועוד קצת. יורק עשה לי תמיד רושם של אדם די צנוע והפרוייקט הזה, כך נראה, אכן הפציע במידה רבה של צניעות, בלי הו-הא מקדים וארוך. סתם אוסף של תמונות אווירה סופר יפות, אחת או יותר מדי יום, מלב המסלול. יורק חוצה את הדרך במקטעים, נמצא על השביל משהו כמו 15 שעות מדי יום (כרגע עברו רק שישה ימים). זה הרבה מאד קילומטרים לחצות, בתוואי לא קל. סינגל אפי (Epic) לכל הדיעות שכנראה ממלא את הריאות בהרבה נוף יפה, כפיצוי אולי, למאמץ האדיר הנדרש כדי להשלים אותו.

אף אחד לא באמת הזניק אותו. בקו הסיום לא יחכה לו שער מרשים וקו סיום עטור תהילה. יחד עם זאת מדובר בטרנד "לוהט" של השנתיים האחרונות לערך. לוהט במונחי אולטרה מרתון כמובן, שכן, בעולם האולטרה המרחקים אולי גדולים, אבל הרעש יחסית קטן. שקט פנימי. לטרנד הזה קוראים FKT: Fastest Known Time. כמו בענפים אחרים, כנראה שגם האולטרה צריך מדי פעם להמציא את עצמו מחדש. זה אולי לא נשמע מי יודע מה חדש, אבל מסתבר שמבחינת היקף התופעה, היא נמצאת בהחלט באיזשהו שיא בשנתיים האחרונות.

אז במה מדובר בעצם?

קם לו אדם בבוקר, רצוי רץ אולטרה. ניגש לשביל כזה או אחר ומנסה לרוץ בו הכי מהר שיכול, כדי לסיימו בזמן המהיר ביותר שנעשה מעולם. הוא יכול לבוא עם צוות תמיכה או סתם לבד, להגיע ליעדו בזמנו החופשי ולרוץ מתי שבא לו. אז איך יודעים? שאלה טובה. כנראה שלא תמיד יודעים, אבל בכל מקרה, היום קיימים אמצעים סבירים לתעד בצורה טובה את הזמן והמסלול המדוייק (GPS) על מנת שהשיא "יוכר". מי מכיר? ובכן, הקהילה. בארה"ב, שם בעצם הנושא באמת מפותח, פעיל ושוקק, בא לו רץ בשם Peter Bakwin, חתיכת אגדה בפני עצמו (שעל שמו נקרא דגם הווסט של Ultimate Direction PB), והרים אתר מינימליסטי המשמש כאורים והתומים של ה-FKT. שם נחרצים גורלות השיאים להכרה או ויכוח על אמינותם, שם שואבים הרצים את הרעיונות לשיאים שאפשר וצריך לנתץ.

בקהילה כמו בקהילה, נוצר סוג של קוד אתי, המתאר בצורה פשוטה איך יש לנהוג כשאתה מתמודד על שבירת שיא:

• ראשית, כנהוג בעולם הנימוסים המעודנים, יש להכריז מראש בצורה ג'נטלמנית על כוונה לשבור שיא במסלול מסויים ולציין את המועד. זה מעין הבעת כבוד לאלו שיצרו את השיאים הקודמים. זכותם לדעת.
• יש להתנהג כ"ספר פתוח" – רצוי להזמין את כל מי שרוצה להיות נוכח ולצפות ואולי גם לקחת חלק. זה הופך את כל המאמץ למהנה יותר אבל גם יקנה הרבה אמינות לתוצאה הסופית (עדים).
• המפתח הוא תיעוד – יש לרשום, לצלם כל דבר, במיוחד ברגע הסיום – הזיכרון אינו נחשב.

על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. זה אולי נראה מעין אתגר חובבני, כלומר, באת, נתת ריצה ו"אלוהים עדי שנתתי פה שיא מדהים. יאללה תרשמו!" ובכן, זה לא עובד ככה. הפורמט הפך בהחלט לפלטפורמה אליה ניגשים רצים מהטופ העולמי. קחו את קיליאן ז'ורנט הספרדי, נחשב בעיני רבים למספר 1 בעולם האולטרה ובכל מקרה פנומן לא קטן איך שלא תסתכלו על זה. הבחור הוא פשוט פריק של קביעת שיאים על מסלולים הרריים ידועים והוא יוצא לזה לבד, ומסתער ללא רחם. רצים בסדר גודל כזה מתייחסים לאירועים האלה כיעד לכל דבר, כולל חודשים של הכנות, אימונים, ציוד ולוח זמנים. מקצוענים עד הסוף. עם הרצים מגיעים הספונסורים, שלא מתביישים לתת מטריה לוגיסטית גם לאירוע של אדם בודד. החומר השיווקי המופק מהרעש סביב שבירת שיא, כולל פוטייג' ויזואלי משובח שאפשר להעלות ליו-טיוב, משמש תמורה מצוינת למינימליזם של האירוע עצמו. "טרנד לוהט", כבר כתבתי למעלה.

בסיטואציה כזאת אין מקום להעביר שיאים כלאחר יד והתיעוד הוא המפתח לאמינות. אמנם האתר, המהווה פלטפורמה בסיסית בלבד, אינו בודק את אמינות הדיווחים (המדווחים ע"י הרצים עצמם), אבל אם מתעורר ספק, הקהילה בהחלט יכולה לדאוג להמולה לא קטנה והשלכת כתם בל ימחה על שיא מפוקפק. לכן הרצים נדרשים להקפדה יתרה על העדים (רצוי כאלה בלתי תלויים), צילומים ווידאו. GPS לא תמיד רלבנטי, במיוחד כשמדובר במסלולים ארוכים (כמו למשל ריצת שביל האפאלצ'ים של סקוט יורק). כלי התיעוד האולטימטיבי נחשב מכשיר הספוט – מתקן קטן בעל GPS ואפשרות שידור חד כיוונית של מיקומך. באמצעות אתר ייעודי ניתן לעקוב בזמן אמת אחרי מיקום הרץ, כולל זמנים מדוייקים. למי שמתעסק בריצה במקומות נידחים באופן שוטף מומלץ בהחלט להשקיע בדבר הזה. מדובר בעלות סבירה ביותר – כ-100$ לשנה בארה"ב.

דוגמא של הטלת ספק כזאת אפשר היה לראות ב-2009 על שביל FKT פופולרי John Muir Trail, אשר ברכס הסיירה נבאדה בקליפורניה. הוא יוצא מפארק יוסמיטי הידוע ואורכו 338.6 ק"מ. קובע השיא דאז (Brett Maune) לא התקבל בזרועות פתוחות פשוט כי…לא היה מוכר בקהילה, כלומר רץ עלום שם. שנתיים לאחר מכן כשהפך להיות אחד מעשרת המסיימים Ever של הברקלי מרתון ה"בלתי אפשרי" על כל שנות קיומו (כ-30 שנה), ההססנות כבר פינתה את מקומה ל…ריספקט!

שבילי הגרנד קניון – הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדות של הגרנד קניון

אוקיי, אז אמרנו שזה אמנם לא חדש, אבל כתופעה העסק רץ חזק בשנים האחרונות. ראו למשל את האתגר של רד בול בדרום אפריקה, Table Mountain FKT, שניפתח לפני כחודש לכלל הציבור כתחרות מוכרזת. יכול להיות שכבר קפצתם קודם ואמרתם "אבל סטראבה". אז כן, סטראבה זה סבבה בשביל שיאים של החבר'ה על מסלולים מקומיים ויחסית קצרים. הטרנד של ה-FKT לא מתעניין בבנאלי, במסלולים הלא ידועים חסרי הייחוד. את עיקר העניין והיוקרה תופשים מסלולים בעלי ייחוס: קחו למשל את הגרנד קניון ומסלולי ה-R2R2R שלו (גדה לגדה לגדה. סיבוב הלוך חזור מגדה לגדה – חפשו ביו טיוב, אין סוף תיעודים של הקלאסיקה הזאת), ה-John Muir Trail שכבר הזכרנו, הגרנד טיטון (שיא שהוחזק במשך 29 שנים ע"י Bryce Thatcher, אולי מראשוני התחום), חציית פארק Zion (נגיע אליה בהמשך) ועוד. בנוסף, יש חשיבות עליונה בשבירת שיא להצמדות למסלול המדויק, לכיוון שלו (מזרח למערב או ההיפך למשל) ובנוסף, הפרדה בין שיאים של רצים נעזרים לכאלו עצמאיים לחלוטין, ללא תמיכה (Unsupported). מדובר באתגרים מנטליים שונים לחלוטין, המשפיעים ללא ספק על התוצאה. לכן נידרשת ההפרדה.

רגע, מאיפה הבאתי את זה? כל מי שמכיר אותי ואולי גם קרא קצת בבלוג יודע שהזמנים הכי מהירים הידועים זה ממש לא אני. אין בי משיכה לשיאי מהירות ובמרוצים המעטים שאני משתתף אני בהחלט קובע יעדים לעצמי, אבל לא נדחף משום יצר תחרותי שכנראה אבד לו לחלוטין אצלי במשך השנים.

הסיבה שהנושא מקבל אצלי פוסט של כבוד, היא התחברות כמה גורמים בנקודת הזמן הנוכחית שהאירה פתאום על כל ה-FKT הזה באור שכוון אלי ישירות. ראשית, הסיפור של סקוט יורק והאפלאצ'ים שלכד את תשומת ליבי בשבוע האחרון. שנית, ממש כמה ימים קודם לכן סיימתי להקשיב לסיפרו של Travis Macy, שבו שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המושג FKT. הוא אמנם מדבר על התופעה והשיא שלו ששבר בפארק Zion מנקודת מבט של רץ הישגי, אבל הפרק בו הוא מספר על האירוע וההצלחה שלו מתלכדים בדיוק עם דברים עליהם אני מרבה לכתוב. אחת הסיבות שיצרו את התופעה, היא רצון של רצים ללכת אל מעבר למסלולי המירוץ. מירוצים רשמיים כפופים למגוון תקנות וחוקים, הגבלות שונות ומשונות ודרישות – אשר בסופו של דבר עלולות להעמיד את המסלול עצמו במקום משני. מירוצים בפארקים לאומיים באמריקה למשל, לא יכולים להתקיים. ליהנות מהטופ של המסלולים, לרוץ אותם מכל הלב, לחוות את מלא היופי של הטבע ועדין לשמור על מסגרת תחרותית – אפשר רק ב-FKT. יש ב-FKT מגוון תכונות מרתק שלוקח את הריצה אל מעבר למירוץ סטנדרטי; הרפתקנות, ניווט עצמי, ריצת בדד או בצוות מצומצם וכמובן מסלול שעומד לתפארת כיעד עיקרי. כל אלה מאד מדברים אלי, וכך התחברתי לכמה רגעים לתופעה. בארץ אין FKT ואם קיים הוא כנראה די ישנוני. לא חסרים פה מסלולים מרתקים, שאפשר להגדיר כבסיס. החל משביל הגולן, שביל ישו, שביל עמק המעיינות, אולי גם שביל ישראל הארוך וכלה במסלולים פחות מוגדרים וברורים, שאפשר בהחלט להציע כאתגרים ראויים לשיא. מה שכן, חסרים פה רצים. בכל זאת מדובר בקהילה של מאות בודדות של אנשים. מתוכן רק מעטים כנראה, צמאים באמת לשבירת שיאים שכאלה. אני אסתפק בלהיות כמו אלה הרוצים להצטרף רק לחלק ההרפתקני של העניין: הריצה במסלולים הייחודיים המעלים על נס את הטבע בשיאו. אין ספק שה-FKT כתופעה מושך רצים אל שבילים שאולי לא בלטו קודם בפוטנציאל הריצה שלהם. כדוגמא, אפשר לראות רק מאינפלציית סרטוני ה-R2R2R של הגרנד קניון ביו טיוב כמה פופולרי הפך האתגר. הצליחה של שביל כזה בפורמט של ריצת אולטרה חד יומית, ולא רק כדי לשבור את השיא, היא בהחלט אתגר מכובד לרוב בני האנוש. מבחינתי, אם התכוננתי והצלחתי להגיע ולהתחיל לרוץ על שביל מפואר כזה או אחר, כאן אצלנו, הרי שכבר שברתי שיא פנטסטי משלי.

גם Robert Krar אמר אחרי ששבר את שיא הזמן בגרנד קניון את הדברים האלה:

For me, the crossing of the Grand Canyon was a chance to hang out with some friends from town. It was the whole package that had me excited, as opposed to just the run itself.

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך סיכום הריצה ב-irunfar. צילום: קריסטינה באואר

אם כבר הזכרתי, הרשו לי עוד המלצה קטנה לסיום. הספר The Ultra Mindset, של Travis Macy שהוזכר כאן למעלה. מייסי, יליד 1983, הוא אתלט אנדוראנס מהטופ העולמי, אשר עוד מינקותו בבית אבא, גדל בבית ומקומות בהם אין קצוות ליכולת האנושית. לא בהכרח שמעתם עליו. הספר מחדד את התופעה שאני נחשף אליה כל פעם מחדש. מסתבר שלא חסרים אירועי אנדוראנס ביזאריים ואיזוטריים שלידם ריצת אולטרה מרתון בודדת נראית כמסיבה משעשעת. באותה מידה לא חסרים גם גיבורי ספורט עלומים המשתתפים באירועים הללו. מייסי, רץ אולטרה ורוכב אופני הרים העביר חלק ניכר מהקריירה שלו עד כה במרוצי אקו צ'אלנג'. מדובר באירועים קבוצתיים, רב יומיים ורציפים בדרך כלל, בהם נדרשת הקבוצה לנוע, תוך כדי בחירת מסלול מיטבי באמצעות ניווט עצמי, מנקודה לנקודה בתוואי שטח סופר מאתגר בדרך כלל. את הדרך הם עושים ברכיבת אופני הרים, ריצה, חתירה בקייאקים ולעיתים גם בגלישת או טיפוס מצוקים. מאמץ פיזי עצום ולא פחות מזה מנטאלי, תוך הגעה למצבי קיצון שמאופיינים בהרבה חוסר שינה. אפשר לצפות מבוגר אירועים שכאלה, חלקם על הפודיום, לדעת דבר או שניים על מה נידרש ממך כדי לצלוח מצבי אולטרה מפרכים. לא סתם המוטו שלו בחיים הוא: It’s all good mental training. וכשהוא אומר "All", הוא מתכוון לזה: כל סבל מקדם אותך. בגלגולו השני עבר להתמקד במירוצי סבולת אישיים, שבר בין השאר את ה-FKT לחציית פארק Zion וניצח את ה-LeadMan, מקבץ של ארבעה אירועי סבולת של ריצה ואופניים ברכסים הגבוהים של הקולורדו כשאחד מהם הוא מירוץ המאה מייל המפורסם: Leadville 100.

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion. מתוך הבלוג שלו המתאר את האירוע

מייסי תוקף את הספר מזווית קצת שונה. לא עוד סיפור חיים אישי בו הקורא נותר המום מאוסף ההישגים הבלתי נתפש, אלא שימוש באותם סיפורים על מנת לפרק את היכולות הנדרשות לספורטאי סבולת ולייצר ארגז כלים מעשי ושימושי שיכול לשמש כל אחד כדי לצלוח אתגרים פיזיים או אפילו להתמודד עם כל מטרת חיים שיציב לעצמו. לסט הכלים הזה הוא קורא ה-Ultra Mindset ובסך הכל יש הרבה הגיון ופשטות מובנית במתכון המוצע לקורא, המכיל שמונה עקרונות בסיסיים. כל מה שנותר זה להפנים, לתרגל וליישם. דבר אחד זה לקבל מניסיונו העשיר של ספורטאי סבולת כה מנוסה, אולם מצד שני קצת קשה לקבל עצות לחיים מ"זאטוט", שעדין לא באמת הספיק הרבה. יחד עם זאת, אם שמים רגע את האגו בצד, יש לא מעט חוכמה בדרך שבחר להציג את הדברים ויחד עם הסיפורים המרתקים על התחרויות האקזוטיות בהן נטל חלק, מובטח לכל אחד לקחת משהו מהספר להמשך דרכו.

מנמרוד אל ערבות הבנטל והלאה – לקצה

רצים בערבות הגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

חלמתי. והנה אני עולה לאט בחשיכה. ענן קריר של צמר גפן עוטף אותי. אני מתערסל בו באיטיות לכל כיוון, מחפש זווית ראייה שתאפשר לי לראות קצת מעבר, מחוץ למסך הלבן הסמיך הזה, שבולע את כל האור ומחזיר לי אותו חזק לעיניים עד שבכפות רגלי אני בקושי מבחין. בא לי להשתרע לרגע, לרבוץ על הרכות המזרונית של אותו צמר גפן, שאינו מתוק, אבל אופף אותי מכל כיוון. הוא קריר מדי, רך למראה אמנם, אבל קר מדי למגע. הוא מושך אותי מצד אחד אבל גם מרחיק, גורם לי לרצות לברוח למקום שיש בו יותר וודאות, יותר אפשרות לראות עמוק אל תוך האפלה הלילית. היא אמנם שחורה משחור אבל ההבדל בין חושך לאור ברור בה לחלוטין. בתוך הענן החלומי הזה האור הוא כולו חשיכה, אתה רואה הכל ולא רואה כלום. כמעט אבוד.

ואז פרץ ראשי את המסך הלבן, אחר כך גופי, והנה אני עומד על פיסגת הר אודם. אינני חולם. ובאחת חזר העולם לסדר בראשית והאור מונח בצד החושך. כשאתה מגיח מתוך הערפל, על שבילים אפופי חשיכה, היישר אל הר אודם, מה כבר תצפה לראות עמוק עמוק בתוך הלילה? והנה, כמו בסצינה שלכאורה ראיתי אינספור פעמים ואולי אף פעם, אני גבוה מעל עמק של אורות הפרוסים לרגלי. כתומים, בהירים, מונחים לאורך כל מרחב הראייה הלילי, והדמיון כמעט ומצליח להשלים את כל הפיסות החשוכות, המחברות בין האורות לכלל תמונה אחת הגיונית. עצרתי באחת. מתמוגג.

השביל מפלס דרכו בנוף. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

תמונה. עם הירידה מהבנטל הגעתי ל-Shire, אשר בארץ התיכונה. העיניים ניפתחו לרווחה, הלב התמלא על גדותיו. ההוביטים היו חייבים להיות שם אבל הרגשתי לגמרי לבד. כמעט לבד בעצם. טל אברהם (לא הזמר) היה בעקבותיי והוא ממש לא דומה לבילבו באגינס. אחרי לילה שלם שהחלפנו מקומות, פעם הוא מוביל ופעם אנוכי. בעליות הוא שועט, חולף על פני, מראה לי כמה כח חסר לי ברגלים. בירידות אני ניטען, מרגיש את האדרנלין קורא לי, עף מעל האבנים. פתאום בא לי להרגיש ציפור, לשכוח את הכאבים ברגלים. אי שם בכניסה ל-Shire טל עצר לרגע ונתן לי לרחף קדימה. המרחב היה מכוסה עשב גבוה ורך, מרבדי פרחים בסגול וצהוב, גבעות עגלגלות ירוקות, שמש שרק מתחילה לעלות. יצאנו מהלילה אל הקסם של היום החדש. אני לא יודע אם כל רץ אולטרה מחכה לרגעים האלה, אבל אני שם בדיוק בשבילם. אלה הרגעים שהופכים אותך לרץ קצת אחר. היית רץ של לילה וכעת של יום. אנרגיות חדשות מפציעות. משהו חדש מתחיל. זה אולי עוד יום אחד, כמו אלפים שחווית בימי חייך, אבל יום חדש בריצה, יום חדש במירוץ שנימשך כמעט על פני כל הלילה, יום חדש במקום כמו ה-Shire של שביל הגולן בין הבנטל לעין זיוון, זה יום חדש שמעולם לא היה לך וכמו תמיד בשכאלה, זה כנראה הבוקר הטוב ביותר בחייך. רק השביל הצר חצה את הדרך, פס צר אשר פילס את הדרך בתוך העשב הכאילו נצחי. אני רק ביקשתי לטוס עליו, לדלג מאבן לאבן, לעקוף מכשול קטן, לקפץ מעל סלע. בדיעבד טל צילם אותי מגבי, מנציח בשבילי את שיא המירוץ שלי. את החיוך הענק שמילא אותי, מבפנים החוצה, לא ניתן לראות כאן. אם תתאמצו, אולי אולי תזהו הילה של אושר, ואם אתם רואים גם איזה הוביט מציץ מאיזו פינה, גלו לי.

כמו בארץ ההוביטים, רק בגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

כשאתה קורא על מירוצי אולטרה מרתון, אחד הדברים שעולים בעקביות בניסיון להגדיר את הסוג הזה של ריצות הוא "הבלתי נודע". אתה שומע המון על הגוף שמתחיל להגיב בצורה בלתי צפויה, על משברים שמופיעים פתאום, כמעט משום מקום, על שינויים קיצוניים. בהיסטוריה הקצרה שלי כרץ למרחקים ארוכים הנושא הזה נותר בלתי מפוענח. עניין שחוששים ממנו, בטח אנשים מתוכננים כמוני. לא ברור איזו צורה עלול ללבוש הסיוט, איזה מופע אימים ינחת עליך ואיך תסתיים "ההצגה". האם זה מה שקרה לי בריצה הזאת? אולי. בניגוד לכל ריצה אחרת שהתאמנתי אליה ותכננתי אותה, הקושי היה בלתי צפוי. צבא שלם של שדים קם להילחם בי. נראה לי, שיכולתי לו. אחרי יותר מתשע וחצי שעות על הרגלים, חלקן בכריעה בין השיחים, עמדתי על קו הסיום. למרות שבמהלך הדרך הבטחתי לעצמי לשמור על הפרצוף הסובל או המאוכזב, חיוך גדול יצא לו וידים עלו גבוה גבוה למעלה, כמעט מעצמן. "באנו להנות" כתב ידידי, אשד, מתחת לתמונת הסיום שלו במקצה המרתון. זה נכון, חשבתי לעצמי, אבל למה לעזאזל ההנאה הטהורה של החצי הראשון של כל מירוץ מוחלפת בסיפור הישרדות עתיר בכאב בחציו השני.

הסימנים היו שם כנראה מההתחלה. אולי לא התלבשתי מספיק טוב לקור של הרמה הגבוהה, אולי סתם יום לא מוצלח. התחלתי להרגיש את הארבע-ראשי מוקדם מאד, מוקדם מדי. שרירים שמעולם לא סבלתי מהם בריצות. עוד לפני העליות ולפני הירידות, הרגלים לא "ניגנו" בהרמוניה. הכרתי כבר רגלים עייפות, כבדות, תשושות, אבל לא מתוחות עד כאב. הפעם, כאבים זחלו ובאו ואני התעלמתי מהסימנים. בעליות אמנם לא לחצתי, אבל בירידות רציתי להתפרק, להשתחרר – ועם הקילומטראז' המצב החמיר. מה שהיה 40 קילומטרים של קצב סביר, שקול ומתוכנן, קרס באחת לבליל של מערבולות בקיבה ושרירים רגישים למגע באופן שכל צעד שולח זרמים של כאב לאורך הירכיים, כל דריכה מעלה את השאלה האם עוד רגע הכל יתכווץ בגוף השברירי הזה שלי וישליך אותי כשק אל האדמה זרועת הקוליסים. כשמסיימים את הטיפוס להר חוזק אתה יודע בראש ש"עכשיו זה ירידות", אבל הייתי רץ מחדש את כל העליות התלולות על שביל הגולן רק כדי לוותר על "שדות הקטל" שהובילו לקצרין – 25 ק"מ ועוד כמה לא מתוכננים, על שבילים ארוכים ארוכים טחוני שרשראות טנקים וזרועי בזלת, בשדות חד גוניים. המירוץ הזה הוא לא רק "טיול בפארק" על שביל הגולן. ההתמודדות עם הקטע המסיים היא גולת הכותרת של האתגר. זה באמת דורש כל פיסה של כח רצון לנוע קדימה ולא בכדי הקצב צלל לו מטה מטה אצל כל אחד מהרצים. שרשראות הטנקים עיצבו את הבוץ הרטוב בבליל של מבנים גיאומטריים ועכשיו הוא היה יבש. מרחב של קוליסים שאינם ישרים והכל חוץ מאשר משטחים מישוריים או חלקים, הנידרשים כבסיס נוח להנעת כפות הרגלים בריצה. כל דריכה מכאיבה בנקודה אחרת בכף הרגל, בכל צעד הקרסול נמצא בזווית שונה. תוסיפו לזה את מיודענו הארבע ראשי הסובל וקיבלתם שעות של הליכה ארוכה כשבכל פעם מתחילים לרוץ ומחזיקים עד שהכאב דורש עצירה נוספת. ברגעים האלה אי אפשר לחשוב שגם לאחרים קשה. קבוצות קבוצות עוקפים אותי רצים ממקצים אחרים, בקלילות מייאשת. פנים ושמות של חברים ומכרים חולפים על פני. מילים, חיוך, קצת מדשדשים יחד ולמרות כל ניסיונותיי להיצמד לקצב האיטי שלהם, אני לא מצליח להחזיק ונופל עוד קצת מאחור. היעד של שמונה שעות, מתחלף בתשע, וכשזה מתברר כלא ריאלי אני מקווה לסיים כבר אחרי תשע וחצי. יש פעמים ואתה נותר לבד על השבילים החומים. ברגעים האלה הבדידות מתעצמת ואתה לא יכול שלא לחשוב שאתה אחרון אחרון על המסלול. עד שהרץ הבא עובר אותי. רגעים אחרים אתה רואה מרחוק, באופק כמעט, את המשכו המייאש של השביל ונקודות נקודות של רצים שכמעט נעלמים במרחק מסמנות לך כמה עוד ארוך הישימון שצריך לצלוח.

שבילים חרוצי קוליסים של טנקים. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

איך מתמודדים עם כל זה? אני כבר לא ממש זוכר. יודע שזה דווקא לא כלל תיסכולים או מחשבות מייאשות על "למה בכלל באתי לכאן?", אלא צימצום השימוש באנרגיה להתמקדות בהגעה לתחנה הבאה, פוקוס על הצעד הבא, על ניסיונות לרוץ קדימה מדי פעם כמה צעדים ועל חישובים אובססיביים של כמה בעצם נותר לסיום. כדי להקשות עוד קצת אולי, השעון שלי, שתוכנת להחזיק כ-15 שעות, פיספס כנראה את הכיוונון הקריטי הזה ואחרי 8 שעות בדיוק נפח את נישמת סוללתו והשאיר אותי באי וודאות מרחקית מדכדכת…

והיה את הלילה. רצתי כבר הרבה לילות וחלקי לילות. הלילה בגולן היה אחר. ריצות הלילה שלי כללו תמיד מסלולים מוכרים, כאלה שגם בעיניים עצומות, רגלי היו לוקחות אותי לדרך הנכונה. היה גם את סובב עמק, אבל כאן רצנו זמן קצר יחסית בחושך, ומאופי המסלול המעגלי, אתה מתחכך ללא הרף ברצים אחרים, אתה בלב אירוע ויש לו המולה. בגולן, הייתי לבד, על קרקע זרה, ולא הפסקתי לגלות דברים חדשים.

הזינוק היה מואר ושמח. החבורה הקטנה התקבצה לה יחדיו, מנסה לנער את הקור שחדר קצת יותר מדי. שער זינוק, מוסיקה מעוררת, אורות לרוב, גבוה בשער הכניסה לישוב נמרוד, צופים על העיירה מסעדה לרגלינו. פתחנו בשעטה במורד, טיפוף רגלים על הדרך המובילה למסעדה, נעים בין רחובותיה לאור הפנסים שלנו. עוברים בין מטעים והשורות מידלדלות, ניפרדים איש איש לקצב שלו ועדין יחד. אספלט. איפה השטח? תביאו קצת עפר, אבנים, בזלת. Bring it on אני מפמפם לעצמי בראש. קצת אחרי התחנה הראשונה, אחרי שבעה ק"מ זה מתחיל. סוף סוף נוטשים את "ההמולה האורבנית" של מסעדה וסביבותיה ונבלעים עמוק בחשיכה. ההרגשה הראשונה מציפה אותי מיד. רוצה להיות לבד. לגמרי לבד. הזרות של השטח מרגשת ואני רוצה להתוודע אליו לבד ולא דרך גבו של רץ אחר. הצרפתי ממקצה ה-80 נותן קצת לפני אבל כבר בכניסה לסינגל הראשון אני ממהר להעלם לו. יער של גחליליות, יער קסום של פיות זוהרות. השביל מתפתל בין עצים ארוכי ענפים, מעל ולצד אבני בזלת שחורות. הלדים הירוקים תלויים על העצים כמו גחליליות ומאירים בביטחה רבה את השביל. הפנס מפלס דרך אל הגחלילית הבאה וכאשר העיניים מזהות את העיקול הרגלים כבר רצות אליו קדימה. איזו תחושה אדירה. קל להמעיט בחשיבות הסימון, זה הדבר האחרון שאולי חושבים עליו, נתפש כמובן מאליו. אבל ההיפך הוא הנכון. במיוחד בלילה, הדיוק במיקום הנוריות, המרחק בין שני סימונים עושה את כל ההבדל בין ריצה חלקה לתעייה בדרכים. כאן נעשתה עבודה מצוינת.

מקום ראשון, מקצה 68 ק"מ, עדי יריב, חבר ורע. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

משבילים צרים יוצאים לדרכי עפר, בין מטעי דובדבנים רחבים שכבר עומדים בפריחתם. הפריחה מפוארת פחות בלילה, לאור הפנס, אבל מורגשת בהחלט. מטפסים דרך עננים סמיכים, אפופים ערפל המקשה לזהות את קצות הנעלים, ובטח את השלוליות שנותרו מהגשם האביבי המפתיע והעוצמתי שירד רק לפני כמה ימים. חוסר תשומת לב לרגע ותמצא את עצמך בבוץ. הצרפתי איתי, קצת לפני, קצת מאחורי. למרות שרק שנינו כאן בחשכת הלילה, והסקרנות הטבעית שלי מתעוררת, אני לא מתפתה לדובב אותו. מעדיף יותר להישאר בשקט שלי. שומע מאחור המולת קולות, מביט ורואה שובל פנסים לבן. חייב להאיץ, שלא יגיעו אלי, שלא יקחו לי את השקט. בלילה החושך שולט, המראות כל כך מוגבלים והחושים האחרים באים יותר לידי ביטוי. נקודות האור של פנסי התאורה והישובים צובעות את המרחב ורק מעט העצמים הנופלים לתוך אור פנס הראש נראים בבירור. מדי פעם השביל מטפס לפיסגה מזדמנת וממנה רואה שמיכה של חושך לפנים. מרחב אפל שנחתך בפס מקוטע של לדים ירוקים המאירים את המשך השביל הלאה הלאה. על השביל נעים להם בנקודות שונות אורות אדומים קטנים ומהבהבים. אלה הרצים הנמצאים לפניי. כמו משחק מחשב חשמלי ומנצנץ, הייתי יכול להתבונן בו שעות, לולא גם אני חייב להמשיך קדימה. לדורותי יש את שביל הלבנים הצהובות בארץ עוץ ולנו יש את שביל הלדים הירוקים בארץ הגולן.

הגעתי לטורבינות. עם הצרפתי. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

שעות אל תוך הלילה ואנחנו ממש מתיידדים. אני והחושך. נותן לגוף לקבוע את הקצב ויודע שהזמן חסר משמעות. הוא יעבור, הוא יתקדם, יחד איתי. למרות הסימונים הברורים אני מגלה מדי פעם חוסר ביטחון, רוצה לוודא שאני לא מאבד שום רגע מיותר בפנייה לא נכונה. ברגעים האלה, כשהסימון הבא אינו מגיע פתאום, אני מעביר את השעון למצב הניווט שלו, מעלה את המסלול שהזנתי מראש ונירגע לראות שהנקודה שמציינת אותי נמצאת בדיוק על הקו. משבי רוח קלה מדי פעם, בעיקר בנקודות הגבוהות, מרעידים אותי קצת, דרך הבגדים הרטובים מזיעה. אלה רגעים שאני מקטר לעצמי שלא העמסתי עוד שכבת ביגוד בולמת רוח. חוסר ניסיון שעולה לי בחוסר נוחות מסויים במצבים שאני רוצה להרגיש הכי טוב שאפשר. כנראה שרק ככה לומדים.

ואז הוא מגיע. קווי המתאר שלו נראים בבירור מתוך הלילה, חשוכים, אבל גבוהים. הר בנטל. מתנשא לפנינו כמו צל מאיים שחייבים לחצות, להתעמת איתו. למרגלותיו צריך להיות מאגר גדול, כך אני למד מהשלטים המזהירים "אסור לדוג", בכניסה לשביל המוביל להר. אני לא רואה את המאגר ממש, מרגיש שהוא שם, רואה את האורות הבודדים משתקפים במה שאמור להיות מים סמיכים. השביל מתקדם במתינות עדין, אבל אז, בפתאומיות, עולה מלפנים קו הלדים הירוקים למעלה למעלה. זה נראה כאילו מישהו משך אותו מנקודה ממש מעלי. אני מרים את הראש ורואה את שרשרת הנוריות מתפתלת מעלה מעלה, בעיקולים סבוכים. אני עוד לא שם אבל השביל עוד יקח אותי. לטיפוס, תלול, ארוך שכולו הליכה איטית, דרך מדרגות בנויות ושיפועים עבים. וברגע שמתחיל הטיפוס ממש, ציפור ראשונה מתעוררת ומשמיעה קולה. ציפור בודדה מפסיקה את הדממה הלילית וברור כעת שפיסגת הבנטל שאעמוד עליה, עוד מעט, תהיה גם סוף פיסגת הלילה הקסום שלי, תחילתו של יום חדש ומערכה חדשה, כל הדרך אל קו הסיום בקצרין.

זריחה והר בנטל. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

 

את האנלוגיה הבאה אני חייב לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, שהשתמשה בה בהקשר אחר, אבל החלטתי לשאול אותה גם לעצמי. לקומיקאי לואיס סי קיי (Louis CK) יש קטע ידוע על נושא טיסות. הוא מתייחס לאותם אנשים המספרים בזעזוע על טיסה שלהם, כאילו היתה האירוע הקשה והטראומתי ביותר שחוו עלי אדמות: "המתנו על מסלול ההמראה במשך 40 דקות!!! הייתי צריך לשלם על הכריך שלי!!! לא היה לי מקום לרגלים!!!"…..אבל ראבאק, מוסיף CK,ישבתם על כיסא, באוויר(!), ריחפתם אל בין העננים כמו ציפור ואחר כך נחתתם ברכות חזרה על האדמה, ביבשת אחרת לגמרי.

כשירד הערב בסוף אותו יום עמוס, אפשר היה לשקוע בפרטים הקטנים. עייפות, שרירים עטופים בכאב משתק, מראות, צבעים, תסכולים מהדברים שהשתבשו, זיכרונות מהדרך, השיבה הביתה. רק הימים שחולפים מטשטשים את הפרטים לכדי מה שבסוף נשאר הזיכרון הגדול; היה זה בסך הכל יום טוב, יום של התמודדות גדולה, יום של דרך ארוכה והשלמת מטרה, דרך יפה בגולן. היינו רק צריכים להתייצב על קו הזינוק ופשוט זכינו ל"עוף" במסלול מופלא, מסומן היטב לאורך 70 ק"מ, דרך תחנות שדאגו להאכיל ולהשקות אותנו מכל הלב. היינו שותפים לפלא הגדול הזה של ריצת אולטרה וכל השאר כנראה בטל בשישים. אולטרה קצרין 2015.

מרק קנופלר, בעל גיטרת הקסמים, היטיב להעביר בשבילי את המילים, בשיר של מסע שנתקלתי בו שוב לאחרונה, Piper to the End. הוא חלילן עד הסוף ואנחנו אולי רצים עד לשם.

This has been a day to die for
Now the day has almost gone
Up above a choir of seabirds
Turns to face the setting sun

Now the evening dawn is calling
And all the hills are burning red
And before the night comes falling
Clouds are lined with golden thread

We watched the fires together
Shared our quarters for a while
Walked the dusty roads together
Came so many miles.

Came so many miles…צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

45/47

בקעת ארדון ניפרשת מכרבולת חרירים

כשאתה עומד על שלוחת סכין כשמצידך האחד בקעת ארדון וההר הנושא את אותו שם מתנשא מעליה בדרמטיות השמורה רק לארדון, ומצידך השני ניפרש הרחק מתחתיך המשכו של מכתש רמון ה"ירחי", אתה כבר די בטוח שהבנת. מלפנים עומדת מולך כמו משואה, הכרבולת המשוננת והחרירית, שגם עליה תטפס בשביל צר ותחצה אותה ותרד ממנה בשביל מתפתל עד לחול הבוער בצבע חום/אדום של נחל ארדון. שם כבר תדע בוודאות שהבנת.

ואולי זה שקר ובעצם הבנתי לאורך כל הדרך, גם שבע שעות קודם לכן, אחרת אולי לא הייתי יוצא. כי בתחילת אותו שבוע נשרו אחרוני השותפים הפוטנציאלים למסע הזה ונותרתי רק עם עצמי והצורך להחליט אם אני לוקח את הדרך הזאת לבד. כי עם כל קורטוב ההרפתקנות שאופף אותי, אני עדין מגדיר את עצמי אדם זהיר, אחראי אפילו. פחדן ממש. המדבר לא זר לי, אבל להסתובב בו לבדי לא ממש העזתי. אולי פה ושם, לסיבוב קצרצר, אבל למסע רגלי של יום אחד לאורך 45 קילומטרים, עדין לא.

אולי יותר משאני פחדן, אני שואף באדיקות להגשים את תוכניותיי. וזאת היתה תוכנית שניקבעה עוד חודשים קודם לכן. כשסיימתי את ריצת קרן אל חג'אר בראש השנה ידעתי שהחורף ארצה לצאת לשתי ריצות מדבר ארוכות. וכעת הגיע זמנה של הארוכה מהן וחלון ההזדמנויות של חורף 2015 הולך וניסגר. זה מסלול שמלווה אותי בראש כבר שנים, מימי האופניים. בדיעבד, נותר לי רק לברך שהגעתי אליו רגלית. בשבוע לפני יום הולדתי ה-47 הבנתי שלא אוותר על המסע וככל שהעמקתי בזה, ידעתי בתוך תוכי, שיותר מאשמח לחגוג אותו עם עצמי במדבר. אז יצאתי…

את נושא הביטחון האישי פתרתי באמצעות שכירת טלפון לוויני ליום אחד. חברת small-word.co.il היא בעצם אדם נחמד בשם אלעזר, אשר מביתו ברעננה יכול לצייד אתכם במגוון מכשירים לתקשורת לווינית במחיר סביר ביותר. אין קליטה במדבר? זו כבר לא תהיה בעייה. נכון, יש תקלות שלא יפתרו באמצעות טלפון, אבל גם ליווי אנושי לא יכול לכסות את כל הצרות הפוטנציאליות. הריצה עצמה תוכננה למסלולים מסומנים היטב ורציתי להאמין שאני בהחלט מוכן ומנוסה מספיק למשימה.

מידע לשעת חירום

כמו מטייל אחראי במיוחד הותרתי על שימשת הרכב דף מפורט עם פרטי הריצה, המסלול שלי ושעת החזרה הצפוייה. התחזית הבטיחה יום בהיר ושמשי אך לא חם מדי. הניסיון קובע כי ביום כה שמשי, גם בטמפ' סבירות, החשיפה הקבועה לשמש, משפיעה, מתישה ודורשת נוזלים. במצפה רמון עוד היה אכן קריר, אבל לפני היציאה, על תחתית המכתש, העלייה בטמפרטורות מורגשת היטב. כדי ללכת על הצד הבטוח מילאתי את מנשא הריצה שלי בכמות המים המקסימלית שניתן לשאת עליו. 2.5 ליטר על הגב, בשקית שתייה ועוד שני בקבוקים של 600 מ"ל כל אחד. מה שלא לקחתי ומומלץ מאד, הוא פילטר לסינון מים. כמה ימים אחרי הסערה הגדולה ששטפה הכל במים, פילטר שכזה יכול בהחלט להבטיח אספקת מים נדיבה ללא חשש. את כל שאר המקום הפנוי מילאתי במזון על בסיס פיתות, אגוזים וכל מני עוגיות. שלא כהרגלי הצטיידתי גם בכדורי מלח. אפילו ג'לים לקחתי רחמנא לצלן וזרקתי גם שני אופטלגין לאריזה. למצלמה נישאר מקום רק ביד אבל הייתי נחוש לתעד, אז לא ויתרתי עליה.

כל מה שצריך לצאת לדרך: נעלי ריצה זה ברור, תיק עמוס מים ואוכל וכמובן – טלפון לוויני

זה רגע מאושר, לצאת לדרך. השמים מחייכים, המדבר מקבל את פני בכל צהיבותו המרהיבה. עוד מעט אבלע לתוכו. לבד. מתחיל לתעד את עצמי רץ. זה קטע לא פשוט. יש להציב את המצלמה על סלע כלשהו, כזה שיאפשר לשמר את הפריים שאני רואה בעין. השמש החזקה לא ממש מאפשרת לראות את מה שניתפש בעין העדשה. כל צלם יאמר לכם ששעת הצילום היא קריטית, איכות האור קובעת. אבל במצב המצוי יש רק את הרגע הנוכחי והאור הלא מוצלח שלו. כשאתה מצלם חי בשטח, בתנאים מינימליים של מצלמה פשוטה, בלי אובייקט מלבד עצמך – מה שיש חייב להיות מספיק טוב, כי אין לו תחליף. חזרתי על תמונות, מפעיל את הטיימר, רץ הלוך ושוב, עד שעייפתי. מניח שרק על צילומים צברתי כקילומטר ריצה, אבל אלה הזיכרונות שלי והמראות של הפוסט הזה.

מתחיל לתעד. מעלה דקלים. הכרבולת מתנוססת במרכז התמונה

הדרך אוספת אותי בהדרגתיות, כאילו לאפשר היטמעות רב שלבית ביופי המדברי, לרסן את ההתרגשות. תחילתה דרך מנהלתית רכה עד לחניון היום במצד סהרונים ומשם ירידת ג'יפים במעלה דקלים לכיוון נחל נקרות. מרחוק מתקבל רמז לפינאלה הצפוי. כרבולת חרירים מתנשאת במלוא כרבולתה ולמרות האובך ניתן לראות את השביל הדקיק שעוד כשבע שעות ארד בו, מותש כבר. נחל נקרות רחב הידים מקבל אותי. פעם היה ידוע כמה שרוכבי האופניים מכנים "דשדש אימתני" – מרבץ אבני נחל קטנות, במרקם חולי, טובעני, הבולע את צעדיך והופך את ההתקדמות לעינוי. רשות הטבע והגנים, בפרוייקט אדיר, המתקיים בשנים האחרונות, פרצה בו כחלק משביל ישראל לאופניים, שביל רכיבה נהדר הרץ מגדה לגדה, רובו על קרקע יציבה למשעי ורק המעברים בתוך הנחל עדין מדשדשים.

כיף לרוץ על שביל ישראל לאופניים בנחל נקרות

גבים קטנים נישארו בנחל נקרות

סימני הסופה של השבוע הקודם הולכים ונעלמים מהמכתש, המתייבש במהירות, אבל סימני הבוץ ניכרים בפינות רבות, ולעיתים אפשר עוד למצוא רמזי מים ממש. זמן טוב להרטיב פנים, להתקרר. החום עולה. נחל נקרות כולא אותך בין גדותיו הגבוהות. הנוף מוגבל, אבל הי, אתה במדבר, יש מה לראות בכל פינה. והנה, עוד לפני שהייתי מוכן אני בסוף הקטע הראשון. מצד נקרות מתגלה על שרידיו ובצד הנחל ג'יפ חונה ולצידו זוגות אופניים. קבוצת רוכבים מזמינה אותי לקפה קטן. חושב על כל הפעמים שהייתי כמוהם – קבוצה רוכבת, עם רכב מלווה – ונהנה מהתמיהה שלהם על היותי לבד, על היותי פשוט….רץ.

שאריות של סימני מים

מפגש מטיילים בנחל נקרות. הזמינו אותי לקפה

שוב לבד על המשכו של נחל נקרות. זה כבר קטע סיזיפי משהו. שביל ישראל לאופניים המשיך לכיוון אחר ואני נותר עם הנחל הרחב עצמו, שלרוב מפתיע בכך שהוא מהודק ונוח לריצה. זו דרך די מונוטונית אבל עדין, במדבר אף פעם לא משעמם. קירות סלע מפתיעים בתצורות ייחודיות, ציפורים עושות שמח, שפן סלע נימלט…שני הרקולסים ביעף נמוך. ההפתעות זורמות, אבל מחכה כבר להגיע לנחל גלד והגבים שלמרגלותיו. משם זה יהיה סיפור אחר לחלוטין, שלא ממש התכוננתי אליו.

תצורות סלע בנחל נקרות

השבת כוחות בחלק הסיזיפי של נחל נקרות. כל העצירות היו קצרות וענייניות

מפה לשם, כבר 27 ק"מ מאחוריי. מסתבר שבלי לשים לב אלה קילומטרים של ירידה מתונה לאורך כל הדרך והם אכן חולפים בנעימים. בפיתחו של נחל גלד אני רואה את שביל ישראל נימתח היישר לתוך מצוק תלול מרוצף בולדרים. זה סימן טוב לבאות והבאות הולכות להיות קשות ומאתגרות.

לפני כן אני מתרשם משני המפלים הברורים שהמצוק של נחל גלד יוצר מעלי. המפלים האלה מעוררים זיכרונות מסיפור טיול מיתולוגי שנחרט עמוק בזיכרון. עוד סיבה טובה מבחינתי לסגור מעגל ולהיות כאן בעצמי. מתחת לאחד המפלים אין זכר למים, אולם השני הותיר מספר בריכות קטנות (ידועות בשם גב חולית) שמאפשרות צינון הכרחי לפדחת – רגע לפני התופת. מוסיקה דרמטית מתחילה עכשיו…

גב חולית. רגע לפני תחילת הטיפוסים

טיפוס היישר על הבולדרים. סימון השבילים רץ בין הסלעים

זה ה-Money Time, כך מסתבר. האמת שלא התעמקתי בפרופיל הגבהים של המסלול טרם היציאה, אבל מה שמגיע כאן הוא הפתעה לא קטנה. ממש מסיבת הפתעה ליום ההולדת. על פני 4 קילומטרים ראשונים נצברים 300 מטר של טיפוס בנחל גלד. הטיפוס נצבר על פני כמה מדרגות הרריות רצופות סלעי ענק. אין מה לדבר על ריצה. זה ספורט אחר עכשיו, קרוב יותר לטיפוס על מצוקים. אבל איזה יופי…הנוף מקבל טוויסט חד לכיוון הפראי ועם כל מפלי הזיעה והזחילה האיטית במעלה המצוקים, ההנאה מושלמת. לטיפוס חד יש תמיד שכר בדמות נוף שהולך ומשתפר ככל שאתה גבוה יותר. עם כל העייפות מבט אחד למטה ואתה רואה שעשית כברת דרך. כשלא מטפסים, התנועה בנחל גלד גם היא לא באה בקלות. הרבה צימחייה, אבנים, שביל "לא זורם" אבל ממול נעוצה כל הזמן התמונה הדרמטית של השכבות המקומטות בשיפולי הנחל. והנה קטע ירידה מהיר וכיפי, דילוג מסלע לסלע ואני נישפך לפיתחה רחבה שמובילה לנחל מעוק מצד אחד ולטיפוס חדש מצד שני.

קימוטי שכבות בנחל גלד

אביב במדבר – כמעט

יואווווו כמה טיפסתי

אני עם הפנים למעלה, אל השיא היומי. טופוגרפי וריגשי. הטיפוס לכרבולת חרירים לוקח אותי דרך שלוחת סכין מהממת (מפער מעוק, אומרת המפה) עם ארבעה כיווני אוויר לנוף 360 מעלות מטריף. מימיני הר ארדון והבקעה למרגלותיו. משמאל השטח האדיר שכלוא ביני לבין נחל נקרות. מה מאחור? ובכן, אני כבר לא מביט לאחור ומלפנים מזדקרת הכרבולת, ולא ניתן להחמיץ את הסיבה לשם שקיבלה. היא הולכת ומתקרבת אלי או יותר נכון, אני אליה.

נוף של 360 מעלות. כאן צופה להר ארדון ובקעת ארדון שמתחתיו

לרוץ על הכרבולת. מצד לצד

מרחוק, קשה לראות איך השביל ניגש אליה, אבל הוא מתפתל על פי תהום מתערסל ומיטלטל עד שאתה חולף ממש לידה. חוויה מיוחדת, עוצמתית ומרגשת. זה לונה פארק של עליות וירידות. קורע, אבל כעת אני כבר יודע שנקודת הסיום קרבה. סך הכל מתחילת הטיפוס בנחל גלד עברו עלי כ-10 ק"מ בטיפוס מצטבר של 900 מטר. רגע לפני שאני ניפרד מכרבולת הפלאים, על סף הירידה התלולה שתיקח אותי מטה עד נחל ארדון, אני מזהה זוג מטיילים הולך בקצה השביל.

עוד אחת מהשיניים של הכרבולת ואחת הירידות אל קפליה

זה רגע מעולה לקבל זריקת מוטיבציה. כמו נוסע שאבד על אי בודד ומתלהב מכל סימן חיים, כך גם אני, בתשישותי. סימני המטיילים הנוספים ממריצים אותי להשיג אותם. אני מגביר קצב, זה הרבה יותר קל בירידה. זה לוקח קצת יותר ממה שציפיתי, אבל כשאני קורא אליהם "שלום חברים" מסתבר שנפלתי על זוג תיירים גרמני. אני המום מזה ששני תיירים תמימים, אירופאים, בוחרים לבלות חופשה של שבוע דווקא אצלנו. מרוב רעש חדשותי ואירועים שליליים קל לשכוח כמה דברים יפים אפשר לראות כאן בחופשה שפויה. מסתבר שכחלק מיום טיול במכתש הם בכלל ניקלעו אל הכרבולת במקרה. לא ברור לי אם הם מבינים כמה בני מזל הם לטייל על אחד השבילים המדהימים בעולם, בלב מכתש רמון המופלא. אני הולך קצת איתם, נהנה מהפיטפוט, אבל במהרה מרגיש שהגיע הזמן לסגור את המעגל ולחזור אל הספק ריצה, ספק דישדוש שנישארו בי. עוד קצת טיפוס לא קל מנחל ארדון הציבעוני אל חניון היום ומשם אפשר לרוץ כבר ממש על הדרך המנהלתית, לחזור לקצבים הגיוניים יותר.

ירידה אחרונה מהכרבולת. כאן התבייתתי על המטיילים. זה השביל שראיתי מרחוק בבוקר ועכשיו המעגל ניסגר

פרופיל גבהים – סה"כ כמעט 1000 מטר מצטבר בטיפוס

הרבה אוטובוסים עם תלמידים עוברים בדרך. אני מקווה שלא יציעו לי טרמפ, אם כי אני משוכנע שאצליח לעמוד בפיתוי. בכל מקרה אני מתחפר עמוק בתוך עצמי ובצעדים קטנים סוגר לאט לאט את הקילומטרים שנישארו לי לחניון בארות. בהתחלה עוד השתעשעתי ברעיון של להשלים את הקילומטראז' כך שישתווה למספר שנותי על פני האדמה הזאת. מה שניראה רעיון חביב בהתחלה, ניפסל כעת על הסף. ארבעים וחמישה הקילומטרים המעגליים לא השאירו בי הרבה רצון לעשות עוד שניים בהקפות מיותרות. אלה היו ללא ספק הקילומטרים המפרכים ביותר שעברו עלי בריצה ולמחרת מחכים לי עוד 21 בחצי מרתון תל אביב, למטרה מיוחדת. צפו כאן בכתבת ערוץ 2 על האירוע הספציפי הזה.

יום אחד אתה בשלווה האינסופית של הבדד במדבר וממנה, למחרת, קפיצה היישר ללב האורבניות הסואנת והממוסחרת של אירוע הריצה הגדול במדינה. ואחרי כל אלה, והנה עוד יום עבר ולהשלמת אירועי יום ההולדת זכיתי לנפוש במושב אמירים הצפוני עם ריצת התאוששות אל מול הנוף הממגנט של הכינרת והגליל הירוק. עדיף כבר לדלג על כל הקלישאות שעולות בראש ופשוט לשאול: זה באמת אמיתי, כל זה?

נוף ממגנט של כינרת ממושב אמירים – כן, יש כאן המון HDR כי חייב שכל היופי הזה יצעק בצבעוניות

לרקוד עם צאלים

יצאנו לחפש גבים צלולים של איזמרגד. מצאנו אותם

רוץ כבר רוץ. אז רצתי. צילם: רענן תמם

"החופש לזוז. אין יותר חסמים. אתה החסם היחידי." (רן פרגמין, בתגובה על תמונה מהריצה בפייסבוק)

התמונות מסתובבות אצלי בראש עוד מיום הריצה. אני חוזר אליהן פעם אחר פעם. המילים לא לגמרי מתחברות. אין לי ממש טקסט לחבר אליהן. הן מדברות בעד עצמן, הן סיפקו לי את החוויה שרציתי. זה צריך להספיק.

בדרך כלל המחשבות שלי יותר מילוליות. גם כאן אני רוצה לומר משהו, אבל לא ברור לי לחלוטין מה.

למה אולטרה?

יש הרבה תשובות. כל התשובות נכונות.

אפשר בעיקר להשתאות

יופי בכל פינה. צילם: רענן תמם

אבל לפני זה, מה זה אולטרה?

אולטרה מרתון לא ניתפש אצלי כהגדרה באמצעות מרחק. המרחק הוא אחיזת עיניים. אם עשית צעד אחד אחרי שסיימת מרתון, האם זה אולטרה מרתון?

אולטרה מרתון הוא דרך. הוא הדרך באמצעותה עוברים את הדרך. אולטרה מרתון הוא לצאת לדרך קליל, להיטמע בשטח, לחצות אותו מהר אבל לא מהר מדי, בהליכה כשצריך, כשאפשר, כשרוצים. אולטרה מרתון הוא לא לבזבז זמן אבל גם לנצל את הזמן – לפעמים גם להפסקת קפה, או לטבילה הגונה.

ריצות אולטרה מספקות לי את הכלי – היכולת לחצות את השטח באמצעות רגליי, לעבור כיברת דרך ניכרת, להגיע לפינות נידחות, יפות, מעוררות השראה ומרחיבות עיניים. פעם חשבתי שהקצב של רכיבת אופניים הוא מושלם, בכך שמאפשר חציית שטח עצומה ועדין שומר מספיק על יכולת של התבוננות. הריצה מאפשרת לחדד עוד יותר את הקצב הזה, להביא אותו למעלה גבוהה יותר. להתמודד פחות עם בעיות עבירות, לשלוט טוב יותר בדופק, להשאיר מרחב גדול יותר ליכולת לספוג את כל מה שקורה סביבך בשטח. ועדין, לחצות דרך ארוכה ומספקת.

כל מה שצריך זה נאקב גמלים איכותי לזרום איתו. צילם: רענן תמם

הקלילות שבתנועה היא המפתח לתחושת החופש המיוחדת הזאת. לא תרמיל גב עמוס לעייפה בציוד ופריטים. גם אין שימוש בשום טכנולוגיה מורכבת כמו האופניים, אשר מניסיון עלולים ליצור מגוון תקלות, חלקן משביתות. טכנולוגיות דורשות ציוד תומך, חלפים, מיומנות טכנית וכמובן שבילים עבירים ברובם, שחסרונם מתבטא בדחיפת האופניים תוך השקעת הרבה אנרגיה מיותרת. רק המינימום הדרוש נילקח; מים ואנרגיה בצורת מזון. את הפינוק שבהפסקת קפה השגנו עם כוהלייה מינימליסטית של רענן שהספיקה בדיוק לשלושה "שוטים" אחרי הטבילה בבריכת צפירה.

המסלול התאים למתווה הריצה. חצי ראשון טיולי, מהיר יותר, קליל, במגמת ירידה. יצאנו מערד לחימום על הכביש למצדה. ירידה לשטח בנחל צללית וריצה עם הסימון הירוק עד נחל צאלים עליון. יצא איתנו לדרך בועז, רוכב אופניים, אשר היה לצידנו ואף מאחורינו במקטע הזה. נישפכנו עם נחל צאלים עד החלק הקניוני שלו. שם ניפרדנו מרוכב האופניים שטיפס לסינגל מעל גדת הנחל הדרומית, דרך שעשיתי פעמים רבות קודם לכן. אני ורענן, לעומת זאת, העמקנו לתוך הנקיק, אשר מעולם לא הייתי בו קודם לכן. עשרות גבים, מלאים בהרבה מים מהסערה של שבועיים קודם לכן. מתווה סלעי בעל מיליון צורות. מדבר בשיאו. באופניים יש אינסוף אדרנלין, אבל את היכולת להיכנס לנקיק שכזה, עביר רק לשתי רגלים, אין. אני עכשיו בתקופת הרגלים. מחפש את הפינות היפות, בעלות אתגרי עבירות והרבה קסם. מוותר על אדרנלין.

ראש אבן מעל גדת הנחל

פגשנו את בועז בכניסה לשביל בריכת צפירה. גררנו את האופניים בשביל האתגרי ודילגנו על היתדות לתחתית הבריכה. אמיץ אחד צלח את הגב הקפוא בשחיה כדי לרדת לבריכה העמוקה הניצבת לה ממש מעל מפל צאלים והמרפסת האינסופית שלו. נוף שתמיד חוזר אלי בלילות, יותר מפעם אחת. הפסקת קפה, פלירטוט אגרסיבי של טריסטרמיות ומתחילים לטפס לערד.

חוצה את הגב כדי לרדת לבריכת צפירה.

טריסטרמית עושה עיניים מעל בריכת צפירה. קפה היא לא קיבלה

כאן מתהפכת הדרך. עכשיו זה כבר אירוע סבולת. טיפוס תלול לכפר הנוקדים ומשם דרכי 4X4 מתישות, בין מאהלים ופחונים בדואים שאינם מרנינים. שמש צהריים חורפית אבל קופחת. סיום בטיפוס אימתני של כ-3 ק"מ לקצה המלונות בערד. תלול להפליא, אך גם יפה. העיניים שוב מתמלאות נוף עם כל מטר טיפוס שמתווסף. טוב שבחרנו עבור האופניים חזרה נינוחה יותר בכביש.

סה"כ 33 ק"מ ובירה "נגב" צוננת במוסד המקומי השוקק בערד – "המוזה". פעם לא יכולתי בלי להוריד כאן המבורגר איכותי. הפעם הסתפקתי בנודלס וירקות מוקפצים (לא מומלץ). האתגר הבא, ברמון. יהיה ארוך יותר ולא פחות מעניין.

טיפוס מבריכת צפירה לכפר הנוקדים. צילם: רענן תמם

רענן במקברת סיל – מעין אתר קבורה בדואי בלב נחל צאלים

עוד גב צלול אל מול הגדות התלולות של נחל צאלים

נולדו לרוץ

התמונה של סקוט ג'ורק מתוך דף הפייסבוק שלו, שהביאה אותי לסיפור הזה

נולדו לרוץ – כמה שחוק מרגיש כבר הביטוי הזה? מאד. בטח בעולם הריצה. מאיפה הוא מגיע בכלל? אין לי באמת מושג אבל גוגל מספק יותר מרמזים ברורים לכך שספרינגסטין הביא אותו לראשונה בשירו האדיר מ-1975 שהיה ללהיט כחלק מהאלבום הנושא את אותו שם.

“One day I was playing my guitar on the edge of the bed, working on some song ideas, and the words ‘born to run’ came to me,” Springsteen has said of the song’s origin. “At first I thought it was the name of a movie or something I’d seen on a car spinning around the circuit. I liked the phrase because it suggested a cinematic drama that I thought would work with the music that I’d been hearing in my head.”

והיה לנו כמובן את הספר רב המכר של כריסטופר מקדוגל וגם את קבוצת הפייסבוק שעוסקת בריצה טבעית. בכלל, זה מרגיש כמו ביטוי שעובר כבר שימוש יתר, בטח בהתחשב בעובדה שרובנו כבר מזמן לא נולד לרוץ.

יותר מפעם אחת החמאתי לרץ כזה או אחר על היותו "מכונת ריצה", אבל האם אנחנו יכולים להיות כאלה בכלל? מסתבר שכן. דמיינו לעצמכם רץ, שכשאומרים לו "צא", הוא פשוט מתחיל לרוץ. אין לו תחושת קצב או צורך להאיט. הוא פשוט רץ, ממשיך קדימה, עד שאומרים לו לעצור. אין לו תחושת כאב, הוא לא יודע שהוא צריך לשתות, אלא אם אומרים לו לקחת מים. הוא לא ישים לב אם צריך להדק פתאום את אחד השרוכים שניפרם. הוא פשוט "מניע", מטה את הראש לצד, לקלוט את הנוף וממריא…אותו רץ סוגר 18 ד' לריצת 5 ק"מ, הוא גם מרכיב פזלים של 1000 חלקים בלי להסתכל על הקופסא ומנגן בפסנתר. מה שהוא לא יכול לעשות זה להצליח לעבור את הכביש לבד, או לדבר, מעבר למילים בסיסיות. אלכס שניידר הוא אוטיסט, בן 24 ויחד עם התאום הזהה שלו ג'יימי, הסובל מלקות דומה, הם שני אחים שהמושג "נולדו לרוץ" כמו הומצא עבורם.

בוקר אחד, לפני מספר ימים כשהתפעלתי מתמונת ריצה בשלג של Scott Jurek, בדף הפייסבוק שלו, עברתי על התגובות כלאחר יד. "beautiful!" כתב אלן שניידר, אביהם של התאומים והוסיף את הקישור http://www.autismrunners.com שהוביל אותי לסיפור המעורר השראה של משפחת שניידר.

אלכס וג'יימי שניידר – מתוך אתר המשפחה

התאומים לבית שניידר נמצאים בקצה הפחות מתפקד של הספקטרום האוטיסטי ועקב מגבלות התקשורת שלהם וחוסר היכולת להבין איך עובד העולם, זקוקים להשגחה צמודה. כמו מתנה, הסתבר להוריהם שיש משהו בריצה שעושה להם טוב ומרים אותם גבוה. כנראה אותו דבר שעושה טוב לכולנו, הרצים, רק שבמקום בו צעירים אלה אינם יכולים כמעט לתקשר, דווקא ההשפעה של הריצה ניכרת עליהם בצורה משמעותית, בהתנהגות הכללית ויותר מזה בתגובות בימי מירוצים. בעוד מתחרים אחרים עצבניים ומתוחים, אצל אלכס בוקר המירוץ עובר בנעימים, ברוגע, בחיוך. הוא קולט את ההתרחשות כבר מההשכמה והיות ואינו מודע למשמעות של יעדים, האפקט היחיד עליו הוא הידיעה שהוא הולך להשתתף באירוע שהוא אוהב.

אלכס הוא רץ מוכשר, ועובד כבר יותר מ-10 שנים עם מאמן, אשר לימד אותו לרוץ מאחוריו, כך שבצורה כזאת יוכל לשלוט על הקצב שלו. את הישג השיא קבע במרתון ניו יורק 2013, 3:14 שעות. ג'יימי רץ עם אביו, ולמעשה כל המשפחה החלה לרוץ בעקבות הגילוי של משמעות הפעילות הזאת עבור התאומים. אימם מגדירה את הריצה כדבר החשוב ביותר למשפחה, וכל השאר בא רק לאחר מכן בסדר העדיפויות. הם השתתפו כבר במאות אירועי ריצה, כאשר כל אחד מהם הוא חוויה משפחתית מיוחדת עבורם.

המאמן של אלכס מגדיר אותו כ"רץ Zen". שואב את ההנאה שלו מהחוויה הכי בסיסית של הריצה, תחושת המהירות והתנועה. הוא מתאר אותו כמו "הולך לאיבוד" בנוף החולף. נשמע כמו המצב המדידטיבי, שרצים רבים מתארים כסוג של שיא בריצה למרחקים ארוכים. הרגע בו המונוטוניות של הריצה מאפשרת לך לנקות כל מחשבה מיותרת מהראש, וכל דבר שעולה לך לתודעה בשלב הזה, שייך לגמרי לקצב הריצה ונמחק כמעט מיידית כשהריצה פוסקת. האוטיזם אינו הדבר המרכזי המגדיר את האחים. אפשר לומר שבעולמם המצומצם, הם קודם כל רצים, לפני כל דבר אחר. והריצה הזאת היא לא מטרה, אלא עצם הדרך, פעולת הריצה עצמה – היא המשמעותית עבורם. את זה ניתן לראות בתמונות של אלכס לאחר מירוצים, קובע מאמנו של אלכס, קווין מקדרמות'. אפשר לתפוש את ה"מהות" של אלכס הרץ, בתמונות הרבות התלויות בביתו, עומד על הפודיום, מחזיק את גביע המקום הראשון ומקבל ברכות, "כִּיפִים" (High Fives) מהמתמודדים איתו.

ריצה מנימליסטית מוגדרת דרך קבע בנעלים אותן נועל הרץ, בפשטות הבסיסית שלהן, או בכלל בריצה יחפה, הטבעית ביותר. נראה לי שהסיפור של אלכס וג'יימי שניידר מגדיר עוד צד של ריצה מינימליסטית. ריצה בצורה הפשוטה ביותר שלה, ללא צורך בשום אלמנט נוסף: לא ציוד, קצב, קו סיום או יעדים כלשהם. רק תן לרוץ. בקושי האדיר הזה של רוב האנשים להתחבר ולהבין את העולם האוטיסטי, יש, לפחות עבור אלכס וג'יימי, נקודת חיבור אחת חזקה ויציבה אל העולם "שלנו". בזכות הריצה.

מזמין אתכם לקרוא את הסיפור המלא באתר ובמיוחד את החלק המסופר ע"י רובין שניידר, אימם של התאומים וכן את דברי המאמן של אלכס, קווין מקדרמות'.

התאומים עם הוריהם – מתוך אתר המשפחה

מסונדל

הגיעו. חדשים

אפי רטט בהתרגשות והפריח משב ערפילי קור עם כל נשיפה. דהרתי במורד הסוואנה העירונית של מודיעין ותחושות חדשות אפפו אותי. הרוח היתה קרה אך חלק גופי העליון, העירום, להט מחום ובהק בגוון כתום עוצמתי. רק אזור חלציים שחור כיסה את גופי ועל כפות רגלי, הסנדלים. אלה גרמו לכל המהומה, המפתיעה, החדשה, המרעננת. הרגשה עוצמתית של צורך לצוד* ממש, אבל זנחתי אותה במהרה כי לעוט על המכוניות המעטות החולפות בשעת בוקר מוקדמת כזאת לא נראה מציאותי. ראשית, שלא כמו בציד הפרימיטיבי, הקדמוני, אין שום סיכוי לעייף מכוניות בריצה אחריהן. שנית, גם אם אצליח לצוד איזו מכונית חונה, לא מובטחת לי הנאה מסעודה של פח, פלסטיק ושאריות במבה הזרוקות לפעמים במושב האחורי. אז המשכתי לרוץ….

האמת היא שלרוץ בסנדלים בכלל לא היה בתוכניות שלי. אחרי יותר מ-5 שנים, ניגמרו סנדלי השורש הקלאסיים שלי וניצלתי בתודה את מבצעי חג ההודיה להזמין זוג מינימליסטי, אשר מזמן נתתי בו את עיניי. אני רץ כבר שנה וחצי במגוון נעליים מינימליסטיות, עד לזוג דקיק במיוחד – Merrel True Glove שקיבלתי במתנה מחבר שלא התחבר אליהם ממש. כשהסנדלים נחתו בבית, בתוך מעטפת דואר סתמית, לא הבנתי עדין שהכל יראה אחרת. אחרי רגע הרגל היתה בתוכם וזה אכן לא נראה אחרת, אבל הרגיש אחרת לחלוטין. רוח נשבה דרך החלון וכיבתה את נרות החנוכה. זה היה סימן. יצאנו מחושך לאור ואז שוב לחושך וממנו לאור הנעול בסנדל מינימליסטי.

המשכתי בדהרה קדימה. בסוליה הלא מתוחכמת של הסנדל, הצעדים רועשים בהחלט על האספלט. קולות הטחה רועמים: "פלאפ, פלאפ, פלאפ". לא נעים לאוזן ובטח גם לא לשכנים לפני עלות השחר. היות ואני מתכנן גם טיולים בשטח, נעול בסנדלים, דאגתי להצטייד באופצייה השמנמנה יותר של הסוליה. גרסת האולטרה. במקום מילימטר בודד של גומי השקעתי בארבעה. היציבה מרגישה בטוחה ונוחה. שום מפגע לא הגיע אלי מהאספלט. יחד עם זאת גמישות הסוליה נישמרת לחלוטין ומרגישה אינסופית ממש, מה שאחראי לעיקר התחושה הבלתי נתפשת כמעט של ללכת עם ולהרגיש בלי. הסנדל מרגיש כהארכה של כף הרגל, נותן לה את החופש שלה אבל מגן היטב מכל הצרות שעל הארץ. התחושה המשמעותית ביותר היא היכולת של כף הרגל להתפרש לרוחב, הרבה. כמעט הרגשה של…סנפיר. אין שום מחסום של נעל מהצדדים וכף הרגל ממש מנצלת את מקסימום השטח העומד לרשותה.

מרל מינימליסטיות. גמישות מאד ועדין לא כמו הסנדלים

ניכנסתי למוד האפריקני. אולי האינדיאני*. רץ מסונדל בערבות מודיעין, מתדלק את עצמי בפינולה* וממלמל הברות בשפת ה-Raramuri*. אתמול צפיתי בפוטייג' מדהים של פטריק מקאו רץ. ניתוח איטי של תנועת הרגל שלו. לנוחיותכם מצורף כאן למטה. למראית עין הרגל נעה לנחיתה על העקב, כשהיא נישלחת קדימה קדימה (יש לו צעד עצום בריצה), אבל בשבריר שנייה לפני המגע עם הקרקע היא עושה תנועה עדינה ורכה לנחיתה על האצבעות, הקפיץ של הבהונות בולם את האימפקט וכף הרגל מתגלגלת מהחלק החיצוני פנימה לנחיתה חלקה. מראה סוריאליסטי כמעט של שלמות. בסנדלים, כמו גם בנעלים, אין לי מושג איך כף הרגל שלי עובדת ואיך אני רץ, אבל ההרגשה של נחיתה נכונה מתעצמת משמעותית. זה כבר הכי קרוב ליחף והמנגנון עובד. אם הרגשתי את זה בנעל מינימליסטית, פה זה פשוט טבעי יותר. ככל שנוספים המטרים, התחושה המוזרה של לרוץ פתאום עם סנדלים נעלמת לה, הביטחון עולה והריצה זורמת. זה הכי טיפשי להתלהב מתחושות ראשוניות, אבל התחושות האלה, גם אם בעתיד ידעכו, יעלמו ואולי אפילו יתבררו כהזויות, הן חוויות שאני רוצה לזכור. משהו חדש נמשך זמן קצר והופך לרגיל. את "החדש" הזה זה אני רוצה לתעד, לקבע במילים האלה כאן, רגע לפני שיתפוגג לעולם הדברים השגרתיים.

ריצה מינימליסטית צריך לקחת בהדרגה. כל מערכות העומסים על הרגלים משתנות ממה שהגוף רגיל. עם כל הקילומטראז' שצברתי בנעלים, אני מעדיף לרסן את ההתלהבות בריצה הראשונה עם סנדלים. אחרי 5 קילומטרים אני עוצר, מתיישב ומחליף לנעלים שסחבתי איתי בתיק הגב. הכי מינימליסטיות שלי והתחושה של לעבור לנעלים בצורה כל כך מיידית היא מדכאת. המשקל שנוסף מכביד, הנעל לוחצת, הרגל מרגישה כלואה. כמו משקולות על הרגלים. נסו לדמיין אתכם רצים כשכף הרגל מחוברת לקרש. ככה זה מרגיש. געגועיי לגמישות הסנדל. הפער מדהים. הערבה האפריקאית נעלמת ברגע, הבוהק הכתום מגופי מתברר בסך הכל כחולצת מרתון טבריה הכתומה שבה אני לבוש ולא איזו הזייה על ריצה ללא חולצה. אזור החלציים השחור הוא הטייטס 3/4 שלי. מקווה שאף אחד לא שם לב לפסיכוזה הזמנית שלי ומסלק מחשבות אחרונות על ציד דמיוני. בכל מקרה מעטים המסתובבים בשעות האור הראשונות בקור המתגבר של דצמבר.

ממשיך לעוד תשעה ק"מ של רוטינה. העומס על השילוש הקדוש אכילס-סולאוס-תאומים מורגש ממש ובצורה חזקה ממה שהתרגלתי, בטח אחרי מרחק כזה (קצר יחסית). טוב שריסנתי. עוד נחזור לזה. עולם חדש ניפתח. (נ.ב יום אחרי, תאומים תפוס מאד!!!).

נוחים גם בשטח

מה קרה מאז?

הסנדלים כבר לא נראים כל כך חדשים. כרגע הם אפילו מלאים בוץ. רצתי איתם בשטח והסוליה המשובחת מספקת המון הגנה ונוחה יותר מהנעלים המאד מינימליסטיות שלי. תחושה מצוינת. החשש משיפשוף הרצועה בעור עדין לא התממש לשימחתי. 7.5 ק"מ לריצה הארוכה ביותר.

טיילתי איתם גם במדבר. על שבילים מאד מסולעים. האחיזה נהדרת, ביטחון מעולה בצעדים, גם כשסוחבים פעוט קטנטן, שהתעייף וגם נירדם, על הידים. כמו בכל סנדל, כשהרצועות לא מאד מהודקות, החופש בכף הרגל יכול להפריע לפעמים בהליכה, במיוחד בשיפועים יותר חזקים. מנגנון ההידוק של הפה טמפה פשוט ומצויין. משיכה קלה וסידור הרצועות והכל מתהדק. משיכה קלה לכיוון המנוגד ויש שיחרור. בהידוק נוצרת פיסת רצועה שאין לה מקום לשבת עליו, היא מידלדלת לצדדים וקצת מעצבנת. לדברי יוצר הסנדלים הם עובדים על זה ל-2015. שנה שלמה למצוא מקום לחבר את הרצועה? נו, טוב. בינתיים אני מאלתר.

טובים גם במדבר

——————————————————————————————————–

* הפוסט מושפע עמוקות ממונחים הלקוחים מסיפרו של כריסטופר מקדוגל, "נולד לרוץ". לא כי הספר אכן השפיע עמוקות עלי, אבל באופן מפתיע, הסנדלים הציפו זיכרונות משם באורח משונה. לאלה שאינם בקיאים, דהיינו לא קראו את הספר, אציין שהספר עוסק בהרבה תחומים סביב ריצה טבעית, בסיסית, מינימליסטית אם תירצו (המונח הפלצני). הספר הקפיץ מגמה (טרנד אולי) של ריצה יחפה או בנעלים המדמות ריצה כזאת עד כמה שאפשר. במרכזו שבט אינדיאני מקניוני מקסיקו שהוא בעל יכולת ריצה פנומנלית, מוכחת. אנשי השבט אינם מצויידים במיטב ציוד הריצה אלא מסתפקים בסנדלים מעשה ידיהם, המכונים הוראצ'אס, הבנויים מפיסת עור כלשהיא המהודקת בשרוכים המלופפים על הרגל. הספר גם הצית תעשיית סנדלים דומה סביב העולם, ואלה שלי הם גירסא שהתפתחה מהם, למבנה מודרני יותר. בנוסף, הספר מנסה להגיע למסקנה המיוחלת שאכן המין האנושי נולד לרוץ וזאת גם באמצעות ההוכחה של שימוש בריצה כאמצעי קדמוני לציד קיומי. באמצעות ריצה משותפת אחרי הטרף, בידודו מהעדר והכוונתו לנתיב רצוי, הצליחו אותם ציידים להתיש את החיה עד לכניעתה מאפיסת כוחות.

יוצא מהארדון

דרמה מעל הר ארדון מעט אחרי הזריחה

הכי קל היה להתעקש ולשכנע אותם לצאת. כי כשהמדבר קורא לי, לא יעצרו אותי. גם לא תחזית מעורפלת משהו שמכריזה על גשם מקומי במזרח ובדרום וחשש קל לשיטפונות. כי מדבר זה ג'וי ואף אחד הרי לא באמת יודע מה הולך להיות שם, אז למה שלא נצא לבדוק בעצמנו. מקסימום…

אז הטיול יצא ואיש לא נעדר. 12 משפחות נעו דרומה בצורה חופשית לחניון בארות במכתש רמון. ומשעה שלוש, כשיצאנו בול בזמן, הפגזתי במחשבות חיוביות ואופטימיות קוסמית. לא משנה שכבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות האלה האור היה כמו של ערב בהתהוות. השמים קדרו יותר ויותר ורק מעט אור כתום הצליח להבליח לקראת השעה הקסומה של השקיעה. אור כתום עמום וקדרות שמעלימה כמעט את כל הצבעים על הגבעות המדבריות של אחרי באר שבע. הגבעות שמבשרות, הנה, עוד מעט אתה מגיע "הביתה".

הקדרות הביאה את הטיפות. הכי קל היה לחשוב שהנה זה רק גשם קליל. טיפות דקות שהשפריצו קצת על החלון, אבל כשניכנסנו פנימה לדרך העפר המובילה ללב המכתש, הטיפות הפכו לעבות יותר ואפילו היה צריך להפעיל מגבים. האווירה באוהל המשותף והממוזג בחמימות, היתה נעימה, והגשם שהתחזק וירד לסירוגין, אולם ללא הפסקה, ליווה אותנו כל הערב. היו הפוגות שאיפשרו להדליק מדורה נאה לבישול וגם טיפסנו לגיבעה סמוכה כדי לצוד את הברקים שהסתערו על מרחבי המכתש, מופיעים כל פעם בפינה אחרת ומאירים לשנייה באור מאד ברור, אך מתעתע, גבעות ומשטחים, סלעים וצללים. ואת הר ארדון המתנשא קצת צפונה מעל חניון בארות.

הכי קל היה לחשוב על זה שאנחנו במדבר, וכמה מים הוא כבר יכול לשתות, הרי לרוב הוא בעיקר צמא, והנה עוד רגע זה ניפסק. ממש עוד רגע ומחר יהיה יום יפה. אבל הגשם המשיך לרדת לו. לא בזלעפות, אבל בהחלט בסוג של נחישות. ובכל זאת, לפני השינה, אירגנתי לי את בגדי הריצה. כי לא באמת אפשר לוותר על ריצה במדבר.

הכי קל היה לקום בבוקר, בחושך. כי ישנתי די גרוע וגיליתי שהפוך הזה שקונים באיקאה, הוא במעשה כשפים שמיכה בלתי נראית. איתה או בלעדיה זה לא ממש משנה ואפילו שהייתי לבוש היטב, היה לי קר. אז התעוררתי עוד קודם, ויצאתי והשתנתי וחזרתי והעברתי את הזמן. אולי אפילו עוד נימנמתי אבל כשהגיעה השעה, השעון אפילו לא היה צריך לצלצל והייתי כבר ער לגמרי. ניכנסתי לבגדים הדקיקים וקיוויתי שזה יספיק ל-11 מעלות שהראה הלוח באוטו. כשהרמתי את הראש, ראיתי את השמיים בבירור מבעד לעננים. היה נדמה לי שיש אפילו יותר שמים מעננים אז אולי המחשבות האופטימיות התחילו ממש לעבוד. אבל היה עדין חשוך, אז קצת קשה לדעת.

עם אור ראשון הרמתי רגלים והתחלתי לאותת לגוף להיכנס לקצב המוכר לו. חימום על הציר הצפוני המסומן שחור ויוצא מחניון בארות. האדמה ספוגה, המכתש שטוף ורענן והנוף מתחיל להופיע מול העיניים. הדרך נוחה, חלקה יציב ומוצק וחלקה האחר ספק בוצי, ספק חול רטוב, השוקע תחת משקל הגוף בעדינות. כחצי קילומטר לתוך הריצה ונחל רמון זורם לו בגאווה בפיכפוך חרישי וחוצה את הדרך. אמנם לא הרבה יותר מזרזיף עבה, אבל מאלץ אותי לקפץ מאבן לאבן כדי לשמור על נעלים יבשות. כיף.

פעמיים הר ארדון – מכתש שטוף בגשם ושלוליות

העננים מעל הר ארדון המתקרב יוצרים תפאורה דרמטית בהחלט מעל הפיסגה ועכשיו כבר אין ספק שהכחול הולך לשלוט היום בשמים. זה הולך להיות יום נהדר ואין דרך טובה יותר לפתוח אותו, מזאת שאני עושה ממש עכשיו. אני הולך ומתקרב על הדרך העוברת בבקעת מחמל, עוקף שלוליות גדולות פה ושם, מזהה את השביל המטפס לפיסגה מהצד המערבי. מרחוק יותר, מטפס בעדינות. מקרוב, כבר רואים שמדובר בשיפוע עצבני. פיסגת ההר מתנשאת לגובה 722 מטר מעל פני הים, אבל, רק כ-300 מטרים מתחתית המכתש. זה הטיפוס שנדרש לצלוח היום.

המסלול של הר ארדון מופיע במדריכים כטיול יום שלם למיטיבי לכת. למרות שהמרחק הוא רק 14 ק"מ, קשה לי לתפוש את העובדה שאני הולך לדחוס אותו לשעתיים. זו אמנם ריצה, אבל עדין המעבר הזה קצת מוזר בעיני. ממשהו שעושים יום שלם בדרך כלל, לאותו משהו שיגמר בשעתיים.

"…ואלה בניה, ישר ושובב וארדון" – דברי הימים א', פרק ב', פסוק 18

תוך כדי הרהורים בתוך קצב שהפך מונוטוני אני מגיע לתחתית השביל המטפס וכבר מעלה דופק בשיפוע חזק שמעביר אותי להליכה. זו דחיפה קצרה כלפי מעלה. מקטע תלול מאד שסופו מתמתן ומאפשר לי לחזור לרוץ לקראת הפיסגה. העליה מהצד המערבי אינה מספקת חוויות מיוחדות מלבד ההגעה בנשימה מאומצת לשפת ההר ותצפית דרומה.

חרך הצצה בפיסגה מקבל את פני המטפסים

הארדון ניצב בלב המכתש כמו בן אצולה ונראה כי הוא מודע לעצמו ומעמדו היטב. ממש נהנה בשמץ שחצנות לראות את המטפסים עליו מנסים להתמודד עם ההתנשפויות שכופה הטיפוס מחד והצורך הפתאומי לעצור את אותה הנשימה, כשהם נחשפים למראה הנוף האינסופי הנפרש לרגליהם, מאידך. זה מתחיל ב"חלון" ההצצה וממשיך לשלל זוויות של כל צבעי הרמון. השמש רק עלתה והעננים כבר כמעט התפזרו לחלוטין לשמים כחולים מאד, אבל הרוח למעלה מקפיאה ואחרי צילומים ספורים אני ממשיך להנות מהשביל שרץ על שפת הארדון. ההר הוא פיסגה שולחנית משהו וה"מרפסת" שלו ניצבת על מצוק תלול.

כמה נוף אפשר לחטוף? הרבה מאד כשאתה על הארדון

יש כאלה שנהנים מהנוף הנישקף מפיסגה, אני אוהב יותר את השביל, במיוחד כשהתוואי שלו הרפתקני ומרתק. אחרי הקפה נאה של מרפסת הפיסגה מגיעה הירידה הראשונה. צניחה של "מדרגה" אחת בגובה המתבצעת על ספק שביל, ספק קיר תלול. הריצה על המדרגה הנמוכה יותר היא כבר במגמה מזרחה וחוצה את ההר לפינה שתאפשר את השלמת הירידה ממנו. סלעים עצומים זרוקים כלאחר יד, שלוליות קטנות ורטיבות של גשם מדברי מלווים אותי הלאה. פנייה קטנה ולרגע הלב נעצר. שיא הירידה בצד המזרחי מונח הרחק מתחתי. מדובר בכמעט נפילה חופשית, כשהשביל כמעט אינו נראה לעין. עומק הירידה נראה משמעותית ארוך מהעלייה ואני מברך על ההחלטה לטפס בצד השני. החלק הראשון מתון דווקא, לוקח בשביל מופלא באמת לאורך קירות המצוק. הפעם אני מסתכל על הקירות מלמטה מזהה את הפיסגה ממנה ירדתי רק לפני רגע. עוד צעדים ספורים והצניחה למטה כבר בלתי נמנעת. למרות שאני ממש אוהב את הירידה בקטעים טכניים, העובדה שאני לבד וגם תוואי השביל הבאמת בלתי אפשרי מעבירים אותי להליכה זהירה. השביל רצוף פיתולים קטנים המנסים לספק אחיזה כלשהי על השביל שצולל בצורה תלולה באמת. שרירי הארבע ראשי גונחים כאן ועובדים בצורה מוגזמת שמורגשת במיוחד יום אחרי, בשעת כתיבת שורות אלה, כשאני מתקשה ללכת לכל אורך היום, עקב כאבים חזקים בשרירים. משהו שכבר זמן רב איני זוכר שכמותו.

שביל מופלא נמתח לאורך קירות המצוק רגע לפני הנפילה החופשית

בתום החלק התלול, הכי קל זה להרים ראש ולהתחיל להתבונן סביב. זה גם הכי כיף. בעיני, כאן מגיע הדובדבן האמיתי במסלול. הנוף הופך ל"ירחי" משהו. הפעם אתה לא צופה מלמעלה אלא נע בשביל בעל אלף צבעים. גווני אדום, צהוב וכתום, דיונות חול שהופכות לגבעות ותצורות סלע אין סופיות. ובתוך כל היופי הזה, בבוקר הכל כך מוקדם, רק אני לבדי. הרגשה מדהימה שהמילים מגבילות בתאורה. ממול בולטת כמו מגדלור, גבעת חרוט הידועה בצורתה…החרוטית. השביל נע לכיוונה והריצה מהנה בירידה מתונה, למרות הארבע ראשי שכבר מתחיל להציק. בשלב הזה כבר נמאס לי לצלם ואני שומר את המראות לעצמי, נהנה מהתנועה הבלתי פוסקת. נשפך לנחל ארדון ומתחיל בטיפוס המתון שיקח אותי חזרה למאהל. עוד קצת צבעים, מבט אחרון אחורה למקטע הכל כך יפה הזה ואני כבר בחניון יום שמהווה את אחת מנקודות ההתחלה של המסלול הזה. קשה להכיל את היופי הזה. אני נשאר עם החוויה, תודה קטנה בלב, ושמח על הבחירה הזאת. לפני יותר מעשרים שנה טיפסתי בפעם הראשונה והיחידה על הר ארדון בטיול רגלי עם חברים. אינני זוכר כלום מהטיול הזה, ולמרות אפס הזיכרונות בחרתי בכל זאת לרוץ להר ארדון, כי אולי "יש שם משהו". היה שם הרבה מאד.

המשך היום בשיטפונות בנחל פארן וטיול בקניון עדה – מומלץ

אני קורא תמיד על ה"תוכנית". תוכנית האימון הקדושה, שהפכה לדת עבור חלק מהאנשים. "תיצמד לתוכנית" הם קוראים ואני חושב על זה לא מעט בזמן האחרון. התוכנית טובה כדי להביא אותך למקומות חדשים ונועזים, אבל צריך להיזהר לא לאבד בתוכה את הריצה. ה"תוכנית" שלי לא כללה ריצה של 14 ק"מ במכתש רמון, אבל בשלב הזה אני מעדיף להיצמד לשבילים טובים ולא לשום דבר אחר.

הכי קל היה לחזור, כי היה שם עוד יום שלם של שבת. יום של משפחה, שיטפונות בפארן, מסלול מקסים של הליכה במדבר. הכי קשה היה לקום יום למחרת, לבוקר חשוך, עירוני ואפרורי. קשה לצאת לקור ולרוץ שוב, על האספלט הפעם, סתם על מדרכות. הכי קשה, אבל גם את זה עשיתי. כי בסוף, כל ריצה היא סוג של רווח.

על החיים, על המוות

לרוץ 166 ק"מ ברציפות זה קשה מעל כל דמיון. 200 ק"מ, אפילו יותר. בעצמי גיליתי שגם ריצת 61 ק"מ היא דבר לא קל. בחודשים האחרונים של ההכנה למירוץ הזה, הרגשתי לא פעם שהמקצה הזה הולך לאיבוד בראש שלי. הולך ומתגמד. זה היה השיח המתמשך עם אנשים שהכרתי לא מכבר, שהתאמנו למקצים הארוכים יותר, מאה ק"מ ומעלה ובכלל השיח האינטרנטי של קבוצות הפיייסבוק המתמרקות לקראת אירוע האולטרה החגיגי בארץ, סובב עמק 2014. ברוח הטרנדים הנוכחיים, רצי ה-166 ומעלה נתפשים עדין כמופלאים, אצני ה-100 כבוגרים מנוסים, אשר שנה הבאה יתכן ונלך בעקבותיהם. סובבי ה-61, הם הפעוטות, העושים את צעדיהם הראשונים בעולם ריצות האולטרה. בוקר טוב כיתה א, הזינוק בארבע בבוקר. לא לשכוח פנסים.

והנה, מסתבר שגם 61 ק"מ מצליחים לספק לך מנה יפה של כאב, רוח לחימה ורצון עז להגיע. זה אמנם נימשך פחות שעות מכל שאר מרחקי האולטרה, אבל בסופו של דבר מדובר (אצלי) בזמן כמעט כפול ממה שלקח לי לרוץ מרתון מלא, על כביש, במישור. שבע שעות עשרים ואחת דקות ועוד אחת עשרה שניות. הפעם בלי צליל אחד של מוסיקה באוזניים.

מת על הנפת הידים הקטנה הזאת בסוף

זה היה שלושה ימים אחרי המירוץ. חזרנו הביתה בלילה. לתום זו היתה הפעם הראשונה בנוקיה. לי, בטוח שפעם ראשונה אחרי השיפוץ הגדול שעבר ההיכל ובכלל אחרי יותר שנים ממה שאפשר לזכור. משחק ליגה שולי של מכבי ת"א. מבחינתו ערב מרגש עם חברים וקבוצת כדורסל אהובה, מבחינתי סוג של זמן איכות וקבוצת כדורסל פחות אהובה. מתחת לבית השכן עמד כבר הוואן השחור באורות מהבהבים. וואן שחור עם אורות מהבהבים בלילה זה אף פעם לא סימן טוב. הבנתי שזה ניגמר.

וואן שחור באישון לילה – לא סימן טוב

אחרי 50 ק"מ של ריצה משותפת ידעתי שאני צריך לקחת קדימה ולרוץ את המירוץ שלי. אילן היה הפרטנר שלי עד אותו רגע. בהחלטה של רגע נרשם כארבעה שבועות קודם לכן למרחק הזה, ללא הכנה מסודרת אבל עם רקע מכובד של חצאי איש ברזל ומרתונים. אמיץ. את ההקפה הראשונה רצנו כתף אל כתף. בהקפה השנייה מתחיל המירוץ. שלי, כנגד עצמי. אני, רגיל מחודשים של אימונים ארוכים להכניס מינון יפה של קטעי הליכה כשקשה לי. ביום הזה, אני מנסה להישאר עם אילן, שלא יודע מה זה לעצור. המרחק מתחיל להשפיע גם עליו אבל בתוך הקצב האיטי שלו, הוא לא נעצר פעם אחת. זה לא משאיר לי ברירה. אני רוצה להישאר יחד. במירוץ אולטרה ראשון אתה מגלה שלבדידות יש טעם אחר מכל מירוץ שהוא. יש את הרגעים שאתה מרגיש הכי לבד בעולם על המסלול. אפילו אם רצים אחרים לידך, זה לא משנה. אתה יכול להרגיש אחרון על המסלול. הכי אחרון. אז עדיף להישאר יחד.

במרתון, אירוע עירוני בדרך כלל, אתה תמיד חולק את המירוץ. הקהל, העיר, השטח האורבני. הרבה מתחרים אחרים. זו הרגשה אחרת לחלוטין. חגיגה אנושית שרק אירועים כאלה מצליחים לייצר. לשבילי העפר יש קסם משלהם וחתיכת שלווה, אבל גם בדידות מזהרת שמאיימת לבלוע אותך והיא נוצרת כנראה מתוך הקושי שלנו לצלוח את כל הקילומטרים האלה.

שותפים לדרך, לפחות ל-50ק"מ ממנה

פגשתי אותו בסופר השכונתי. אנחנו גרים ארבע עשרה שנים בבניינים סמוכים. ניכנסנו לגור יחד בדירותינו החדשות באותו זמן, ילדינו בני אותו גיל כמעט ועדין, אנחנו לא יותר משכנים. נחמדים זה לזה, מחליפים כמה משפטים, אבל מתראים לעתים רחוקות. הפעם בסופר, אחרי חודשים ארוכים שלא החלפנו מילה. משה, עגלגל פלוס לפי הגדרה, מסוג השמנמנים שברור מייד שמדובר באנשים טובים בצורה יוצאת דופן. הפעם, הייתי המום. רזה, חטוב, נראה מעולה. בירכנו זה את זה והחמאתי לו על הגיזרה החדשה. כמו תמיד, הוא חייך את החיוך האינסופי ואמר בצניעות הבאמת סטנדרטית שלו כבדרך אגב: "כן, שיניתי תזונה וגם היה לי איזה עניין רפואי קטן". המשכנו לערום ירקות, איש איש בעגלתו, בכיוונים מנוגדים. כמה דקות לאחר מכן היכתה בי ההבנה. השינוי היה קיצוני מדי. מיהרתי אליו ובלי להתבלבל שאלתי ישירות: "אז מה אתה אומר בעצם, שיש לך סרטן?". הוא הינהן והסביר לי קצת. היה ניתוח וזה כל הסיפור. עכשיו יהיו כמה טיפולים, רק ליתר ביטחון. "הכל בסדר", ככה משה תמיד, עם החיוך האינסופי. אני נותרתי מוטרד.

איך זה שמתוך שבע שעות ועשרים ואחת דקות של ריצה זוכרים כל כך מעט? אולי טוב שכך, שכן ריצה ללא זיכרונות נקודתיים מעידה על זרימה טובה של ההתרחשויות, נטולת אירועים בלתי צפויים, ללא קטסטרופות או הפתעות. לפי התוכנית. אחרי הכנות כל כך ממושכות, חודשים של ריצות "חמש פעמים בשבוע", חודש אחד אינטנסיבי במיוחד של ריצות לילה ארוכות עד אור הבוקר, אתה כנראה מגיע די מוכן. בריצת 61 ק"מ נראה כי מרכיב אי הוודאות נותר קטן למדי. אתה מגיע באימונים עד כדי עשרה ק"מ ממרחק המקסימום, מתחיל להבין מה יעבור עליך אחרי יותר משש שעות ריצה רצופה. בעיני, הקסם הגדול של ריצות אולטרה הוא דווקא אלמנט ההפתעה. אתה מרבה לקרוא על מנעד הרגשות העצום של רצים במרחקים ארוכים, תהומות של ייאוש, פסגות של הנאה והרבה מאבק בכאב ובקושי. כשמדובר ב"ילד הקטן" של ריצות האולטרה (61 ק"מ) זו אולי התחלה טובה ורכה כשכל אלה מקבלים מימד קטן הרבה יותר, כניסה נעימה יחסית לעולם המרחקים הארוכים.

התמודדתי עם הייאוש, בקטע שנדמה בלתי נגמר, באמצע המסלול, כשחיכיתי כבר להגיע לחלקו האחרון של המירוץ, כ-10ק"מ במגמת ירידה. התמודדתי עם קושי וכאב בעשרת הק"מ האחרונים, מנסה לא להפסיק לרוץ כדי לעמוד ביעד הזמן שקבעתי לעצמי, נילחם נגד רגלים כבדות ושרירים כואבים. הייתי בפסגות של הנאה בחלקה הראשון, הקליל, של הדרך, לפני שהרגלים מתחילות לצבור את הקילומטרים המשפיעים, בפגישות קצרות ומרגשות באמצע הדרך עם חברים למרחקים אחרים, שבזכותם אני כבר פחות רץ "סוליקו". נישנקתי קצת בקו הסיום, מרשה לעצמי סוף סוף לשחרר, להעלים את הספק הקל, שתמיד שם, שאולי לא תצליח לסיים.

קצת ייאוש וכאב – חלק בלתי נפרד

אבל היו גם דברים שנעדרו. לא היו שם פסגות של התרגשות. לא יכולתי שלא להשוות לסיום המרתון שהיה באמת עד לאותו רגע פריצת גבול אישית יוצאת דופן. שם, התהליך שעובר רץ בקילומטרים האחרונים לקראת ההגעה למתחם הסיום הוא יחיד במינו ואולי גם המשפחה המלאה שחיכתה על קו הסיום עשו את שלהם.

אחרי 61 ק"מ, כשהגעתי לשטיח הירוק, על קו הסיום, היה רגע גדול של שימחה, אושר, התפרקות של מאמץ, אך הוא חלף כלעומת שבא. ברגע אחד של בהירות ראיתי בצורה צלולה מאד שמדובר בעוד תחנה שעברתי דרכה, בדרך ליעד הבא. כי כעת, כבר ברור לחלוטין שמדובר בדרך וכל עוד אני נמצא עליה אני גם חייב להתקדם לאורכה. יכול להיות שאפשר, ככה בחושך, בלי שאף אחד מסתכל, לטפוח לעצמי על השכם ולהרהר בשביעות רצון קלה: "עשינו את זה, אבא’לה". רק תזכור, עצמי עונה לי בהגיענו, שיש עוד לא מעט לעשות ולחקור, לראות ולחוות.

סיימתי בדיוק כמו שרציתי; בתוך יעד זמן הגיוני, לא מפורק, שבור ומרוסק, עם טעם של עוד ורצון להמשיך. אחרי המרתון התקשיתי ללכת מספר ימים. אחרי 61 ק"מ בסובב עמק יצאתי עוד באותו אחר הצהריים לרכיבת שחרור נעימה עם בני. למחרת כבר התחלתי להתגעגע שוב לריצה.

פגשתי את ליאת, אישתו, יום אחד בחניה. "מה שלום משה, התאושש קצת?" שאלתי, רוצה לוודא שטיפולי הכימותרפיה הגיעו למקום הנכון ואולי אפילו לקפוץ לבקר. "איזה התאושש?" ענתה לי במבט שלא קשה להבינו, והוסיפה עוד משפט קצר שאיני זוכר בדיוק אבל הצליח להעביר את המסר בלי לומר אותו ממש. בשיחה הקצרה הזאת לא נאמרו כל כך הרבה דברים שפשוט קפצו מעצמם החוצה, בשיחה הקצרה הזאת אתה מבין כל כך הרבה דברים שתמיד קיווית שלעולם לא תצטרך להבין. כבר לא הלכתי לבקר.

קובי אורן, רץ ישראלי ייחודי. תיכף תבינו למה. קובי אורן רץ מרחקים ארוכים. לא סתם ארוכים. ממש ארוכים. ולא סתם צובר מרחקים, אלא הוא הכי אוהב לעשות את זה במירוצים המתקיימים לאורך מספר ימים ברציפות כשמסלול המירוץ הוא אצטדיון, כלומר סיבובים של כמה מאות מטרים נניח, לפעמים קצת יותר. התחרות האחרונה שלו התקיימה שבוע שעבר בצרפת על פני 6 ימים, על מסלול של אלף מטרים. הוא ניצח תוך צבירה של מעל 700 ק"מ. האגדה מספרת שמנהלי המירוץ איימו עליו שאם לא ישכב לישון איזה שעה הוא יפסל. הוא ישן 4 שעות במשך ששת הימים האלה של המירוץ שלו.

לא תתפלאו לשמוע שבמקרה של קובי זה מאד שכיח להיתקל באנשים ששואלים לגביו "למה?", אבל כשאתה מתחיל לשמוע את אותה שאלה לגבי המרחקים שאתה בעצמך רץ, נניח 61 ק"מ, זה פתאום מאיר באור אחר את כל מהות השאלה הזאת. כי לשאלה הזאת אין תשובה, לפחות לא תשובה ברורה. מצד שני, יתכן והתשובה לשאלה הזאת היא מאד פשוטה: "כי זה עושה לי טוב".

יש הרבה שיפוטיות בשאלה. היא באה ממקום שמחפש סדר בסיסי בעולמו המצומצם של השואל ואינה לוקחת בחשבון את המציאות המאד אישית של הנשאל. זו שאלה שלא באה לחפש תשובה אמיתית אלא להעביר ביקורת על הגיון מעשיו של הנשאל וגם לחלוק על דרך קבלת ההחלטות שלו. לא פעם ולא פעמיים ניתקלתי במונחים הבאים מתחום בריאות הנפש מוזכרים במשפט אחד יחד עם שמי. נכון, זה תמיד נאמר בבדיחותא, בחיוך, אולם יחד עם זאת מעיד על הלך רוח מסויים. בינינו, אני לא יכול להתכחש לאותו הלך רוח. מדובר עדין בקבוצה די מצומצמת של אנשים בעולם ומה שיוצא דופן נתפש תמיד כחריג – ולא במובן החיובי.

יש מונח מעצבן שמרבים להשתמש בו בעולם הריצה: "זר לא יבין זאת". הוא מעצבן בגלל הבנאליות שלו ונופך של יהירות השורה עליו, אבל גם מדוייק מאד בארבע מילותיו. הוא אינו ייחודי לעולם הריצות הארוכות ותמיד יהיה נכון לכל תחום פעילות חריג. לא תבינו את רוכבי האופניים המוציאים עשרות אלפי שקלים על ציוד יקר ערך, לא תבינו את מטפסי ההרים המסכנים את חייהם להגיע לפסגות הכי גבוהות, לא תבינו את הצלמים שרובצים ימים ושעות במטרה לתפוש את הפריים האולטימטיבי. לא תבינו, אז פשוט לכו איתנו, פרגנו. פרגנו לאנשים הלוקחים את עיסוקם בצורה רצינית, לומדים ומעמיקים ומחשבים את דרכם ופעולותיהם בתבונה. משקיעים מאמצים אדירים רק כדי להגיע מוכנים. הם לא חסינים מטעויות אבל עושים המון כדי למצוא הנאה וסיפוק ולהצליח להשיג את כל זה קודם כל בביטחה. כולם רוצים לחזור הביתה בשלום.

זר לא יבין זאת

זה לא קל. זה אף פעם לא קל. כשאתה מגיע לצעוד בדרך האחרונה, אי אפשר להפסיק לחשוב על המשמעות של כל זה. אני חוזר הביתה, אני ממשיך בשגרה, לי יש עוד זמן. הוא נשאר כאן על הגבעה. בן 41.

"סליחה", היא אמרה, "סליחה שלא יכולתי למלא את בקשתך האחרונה. תבריאי אותי, ביקשת, ולא יכולתי". ואז, אף עין לא נשארה יבשה.

והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

(הבלדה על יואל משה סלומון – יורם טהר לב)

יש אנשים שכותבים דו"ח מירוץ אחרי אירוע גדול. Race Report קוראים לזה. מה היה שם במירוץ, שאני יכול לדווח עליו? לא זוכר פרטים. רצתי, פיטפטתי, נילחמתי קצת בעצמי, התרגשתי. עבדתי קשה לעמוד במה שתיכננתי ולא וויתרתי. הריצה עצמה, ממשיכה באופן מרהיב למלא שעות רבות בריק נעים. וואקום.

השבוע הייתי בהופעה של עידן רייכל. הוא מרבה לשבץ קטעי קישור קטנים בין שיריו. באחד מסיפוריו הזכיר כמה רצה ללמוד להנות מהרגע. במקום זה, תמיד התרפק על זיכרונותיו, הופעות שהיו, תמונות עבר שעלו בראשו, זיכרונות. בהופעות עצמן לא מצא עצמו נהנה. כאן, בדבריו, מצאתי פתאום את התשובה. לפחות עבור עצמי. הריצה, גבירותי ורבותי, היא אותו רגע חמקמק שאפשר להנות ממנו באמת רק בהתרחשותו. הריצה, היא ההנאה מהרגע ואין לה שום משמעות עמוקה מעבר לרגע עצמו. הריצה היא רגע שממש מרגישים בו את החיים, ורגע כזה אתה רוצה להאריך כל כמה שתוכל. ב-61 ק"מ למשל יש הרבה רגעים של חיים. אני רק מנסה לחיות אותם. בשביל זה אנחנו כאן, לא?

שבוע בדיוק אחרי סובב עמק מצאתי את עצמי לבד בבוקר יום שישי. למרות התחזיות הגשומות והקודרות השמש ביצבצה לה מתוך העננים וחמימות קלה שרתה על פני הרחובות. עדין "שיכור ניצחון" מריבוי הקילומטרים של שבוע שעבר, שמתי על עצמי את חולצת הפינישר 61 ק"מ של סובב עמק ויצאתי בעזוז להרי ירושלים לכיוון העננים הקודרים יותר. מלא ביטחון, האמנתי לחלוטין שאני הולך לתת לגשם בראש ולנצל את מלוא ההפוגה השמשית. ככל שעליתי מזרחה התרבו העננים וסימנים של גשמים עבותים שירדו כאן קודם לכן. עליתי בריצה מאבן ספיר לשביל המעינות, מאוכזב לגלות שהקיץ הביא עימו שריפות קשות לאזור שקטלו באכזריות את הצמחיה בהבל שחור. יחד עם זאת, האוויר היה נקי, ערפילים קסומים וחורפיים מילאו את הנוף, ריחות גשם שאין ממכר מהם אפפו אותי, והאדמה, למרבה השימחה ולמרות סימני הגשם הברורים, לא הספיקה לצבור מספיק מים על מנת להפוך לבוץ. הייתי לגמרי לבד ומצב הרוח עלה לשמים. סוף סוף ריצה קרירה באור יום. שלום לך קיץ, לא נתגעגע כל כך מהר. הגעתי לחירבת סעדים, על טיילת עמינדב, לכיוון סינגל IMBA. הצבי שחיפש אוכל בחניון כנראה הופתע כמוני ונעלם מיד. עם הכניסה לסינגל החל הגשם. דק בתחילה, אבל כמו בכל ביקור טוב של מרפי, הולך ומתגבר בדיוק בנקודה הרחוקה ביותר מהרכב. האבנים הפכו חלקלקות, הבוץ שלא היה קודם, הופיע, ונותר רק לרדת לדרך הכורכר, לעשות אחורה פנה, חישוב מסלול מחדש ולחזור על השבילים הלבנים לרכב שחיכה באבן ספיר. מאותו רגע הגשם הפך שוטף. במשך 40 דקות רצתי תחת ממטרי מים שהיו לנחשולים, דישדשתי ביובלי מים וחציתי נחלים שזרמו לרוחבה של הדרך. מימיני ומשמאלי שטפו מיני מפלים את צלעות ההר. האוויר היה עדין חמים ולא סבלתי מקור, רק חששתי למצבו של הטלפון האומלל שלי המונח בכיסוי רעוע על היד. הטבע התעורר. הבגדים נידבקו לגוף, גדושים ורטובים, אבל ככל שהגשם הלך והתגבר כך הלך וגדל האושר. כשהופיעה מולי שיירה של ג'יפים בטיול שישי של קופסאות פח סגורות, לא הצלחתי לראות את פני הנהגים מבעד למסך הטיפות או את תגובתם לחזיון, הכנראה ביזארי של רץ בודד, נוטף מים, על שביל מוכה גשם וסערה. דרך החיוך שלי רציתי מאד לצעוק להם: כן, אני משוגע, אני פסיכי לגמרי, אבל אני חי, אני חי, אני חי!

אני לא יכול לרוץ בשביל אנשים אחרים, גם לא מרבה להשתתף באירועים לזכר, אבל בבוקר הזה חשבתי וזכרתי את משה, שכני במשך ארבע עשרה שנה, שלא יזכה יותר לרגעים כאלה. כנראה שדמותו עוד תעלה אצלי בימים אחרים וריצות נוספות. אני לא ארוץ לזיכרו, אבל מאמין שעוד אזכור אותו ימים רבים.

צעדתי לקצה בכל המקומות שהייתי. גיליתי עולם חדש. המראות והצלילים לא היו דומים לשום דבר שהכרתי, הם היו מתוקים יותר. טעמתי טעם חדש של חיים.

אבל אז הגיעו הרוחות. בזעמן הפראי, דחפו אותי חזרה לחשיכה. אבל אני, כבר עשיתי דרך ארוכה. לא אוכל לחזור לאחור, והתחושה הזאת זורמת לי ישר ללב.

I went out to the edge

Of everywhere I’ve been

A new world here before my eyes

And the sights and the sounds

Were nothing like I’d found

They were sweeter

I tasted new life

And the winds they came

With their wild rage

Forcing me back in the dark

I have come this far

I can’t turn away

This feeling’s racing through my heart

 (Amber Rubarth – Desert Runners theme song)

לכתך במדבר

בראש השנה יצאתי לרוץ במדבר. זה התחיל בלילה כמו שאני אוהב. המטרה היתה להגיע בזריחה לאחת הנקודות המיוחדות על מצוק ההעתקים במדבר יהודה, פיסגה בעלת שתי קרניים המכונה על המפה "קרן אל חג'אר". את המסלול הזה "ייסדתי" ברכיבת אופניים ולתקופה הוא הפך לפופולרי להחריד וקמו לו עשרות גירסאות שונות.

חזרתי אליו כי המסלול הוא קסם אמיתי. לוקח אותך מבנאליות של דרך הג'יפים על מצוק ההעתקים, אל תוך ערוץ רחב שהולך והופך צר, הופך לסינגל שמטפס על גדת הערוץ ומשם שוב ניפתח לנוף, כשהקרן הישר לפניך. מכאן השביל חורץ בעדינות טיפוס מתון אך נחוש מנגד לקרן, מתרחק ממנה, אל אוכף שמתחתיה, המציג ממערב נוף גבעות וכפרים של הרשות הפלשתינאית. במדינה אחרת היו כותבים על זה "ציורי". אז חוזר לו השביל, הפעם על צלע ההר הנכונה ממש עד לתחתית הפיסגה. אם תבחרו לטפס עד הקצה ואפילו אם לא, המראה הנישקף מנקודה זו מזרחה הוא בדיוק הסיבה שקמתם בגללה ב-1 בלילה, נסעתם כמה שעות טובות מזרחה ודרומה והתחלתם לרוץ בחושך מוחלט. כל המסלול ניפרש לעיניכם באחת, ים המלח, היום שרק התחיל. קחו נשימה עמוקה.

אל קרן אל חג"אר – היו איתנו גם כמה רוכבים. צילם רוני מרקוביץ

מה שיש במדבר אין בשום מקום אחר. בראש ובראשונה זה המקום היחיד בו תוכלו לרוץ למרחק בלי לחצות כביש, בלי לראות עמוד חשמל, אולי אפילו בלי לפגוש אדם או רכב. מעבר לזה, יש משהו בשממה הזאת שמשתלב מצויין בצורך של הריצה להפוך למונוטונית בצורה "מנקה". יש משהו בצהוב הזה על גווניו שמאפשר לך להרגיש את הצעדים, אחרת.

חיים גורי כתב את זה הכי טוב:

יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,

צהוב להם מידי,

שקט שאפשר להשתגע.

יש אנשים שאלוהים גדול עליהם

במדבר הזה.

אנשים נבהלים כשהם

שומעים את הכוכבים בלילות.

אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה,

ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו.

אלה, ישארו כאן.

כיף של טיפוס – עוד מעט בפיסגה

לא יודע אם אלו הסיבות שהניעו את גיבורי הסרט "Desert Runners" לצאת אל המדבריות שלהם, אבל נראה שהם בהחלט הגיעו אל מחוזות לא צפויים. מה אפשר לומר על הסרט הזה? לא מעט. מדובר בחוויה מרגשת, המעלה גם סימני שאלה נוקבים. הרעיון לקחת רצים חובבים, שונים זה מזה, אבל בבירור הטיפוסים שכל אחד ואחד יוכל להזדהות עימם, הוא הנוסחה המנצחת של הסרט המשאירה יותר מפעם לחלוחית קלה בעיניים (של אבק כמובן!).

איך יוצאים בשנה אחת לארבעה מדבריות אכזריים במקומות שונים בגלובוס: צ'ילה, סין, מצרים ואנטרקטיקה – חוצים בריצה/הליכה/זחילה/דשדוש 250 ק"מ על פני מספר ימים מצומצם. זה הגרנד סלאם המדברי של Racing The Planet. לא לבעלי לב חלש.

בעיני הסרט מציף את החשש הגדול שיש בסוג הזה של ספורט, ריצה למרחקים ארוכים. ריצה כזאת, דרך אגב, לא חייבת להיות למרחקים לא נתפשים של מאות קילומטרים וכבר ראינו אסונות גם במרחקים קצרים. האם אנו, כספורטאים חובבים, מסוגלים לזהות את הגבול? את הרגע בו היעד הופך למסוכן ממש ומסכן את חיינו באמת? אני לא מדבר על הדיון האינסופי שעוסק ב"תרומת" הריצות הארוכות לבריאותנו, באיזה אפקט עלום שאולי באמת ניתקל בו עוד כך וכך שנים – אלא על סכנה ברורה ומיידית בזמן הריצה.

צילם אילן ספיר

למרות שלא מדובר בסרט מתח בו ההתרחשויות מפתיעות, בכל זאת אציין: "*** זהירות – ספויילר ***"

אחד הדברים החזקים בסרט הוא הנחישות הבלתי נתפשת של ארבעת ה"גיבורים", הדמויות המרכזיות שניבחרו עבור הסרט. סמנטה, בחורה אוסטרלית בשנות העשרים. ריקי, אמריקאי החי בבריטניה בשנות השלושים. טרמיין, איש צבא ואמנויות לחימה בריטי בשנות הארבעים. ודייב, אירי חביב הסוגר את סולם הגילאים אי שם בחצי השני של שנות החמישים שלו. כל אחד מהם חדור מוטיבציה כמעט בלתי נתפשת להשלים את המטרה.

דייב מסכם את זה יפה במונולוג שיש לו באחת מנסיעותיו, בבית, בין המירוצים. אני לא מצטט כי זה מגיע מהזיכרון אבל במילים פשוטות הוא כותב שהוא הולך לסיים בכל מצב, אפילו אם יצטרך לזחול על ארבע. הוא רק מקוה שהאל שם במרומים ישמור עליו. לסיכום הוא מצטלב, כדי לחזק את התקווה האחרונה הזאת שלו.

מה זה אומר? מבחינתי זאת המסקנה הבלתי נמנעת: רצי אולטרה מגיעים למצב בו הראש הופך להיות הרבה יותר חזק מהגוף. כלומר, הצד המנטלי הוא בעצם המניע העיקרי אבל גם זה שעלול לגרור אותנו לאבדון. הפער הזה בין היכולת המנטלית לבין מצבו הפיזי של הגוף הוא הסכנה הגדולה.

אני עף בירידות – צילם אילן ספיר

הסרט מביא שלל דוגמאות. אם זה המונולוג שהזכרתי למעלה, כמשהו תאורטי, כי דייב לא נאלץ לעמוד במבחן הזה, אף שהיה לו מאד מאד קשה במספר נקודות. יותר מזה, ריקי מגיע, באחד המירוצים (סין) למצב שאינו מצליח לספוג אוכל ושתייה. מצב ידוע באולטרה, אלא שריקי מתמודד עם שעות ארוכות של הסיטואציה, ולא פחות מכמה עשרות הקאות רצופות. באחת התחנות, לפני שהוא הולך לראות רופא הוא מבקש שיודיעו לרופא ש"הקאתי 37 פעמים. אה, בעצם לא, תגידו לו 39".

אתם קולטים כמה פיענוח המצב של הספורטאי הזה לוקה בצורה חמורה? הוא עובר שעות ללא אוכל ושתייה כל כך חיוניים, עשרות הקאות – ומה שנראה לו חשוב זה לדווח לרופא את המספר המדוייק של ההקאות. כי 37 זה אולי לא נורא, אבל 39 כבר כדאי ליידע את הרופא. משהו כזה…

והוא ממשיך. ומסיים. ורץ אחר באותו מירוץ בדיוק, מסיים את חייו.

במירוץ הבא אחריו, בסהרה, ריקי נכנס לאותה סיטואציה כבר ביום הראשון. עכשיו, כשיש רץ מת אחד מאחוריו – הוא כבר לוקח החלטה שונה ופורש מייד בתום אותו יום. מטריד שניתוח המצב שלו משתנה רק כי רץ אחר איבד כבר את חייו.

סיטואציה אחרת, שונה, נוגעת לסמנטה, צעירה מדהימה, בעלת ניסיון יחסית מועט ויחד עם זאת נפש חזקה להפליא. באחד מימי המירוץ בסהרה, מצרים, היא מוצאת עצמה רצה לבדה. לא משהו יוצא דופן בסוג כזה של מירוץ, Self Supported, בו כל אחד רץ קודם כל לעצמו. עייפה וחלשה היא נגררת בקלות ע"י מקומי שצץ לו מבין השיחים וכמעט אונס אותה. רק רעש של מנוע, שהבהיל את הפושע, מנע את האירוע. היא מגיעה לתחנה הבאה, כולה מטולטלת ולא יציבה. פורשת מהמירוץ באותו רגע וניכר בה שהיא בסערה נפשית קשה. כמה שעות אחר כך היא מבקשת ממארגני המירוץ להחזיר אותה לנקודת הפרישה שלה על מנת שתוכל להשלים את המסלול – והיא אכן עושה זאת.

תעצומות נפש או חוסר יכול לזהות גבולות? לא יודע. במקרים האלה כל אחד אחראי על עצמו.

אבל השאלה נותרת בעינה והיות וכולנו מתאמנים כנראה בלי לדחוף למקומות בהם מגיעים לסיטואציות האלה – לא ניתן לצפות בכלל איך נצליח לפרש מצבי קיצון, איך נדע לנתח עד כמה אנחנו שרויים במצוקה. האם יש לי, באופן אישי, את היכולת לעצור את עצמי בזמן, לפני בוא הקטסטרופה? הרי מהות האימון נוגדת את כל זה בצורה מוחלטת – לדחוף עוד ועוד קדימה, ברור שכואב, ברור שקשה, ועל זה אנחנו מנסים ללמוד להתגבר. הבעייה שאנחנו עלולים להצליח יותר מדי. תחושת ההתעלות על קו הסיום מייצגת את כל המכשולים שניתצנו בדרך לשם – מכשולים שהתחילו בגוף הכואב וחופרים חזק בראש. אנחנו יודעים לנצח אותם אבל לא תמיד להיכנע להם.

ברגעים האלה, כשאני חושב על כל זה, אני יודע להעריך כל אחד ואחד שקיבל את ההחלטה לפרוש באמצע, שידע לזהות מצב לא טוב שניכנס אליו. לפעמים זה אפילו יותר קשה מלהניף ידים על קו הסיום. כולנו מקווים באמת לא להגיע לשם, אנחנו סומכים על זה שהתאמנו היטב והתכוננו כמיטב יכולתנו. אני רק מקווה שאם הרגע יגיע, אצליח לקבל את ההחלטה הנכונה, למעני, למען משפחתי ולמען כל רץ אולי שיצטרך פעם לבחור אם להמשיך או לעצור בלי לחשוש להיות "חלש".

בשורה התחתונה? הכי כיף לרוץ במדבר כטיול, כיף, אתגר אישי שפוי. בחורף, במזג אוויר צונן, נעים ומסביר פנים. אתגרי המדבריות של Racing The Planet מבטיחים חוויה מסוג אחר, בתנאים קיצוניים של חום וקור ותוואי שטח מפרכים. כרגע, טוב לי במדבריות ארצנו על שלל השבילים המדהימים שלהן. רבים מהם חציתי באופניים ומקווה שאגיע אליהם גם עם נעלי הריצה. זה לא שגם אלה מהווים אופציות יומיומיות. בינתיים, אני חייב לצאת יותר עם הילד לגינה או לקפוץ לקניות בסופר…

מה שכן, שווה להקשיב לשיר הסיום של "Desert Runners", כי הוא ממש מושלם לחוויה ומתאים בול את הקצב למה שמרגישים בסוף הסרט. יש לסרט גם נקודה ישראלית כמובן. המפיקה, יעל מלמד, אם תשימו לב לכתוביות. חברת ההפקות שלה, Salty Features. עבודה טובה!

600 מטר

ויה דולורוזה

אפשר להוציא פוסט שלם מ-600 מטר?
איך הפכו 600 מטר בלבד להיות האנטגוניזם הכי גדול שיש לי בריצה? מה יכול להיות מנוגד יותר לריצה למרחקים ארוכים, בזרימה מתמשכת, במצב נפשי מענג של חצי הלוזינציה, מאשר רצועת אספלט עירונית, מקוללת של 600 מטר. בעליה.
והנה, מדי שבועיים, בתוכנית האימונים הנוכחית מנצנצת באימה המשבצת הזאת שיש לה משמעות אחת – איקס חזרות כפול 600 מטר. בעליה. אימון עליות קוראים לזה בעגה המקצועית. סיוט של בוקר אני קורא לזה מתוך יאוש עמוק.

מאיפה הפחדנות הזאת? כנראה מתוך העולם שלי, המבוסס על סוג של בלוק מקצועי, חסימה, שקיבלתי על עצמי בצורה מודעת כלשהי, מתוך חוסר רצון להתעמק יותר מדי בנושאי אימון, מונחים, דפקים ושיטות – בכל זאת, אני לא טומן ראש בחול ומקפיד לקרוא על פני השטח, בלי להפוך את נושא הריצה ליותר מדי טכני ומובנה. הנה כך, מאחר ויצא לי לקרוא על כך שאימוני חזרות עושים משהו טוב כנראה, אני מגלה בסופו של דבר שכל תוכנית אימונים שאני בונה מכילה בתוכה את המרכיב השנוא הזה. פוחד אימים להשמיט אותו, מוותר רק בכך שאני מתרצה לשבץ אותו במרווחים של שבועיים. כשמגיע הזמן לאתר ולהרכיב לי תוכנית אימונים, אני מחפש וסורק תוכניות בזו אחר זו, משמיט בחרדה את אלה שהייתי מעדיף לעשות אך אין בהן מרכיב של אינטרוולים, מעיף בגועל את אלה שמאלצות אותי לבצע אינטרוולים מדי שבוע, ולבסוף עט בשימחה על זו שמציעה לי את הפשרה האולטימטיבית. רק פעם בשבועיים.
מת מת מת ללכת על ריצות נטו. תנו לצאת בבוקר ולבלוע קילומטרים, לצאת מהעיר, לנשום עפר, להיתקע באבנים, לפלרטט בהנאה עם דופק נמוך ולא מחייב. אבל פוחד. מה לעשות, כתוב שזה חשוב, שזה אפילו מסייע למנוע פציעות. אף פעם לא זוכר למה בדיוק בדיוק זה טוב, מה זה בדיוק משפר. נשבע שקראתי עד הסוף מאה פעמים, אבל הקיבה מתהפכת מהתמונה שעולה לי בראש – הנה אני, עולה יורד עולה יורד עולה יורד. 600 מטר. תמונה קשה. אז אני מייד שוכח את כל התאוריה ורק זוכר שצריך לעשות. אין ברירה כתוב שזה טוב.
אין לתאר את ההרגשה שאחרי. אושר מזוקק. לחשוב שיש לי שבועיים שלמים עד הפעם הבאה זו הקלה שקשה לי להסביר. איזה רוגע לחשוב שיש עכשיו שבועיים של ריצות בלבד. קלות, קשות, קצרות, ארוכות, גבעות, ירידות אבל רק ריצות בכל מני מקומות בלי אותם 600 מטר. כיף.
ויום לפני? דיכאון. לא יודע מאיפה מגיעים כל התירוצים האלה. מיטב הניורונים במוח, הבכירים שבבכירים, מתגייסים להזכיר לי שבעצם, תשמע, כל האימון עליות הזה מחר, יכול להיות שאפשר לוותר. הגוף עמוס מדי, נפשית זה גדול עליך, עשית כבר מספיק כאלה, ממש חסר לך עוד אימון בשטח. ובכלל, במקום 11 חזרות, נראה ש-10 תספקנה בהחלט. אפילו 9 זה בסדר. תדע לך ש-8 זה ממש יפה. בוא נסתפק ב-6. זה מתחיל לכאוב הרי טוב טוב אחרי 4.

אבל אני? חמור גרם. כי מה שכתוב במשבצת בטבלה של האימונים, קדוש. שוב ושוב מנסה להשתכנע שזה לא בר ביצוע. 10 חזרות, אפילו 11, הן יותר מ-6 קילומטר, וזה רק בעליה. בזמן שהשכנה המנומנמת, הנפוחה קצת משנת הלילה, עוברת עם הכלב, משלימה לילה שלם של חוסרים בפייסבוק והרבה ״חחחחחח…״ בקבוצות הוואטסאפ, אני חולף על פני המסלול שלה 3 פעמים. רואה את המבט הסמארטפוני שלה מתחלף בקמטים של תמיהה; ״הי, הוא לא עבר כאן רק לפני כמה דקות?״. אני, נד לעברה ומתנשף, כנראה בווליום גבוה. למזלי לא שומע איך אני נשמע עם הנשיפות, מפאת המוסיקה באוזניים שמטרתה לשמש כסם הרגעה זמני, אפידורל אפקטיבי בצורה חלקית ביותר לכאב הזה שנקרא לידת אינטרוולים.
המממ, לידה. בתור אחד שלא עבר את הדבר האמיתי אבל השתתף בכמה כאלה כצופה, בטוח יש כאן הרבה מהמשותף: הנשיפות, הלחיצות, הכאב הבלתי נסבל הזה כשהדופק מוצץ כל טיפת חמצן שהגוף מזרים ועדין אין לו מספיק. והפתיחה? יש פתיחה בהחלט, אחרי חזרה אחת…שתיים…חמש…עשר, והנה היא יוצאת!!! הנשמה…
אז הנה אני. בסופו של דבר גובר על כל מכשול פסיכולוגי ומוצא עצמי כנגד כל הסיכויים, כלוא על אותה פיסת אספלט באורך 600 מטר. כמו אסיר. נע ונד, הלוך ושוב, בטיול הבוקר בחצר הכלא. שפוט למאסר של 10 חזרות ללא ניכוי שליש על קצב טוב.

אני מתייצב על תחילת העלייה בחושך מוחלט ועת שאני עולה ויורד כמו מטוטלת הרחוב סביבי משתנה לו לאיטו שינוי קיצוני. כוכבים מפנים מקומם לשמש, פנסי הרחוב כבים, מכונית הלחם פורקת כמה ארגזים ליד בתי העסק במרכז המסחרי. אנשים יוצאים לעמל היום ממתינים איש איש במקומו; מי לטרמפ, מי להסעה, מי לאוטובוס. השקט של הרחוב מתמלא מנועי מכוניות. כלבים מעוגנים ברצועות לידי בעליהם עושים את דרכם על השביל לידי. הם מנסים נואשות לגבור על מתח הרצועה המהדק אותם קרוב לאלה המוליכים אותם, רק כדי לנעוץ לי שיניים ברגל. נראה שהם מנסים לגאול אותי מייסורי.
מכתיבי הקצב היחידים על הציר הם טפיפות הרגלים שלי המדשדשות בעליה, ומידלדלות ברווחה זמנית בירידה, ה״פו-אה פו-אה״ של ההתנשפויות שלי ואותו קשיש שמלווה אותי כל אימון מחדש עוד באפלת השחרית בניקוי סיזיפי של המרכז המסחרי. הוא תמיד שם. מטאטא, מנגב, שוטף, עוד לפני הגעתי. גם הוא כלוא באינטרוולים שלו.

מה נותר לי אחרי שסיימתי לשפוך כאן הכל ולילל על מר גורלי? בסופו של דבר אני בא לעשות את העבודה. אולי אפשר לתת קצב קצת יותר טוב, יכול להיות שאפשר גם לייצר אימון מעט יותר איכותי. בשורה התחתונה אני לא מוותר לעצמי; עולה את העליות במקסימום מאמץ שתכננתי, מנסה להגביר עוד קצת גם כשהדופק מאיים להכריע, מחזיר נשימה בירידות, מסתובב בקצה בנחישות ומתחיל את העלייה הבאה. סופר באדיקות טבלת ייאוש לאחור, ועם כל עלייה שמסתיימת, קצה המנהרה נשטף בעוד קצת אור. כל אינטרוול המגיע לסיומו מעלה קצת את מצב הרוח. חוסר האמונה הקל מתחלף לו לאיטו בהבנה שעוד רגע וזה הופך לעובדה מוגמרת. הסיום, מעבר להכרה שהרגע קניתי לי שבועיים של שקט נפשי, עד הפעם הבאה, הוא גם תחושה נהדרת של הצלחה לעמוד במשימה. כשהמשימה אינה מלבבת מלכתחילה, ההרגשה של לעמוד בה היא ניצחון מעט יותר גדול.

בשטח הפתוח – מה שאני באמת צריך

אפילוג

אין תמונה טובה יותר הממחישה את הניגוד המוחלט בין הרגשת החופש המשכרת בריצה בשטח הפתוח לאימון המובנה והמשעמם הכולא אותך בתוך רצועת ה-600 מטר, מתאור הסצינה שהזדמנתי אליה באחת מריצות הבוקר האחרונות.

היציאה לשטח הקרובה לביתי במודיעין היא פיתחו של שביל למרגלות גבעה,המכונה גבעת ברפיליה. אחרי טיפוס קצר השביל הולך והופך צר יותר עד כדי סינגל, שבימים אלה עובר בינות כרי עשב מצהיב וקוצים ובימים טובים וקרירים יותר בין פלומות ירוקות. בנקודה הזאת, בה אתה מרגיש היטמעות מושלמת בנוף הגבעות הפסטורלי שסביבך, נחה עליך תחושה שאתה האדם היחיד בעולם. לפחות היחיד בישימון הפסאודו טבעי שבו חולפות רגליך הרצות. כאן בדיוק התחיל מתנגן לו אחד השירים בפלייליסט, המרומם את נפשי במיוחד, ומצליח לחלץ ממני הברות וקטעי מילים המשובצות בשיר. ברגעים אלה אני בודק טוב טוב שאני אכן לבד. הו אז, אני מרשה לעצמי להרים את קולי המקרקר עוד יותר, להניף ידים בדרמטיות ללא חשש שעובר אורח מזדמן ימליץ על אשפוזי בכפייה וללוות את הריצה בניפנופים נעימים תוך שירה במלוא גרון. ההתרגשות בשיאה.

כנראה שבנקודה הזאת, בסך הכל קילומטר מבתי העיר, החרידו פעולותיי הווקליות שני צבאים אומללים שרק השכימו משנת לילה מתוקה. לפתע זיהיתי את שני הפרטים פוצחים בדילוגי אמוק בנתיב מקביל לנתיב הריצה שלי. לרגע נאלמתי. הייתי קצת מופתע, מה שאיפשר לראשון לפתוח פער, לחצות את הנתיב ולהיעלם במהרה. כשהתעשתתי לנוכח המראה התמיד מופלא הזה של חיות הבר האמיתיות האלה, ההתעלות התחושתית רק התעצמה, מה שגרם לי להגביר את קול "שירתי", לפרוש ידים בעוז וכמעשה אלון מזרחי "האווירון" להתנדנד בהתאם ולהגביר את הריצה כאילו לנסות ולהיצמד לאותו צבי בודד שנותר מדלג לא רחוק ממני. אותו מסכן כנראה רק הוסיף ונבהל מהמשוגע שרודף אחריו, משמיע קולות מוזרים וכעת גם מנפנף ב"כנפיו" בעוצמה. במקום להיצמד לקרוב משפחתו שצלח את הסכנה, הוא המשיך קדימה, מאפשר לי להנות ממראהו האצילי לעוד כמה שניות יקרות, עד שפנה לכיוון הנגדי, הרחק מרעו והרחק ממני ונעלם בעשבייה.

לרגע הרגשתי כמו בסצינה המתוארת ב-Born To Run, על מעשה הציד הקדמון שהתרחש בריצה בלבד, דרך הקפת הטרף והתשתו עד אפיסת כוחותיו. אבל אני, רק רציתי לרוץ איתו, להתפעל ממנו ולאחל לו חיים ארוכים ושלווים עד כמה שניתן.

אז עכשיו, את זה או 600 מטר?

בואו נרוץ…רחוק

ירח מלא טרום זריחה – כשחם, רצים בלילה

בשבוע האחרון עלה דיון מעניין בקבוצת האולטרה מרתונינג (יש לקרוא במבטא אמריקאי) המקומית.

עופרי מילר, מפיק ידוע של תחרויות ריצה  (SportWeb) מכל הסוגים דיבר מעומק ליבו על מצב אירועי ריצות השטח בארץ. כל זאת בעקבות תחרות קטנה ואינטימית בהרי ירושלים שאליה הגיעו רק 150 איש. אינטימית אינטימית, אבל צריך לכסות הוצאות, ו-150 רצים ורצות כנראה לא עושים את זה.

התפתח דיון ער ובאמת מרתק על נבכי נפשו והרגליו של רץ האולטרה הישראלי. כמו תמיד, הופתעתי לגלות שיש עוד אנשים כמוני. אני אמנם עדין נמצא עמוק בשלב ההגדרה העצמית של אישיותי הרצה, אבל בחודשים האחרונים הרגשתי שהנה, הולך ומתגבש לו איזשהו אופי יציב, רצונות ושאיפות בהרגלי הריצה שלי.

כמו תמיד, אני נוהג לחזור להשוואות לעולם האופניים. אם תסתכלו עליהם, אפשר לראות שבעולם רכיבות השטח רוב הזמן רוכבים ופעם ב….הרבה זמן מפציע לו, אולי, איזה אירוע רכיבת שטח מאורגן ורשמי, שמגיעים אליו רוכבים. אני לא מתכוון לכמה עשרות מהם אלא למספרים גדולים יותר. אם אני ממש מתאמץ, עולה לי בראש ה"דזרט צ'לנג'" בסדום (גם זה במבטא אמריקאי ודרך אגב הוא משלב גם ריצה בשנים האחרונות) ובשנתיים האחרונות גם "אפיק ישראל" תופש תאוצה יפה (אירוע רב יומי!). תמיד היו גם האירועים ה"פיראטיים", חלקם כבר עם מסורת ממש. אירועים לא רשמיים או חצי רשמיים – רכיבת הצ'ימיצ'ורי (100 מייל במדבר), מבצע יואב (בדרום המופגז), Dusk till Dawn (בלילה, בלילה…), אירועי סינגל ספיד ססגוניים, אירועי סייקלו-קרוס מתעתעים (מעין רכיבת כביש על דרכי עפר). אבל באמת, רוב הזמן פשוט רוכבים. לבד, עם חברים, ליד הבית, רחוק מהבית. רוכבים ומגוונים – כי אם אתה רוכב יותר מדי במסלול ליד הבית, תעדיף כבר בסופו של דבר לעלות על אופני ספינינג.

ובריצה? האם המצב הזה יכול להתקיים בעולם הריצה? האם זה בכלל מצב רצוי לעולם הריצה?

נראה שעולם הריצה סבב מאז ומתמיד סביב האירועים. הם הציר המרכזי המניע את הכל. אפשר לראות את זה בבום המטורף של אירועי ריצה, תחרויות, המתקיימים מדי שבוע ולפעמים אף יותר מאירוע אחד בשבוע. אם תפגוש רץ מזדמן ותחקור אותו למה הוא מתאמן, כנראה שתמיד תהיה לו תשובה לזה: סובב עמק, מרתון כזה או אחר, נייט ראן תל אביב, הר לעמק. אם תפגוש רוכב על השביל ותשאל אותו למה הוא מתאמן, סביר יותר שהוא יענה לך שהוא מת לקפוץ כבר את הדרופ ההוא בבן שמן.

אולם, משהו מתערער בעולם האיבנטים. כמו בכל תחום עסקי, הבום הגדול מושך שחקנים רבים, אבל לשוק יש ביקוש מוגבל. כמו כל ענף עסקי, גם הענף הזה מתחיל לנער את עליו, להפיל את משתתפיו. קונסולידציה. אירועים שלא מצליחים למשוך מספיק משתתפים, לא יקוימו שוב. כמו כל סטארט-אפ, יש את המעט שתוקעים יתד ויש את האחרים, שאינם מושכים מספיק קהל ונעלמים.

בתחום השטח המצב אפילו חמור יותר. משום מה, מאסת הרצים נמשכת למובן מאליו, לקל, לזמין. מירוצי כביש, רצוי עירוניים, בליווי חולצה נחמדה בסוף עם הדפס "רצתי את ריצת הניצנוצים של מועצה מקומית מקשיבים". גם מדליה כמובן צריך. שימו לי בקבוקי מים קטנטנים כאלה בשורות, ושמישהו יכניס לי אותם ליד כדי שאני אשתה שלוק ואוכל להעיף אותם בכיף על הכביש. אל תישכחו גם למדוד לי את הזמן על העשירית כי אני חייב לשפר ב-2.4 שניות את התוצאה משנה שעברה. דרישות החוק לניהול אירוע שכזה מבחינה בטיחותית, ביטחונית, בריאותית ועוד כמה שירותים שצריכים להתפרנס, רק עולות בשנים האחרונות, מה שהופך את ההשתתפות באירוע ריצה גם לאירוע מכביד על הכיס, בגיזרת העלויות כמובן.

מה התוצאה? לשטח, באופן טבעי מגיעים אם כך הרבה פחות רצים. אלה שכבר מגיעים, עושים חושבים או חושבים ואז עושים – בוחרים אירועים בפינצטה. אם אתה במעמד הביניים הידוע לשימצה, נאנק תחת עול ההוצאות השוטפות, בכמה אירועים כבר תוכל להשתתף לאורך השנה, כאשר כל אירוע בעל נפח עולה כבר כ-300ש"ח?

כנראה שלא בהרבה ומכאן מתחילה קריסת עולם אירועי השטח. האם אבדנו? אני לא בטוח.

המחשבה הטבעית היא – למה לא כמו באופניים? בואו קודם כל נרוץ. בדיון המדובר, ממנו התחלתי, גיליתי להפתעתי כי למרות שחשבתי שאני היחיד, מסתבר שיש עוד כאלה ש"מדידת הזמנים" היא לאוו דווקא צורך קיומי עבורם, שלא חייבים כותרת "אירוע" כדי לצאת לרוץ במסלול מאתגר ויוצא דופן, אולי אפילו קצת הרפתקני. במרחק, באיזור, בתוואי השטח. כשריצה של שעות ארוכות, עם הרבה קילומטראז' הופכת למשהו שבשיגרה, האפשרויות שניפתחות הן ניפלאות. לא עוד סיבובים מסביב לבית, אלא תנועה לאורך כברת דרך, משהו שהוא לא רק "ריצה", אלא גם הרבה חוויה. כמעט טיול, אבל בפורמט של ריצה.

יש פה קאץ' אחד בחבילה המצוינת הזאת. לא סתם האירועים הם דלק רב משמעות בעולם הריצה. גם אני גיליתי, שהיעדים הם הדרך היחידה לצאת באופן כמעט יום יומי, בשעות לא שעות לריצות. האירוע הבא הוא ספק המוטיבציה, המכשיר באמצעותו אנחנו בונים את הגשר שמעביר אותנו מיכולת נוכחית, מעלה מעלה, אל השלב הבא. יוצא מזה שכדי להגיע לריצות החוויה אנחנו צריכים לשלב אותן בתוכנית האימונים. בסופו של דבר בתחרות הריצה, אני מעמיד את עצמי סוף סוף למבחן, מול עצמי כמובן. אני לא בא רק לסיים. אני בא למצות את כל חודשי האימונים הארוכים לסוג של מקסימום מושלם: מצד אחד, לחוות, להנות, ממש "להיות" שם. מצד שני, לתת קצת יותר מאימון, למתוח את היכולת, אבל גם לשרוד בצורה מכובדת, בלי לזחול לקו הסיום. וכן, אני ממש חייב את התמונה חוצה את שער הסיום בהנפת הידים הרשלנית, אך הנחושה שלי.

אבל גם מעבר לזה. האירוע הוא באמת חוויה מצוינת. גם אני אוהב להתפנק על כל מה שמארגנים לי ולהגיע לתחנת האכלה ולהתלבט מה בא לי עכשיו לנשנש (כן, זה עולה לי בשניות יקרות). אני מודה, כמישהו שכרגע בוחל בהתעסקות יתר עם ציוד, גם החולצה, שאני מוצא בשקית ההפתעות של האירוע, בין שלל הפרסומים וה"מבצעים" המדהימים ודוגמיות המשחה המהפכנית ("מרח היום תתעורר עם אותם שרירים כואבים גם מחר, אבל יהיה לך ניחוח מנטה חריף"), בהחלט משמחת אותי; זה מאפשר לי לצמצם את הסיכוי ללבוש חולצה ספציפית לשני אימונים רצופים כי שכחתי לדחוף בגדים למכונת הכביסה. זאת ההזדמנות לפנות בצורה נירגשת למארגנים: בחייאת רבקום, שימו לי דברים שימושיים לריצה בשקית, כי "באף" זה אולי נשמע מגניב אבל מאז שהפסקתי לרכוב לא מתאים לי המצנפות האלה על הראש. חולצה, גרביים, ויאללה אפילו נעלים הולך.

לרוץ במדבר – אין כמעט אירועים כאלה. צילום: אילן שחם

אחד החסרונות הגדולים של אירועי השטח המפוארים זה התזמון. עונת השיא הישראלית מתרחשת מן הסתם בחודשי החורף. ה-outdoors נמצא בשיאו, ירוק, פורח, רענן. סך הכל, החורפים כאן מעוטי גשמים, מזג האוויר נעים במשך רוב שעות האור. זמן אידיאלי להשתתפות באירוע, שבו גם הנוף הופך למרכיב משמעותי. בשבילי, הנוף תמיד חשוב. למה רק טוסקנה, האלפים בצרפת או עמק אאוסטה באיטליה? יש לנו ירוק גם משלנו. נגזר עלינו שמדובר בחודשים ספורים בלבד. אבוי לנו שמיטב מרוצי המרתון ההמוניים בחרו דווקא להתמקם סביב חודשים האלה.

למה אבוי? כי אירועי השטח הגדולים מדירים את זינוקיהם מחודשים אלה על מנת לא להתחרות בהם. אולי גם חוששים מיום גשם מזדמן וקצת בוץ. הקושי הרב בגיוס מתחרים, דוחק אותם לקצוות החורף, שם לא יתנגשו בהכנות למרתונים הגדולים של השנה או ההתאוששות מהם. הגיוני אבל מאכזב. רץ שטח רציני תמיד יעדיף אירוע שטח משובח על פני ריצת אספלט. אבל כבר אמרנו שאין הרבה כאלה כנראה. נותרנו עם סובב עמק, תנ"ך תש"ח בסוף הקיץ, אולטרה גולן, ים אל ים והר לעמק בסוף האביב. לקחנו מסלולים נופיים משובחים וקיבלנו אותם צהובים, שחונים ועייפים. בנוסף לזה בגלל טמפרטורות גבוהות וחמסינים של עונות מעבר נרוץ לא מעט גם בחושך, כדי לא להיכנס לשעות החום הכבד.

יצא לי בשבועות האחרונים לחלוק ריצות לילה מוטרפות עם חבורה חביבה. כולם מתאמנים ל"סובב עמק", מרחקים כאלה או אחרים. מעמיסים תיק באוכל, מפזרים קצת מים מראש בכמה נקודות, פנס למצב הדלק וקדימה רוץ. עברנו עשרות קילומטרים בהרי ירושלים, רובם בחושך מוחלט. רצים, הולכים, קצת מדברים. מודה, גם סוליסט כמוני למד להנות מהתופעה החברתית. רצים בקצבים שונים, בצמתים מבלבלים מחכים למתעכבים. השעות עוברות והקילומטרים נצברים. חוויה.

הנה המתכון שלי על בסיס העובדות האלה: שים על לוח השנה שני אירועי עוגן בעלי משמעות ויעדים מאתגרים (הי, אם יש לך תקציב, שים אפילו יותר, אל תתבייש). בנה תוכנית אימונים כלבבך. הדובדבן צריך להיות – שבץ לך כמה ריצות חוויה משובחות כבסיס לריצות הארוכות המתקיימות בדרך כלל בסוף השבוע.

אם אין לנו הרבה אירועים, אפשר להפוך את הריצות הארוכות לאירועים. התארגנויות פרטיות, לא שגרתיות, פעם באזור כזה, פעם באזור אחר. בזמן הכי מתאים והכי שווה לריצות האלה. אני לא מדבר על ריצות כדוגמת ריצות הלילה של Runway. הכוונה לנפחים של 30 ומעלה ק"מ. מרחקים ששווה גם ליסוע קצת כדי להגיע למסלולים מתאימים. כשרצים מרחקים גדולים, הריצה הופכת ליותר מסתם אימון. מדובר בשעות על השבילים והזמן הארוך יוצר ריאקציה כימית מיוחדת שהופכת ל"אירוע" בפני עצמו. במסגרת הזאת, במרחקים המתונים יותר, הריצות עוד תוכלנה להתקיים במתכונת של Self Supported. שאו את כל המים והאוכל עליכם. קנה המידה שלי מאפשר ריצה של עד 35 ק"מ עם 3 ליטר מים, בחורף אולי אפילו יותר. משהו שרץ יכול לשאת עליו ללא קושי קיצוני. למרחקים גדולים יותר אפשר לבנות את המסלול בצורה שתאפשר חידוש המים בנקודות ידועות מראש.

בא לכם אירוע מיוחד? ארגנו אותו בעצמכם. נכון, זה דורש קצת יותר – ציוד על הגב, יכולת ניווט, להרחיק לשטחים מוכרים פחות, לסמוך רק עליכם ולא על חברות הפקה. אבל אין לי שום ספק – זה כיף גדול.

על פיסגת קרן אל חג'אר במדבר יהודה – רוצים להיות שם? הפעם בריצה. צילום: אילן שחם

כבר חודשים רבים אני חולם על ריצה באחד ממסלולי המדבר האהובים עלי. רוצים להצטרף להרפתקה קטנה? בואו לרוץ מסלול של 32 ק"מ אל מה שמכונה קרן אל חג'אר. מדובר בנתיב מדברי, לא נגיש לכלי רכב. הזריחה מהפיסגה בצפייה מזרחה לכיוון ים המלח היא חתיכת תמונה לאלבום. בראש השנה, בין חמישי לשישי אצא לחגוג את תחילת הטייפר לקראת סובב עמק הבא עלינו לטובה. נרוץ קצת בלילה עד לפיסגה, נצפה בזריחה ממרומי הקרן ונשלים את המסלול המעגלי בחזרה אל מצוקי דרגות בשבילי גמלים מרתקים. נעשה זאת יחד עם קבוצת רוכבי אופניים: בעיקר כדי לראות אם החיבור הזה עובד אבל פשוט בגלל שמדובר במסלול החביב גם על רוכבי האופניים. אין כאן מארגנים ואין אחראים – אם אתם סומכים על היכולת שלכם לרוץ את המרחק ולהתמודד עם מסלול מדברי, סלעי ולא סלחני, פנו אלי ותקבלו עוד פרטים. בינתיים, צאו לרוץ…רחוק.

יומן מלחמה

תמונות מלחמה ע"י רס"ן צ – קליק על התמונה לכתבה

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִימְחָה

קוֹל מִצְהֲלוֹת, קוֹל חֻפָּתָם.

עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת, מְנֻקָּדוֹת,

זֵרִים פּוֹרְחִים, עוֹרְגִים.

כַּלָּה כָּל כָּךְ לְבָנָה.

פָּנֶיהָ, עֵינֶיהָ, נִימֶיהָ,

תְּנוּעוֹת יָדֶיהָ,

חִיּוּכָהּ הַקָּפוּץ.

שׁוּרוֹת, מַעְגָּלִים

שֶׁל מְחוֹלְלִים,

סוֹבְבִים סוֹבְבִים

אֶת קִבְרוֹ שֶׁל הֶחָתָן

הַמְּיֹעָד.

***

חוק המספרים הגדולים

כָּל הָחֲדָשׁוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

הִזְכִּירוּ לִי אֶת חֹק הַמִּסְפָּרִים

הַגְּדוֹלִים.

זֶה מְהַסְטָטִיסְטִיקָה.

כָּל הַמִּסְפָּרִים הָאֵלֶּה

שֶׁל הָחֲדָשׁוֹת,

לֹא חָשׁוּב אִם אַתָּה בַּצַּד

שֶׁל הָחֹק הָחַלָּשׁ אוֹ הָחֹק הֶחָזָק,

תָּמִיד יֵרָאוּ לְךָ גְּדוֹלִים מִדַּי.

בְּלִיל שֶׁל נוסחאות מְבַלְבְּלוֹת,

הֲרִיסוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת בְּאַנְגְּלִית, עִבְרִית

אוֹ עֲרָבִית.

לֹא תַּצְלִיחַ לְהָבִין.

אוּלַי רַק אִם אַתָּה מָתֵמָטִיקַאי,

גֶּנֶרַל אוֹ אִישׁ חָשׁוּב,

שֶׁצָּרִיךְ לְדַבֵּר בטלביזיה.

ַּנִּרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין בְּרֵרָה,

אֲבָל נִרְאֶה לִי שבסופו שֶׁל דָּבָר,

כָּל הַמִּסְפָּרִים הַמְּיֹאָשִׁים הָאֵלֶּה

מִתְכַּנְּסִים

לְמַשֶׁהוּ דַּוְקָא חֲסַר תּוֹחֶלֶת.

עַד שֶׁהֵם יִתְכַּנְּסוּ

הֵם סְתָם מִתְפַּזְּרִים לִרְסִיסֵי

תְּמוּנוֹת מְרֻטָּשׁוֹת שֶׁל

עֶצֶב, שְׁכוֹל, כְּאֵב

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מִלְחָמָה טוֹבָה.

חום יולי, 2014

קבעתי איתם אבל הם לא באו. אפשר להבין. את הריצות הארוכות שלי אני עושה בין חמישי לשישי, משכים ב-3:30 או 4 ויוצא כדי להספיק לתפוש קצת חושך אמיתי. מודה, אני מכור חזק לרגעים האלה שהלילה מתחלף ביום, מנסה לתפוש את המפגש הזה בין אפלה לזריחה בדיוק ברגעים הנכונים.

תיארתי לעצמי שעוד אוכל לפגוש אותם, אי שם לקראת סוף הריצה. בינתיים, כהרגלי, יצאתי לבד, פנס על המצח, חולף על פני בני הנוער המסתודדים עדין בנקודות אינטימיות ברחובות, עוד לא מסיימים את הלילה שלהם, מסתכלים עלי כמו משוגע. אני, רק מתחיל את היום שלי, מסתכל עליהם בחיוך, ממקום שכבר היה שם פעם. זה באמת היה כל כך מזמן? גם אני "ביזבזתי" הרבה שעות פנאי וכעת מנסה לנצל כל דקה מזדמנת, משעות שהן כבר בכלל לא פנאי, כדי להספיק לעשות עוד משהו. כמו לרוץ.

ימים לא קלים. אם בריצות שבשיגרה אפשר להנות גם מראש שמתרוקן, מתנקה, מתפנה לשקט של צעדי הריצה, אזי ימים אלה דווקא ממלאים את הראש במחשבות רועשות ללא סוף. נחשולים של מחשבות שבדרך כלל נכנסות אחת אחת בתורן והפעם כמו עוסקות במרפקנות כוחנית, לא אדיבה. כל אחת מנסה להדוף את קודמתה, שתפנה את מקומה טרם זמן ואז עולה למרכז המודעות, מתמקמת ומפציצה את תוכנה ישר לתוכי. צבע אדום.

הדילמה של לרוץ או לא עם מוסיקה עולה בדרך כלל בהקשר של ההתלבטות בין התייחדות עם צלילי היער לבין ניצול כמה שעות של שלווה פעילה להנאה ממוסיקה רצופה. כמו בכל ריצת שטח בשבועיים האחרונים, הפעם הדילמה מתמקדת דווקא ביכולת לשמוע (או לא) אזעקות תוך כדי ריצה, בעובדה שגם אם תהיה אזעקה, שבילי הכורכר ביערות קק"ל הם לא המקום האידיאלי למצוא בו מחסה. הוסיפו את הנתון שכיפת ברזל לא מתוכננת להשקיע את הגנתה במעטים שמשוטטים בשטחים הפתוחים וגם את זה שלא מובטח שצופרי האזעקות נשמעים בכלל מחוץ למתחם העירוני. ככה מתקבלת אצלי החלטה הלא אחראית לסמוך על הסטטיסטיקה ולדבוק באוזניות.

מוסיקה באוזניים, בחושך המוחלט על השבילים היא לא מתכון לביטחון. יש משהו שקצת מפחיד אותי להיות לגמרי לבד בשטח, בלילה. העולם שלך מצטמצם למסדרון הצר של אלומת הפנס. כל מה שמעבר לזה הוא בלתי נודע, אפלולי מאד. איך מתפללת הכוהנת האדומה במשחקי הכס: "כי הלילה מלא זוועות…". אני תמיד צריך קצת לדבר לעצמי, לשכנע שהכל בסדר. זה אולי נשמע מעושה, אבל בימים של מלחמה, השכנוע קל יותר. עשרות קילומטרים דרומה יש חבר'ה כמוני שמסכנים את החיים שלהם ממש, צועדים קדימה בידיעה שאולי לא תהיה חזרה אחורה. בחסות הביטחון שהם יוצרים, לי יש את הפריבילגיה סתם לרוץ ורק לחשוש מהחושך: לקפוץ בבהלה מאיזה יצור מעופף שחותך לפתע ממש מול העיניים בתוך אור הפנס, לזהות שתי עיניים בוערות של חתול בוהה בי על איזה גדר אבן, כמו חתול הצ'שייר של עליסה בארץ הפלאות, לעצור בבהלה מול שתי נקודות זורחות מדלגות בקיפצוצים, רק כדי להבין שמדובר בצבי נס שהרגע הערתי כנראה, משנת לילה מתוקה.

השמים הכתומים של הזריחה, מרכיבים את העולם מחדש. עולם? בסך הכל שביל כורכר עליו אני רץ. מתחתי, נחל מודיעין וגדר ההפרדה, זקופה, בוטחת ושחצנית. כאילו לא ניתן בעקשנות של מכושי חפירה להורידה על ברכים באמצעות מנהרה או שתים. מעברה השני, כאילו יקום מפריד בינינו, כפר ערבי שלו. חורש מזימות, יגידו אחרים. החורש נצבע בצבעים רכים של בוקר והראש ממשיך להקשיב להלמות תופי המלחמה.

נחל מודיעין, גדר, כפר

אלפי שנים של התקדמות וקידמה, טכנולוגיה, הליכה על הירח, רפואה מצילת חיים. ועדין, האלימות הפרימיטיבית, הבסיסית, הקטלנית, היא כלי עיקרי לפיתרון בעיות בוערות בין עמים. אותה אלימות, רק מצוידת בעוצמת הרס שרק הולכת ומשתבחת. יש מלחמות צודקות? כנראה שכן, רק שהן אף פעם לא נכונות. לא נכונות, בראייה של כל האובדן המיותר הזה, של חיים, זיכרונות ורכוש. לא נכונות כי איך שלא תהפוך את זה – מלחמות הן נטולות הגיון. צודקות, כי פעם אחר פעם אנחנו מגיעים לנקודה ללא מוצא, למשבר, שכבר אין דרך אחרת לצאת ממנו בנקודה הנתונה, שכבר אי אפשר להבין את הלך המחשבה של אותם מטורפים העומדים מולנו. כן, אנחנו ודאי עושים טעויות לרוב, מפספסים הזדמנויות כאלה או אחרות להידברות. אבל כשמתברר היקף השיטנה והשטניות, הדחף הבלתי מסתיים לרצות להעלים אותנו מעל פני האדמה הזאת והמשאבים המושקעים בכיוון הזה, לא נותרת לך ברירה. התוצאות אכזריות, אבל זה או אני או הם ואתם יכולים לנחש מה אני מעדיף.

ועדין, ערימות המתים נערמות. כל חייל הוא חיים שלמים, עולם של כאב. חשבתי על הקלישאות החבוטות, הטקסיות, שנישאות עם כל מוות נוסף. הן צריכות להיאמר אך עם כל אמירה שכזאת, אני מתכנס קצת בתוכי: "אנחנו שולחים את תנחומינו…." – שולחים? במעטפה? ומה יעשו הכואבים עם תנחומינו? הם לא יתנחמו. "אנחנו משתתפים בצער המשפחות…" – משתתפים? לא באמת. אנחנו זוכרים אותם לרגעים, אבל ממשיכים בחיינו. הם נושאים את כל הכאב על עצמם ואיש לא יכול לעזור להם בכך.

והצד השני? גם שם קורבנות עלומים. גם שם צער וכאב. ילדים שרק ניסו להיות ילדים וחטפו את מה שלא הגיע להם. גם בין המטורפים, הרוצחים והמוני השונאים, יש את האנשים והנשים. האנושיים. רוצים לחבק ילד, אישה או בן זוג, לראות את השמש זורחת בבוקר, לחייך, לאהוב, לחיות. לא כולם עסוקים בתחבולות ומזימות של הרג. אתה רואה אותם שבורים, תחת הריסות בתיהם, איבדו יקירים. מקללים את מנהיגיהם, "הם חושבים שהם חיים בסרט", זועקת אישה בוכייה, "הכל נופל על ראשינו, על ראש האנשים הפשוטים".

מזכ"ל האו"ם אמר שהתגובה "לא מידתית". איזה ביטוי מטופש, מכובס. איזו מידתיות יש במלחמה? לא מדובר במשחק כדורגל שכונתי שעושים בו "כוחות". כשאתה לוחם על ביטחונך, עדיף לך להיות החזק יותר. הביטוי שהושמע "מוטב אלף אמהות בוכות, אבל לא אמא שלי", כואב אך נכון. החמלה קיימת, האכזבה שבצורך במלחמה, אבל ההבנה שיש יותר קרובים לליבנו. החיילים שלנו. איזה מידתיות יש בעובדה שאני רץ על השבילים בשעת בוקר מוקדמת ובשעה זאת ממש חיילים צעירים עושים דרכם תחת אש בין סמטאות עוינות, חלקם אולי נפגעים, אחדים אולי נהרגים? על החיילים האלה צריך קודם כל לשמור גם אם זה אומר חוסר מידתיות. החיילים האלה הם כמונו, הם חברים שלנו, שכנים שלנו. מחר אלה יהיו הילדים שלנו.

הקילומטרים נערמים. כשמדובר בריצה ארוכה, זה מרגיש לפעמים שצריך לחצות חצי עולם כדי להגיע לאמצעה, ולהתחיל לחזור. כורכר, סינגלים מיוערים, רץ בקטע סלעי יפיפה מעל מתקן אדם. בסיס מתעורר, כמו כפר שקט ומנומנם. רוכבי האופניים מתחילים להופיע וכשאני חולף במצפה מודיעין, החניות כבר עמוסות לעייפה ואני ממהר להיבלע שוב בשבילים מבודדים יותר הרחק מההמון הסואן על שני גלגליו.

אני נזכר כעת, שהם לא הופיעו, אבל תכננתי בכל זאת לפגוש אותם בבוקר, לקראת סוף הריצה. הדרך היוצאת החוצה מיער בן שמן לוקחת אותי לשביל פחות פופולרי. מימיני הגבעה הנישאה, אני רץ לאורכה, בבסיסה. השביל מטפס במתינות. אם אפנה שמאלה הדרך תתפתל ל"מבוא מודיעים". אני, ימינה, אל האוכף של הגבעה ולפתע, השביל המאובק הופך לאספלט סלול. כך סתם, בשולי יער בן שמן. כביש מטפס לראש גבעה. הוא ארוך יותר ממה שזכרתי. הגבעה, נראית קטנה, אך רחבת ידים. נוף עוטף אותה מכל כיווניה: חורש, עיר, כביש. שקט.

זה הזמן לעצור רגע, להיפגש. שלט קטן: חלקה צבאית. היא באמת קטנה מאד. חמישה,שישה קברים וותיקים, נטועים כבר חזק באבן ושיש. בשוּרה חדשה, שתי תלוליות טריות, נפרדות, כל אחת בקצה אחר, כאילו לא לחבר את הצער. תלוליות עמוסות זרי פרחים, שלטים, כתובות ודמעות. תאומות כמעט. שלט וכומתה – אחת סגולה, אחת שחורה. אני יושב שם לרגע, חושב על חוסר המידתיות; עוד מעט אחזור הביתה אל משפחתי המתעוררת, אשתי ושלושת ילדיי. היום מסיבת הסיום של גל הקטן בגן. בבית אחר במודיעין אישתו של דולב קידר תתעורר לעוד יום בו תצטרך להיות חזקה עבור שלושת ילדיה. משפחתו של נתן כהן תשכים גם היא לעוד מנה של צער, אולי כלל לא ישנו שם בלילה.

מחוץ לגדר, החיים ממשיכים חזק. כמו קלישאה. דווקא כאן, ואולי במיוחד כאן, בראש גבעת המצבות, מתאספת לה קבוצת רוכבי כביש לאימון בוקר. טייטס, צמיגים דקיקים, "ברך שמאלה בסיבוב". מסתבר שכביש בית הקברות הוא מסלול הקריטריום המושלם. המתים לא מפריעים לאיש. הם זורמים בשולי הקברים, מעלים ומורידים דופק, תנוחה אווירו-דינמית מושלמת. אולי גם בכל סיבוב חושבים רגע או שניים על הדיירים החדשים.

סיפור פשוט

אני הופך במחשבותי לראות מה הייתה לי כאדם הריצה שאני מתמיד בה. אפשר לומר שזהו שיג ושיח עם עצמי. סומרסט מוהם כותב: "אפילו לתגלחת יש פילוסופיה משלה". אני מניח שכוונתו לכך שלא משנה באיזו פעולה יומיומית מדובר, כאשר עושים אותה מדי יום נולדת שם נקודת מבט מסויימת.

על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה כותב מורקמי בסיפרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". ועל זה בעצם כל הסיפור, אם יש כאן סיפור בכלל. המהות המרכזית של הריצה למרחקים ארוכים: אנחנו ומחשבותינו, אנחנו עם עצמנו. מי שלא יוכל לסבול את עצמו כלוא בתוך מחשבותיו, שעות על פני שעות, כנראה שלא יוכל גם להתמיד בריצה למרחקים ארוכים. זו אחת הנקודות המרכזיות שאני לוקח לעצמי מסיפרו הקטן והמינימליסטי של מורקמי, אבל זו אינה היחידה.

מורקמי כותב על הריצה שלו אבל בעצם אינו כותב על הרבה וזה מיטיב לתאר את העמימות המוזרה הזאת של מה שקורה בתוך ראשנו בזמן הריצה. מעין עולם שנוצר ונבנה לו צעד צעד לתוך הריצה, אבל אחד כזה שגם די נעלם ברגע שהריצה מסתיימת, כשהצעדים שוב מאיטים להם אל עולם ההולכים.

בכל ספר ריצה שקראתי התייחס המחבר ולו במעט למחשבות שנבנות בראשו במרחבי הזמן האדיר הזה שמבלה בו אדם שרץ, שמתאמן לאירוע ריצה ממושך. לרוב הם ידברו על תחושות, אבל גם קצת על מחשבות. דין קרנזס למשל, בסיפרו The Ultramarathon Man, מספר איך בעצם הספר ניכתב תוך כדי ריצות וכדי לפתור את בעיית "היעלמות העולם" עם הפסקת הריצה, הוא היה לוקח איתו מכשיר הקלטה דיגיטלי ומכתיב לעצמו את מחשבותיו, הרהוריו, המילים שלו וכך בנה לאט לאט את סיפרו.

לעיתים קרובות שואלים אותי על אילו דברים אני חושב כשאני רץ…ובכל פעם שאני נשאל שאלה כזאת, אני שוקע במחשבות: על מה באמת אני חושב כשאני רץ? למען האמת, אינני מצליח להיזכר במדויק בדברים שעליהם חשבתי בזמן הריצה. אני מניח שבימים קרים אני חושב במידה מסויימת על הקור. בימים חמים אני חושב במידה מסויימת על החום. כשאני עצוב אני חושב במידה מסויימת על העצב. ובימים שבהם אני נהנה אני חושב במידה מסויימת על ההנאה…אבל ללא קשר לכל אלה, בכל הנוגע לדברים בעלי חשיבות אינני חושב על שום דבר.

כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק. אם לומר זאת במהופך, אולי עלי לומר שאני רץ כדי להשיג ריק. וגם אל תוך הריק הזה מתגנבת לה, כדרך הטבע, מחשבה מזדמנת. זה רק טבעי. כי בלבם של אנשים לא יכול להתקיים ריק אמיתי. נפשם של בני האדם אינה חזקה מספיק כדי להכיל ריק אמיתי, והיא אף איננה עקבית. עם זאת, המחשבה המתגנבת אל מוחי כשאני רץ איננה יותר ממשהו המשועבד לריק. זוהי מחשבה שערכה אינו טמון בתוכנה, כי אם בהיותה ציר הריק.

כשאני רץ אני מתכוון להרהר בנהר. אני מתכוון להרהר בעננים. אבל למעשה אינני מהרהר בשום דבר. אני רק מוסיף לרוץ בתוך הריק הקטן והנינוח תוצרת בית שלי. בתוך השתיקה המוכרת שלי. וזה דבר מלבב, תגידו מה שתגידו.

ספרי ריצה של אנשים "גדולים" באים ממקום של "לחלוק את ההשראה". אתה קורא על דרך החיים של האדם, על המסלול שלו, על השיאים הלא יאומנים שקבע ועיצבו את העולם שלו ואתה שואב כוחות עבור המירוצים הקטנים שלך. זה לא שהעניין מפתיע ולא ידעת עליו קודם, אבל דרך הספרים אתה מבין שמה שכואב לך במירוץ, כואב לכולם: אלה שרצים לידך ממש עכשיו, אבל גם אלה שקראת עליהם כובשים מרתון באנטרקטיקה או מנצחים מירוץ של 160ק"מ ב-100 Western States. יותר מזה, להם זה כנראה כאב יותר, אז קדימה, בוא נעשה עוד מאמץ קטן לסיים את המירוץ הפיצפון הזה.

יש אנשים שמתפעלים כשאני מספר להם שאני רץ בכל יום. "יש לך כח רצון חזק, מה?" אומרים לי לפעמים. מובן שאני רואה בכך מחמאה ואני שמח. זה עדיף מלחטוף ביקורת. אבל אני חושב שלבטח אינך יכול לעשות ככל העולה על דעתך רק מתוקף כח הרצון שלך. העולם איננו בנוי בפשטות כזאת. כלומר: אם לדבר בכנות, נדמה לי שאין ממש יחסי גומלין בין ריצה מדי יום ביומו לבין חוזקו של כח הרצון. הסיבה שאני יכול להמשיך לרוץ כך למעלה מעשרים שנה היא, בסופו של דבר, שהריצה מתאימה לאופיי. או שלפחות "זה לא היה קשה כל כך". בני אדם בנויים באופן שאת מה שהם אוהבים לעשות הם יכולים להמשיך לעשות באופן טבעי, ובמה שאינם אוהבים לעשות הם אינם מתמידים. אני מניח שכוח הרצון קשור לכך קר מסוים, אבל יהא האדם בעל כח רצון חזק ככל שיהיה, או יהא זה אדם ששונא להפסיד, הוא לא יוכל להתמיד לאורך זמן בדבר שאיננו רוצה בו. וגם אם יוכל, זה ודאי לא יהיה טוב לגופו.

מורקמי לא בא למשוך אותך למעלה. הוא רוצה דווקא להוריד אותך למטה, למקומות הפשוטים, של האנשים הרגילים. זה לא העניין של הכאבים, אלא ההתמדה. היכולת להיות רץ למרחקים ארוכים במשך שנים על גבי שנים, בעקשנות, ללא הפסקה מוחלטת, להפוך את הריצה לחלק בלתי נפרד מהאופי. כי מתוך הצורך שלו להיות סופר, בא גם הצורך להיות אצן. שני עולמות שלכאורה אין קשר בינהם אבל מצד שני הם חבוקים יחד לבלי הפרד, לפחות אצל מורקמי. וגם אתה (אני?), דווקא ממקום בו עיסוקך העיקרי מנוגד לחלוטין לריצה כנראה, שם הריצה פוגשת אותך, משלימה לחלוטין את מה שאתה במשך רוב שעות יומך. שם הספר שאול מקובץ סיפורים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". ובדמיון הזה של השם ברורה לחלוטין האנלוגיה בין הריצה לאהבה אצל מורקמי. על אהבה הוא לא מדבר הרבה אבל הריצה היא זאת שמהווה בשבילו צורך קיומי בסיסי.

לא סתם הוא מנסח בסוף הספר את המצבה של עצמו, מנסה להגדיר את כל מהותו בכמה מילים פשוטות:

מורקמי הרוקי

סופר (ואצן)

1949 עד **20

לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף.

שני צירים סובבים את סיפרו של מורקמי. אחד, הצורך להסביר למה הריצה היא הכרח לו כסופר, למה היא בונה אותו כסופר ומשמשת כלי בעל חשיבות חיים לקיומו. בעוד הספרות היא הצד הרע, המכרסם וההורס בחייו, מתוך הקושי שלה והמחיר הגבוה שהיא תובעת מנפש הסופר, הריצה היא הגורם החיובי המאזן, המעניק בריאות ויציבות. מעטים מאיתנו הם סופרים, אבל אני בטוח ביכולת של כמעט כל אחד להשליך מחייו על הקשר הזה בין מקצוע לריצה. אפילו אני הצלחתי קצת.

הציר השני הוא ההתמודדות הבולטת של מורקמי עם הזדקנות הגוף, הירידה ביכולת והצורך האנושי כל כך להוכיח לעצמנו כל הזמן ש"אפשר". אנחנו עדין יכולים לנצח בקרב, אם כי ברור לכולנו שבמערכה נפסיד לבסוף. צריך אבל גם לשנות טקטיקה, להילחם אחרת. המעבר מהתסכול הבלתי נתפש של ירידה טבעית בהישגים אל ההשלמה, הקבלה, כי המציאות הגופנית נמצאת בתהליך שינוי תמידי, דעיכה. ההשלמה הזאת מביאה בסופו של דבר לשלווה המאפשרת לקחת את הריצה כמות שהיא, בלי הצורך למדוד ולהעמיד במבחן. המבחן היחיד והמטרה היחידה הם לא להפסיק לרוץ.

תוצאת הזמן האישית שלך, או המקום שאליו הגעת, המראה החיצוני שלך, או איך האנשים מעריכים אותך – הכל הוא בסופו של דבר לא יותר ממשהו משני. הדבר המכריע לאצן כמוני הוא קודם כל לחצות בוודאות כל קו גמר ברגלי שלי. לנצל את כל הכוחות שעלי לנצל, לעמוד בכל מה שעלי לעמוד בו, ולהרגיש שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות. ללמוד באופן מעשי מכל טעות ומכל שמחה שהיתה שם; לא חשוב עד כמה הדבר גדול או קטן, אבל חשוב שיהיה שם למעשה השיעור שנלווה אליו. להשקיע בכך זמן, להשקיע בכך ימים, לצבור עוד מירוץ ועוד מירוץ, ובסופו של התהליך להגיע אל מקום מכריע ומספק. או אפילו להתקרב למקום המזכיר, ולו במעט, מקום כזה.

בסופו של דבר כשאתם קוראים ספר ריצה, תוכלו רק לחלום להיות דין קרנזס או סקוט ג'ורק או השד יודע איזה גיבור אחר שאפשר לשאת אליו עיניים. כשתסיימו כזה ספר, בטח תרצו רק לנעול נעלי ריצה ולהתחיל להתאמן למירוץ Badwater או משהו דומה. אבל, כשתקראו את הספר הקטן של מורקמי, לא תרגישו ככה. אולי אפילו קצת תתאכזבו מהמינימליסטיות של הספר, מכמה שהוא עוסק בחוויה אישית מאד ספציפית. אולי לא תרגישו מפוצצים במוטיבציה, אבל תוכלו בשקט ללחוש לעצמכם: "גם אני קצת כזה".

חצי איש פח

עמוק בצהרי היום התגלגלתי לאט לצד הרכב. באנחה של שביעות רצון ירדתי מהאופניים, מחיתי עוד קצת זיעה מהמצח והנפתי את שלדת הכרומולי החבוטה למתקן על גג הרכב. המשימה הושלמה. כמעט.

התקדמתי אל המבנה הרעוע, השוכן בקצה דרך ללא מוצא, עמוק בתוך אזור התעשיה בלוד. פסעתי פנימה אל מה שאמור להיות מוסך. בצמוד לליפט היחיד הממוקם בחלל, עמד שולחן פלסטיק מלוכלכך וסביבו הסבו שלושה, איש איש וענייניו.

ג'ורג' הרים מבט ושלח אלי עינים נוצצות כאילו חולק איתי את ההבנה לרגע המרגש, יוצא הדופן שנוצר כאן, בלב לוד המיואשת, בשלהי האביב המהביל.

קאט! בעצם עדיף שנישאר עם תמונה קצת יותר אמינה…

גיורג' לא הסב עיניו מהסמארטפון שלו. באצבעות שחורות, מכוסות גריז וכתמי שמן הוא ריפרף בעצבנות על המסך. לידו, אחד מבניו כנראה, נמתח על כיסא הפלסטיק בעיפות של סוף יום העבודה. הנרגילה הממוקמת היטב לידו מעלה ריחות של עשן מתקתק והוא שואף אותו וכולו שביעות רצון נינוחה. האדם השלישי, עישן סיגריה, ולא עשה שום דבר מיוחד (זה לא הרגיש הזמן הנכון לבדוק מה קורה עם החוק למניעת עישון במקומות עבודה). נראה היה שאני שקוף, שכן איש לא ממש שם לב אלי ולרצון שלי לסכם את העיסקה ולצאת לדרך. טעיתי. "עלה למעלה למשרד", אמר פתאום ג'ורג', וכך הצלחתי להגיע לסיומו של אירוע יוצא דופן זה.

פעם בשנה מגיע הזמן המעצבן הזה. צריך להשקיע ברכב. זה מתחיל עם חידוש הביטוח, ריח אגרת הרישוי השנתית המתקרבת ואימת מכון הרישוי. בין לבין יש את הטיפול השנתי. מבט בקילומטראז' וחישוב זריז של גיל הרכב מבהירים לי שכדאי הפעם גם לטפל ברצועת הטיימינג. פריט שמן לשורה התחתונה של החשבון במוסך.

במקרה, שבוע לפני כן אני מתוודע לצ'יקו הנמר ממודיעין. בחור חמד שנמנה על חברי קבוצתי במרוץ "הר לעמק". 24 שעות אינטנסיביות ברכב אחד, רצים בסך הכל ארבעה קטעים מעשרים וארבעה ועדין, אין זמן לנשום, אין זמן לישון אבל יש ויש זמן לפטפוטים והעברת זמן בצוותא. המרוץ המגבש הזה מניע אותך כל הזמן מנקודה לנקודה עד למתחם הסיום המושקע והמפנק שלו ובדרך דואג לחבר אותך היטב לצוות הקטן שלך שחולק רכב. במשך יממה שלמה זהו כל עולמך. בסוף אותו אירוע אני יוצא עם המלצה חמה על מוסך ג'ורג' בלוד. "למה לשלם כל כך הרבה לשודדים במודיעין? ג'ורג' ובניו יפנקו לך את הרכב בעלות הרבה יותר הוגנת ועבודה איכותית לא פחות".

וויז כרגיל יודע את הדרך ולאחר תמרון קל בלוד אני נוחת בבוקרו של יום שישי בפתח המוסך. כאמור, מראה קצת מבהיל בתחילה, ספרטני משהו. מוסך, בדרך כלל, אינו המקום האסתטי ביותר שמגיעים אליו, אבל כאן נראה שהצליחו לייצר אנדרלמוסיה מסוג חדש ולא מעט טינופת בדרך. כשזה מתרכז בחלל פיצפון שיש בו בקושי מקום לליפט אחד, התחושה קצת יותר מעיקה.

כשאתה בא לטיפול, יש לך שעה להעביר וזהו. בגלל רצועת הטיימינג, ג'ורג' הבטיח לי עוד יום קודם בטלפון שזה יקח יותר זמן ולא תהיה ברירה אלא להשאיר את הרכב. איך מעבירים את הזמן?

הטריאתלוד – מתחם הזינוק

כך נולד לו הטריאתלוד ע"ש ג'ורג'. אירוע שנבנה מעצמו, אבל אין לי ספק שעוד יגיע לגדולות. מי כמונו הרי יודע, גם "הר לעמק" בטח התחילו פעם בקטן…

אני נוטש את הרכב בידים הבטוחות (?) של ג'ורג' ומשפחתו. בגדי ריצה עלי, תיק מלא מים, ג'ל, בננה וקצת תמרים. הכיוון, חזרה הביתה. ממודיעין 7 לוד למודיעין העיר. אם יש מרוץ י-ם אל ים, למה לא מודיעין למודיעין?

החלק הראשון של המסלול לוקח אותי לכיוון כביש 40 והכניסה לעיר, אילתור קל לשם קיצור ואני נחשף להלם תרבותי של ממש במרחק אפס מהכניסה ללוד. רגע אחד אני חוצה מתחם ירוק ומטופח משהו במרכז שדרה רחבת ידים וברגע הבא אני בשכונה ערבית, שלידה בתי השיכונים הסטנדרטיים שכולנו מכירים, נראים ארמונות פאר. בנייני רכבות של דירות, אבל במצב של עזובה והזנחה קיצונית. תחושה של מערב פרוע וייאוש. לא מראה מלבב. מעולם לא שמחתי כל כך להגיע סוף סוף לכניסה ללוד. משם, אני שם מול העיניים את מושב בן שמן, כתחנה בדרך ליער בן שמן ושביליו.

רן פרגמין כתב לי פעם שכשאתה מגיע ליכולת נפח מסוימת בריצה, כל ריצה יכולה להפוך להרפתקה. בלי אמצעים ראויים והבנה עמוקה במפות טופוגרפיות, לא קל לתכנן מסלול מדוייק בשטח והקילומטראז' יכול להשתנות בקלות. אתה יוצא מהבית עם רעיון כללי למסלול ומשם הרגליים יכולות לקחת אותך לכל מני כיוונים חריגים. אם אתה יכול לשרוד סביב ה-20 ק"מ, האפשרויות גדולות ותוכל למצוא יופי של הפתעות וענין. ואכן, כך זה נראה לא פעם. את הדרך מכביש 40 ליער בן שמן לא ממש הכרתי והתחושה של ההרפתקה ליוותה אותי מההתחלה.

זה אולי נשמע קצת יותר ממה שזה באמת, אבל בשיגרה האנטי הרפתקנית של העירוני המצוי והסולידי, גם בלקחת דרך עפר שלא ברור במאה אחוז לאן היא מגיעה, יש אלמנט של ריגוש. וכך דרך עפר לאורך המסילה הובילה לאחרת, לאורך השדות הצהובים כבר, אל מעבר מתחת לכביש מס' 1 שהיה בדיוק במקום הנכון והנה אני כבר ביער בן שמן המוכר, חובר לסינגל הכחול ההיקפי וממנו חותך כדי להגיע לאדום. עשרה ק"מ כבר מאחורי ומשהו רע מתרחש בגוף שלי.

יום אחרי "הר לעמק" הייתי מאד מכווץ באופן מפתיע. המאמץ הפיזי של המרוץ לא מאד קשה, הקטעים קצרים ואפילו החום שכולם התלוננו עליו, לא היה כזה גרוע אם הכנת את עצמך אליו. הוא הרי לא נפל בהפתעה.

יחד עם הכיווצים הגיעה עייפות קיצונית שתליתי בעיקר ביממה הארוכה ללא שינה. לפיכך, את השבוע שאחרי המרוץ עברתי במנוחה, בלי חשק מיוחד לרוץ וקושי לא רגיל לקום בבוקר. בתוך תוכי ידעתי שלרוץ מלוד הביתה, סוג של מיני פרוייקט, לא ממש טוב לעשות אחרי שבוע נטול פעילות. האילוץ הלוגיסטי הוא שהתווה את הדרך. להגיע הביתה פשוט חייבים. מאז שהתחלתי לרוץ, לכל האימונים הגעתי מוכן. כל אימון היה מבוסס על קודמים לו, לכל מרחק היה הגיון שהתבסס על מה שכבר צברתי. כשהגעתי לסינגל האדום ביער בן שמן, התחלתי להבין, שבפעם הראשונה, לאימון הנוכחי, הגעתי לגמרי לא מוכן. הרגלים כבדות, נטולות אנרגיה לחלוטין. עת יצאתי מהשטח המיוער והמוצל, בואכה הערבות הפתוחות והחשופות של דרום היער, מזג האוויר הנעים והמעונן, שליווה אותי עד כה, החל מתחלף בחום קייצי כמעט, של צהריים מוקדמים, אבל לוהטים.

הג'ל לא ממש עזר והקצב צלל נואשות. כל עליונת הפכה להליכה ואת הטיפוס התלול לחירבת רגב גמעתי מותש, בקושי רב. ניסיתי להחזיר כוחות בירידה מקווה לטוב בקטע האחרון שנותר: דרך עפר מדכאת משהו, בת חמישה קילומטרים עד לפארק ענבה, מקום שאפשר כבר להכריז עליו כנקודת סיום, קרוב לבית. המנטרה של "כל הזמן להיות בתנועה קדימה" עבדה איכשהו. הבננה שניזכרתי בה, נתנה עוד פוש קטן וכך, עברתי צעד אחרי צעד עד להרגשה המתוקה פתאום של כפות הרגלים מלטפות שביל אספלט, בכניסה לפארק.

את הסיום חגגתי בבית הקפה החדש והיפה המשקיף אל הפארק. זה לא מכבר ניפתח וכבר תור ארוך של ממתינים שעדין מנגבים את קורי השינה מהעיניים, נמתח לו מחוץ לדלת. התגנבתי מזיע ומסריח בין בלייני שישי בבוקר, רק כדי לפנק את עצמי בבקבוק קר קר של שתיה מתוקה ועתירת סוכר על מדרגות בית הקפה. גם 15 השקלים השערורייתיים שגבו ממני כאבו קצת פחות לנוכח המתוק הקר הזה ושמחת הניצחון הקטנה אחרי שעתיים ו-20 ק"מ לא קלים בכלל (400 מ' טיפוס מצטבר).

חגיגות סיום הריצה – קפה קפית, מודיעין

מטרים ספורים לפני הבית הגיע הטלפון: "הרכב שלך מוכן". ראבאק, רק חזרתי עכשיו מהמוסך. במקור התוכנית היתה להצטוות לרכב לא ידוע כלשהו ולזכות בהקפצה קלילה למוסך. את התוכנית הזאת איפסנתי לעת עתה עם סימני שאלה. בזריזות ירדתי על קצת אוכל להשלמת קלוריות פלוס החלפה לחולצה יבשה. הוצאתי את האופניים מהמחסן, הרכבתי את הכיסא האחורי וקדימה…

חלק 2: יש זאטוט להחזיר מהגן. המרחק אמנם קצר, כולה קילומטר ומשהו. אבל, הרגלים גמורות לגמרי, תאומים, דו-ראשי, ארבע-ראשי, יו ניים איט, והדרך חזרה היא עליה לא סימפטית בכלל. בכל זאת, ככה זה בתחרות איש הפח ולטריאתלוד יש חוקים משלו. אז רכבנו. למזלי, יום שישי, והמאפים שיוצאים אצל ענת הגננת חמים ומתוקים. בדיוק הקלוריות שחסרות לפני העליה חזרה. לא ויתרתי גם על כמה חתיכות שהילדים הפילו על הריצפה, גם לנוכח מבטיה המזועזעים של ענת. קלוריה זה קלוריה.

כשהגעתי הביתה הפיתרון כבר היה ברור. פחות מ-20ק"מ, מגמת ירידה. הלכתי על זה. החלפת חולצה אחרונה, הכיסא האחורי חוזר למחסן, תוספת מים לתיק והנה זה בא…

חלק 3: הרכיבה חזרה למוסך. טוב, זה כבר היה ממש פשוט. שלא כצפוי, מסתבר ש"מגמת" ירידה ללוד היא ממש ירידה כמעט לאורך כל הדרך. אמנם האופניים המקרטעים שלי נטולי מעביר אחורי והסינגל ספיד בירידות קצת מגביל, אבל הרוח בפנים, הדיווש קל ונעים ופתאום, שלא כמו בריצה, הקצב לקילומטר ממש מהיר. פחות מ-40 דקות והייתי שם, כפי שפתחתי את הפוסט.

בטח מתגנבת לראש הקורא השאלה התמימה אם היה שווה כל הוואג'ראס הזה. בשביל לחסוך כמה שקלים במוסך? ובכן, טוב ששאלתם. בתשאול טלפוני קודם בו התקשרתי למוסך הקבוע שלי במודיעין והשוואה למה שאמר לי ג'ורג' כמה דקות קודם לכן נמצא פער של כ-1000ש"ח. אתם קוראים נכון. נותר רק לקוות שכמו שצ'יקו הבטיח, מדובר גם בעבודה טובה.

הקטנוניים יוסיפו ויאמרו, שלמרות שלושת חלקיו של הטריאתלוד המפואר המתואר כאן בפרוטרוט, המפעל בהחלט חסר את אלמנט השחיה. לאלה אוכל לענות במילותיו של צ'יקו ידידי שהציע לערוך מקצה שכזה בשמן מנוע. לא חסר כזה באגני הפינוי של ג'ורג'.

בינתיים, להתראות בשנה הבאה. אתם נרשמים?

מקצה רכיבה – נתונים

מקצה ריצה – נתונים