שביל תעתוע

פורסם: 18/01/2017 ב-הרפתקאות, ריצה

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.21.56.jpeg

נופים מדהימים בין קטלבים

כמו תמיד, אני עוצר בנקודה הזאת, או אולי באחת דומה לה. יש כמה כאלה על השביל. הזמן קופא ברגע הזה ואני רק מתבונן. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת; העיניים לא מצליחות לתפוס הכל, אבל הראש רוצה Refill כי מה שנגלה ב"חלון השביל" הוא יופי גדול. עצום. אינסופי.

נחל שורק הוא סוג של פלא טבע ישראלי, זורם לאורך 70 ק"מ (!). בקירבתו לבירה הוא מתפתל כאילו היה מעי דק. כלוא ב"גופו", הרי ירושלים ו"צלעותיו", קניון עצום, על גדותיו התלולות והירוקות. מעכל אל תוכו זרימה סוערת של…מי שפכים מטוהרים. לא אידיאלי, אבל ממרחק מספק נראה לא רע. כדי ליהנות מהמראות הנפלאים שמספקת שמורת הטבע תוכלו לבחור מספר דרכים. זו המובנת מאליה, על דרך עפר, מקבילה לערוץ הנחל, נעה בתחתית. שם תתפתלו עם הנחל על שלל נפתוליו, תנועו בתוך עננת ריח מבאיש, כי השפכים אמנם מטוהרים אך את הריח הקלוקל קשה עד מאד לסלק. אפשרות אחרת היא מעלה, על הגדה הדרומית, שם נחה לה דרך עפר נוספת. היא גבוהה, לא תמיד מאפשרת מבט מלא, רחוקה לפעמים מלב ההתרחשות הנופית, אך נוחה, נעימה לתנועה ומפצה במראות רמים, אבל חלקיים, לא מספקים.

והשלישית? הזנוחה, הדרך שלא נבחרה. נכון יהיה לומר, נבחרה פחות, אולם עליה, יש אומרים, דיבר המשורר רוברט פרוסט בשירו The Road Not Taken. חבויה, בלב הגדה הדרומית ומפלחת אותה כצלקת בלתי נראית. שביל דקיק, סמוי מן העין. היא נרמסה הרבה פחות  וזה, גבירותי, עושה באמת את כל ההבדל.

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.21.55.jpeg

חרבת טורה על גבעה חרוטית

תוכלו להתחיל את השביל במספר נקודות. מאזור נחל קטלב יוצא קצהו המזרחי ביותר. אנו ירדנו במרכזו דווקא, בשביל ירוק ותלול במיוחד הצולל על גדת השורק הדרומית, עד שבקרבת קבר השייח, דאר א-שייח' (ולא דיר, המציין מנזר דווקא), השיפוע מוצא מנוחה במעין מפלס מישורי אליו מתחבר גם השביל השחור. הוא סולל דרכו בטבע פראי, בחורש טבעי, בשלל צמחיה עבותה. הלב כבר הולם כאן מכוח הטבע המתגבר, מהעובדה שבכל צעד, אתה מרגיש את הסבך הולך וסוגר עליך. בכל פסיעה, הירוק מקיף אותך עוד קצת, עד שאתה כבר תוהה, כמה עוד תוכל "ללכת כאן לאיבוד". וכאן, זה קורה.

מתוך הסבך תצאו לפתע לשטח פתוח. מצפון תוכלו לראות גבעה חרוטית ובולטת עליה נמצאת חרבת טורה. החלק המעניין הוא לכיוון מערב. שם, הנחל, יחד עם כל הגדה המשתרעת מעליו, מבצע את הפרסה התלולה ביותר בערוץ. הפרסה נמתחת כולה, לרווחה לעיניכם. ברור כי אין דרך אחרת להמשך, מלבד להגיע אל קצה המרוחק – אולם זו תעלומה, שכן שביל אין בנמצא, לפחות לא נראה לעין. הגדה תלולה, נראית כקיר מוצק, מכוסה סבך ירוק ועמוס. התחושה הראשונית, דרך ללא מוצא. הראש משדר – קיר, מצוק, סבך בלתי עביר, עצור. אך השביל נמתח הלאה, מסומן וברור. אכן, תעתוע

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.21.56 (1).jpeg

גדת השורק האדירה. השביל "חוצב" דרכה בצורה עלומה

.בנקודה הזאת, שלוות פתע ממלאת אותך. מביט מטה ומראה המים השוצפים בנחל ומסילת הברזל הנמתחת לאורכו, מזכירים התרחשות מערב-פרוע אמריקאית בלב הישימון. עוד רגע תופיע רכבת הקיטור ואינדיאנים מנופפי גרזנים ידלקו אחריה על סוסיהם. מביט קדימה ומראה הגדה השנייה העצומה, סלעית וזרועת מערות, קוסם לך. מביט שמאלה, אל פרסת הגדה המתעקלת והקיר הסלעי המבצבץ מתוכה, והלב מסתקרן לאן בחר השביל להימתח ואיך יעבירך את המכשול העצום הזה שאליו מועדות רגליך. הלב סקרן, אולם באותה מידה, שואף להישאר על מקומו ולהמשיך להתבונן. אתה במוזיאון הגדול מכולם, המוזיאון של הטבע, והתמונה שכבשה אותך צוירה בהרבה כוונה וכוחות שמעבר לנתפס. איך אפשר לעזוב יצירה שכזאת ולהיבלע הלאה, בשביל? תעתוע.

מסתבר שאפשר. כך קורה במציאות. תמיד. כנגד כל הגיון, מאמץ אדיר מושקע בלהגיע למקומות היפים. השבילים המדהימים, נקודות התצפית, הטבע העוצמתי ביותר. לכשנגיע, נתבונן לזמן קצר, אך משהו תמיד לוקח אותנו הלאה. חזרה למקומנו, או פשוט לנקודת היופי הבאה. גם בטבע אנחנו צרכנים שלא יודעים שובע. תמיד בדרך לריגוש הבא. בדיוק כאן חוזר לו רוברט פרוסט, משורר אמריקאי לא מתחכם. המילים הפשוטות שלו, הן אולי הסיבה לכך ששיריו הם כנראה הזיכרון הממשי היחיד משיעורי אנגלית בתיכון. את השיר הבא החלטתי לתרגם בעצמי.

עוצר ליד חורש בערב מושלג

בעליו של חורש זה, לי מוכר
אולם ביתו שוכן בכפר;
הוא לא יראני כאן עוצר
לצפות באמיריו המושלגים.

סוסי ודאי חושב בתמיהה
כמה מוזר לעצור, באין חווה
בין העצים לאגם הקפוא
בערב החשוך בשנה.

הוא מסמן בפעמוניו במשיכה
לוודא כי לא נפלה שגיאה.
אין עוד צליל מלבד משב קליל
של רוח ופתית רך

החורש אפל, עמוק ומהמם
אך לי הבטחות עוד לקיים
ודרך ארוכה, עד שארדם
ודרך ארוכה, עד שארדם

זו סצינה פשוטה. אל תחפשו משמעויות עמוקות מדי. הגיבור נקלע אל תמונה פסטורלית מדהימה, שלא מותירה אותו אדיש. הסוס פרקטי. בלי חווה; כלומר חום ואוכל, מה יש לעשות כאן? גיבורנו האנושי דווקא יודע להעריך את היופי בפשטותו. הוא נשבה בקיסמו ומשהו בו רק רוצה להישאר. אבל המציאות. הבטחות, חובות, מחשבות. מחשבות. כל אלה קורעים גם אותו חזרה לפונקציונלי. החיים. איזה תעתוע.

כמה פשוט זה יכול להיות? בלי מחשבות, עם ראש נקי, להמשיך להתבונן. אישה חכמה סיפרה לי שבמדיטציה אומרים "איך לא נעלה על הרכבת ונצליח להישאר על הרציף?". כשמנסים להימנע מרכבת המחשבות, אפשר להישאר כאן, נוכחים, בתמונות שאנו באמת רוצים להיות חלק מהן. גם דני רובס כתב את זה על רכבות ("רכבות 68-80-88"):

רכבות לוקחות אוֹתַך אותי למקום רחוק מאיתנו,
ואנחנו משלמים את המחיר

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.21.56 (2).jpeg

מנהרות צמחיה וסבך

חזרה לשביל שלי. גם אני הבטחתי וגם לי יש לקיים. גם אני משלם את המחיר. ממשיך כעת בעקבות ההבטחות לחזור הביתה, והסקרנות לראות איך צולח השביל את הדרך. מה שקורה מהרגע שנכנסת למקטע הבא זו סערת תחושות, תחושות סוערות. השביל חוצב דרכו בצמחיה, אבל לא בניחותא. יש מקומות והידיים ידרשו לפלס דרך, להסיט ענפים, להימנע מקצוות דוקרים. המגע בטבע הוא תמידי. מכנסים יקרעו אולי (זה קרה לשותפי לריצה), עור יישרט, יפצע. ביגוד ארוך משכך את חווית החיכוך, יכול לעזור לתווך, אבל אולי יגרע גם מההתמודדות. הראש מנסה להבין איך עובר השביל על תמונת המצוק שראית מהצד רק לפני דקות ספורות, אבל הגוף עסוק במכשולים. השביל עולה, יורד, מדלג על סלעים, רץ לפעמים על קצוות חדים שנדמים על פי תהום, עוקף עצים וגזעי עצים של קטלבים עזי צבע. סבוך. כסות הצמחיה עבה ורק מדי פעם יש בה "חלונות" להצצה. קטע ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא רגיעה. שותפי לריצה סובל. הוא חזק, אבל זה לא יום טוב בשבילו היום. התחושות הפיזיות הקשות שלו מקרינות על כל החוויה האישית והוא לא רואה את היופי בשביל. נכון, הריצה לא זורמת בקצב אחיד, הטופוגרפיה משתנה בתלילות, תנאי השטח מקשים על שמירת קצב. אבל אני רואה את הקסם הפראי ומרגיש פורח בו. הוא ביום לא טוב וזה מקרין על כל ראיית הדרך. "זה לא שביל לריצה" הוא אומר, "זה הכי שביל ריצה בעולם" אני חושב. שני אנשים באותו מקום, שתי ראיות מנוגדות. תעתוע.

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.21.56 (3).jpeg

"חלונות" אל הנוף, מהשביל

ואז הכל נפתח שוב. כמו יצאת מצידה השני של המנהרה. ושוב מסתובב להתבונן, הפעם חזרה, מזרחה, ומסתכל שוב על פרסת המצוק, מצידה השני, על כל הקטע שרק חצינו בריצה והליכה. אין פיתרון לתעלומה. איך חצינו את הרכס התלול, היכן עבר השביל את המקטע הזה, נבלע בתוכו, לא מציץ החוצה, לא נראה מהצד. תעתוע. רק הנחל המטוהר משפכים, אבל מסריח, ממשיך לזרום בשצף, עמוק, למטה, בערוץ.

הדלאי לאמה אמר:

מנקודת המבט של האמת המוחלטת, מה שאנו מרגישים וחווים בחיי היום-יום שלנו הוא כולו אשליה. מכל שלל האשליות, הנטייה להשוות בין עצמנו לאחרים היא הגרועה מכולן – כיוון שהיא מייצרת אך ורק תחושות לא נעימות

כן, הכל תעתוע. במיוחד אם אתה בודהיסט. אבל הנה מסקנה לא רעה לכולנו: המחשבה, הראייה והחוויה המוצלחות ביותר הן אלה האישיות שלנו, לא של אחרים, בכל רגע בו אנו חווים אותן.

בא לכם מסלולים?

הנה גרסה לא פשוטה, מפרכת יש שיאמרו. טיפוס בנחל דולב המהמם והמשך אל השביל המופלא בשורק כפי שמתואר למעלה.

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.44.25.jpeg

כניסה לנחל דולב

ועם פחות טיפוס, בגרסה הזאת תוכלו לחוות את מלוא השביל ממש מהקצה המזרחי שלו, באזור נחל קטלב.

WhatsApp Image 2017-01-18 at 23.45.09.jpeg

בין כרמים, בסביבות נס הרים

מודעות פרסומת

אגם ענקית

פורסם: 03/12/2016 ב-הרפתקאות, ריצה

ואנחנו לבד, לבד
מרחפים ושרים
ג'ק סגור בחדר ומחפש ארנבות
פרנקי ומקס מלקטים פטריות
הדשא זורח
והשמיים נוטפים
גשם של אור
והמון כוכבים
יושבים על ענן ושרים
הרוח צוחקת באגם ענקית

(ר. פורטיס)

IMG_20161202_090620_HDR.jpg

פסיכי הם אמרו לי. מכל כיוון. פסיכי, פסיכי. אבל האמת, קמתי בבוקר וראיתי שהמים במרפסת הגיעו למפלס ממנו עוד סנטימטר נוסף והבית מוצף. אז שטתי לי יחף במים קפואים עד הקרסוליים וחליפת סערה של אופנועים, כדי להוציא את השקית והאדמה שהתיישבו בסוף הקיץ בניקוז. וכשפתחתי את זה והמים נהרו במערבולת עצומה אל פתח היציאה, הדבר הכי הגיוני בעולם היה נראה לי להתלבש בכמה שכבות יפות של בגדי ריצה ולצאת לחגוג את כל השפע הרטוב הזה. אז מה אם מוקדם יותר ביטלנו כבר את הריצה מסיבות חורפיות?

קונפוציוס אמר "קשה יותר להתחיל לרוץ בגשם יורד מאשר להמשיך לרוץ כשהגשם מתחיל". אמר, אבל ל"סאב 3" לא הגיע בשום מרתון. ובכל זאת צדק. הגשם שטף ואני עומד מתחת לגגון הרעוע בפתח הבניין ומנסה לתזמן את היציאה. כמו הכניסה החדה והמהירה לרחצה בגב קפוא. ואחרי שעברת את המבחן הזה, בתוך תוכך אתה כבר מצפה שההוא מלמעלה, שיושב על הברז, יניד ראש, יפרגן ויאמר לעצמו…."כל הכבוד, לא שברתי אותו, יצא לרוץ. אפשר לסגור את הברז". אבל זה לא קרה. הגשם זולג וזולג ואני מסתגר בתוך הכובע הדקיק של מעיל הגשם, זווית הראיה מצטמקת לחרך צר, המבט שמוט לכיוון הריצפה.

IMG_20161202_092358-01.jpeg

השלולית הגדולה הראשונה עמוקה יותר ממה שנראה. קללה קצרה תוך כדי צלילתה של הגרב. רגע אחרי אני מגחך. עד סוף הדרך הרי לא תישאר פינה יבשה. מבחוץ גשם, מבפנים זיעה. והכל מתערבב. מכאן מתחיל המסע אל תחילת החורף. זרימות דרמטיות, שלוליות ענק, שמים כועסים ועצים שנראים כמו טייל במדבר שאחרי מסע ארוך ויבש מגיע סוף סוף אל נווה המדבר והאגם הצונן שבמרכזו.

בפנייה של קברות המכבים, העסקים בקרון הקפה חלשים היום. זוג המוכרים מצטנף סביב התנור המחמם ואני חושב איזו אחוות ישראל מדהימה יכולה להיות עכשיו אם הם יזמינו את הרץ הרטוב שחולף על פניהם למשקה חם כלשהו. זה לא קורה…אבל רגע אחרי, נחליאלי מאושר מתחיל לקפץ מטרים לפני. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה. מצייץ, מעלה ומוריד את הזנב וקופץ הלאה: "פסיכי, פסיכי" הוא מצייץ ואני מרגיש הנורמלי האחרון פה בסביבה.

IMG_20161202_093557.jpg

בעצם, באתי לבקר בנחל גימזו. פעם פעמיים בשנה, הערוץ שכוח האל הזה, שבימים כתיקונם משמש לא יותר מאשר סינגל אופניים, תופש מעצמו "פופאי" ומתחיל לזרום בשצף. כל היובלים הקטנים שבסביבה מתנקזים אליו פתאום ומתפתחת זרימה יפה, שבסירטון נראית אולי מרשימה ובפועל היא יותר זרם מסכן של מים מלוכלכים שאספו את כל פסולת הקיץ לתוכם. גם היום הוא עומד בציפיות ומראה לעצי היער של מי רטוב יותר.

IMG_20161202_094606.jpg

אני וגימזו. הנחל.

2016-12-02_13.28.25.jpg

משמאל, ינואר 2015 בנחל גימזו. מימין, הריצה הנוכחית

במקטע השטח האחרון, אני מתפתה כרגיל ל"סינגל השלט". הנעל ננעצת בבוץ טובעני עמוק, האחיזה על הסלעים הרטובים לא משדרת חלקלקות, במפתיע (Inov-8 Ultra 270). דווקא כאן, על השביל הרעוע, הארובות ניפתחות בגדול למעין מבול עוצמתי מלווה במארש של רעמים, עד שכמעט וחיות היער מתייצבות בזוגות. לא נשאר הרבה אבל קר ממש ורטוב.

אני ניזכר כמה דקות קודם לכן. רצתי לאט במעלה הכביש הסלול היחיד שהציבה עיריית מודיעין, בעומקו של השטח. מולי באה רכבת ארוכה של מכוניות, אורותיהן דלוקים. הם לא באו לחפש שיטפונות ונהגיהן תקעו בי מבטים אטומים דרך זגוגיות הרכב המכוסה טיפות. מבטים לא נוחים של אנשים שיצאו משיגרת יומם ואולצו אל הדרך הזאת במעלה הגבעה. עוד דקות ספורות הם יעמדו תחת מטריותיהם, סביב הקבר הפתוח בבית העלמין של העיר. ואני? רק קר לי קצת ורטוב לי, אבל בחרתי באמת לנשום את כל זה ולהרגיש כל רגע. עוד מעט אחזור הביתה.

קראתי היום כתבה בשוונג על מספר הריצות השבועי המומלץ לרצים. אני, בימים אלה, אפילו לשלוש לא מגיע, ובמספר הזה, הקפיד המחבר להרביץ תורה לקוראים, חייבים להיות מאד מדוייקים. אין מקום לטעויות ולמאמץ לא אפקטיבי, מה שנהוג לכנות "ג'אנק מיילז". אז טמפו ואינטרוואלים בבקשה. ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה אני אוהב את הג'אנק מיילז האלה שלי.

"זה בסך הכל רק בן שמן אחד ואיש עם משקפיים" היא אמרה לי. וצדקה. ובכל זאת, האיש עם המשקפיים הסתובב לו שעתיים בנוף סחוט, רטוב ומטפטף, אחרי קיץ ארוך, סדוק ומייבש. רגעים יוצאי דופן. המים זורמים ואיתם המחשבות, העיניים רואות רטוב ודומעות רעיונות. אז מה הפלא שמבן שמן אחד יצא סיפור כמו על ריצה באמזונס.

img_20161202_093118

פריחה ביער בן שמן. ואיש עם משקפיים מעורפלים

img_20161118_062222_hdr

ההצגה הטובה בבקעה. תיכף מתחילים

עם השנים זה לא נהיה יותר קל. בוקר היום הקודם מתחיל בשלל מחשבות שליליות: עוד פעם לקום באמצע הלילה, עוד פעם שעה וחצי נסיעה לכל כיוון על 21 ק"מ ריצה, שטח לא מוכר, חשש ביטחוני קל שנלווה למגוון תאי שטח וגם לזה. אין אנרגיות, באמת שאין אנרגיות. ואז, משהו ביום משתנה. במקרה שלי שעה שחייה מוקדם בבוקר, שמילאה אותי מחדש, פיצצה אותי בתחושות טובות ונעלה אותי על המטרה. מכאן, לא משנה איזו מחשבה מחורבנת תיכנס עוד במהלך היום, היא תזכה להתעלמות.

במהלך היום מנסה עוד לנהל מו"מ קשוח עם יקי ולהרוויח בתחבולות עוד חצי שעת שינה. זה כרוך בכל מני חישובי זמן העלייה לפיסגה כדי להגיע למעלה בול בזריחה. טוב, אולי קצת קודם לאיזה קפה קטן. אבל מתי השמש באמת עולה מעל ההרים? מתווכח, אבל יקי נחוש ואנחנו ניצמדים לתוכנית המקורית והמוקדמת.

ההרפתקה מתחילה בנסיעה הלילית. נסיעה שקטה וחשוכה לכיוון מדבר יהודה המוכר והאהוב ואז צפונה לתוך בקעת הירדן. שטח לא נודע מבחינתי. מתיחות קלה. החייל המאבטח פותח לנו בחיוך תמוה את שער הישוב משואה ואנחנו חונים ומתארגנים ליציאה. נעים, אבל הרוח הקלה מבשרת על מה שצפוי למעלה, כמעט 600 מ' של טיפוס מעלינו. יקי לא משתכנע, אבל אני דוחף את כל הבגדים החמים שהבאתי לפינות שונות בווסט הריצה.

IMG_20161118_073325.jpg

השפיץ – בולט מעל סביבתו

מתחילים בריצה מנהלתית לאורך כביש 90 ואז בפנייה חדה על רצועת אספלט בלתי מתוחזקת, הרוסה, מלאת בורות, המטפסת מעלה מעלה אל עבר קבוצת אנטנות זוהרת בניצנוצי אורות אדומים. זהו שיא הלילה אבל הסופר-מון של השבוע, מספק לנו אור כסוף וחזק של ירח כמעט מלא, ממש מעלינו. אין צורך בפנסים. הדרך מתנהלת בסרפנטינות מפותלות בטיפוס שהולך והופך תלול יותר. הנוף הניגלה לאור הירח מעמיק ככל שמטפסים. אלה מראות מדבריים, גבעות עם קימורים עגלגלים ומני חריצים תלולים. מהר מאד אנחנו מתבייתים על השפיץ הבולט המתנשא מעלינו. זהו יעדנו הלילי והוא נראה גבוה, מאיים ותלול, צופה כמעט בודד על סביבתו, ביהירות.

זה הזמן לעזוב את רצועת האספלט הרעועה. שביל צר מסומן ירוק מתחיל כאן. מפה, גם כל באי המכוניות החונות בסמוך נאלצו כבר ללכת ברגל והטיפוס מכאן הופך אף תלול יותר והשביל סלעי וברוטלי, ממש כמו שאני אוהב. הרוח מתגברת, מדי פעם רצים כמה צעדים כדי לשמור על חום הגוף, אבל הדופק עף גבוה ומחזיר אותנו להליכה מהירה. השפיץ, ויש האומרים שהוא דומה ל…פיטמה, מתחדד ממש לפנינו. אור ראשון נראה במזרח והשמיים מתחילים בהילולת גווני צהוב, כתום, אדום שלהם. עכשיו מתחיל לקרות הקסם ההופך את כל התנועה הלילית לשווה במיוחד; הרגעים בהם הלילה מתחיל לאבד את כוחו, לוותר, להיכנע לצבא האורות המתחיל להשתלט ומבשר את בואה הקרב של השמש.

img_20161118_065114_hdr

מתייחד עם בוראו ועם זריחתו

למעלה על השפיץ מזהים ניצנוצים. מאכזב קצת לחלוק את הזריחה הפראית עם אחרים במקומות מבודדים יחסית, אבל אם אתם רוצים זריחה אישית כנראה תצטרכו ללכת למקומות באמת לא נגישים. הלג האחרון משאיר אותי חסר נשימה. השביל קצת הולך לאיבוד ואני נאחז בשיפוע צד גבולי, אבנים מידרדרות תחתי לכמעט תהום שלמטה והטיפוס איטי צעד צעד, עד שהשביל מתגלה מחדש. רוטינה: מספר צעדים, איסוף הנשימה מחדש וחוזר חלילה. כל זה תוך מאבק ברוח שהופכת לאימתנית. עד הפיסגה. השפיץ של הסרטבה.

ההמולה למעלה מפתיעה. נראה שמיטב הציבור הציוני דתי הגיע לחגיגת היום החדש. נשים, גברים וטף על נשקיהם האישיים. אנחנו על גבול השומרון והם פה בבית. מרביצים תורה ומורשת לילדים, מתרכזים לתפילה המונית, מדורה, קפה, נישנושים וגם….סלפי. כיף לראות את האהבה הזאת ל-Outdoor מועברת, ילדים צעירים שיצאו ממיטה חמה וכיתתו רגלים על שבילים לא פשוטים, נערה ואביה ש"קפצו" מאריאל לספוג קצת אווירה ורוח קרירה. הכל טוב, ברוך השם.

IMG_20161118_060848.jpg

תופשים מחסה מאחורי קיר המבצר עד תחילת ההצגה

הסרטבה הוא השם שניתן למבצר החשמונאי שבנה אלכסנדר ינאי. ידוע גם בשם אלכסנדריון, אבל זה יותר ארוך ופחות סקסי. אני לא כזה חכם גדול, זה כתוב בוויקיפדיה. איכשהו המלכים האלה תמיד חיפשו את המקומות הכי תלולים ולא נגישים ובחרו לבנות בהם משהו. ברור, הרי זה לא שהם בעצמם נידרשו להעלות את הסלעים למעלה. בנוסף, למדתי להפתעתי מההרצאה הקצרה שקיבלו הילדים הצעירים בשטח, שפעם, תחילת החודש לא ניקבעה עפ"י לוח השנה. מסתבר שמדי חודש בחודשו, נדרשו שני עדים להתחייב שראו את הופעת הירח מחדש. זה לא פשוט, כידוע. בתחילת החודש, עובי הירח הוא לא יותר מאשר שערה דקיקה. אולם, מרגע ההוכחה הועברה לה הידיעה באמצעות משואות אש, שהודלקו בתחנות קבועות, על פסגות בולטות וגבוהות, עד לירושלים, ואף ליהדות בבל. הסרטבה היתה אחת התחנות המשמעותיות.

כל המטען הזה מתורגם לרוחניות עוצמתית כנראה. על הפיסגה עיני הנוכחים נוצצות אל מול צבעי הבוקר, טליתות ותפילין רצים חופשי והקהל מרבה להתייחד עם בוראו. ב-6:15 בדיוק, כמו שחזה יקי וגם ניצח אותי בהתערבות, כדור השמש הכתום מרביץ הופעה ראשונה מעל הרי אדום ורחש מתגבר עובר בנוכחים. כל המתחבאים סביב המדורה, מאחורי קיר המבצר החשמונאי, המגן מהרוח הקפואה עולים שוב למעלה והמחזה אכן מרהיב. הטבע דופק הופעה כמו שהוא אוהב. אנחנו קנינו כרטיסים לשורה הראשונה וזה ממש שווה. עוד סשן צילומים עצבני וההצגה מתחילה להתפזר. אלה חוזרים למכוניות ואנחנו ממשיכים מערבה, אל עומק השטח, לראות מה עוד נגלה.

IMG_20161118_061528_HDR.jpg

בחייאת יקי, תעשה קפה…

מפסגת הסרטבה יורד סינגל תלול אבל אחריו אנחנו "מתיישבים" על דרך רכב רחבה שתלווה אותנו לאורך כל המסע חזרה. תוך כדי ריצה אפשר לבחון את נוף השומרון המשתרע לפנינו. מדובר במראות על גבול מדבר טרשי. מצד אחד צמחיה דלילה, ממש כמו במדבר, מצד שני ישובים פרושים לאורך כל קו הראייה. הגבעות מעוטרות בחמוקיים עגלגלים. הן נראות מפתות, גולשות ונאחזות אחת בשנייה בתצורות מרהיבות. הדרך תופרת אותן יפה. רגע יורדת לתוך אוכף ומיד לאחר מכן מטפסת לגבעה הבאה בתלילות בלתי אפשרית כמעט. עולים יורדים, עולים יורדים, אבל מאבדים גובה בקמצנות בינתיים. במדבר ה"אמיתי" כל התפירות האלה ניתנות לעקיפה במערכת שבילי גמלים ענפה. כאן, רק טרשים, אין שביל לרפואה מעבר לדרך הרכב, שניפרצה אולי בימי "ארץ המרדפים", כשיחידות הצבא נאלצו לטפס גבוה ולנסות לאתר את המסתננים בעמק.

IMG_20161118_072330.jpg

יורדים מהסרטבה

פנינו אכן מועדות לעמק, חזרה אל בקעת הירדן. בלב השטח הצחיח משתרעת רצועה מעובדת ופורחת. בקעת תרצה או הג'יפטליק. יקי מבטיח לי שהיא לוקחת עד שכם. בשלב מסוים הדרך מתחילה לאבד גובה בעקביות וכאן מתחיל פאן אמיתי. אמנם קצת מדורדר למדי ורצוף אבנים אבל קשה לסרב לשחרר בקטעי הירידות הארוכות שמטיסות אותנו חזרה מטה. את התוצאות מרגישים למחרת, בשריר הארבע ראשי. ככל שמתקרבים לעמק, מופיעים עדרי הבדואים, הרועים וחמורים. צבאים ושועלים מציצים פה ושם. יחד עם זה ולמרות הישובים השוכנים בבקעה, התחושה הכללית היא של אזור נטוש, מוזנח קצת. פסולת בניה מושלכת ללא אבחנה, כלבים משוטטים. אנשים מעטים. עזובה.

IMG_20161118_072755.jpg

רצנו על דרך עפר טרשית

P61118-081108.jpg

גבעות עם חמוקיים עגלגלים

כשאנחנו חוזרים למשואה לאחר 21 ק"מ של ריצה בסך הכל, היום עלה. החייל בשער הישוב התחלף אבל הוא עדין האדם היחיד עימו מזדמן לנו להחליף כמה מילים. הישוב שומם למדי. 9 בבוקר, אבל לך תדע, אולי קמים פה באיזי ביום שישי. גם מפגש הבקעה, שבנינו עליו להחזרת קלוריות, שומם ברובו. הפלאפל סגור וההצעה הטובה ביותר שאפשר לקבל היא בורקס פיצה שמנוני ולא מפתה. נקודת האור היחידה היא שלט האננס שראינו בהלוך והבטחנו לעצמנו לבדוק בחזרה. גם אצל מגדל האננס אין הרבה תנועה, אבל כמה קרטונים של פרי עומדים ומחכים ללקוחות מזדמנים כמונו.

"איך זה לחיות בבקעה?" שואל יקי את המגדל שהגיח פתאום על ריינג'ר. "פתח את המפה", עונה לו איש האננס, "כאן זה מרכז העולם. שעה מרבת עמון, שעה מתל אביב. גן עדן". לאכול אננס לא נמאס לו. הוא מכור לפרי ומדגים לנו במשרד חיתוך נכון. האננס מתוק וטעים. אנחנו מצטיידים בשלושה אננסים לא זולים ומגלים מאוחר יותר שרובם חמצמצים מדי. מזל שהריצה היתה מתוקה.

IMG_20161118_095055.jpg

אננס. גדל בתוך עציץ אם לא ידעתם


עובד על חלום. גרסת הבוס.

פרק א' – פוסט מורטם

הקול נדם. הרמקולים המעולים התחילו לנגן מוסיקה לא קשורה כלשהי. נחילי האדם זורמים בשקט החוצה. הבמה שרק לפני רגע היתה מלאה באגדות הפכה לגוש ברזלים מואר והמוני "נמלים" עמלות, בסרבלים ווסטים זוהרים, פשטו עליה מלמעלה עד למטה. תוך פחות משעה התמלאה הרחבה במשאיות ענק וקולות פירוק. הקסם פג. אבל האם הוא בכלל קרה?

MG_7116.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

הופעה ברומא.מתוך האתר הרישמי brucespringsteen.net

פרק ב' – יקיצה, נובמבר 2014

זה לא פוסט על ריצה. אולי בעצם כן, אבל ריצה מסוג אחר. זה לא 42 ק"מ. אולי 42 שנה, אפילו יותר. ריצה מאד מאד ארוכה. וזה שרץ אותה, נולד לרוץ. ללא ספק.

ביום שישי אחד הרגשתי שקיבלתי חבר וותיק בחזרה. אחרי הרבה שנים של נתק. כי ככה זה בחיים. לפחות באלה שלי. בכל חלק מהדרך יש חברים, אבל ממשיכים הלאה והדרך משתנה. חברים באים וחברים נעלמים בחייהם שלהם. לפעמים הם נשארים, לפעמים לא. לא באשמתי, לא באשמתם, לא באשמת אף אחד. כך קורה. באופן טבעי.

לא נעים להודות, אבל הוא פרץ אלי לגמרי בהפתעה, כנראה אי אז במהלך שנת 1984. בתור חובב מוסיקה עלוב למדי, שהארסנל העיקרי שלו כלל תקליטים של להקת ABBA ואף זוועות כגון Air Supply, אבל לא הרבה מעבר לזה, Born in the USA היה מהפכה של ממש. את השם עוד הכרתי מאחת הפינות של יואב קוטנר ב"זהו זה" כשהציג את ספרינגסטין כפרפורמר יוצא דופן. הקטע שהוא הראה אז בפינה, מאחת ההופעות שלו ומה שהוא עשה שם עם הג'ינס הנצחיים ומגפי הבוקרים, השאירו אותי המום כנראה.

Born in the USA היכה קשות בערוצי הרדיו, במיוחד עם שיר הנושא שלו, שנימאס עלי די מהר והוא אחד השירים הפחות מועדפים עלי באלבום. יחד עם זאת, בביקור אצל הורי וידאתי תוך דיפדוף בערימת התקליטים הישנים המצומצמת מאד שלי, שהתקליט המדובר אכן נמצא באוסף, מה שמוכיח את השפעתו העמוקה. ספרינגסטין היה באמת כניסה לעולם חדש של קול צרוד, גיטרות חשמליות שרועדות בראש ומוסיקה שקצת יותר קשה לעכל לפעמים. רוק אנ רול בייבי.

נקודת הציון המשמעותית ביותר לצמא הגובר שלי לעולמו של ה"בוס" היה מרתון ברוס ספרינגסטין שהגיש קוטנר בגל"צ באחד מימי השישי באישון לילה, גם זאת כנראה בשנות ה-80. מדובר היה בשעות רבות של מלוא רוחב היריעה של יצירתו, כמו שקוטנר יודע לספק: הקלטות נדירות, סיפורים בין השירים שמאירים את מהלך חייו של הזמר והרבה פרטים שהיו בית ספר שלם לדמות הרוקיסט המופלא. לתוכנית הזאת הכנתי מלאי עצום של קלטות ואני זוכר את עצמי מתעורר, מנקר, מתעורר, מנקר, רק כדי להחליף צדדים וקלטות ולא לאבד כלום. ההקלטות האלה ליוו אותי שנים לא מעטות והיו מקור משמעותי למערכת היחסים החברית והחד צדדית שפיתחתי עם הבוס.

IMG_20160716_190431.jpg

אבל השנים עברו, מוסיקה באה והלכה. שנות ה-90 כבר לא היו שנים מזהירות לידידנו הבוס ופרץ היצירה דעך משהו. הוא נעלם מהרדיו כזמר עכשיווי, ורק השמעות אקראיות של The River למשל, השאירו אותי תמיד עם גרון קצת חנוק על הנהר שיבש. כשהוא חזר לקצב מרשים יותר של הוצאת אלבומים בשנות ה-2000 (מסתבר בדיעבד), אני כבר הייתי ממש עסוק בחיתולים ואיזו העדפה ברורה יותר ל"דיג דיגדוג" או לשוס הגדול של ההופעות החיות של סדרת "בייבי איינשטיין".

לפני כשנה תפשו אותי בהפתעה כמה פוסטים בפיד שלי בפייסבוק. דרכם גיליתי שספרינגסטין יצא לטור הופעות באירופה, בין השאר. לבושתי, עד שהתחלתי לנסות להבין אם מדובר במשהו רציני או באיזה צל של הענק שזכרתי חלף הלך לו הטור הנ"ל ואני קצת התחלתי לשוטט ביו טיוב ולנסות להשלים את מה שהחסרתי לאורך השנים. מהר מאד הבנתי שענקים אולי מתבגרים בשנים אבל הם לא הופכים יותר קטנים. אולי להיפך.

ספריגסטין היה שם, פעיל כתמיד, אבל להצליח לתהות על קנקן יצירתו החדשה היה תמיד די קשה מפאת מחסור בזמן האזנה. מזל שאת שעות הריצה המרובות שלי אפשר למלא בהרבה מוסיקה וככה שירים חדשים שלו התערבבו עם ישנים ובעצם הרגישו טוב מאד אצלי באוזניים. זה היה לא יותר מ"שלום שלום", אבל גם זו לפעמים, בלית ברירה, מערכת יחסים.

ה"מחקר" החדש שלי הצליח גם להציג שמאז ומעולם לא הייתי מספיק יסודי עם הבוס, ולמוסיקה טובה וותיקה שלו עוד משנות ה-70, לא ממש נחשפתי. כך ניתקלתי במקרה בתומר יעקובסון, צלם מוכשר, שבין אסופת פעילויותיו, יצר פרוייקט צילום מרתק, המשחזר כל פעם בתמונה אחת, שיר מפורסם. מיצג ויזואלי קפוא של תמונה מוסיקלית מורכבת לפעמים. כך גיליתי את Lost in the Flood  המופלא, שהביצוע שלו מההופעה בלונדון בשנת 75 עדין מרטיט אוזניים כל פעם מחדש. התמונה שמלווה אותו ותהליך היצירה שלה, מתועדים בבלוג של תומר.

lostintheflood

המחשה חזותית של Lost in the flood ע"י תומר יעקובסון

פרק ג' – הגשמה

ככה התחלתי לעבוד על חלום. זו היתה התחלה דלה, מרתון ספרינגסטין בסינמטק בסוף 2014, עם הקלטות של הופעות על מסך גדול. הקלטות, אבל כאלה שעוברות מאד חזק עם סאונד מצוין, הרבה צ'ארם ניצחי ובעיקר דם שגעש לי בגוף. בגילי הלא מופלג, אך מתקדם, הדם כבר לא מרבה לגעוש וחבל. אבל כשהוא כבר מואיל בטובו לזרום בשצף, אני תמיד ממליץ לעצמי לשים לב לעניין ואולי גם לעשות משהו. זו היתה יריית הפתיחה למילים האלה, של הפרק הקודם. ולחלום.

כשטור 2016 פרץ, הייתי קצת יותר מוכן. The River Tour 2016. נשמע טוב, נראה טוב, תמונות של אולמות מפוצצים, אמריקה. רק שכל הסיפור הזה באמת קרה רק באמריקה. עם כל הכבוד לחלומות, אמריקה נראתה קצת רחוקה בשביל הגשמות. אבל השמועות פרחו, ולוח ההופעות התחיל לקבל גם גוון אירופאי קל. הידיים התחילו לרעוד וכשהופיעו תאריכי הקיץ הנכונים לא עצר אותי שום אתר מכירת כרטיסים דובר איטלקית. קצת הגיון, קצת גוגל טרנסלייט ומייל אישור נחת בתיבה. זה לקח שנתיים אבל הדרך ניסללה. יולי, רומא, צ'ירקוֹ מאסימוֹ באיטלקית, או סירקוס מקסימוס באנגלית, סוג של בן דוד של הקולוסאום, או אפילו קיסריה אם תירצו. הופעה בצל עתיקות רומא המפוארות. עוד נחזור לאצטדיון הזה בהמשך. מצחיק איך אפשר להתעקש שנים על לסרב למחירי הכרטיסים המוצעים בארץ, אבל ברגע שהחלטת על נסיעה לחו"ל, הכרטיס הופך פתאום מרכיב מאד קטן בחבילה.

פרק ד' – אופרציה

באחד הרחובות הצרים בין פיאצה פופולו למדרגות הספרדיות ממוקמת כניסה צנועה לבניין. Hotel de Russie קוראים למלון וגם הדיילים המגוהצים שעמדו בכניסה לא ממש משכו תשומת לב. לולא הסתקרנו פתאום מההתקהלות הקטנה מחוץ לפתח המלון היינו ממשיכים הלאה כמו שעשינו בכל הימים האלה ברחובות רומא. מתוך שעשוע שאלתי את העומד לצידי למי אנחנו מחכים. בכל סיטואציה אחרת התשובה היתה בהחלט מפתיעה, אבל היות וכל סוף השבוע הארוך הזה נסב סביב העניין, העובדה שמדובר בברוס ספרינגסטין, המתארח כאן ועומד אולי לצאת לעדת המעריצים המתגודדים, היתה מובנת ביותר.

IMG_20160717_175020.jpg

מחכים לבוס בפתח המלון

אז נישאבנו להתגודדות המשונה, שבאופן מוזר הלכה ותפחה עם חלוף הדקות. בודדים בהתחלה הפכו לכמה עשרות. כמונו, פשוט עמדו שם כמו אוסף מטומטמים, מחכים לדמות שתגיע ואולי לא, מבטנו נעוץ בפתח הכניסה, הטלפונים עומדים הכן במצב צילום. כך חלפו הדקות, מדי פעם באה והלכה דמות מהודרת יותר ופחות, רכב יוקרה כזה או אחר וספרינגסטין יקירנו, איננו.

לבסוף, אספנו את עצמנו חזרה למציאות, התנתקנו מחברינו בעלי המבטים האטומים המכלים את זמנם בהמתנה מיותרת למישהו שאולי יגיע, אבל בוודאי יחלוף בשנייה מהירה ויעלם. שוב לא יכולתי שלא לחשוב, האם זה שהיינו שם, ראינו אותו או לא, נמצאנו שם, מטרים ספורים אולי ממנו, שינה את חווית המפגש מההופעה אתמול? האם באמת חוויתי אותו כמו שחלמתי?

נחתנו לסוף שבוע ארוך ברומא. כמו כל עיר גדולה שתגיע אליה כתייר, הרחובות ימשכו אותך לשיטוט אינסופי וימצצו ממך כל טיפת כח. לא חשוב כמה תיקח את זה באיזי, כמה זמן תבלה בישיבה בבית קפה כזה או מסעדה אחרת, שעות על שעות של עמידה על הרגלים נותנות את אותותיהן, מתישות.

בימים הראשונים אין כמעט זכר לאירוע העצום שבאתי כדי להיות חלק ממנו. העתיקות, הכיכרות, הכנסיות מקיפות מכל עבר ונחשולי תיירים מתחככים בכל שכיות החמדה האלה בעיניים בורקות או אולי זגוגיות כבר מעודף פסלי שיש. רק איזכור פה, כרזה שם, פיסת עיתון. מפלצת המידע האדירה והיומיומית בולעת את כל מה שלא מספיק עכשווי או עדכני. כך נראה שזמרים ענקים כמו ברוס ספרינגסטין אינם קיימים יותר. כל כך התרגלנו שתחנות הרדיו, בין ערימות הסטטיק והבן-אל תבורי בואכה פאר טסי ואליעד, השאירו אותו הרחק מאחור למעט שיר בניחוח נוסטלגי פה ושם באיזו שעה נידחת של היום. לא עדכונים, לא מוזיקה חדשה. מקסימום שלמה ארצי אולי יזכיר הופעה שלו באיזו פינה קטנה בטור שלו, יעלה תהיות אם הוא לא באמת חוזר על עצמו כבר. האמת? זה כבר כל כך לא משנה. הבנאדם לא באמת צריך להמציא את עצמו מחדש כל רגע. מסתבר שיש מיליוני אנשים שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא. 60 אלף מהם התכנסו בסוף השבוע הזה בדיוק כאן ברומא.

IMG_20160715_065409.jpg

שישי בבוקר, ריצת בוקר. העיתונים מדווחים. הבוס מגיע לצ'ירקו מאסימו

בשבת, השד התעורר מריבצו. זה הרגע להודות שבמופעים גדולים אני טירון גמור. לא ממש יצא. כך שלא ידעתי למה לצפות. כבר מהבוקר, הרבה תיירים שאך אתמול כנראה נראו תמימים ומתעניינים בנפלאות רומא, החלו להיראות בכל פינה ואתר כשלגופם חולצת "ברוס ספרינגסטין טור כלשהוא". מדהים כמה ורסיות אפשר לייצר לחולצה שבסופו של דבר תמיד מציגה צללית של הבוס עם כיתוב כל המקומות בהם הופיע בשנה מסוימת. העיקר שאפשר למכור מרצ'נדייזינג ב-35 יורו (ספוילר: לא קניתי). בכל מקרה, די ברור היה שההיסטוריה הספציפית של נרון הקיסר (או אחר) ומעלליו בפינה הצפון מערבית של הקולוסאום (או אתר אחר) מעניינת היום את לובשי החולצות כקליפת השום שהרגע טעמו בפסטו המקומי. הם בעצם רק מעבירים את הזמן בדרך לאיסוף הכרטיסים בצ'ירקו מאסימו. כל הדרכים מובילות לרומא ואחר הצהריים הסתמן שכל הדרכים ברומא מובילות לצ'ירקו מאסימו. שדרה רחבה מובילה אליו מהקולוסאום והוא צמוד לאתר העתיקות המפואר השוכן ליד הקולוסאום. אנשים אוהבים מופעים ליד עתיקות. קיסריה למשל.

MG_7192.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x750.jpg

אל מול עתיקות רומא. תפאורה יפה. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זרמנו עם העדר, מתחם האירוע היה מוצף במאות רבות של דיילי אירוע. המונים. לרגע חששתי שיהיו יותר דיילים במופע מאשר צופים. בכל מקרה, להם כבר היתה חולצה משלהם. אדומה. Steward. The River Tour 2016. אבל בגלל שזה כנראה רק חלק מהתלבושת שלהם לעבודה, הם לא קיבלו צללית של הבוס. שלפנו את הכרטיסים בקופה בין שלל הספסרים שמנסים בלי הרף לדחוף לך כרטיס במחיר רצפה. נותר רק להיכנס לאיצטדיון ואחרי קפה קטן ועוד טירמיסו, גם זה מגיע.

זה הזמן להסביר על הצ'ירקו מאסימו. קראתי יותר מפעם אחת שזה המקום "המושלם" להופעות, האיצטדיון המדהים ביותר באיטליה. ובכן, אני אהיה חייב לחלוק כאן על העניין הזה.

תראו, החוויה של לחלוק כמה שעות של מופע רוק מהמם בתוך מאסה של 60 אלף איש היא מופלאה. אוקיינוס של ראשים, ידיים מתנופפות לכל הכיוונים, מקיר לקיר, עד האופק. שרים יחד, מתנועעים. זה מדהים. אבל ראבאק, תרשו לי להיות רגע קנטרני. מדובר במופע עמידה. כדי למקם את עצמכם בצורה טובה נדרשת השקעה של שעות הגעה מראש. יום למחרת ההופעה הגדיר אחד העיתונים את ספרינגסטין כגלדיאטור רוק. ובכן, הגלדיאטורים האמיתיים במופע הם הקהל, הנאבק למקם את עצמו בצורה טובה לזמן ההופעה. הצ'ירקו בנוי ממשטח עצום ומישורי ומשני צידיו משטחים משופעים. דשא? מה פתאום. אבנים ועפר. התייצבנו כמעט ארבע שעות מראש. המקום כל כך עצום שבהתחלה נראה לך שאתה מהראשונים. לרגע הבמה נראית קרובה, אבל ככל שמתחילים מופעי החימום אתה מבין שזה בכלל לא כך. יהיה לא פשוט לראות את הזיעה של הבוס מקרוב. רומא עיר חמה, השקיעה מאוחרת והשמש קופחת בזמן ההמתנה. אתה ניזרק על העפר, על פיסת הבד שהבאת לשבת עליה. למתמקמים בחלק המישורי מומלץ להיות די גבוהים. אם לא, תאלצו להסתפק בצפייה בראשי אנשים במקום בבמה או לבלות זמן ניכר על קצות האצבעות. למתמקמים בחלקים המשופעים מובטחת זווית צפייה נוחה אל הבמה, אבל מתי ניסיתם בפעם האחרונה לעמוד בשיפוע מעל ארבע שעות ברציפות? לא פשוט.

אבל, כשהקסם מתחיל, כל זה נשכח. המסכים נידלקים עם הכתובת "Pete’s Big HDTV". פיט יודע את העבודה והוא חולש על כמה מצלמות מדהימות, כך שכשהנגנים עולים, הכתובת מוחלפת במהרה בתמונה חדה עד מאד של הנפשות הפועלות ובמיוחד ספרינגסטין. האיכות הכל כך גבוהה של המסכים מפצה על הגודל העצום של המקום, מגדילה את הדמויות הקטנות שמתרוצצות על הבמה ומעבירה בבהירות כל ניואנס ותו פנים. כל חיוך. החיוך שקונה את כולם ולא מפסיק לפלרטט עם הקהל. זה באמת לראות אותו מאד מקרוב, אבל עדין, דרך מסך. אני לא באמת מצליח להשתחרר כל ההופעה מהתחושה, האם אני באמת פה "רואה אותו" פנים אל פנים, או אולי אני עדין בסינמטק תל אביב בעוד ורסיה של מרתון ברוס ספרינגסטין המשודר מתוך הקלטות.

bruce-6-mathias.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

אהוב, מבסוט, מחייך. הבוס ברומא. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין.

ספרינגסטין מתורגל במשפטים בסיסיים באיטלקית. פותח ב- “Por Roma” וזה נשמע קצת בנאלי, לא פחות מ"שלום תל אביב". כשהצלילים הראשונים מתחילים, כל ההצגות זזות הצידה. המוסיקה מדברת, וכמה שהיא מדברת אצלו. מהרגע הראשון. זה מופע שנבנה בצורה מחושבת, מתרומם כל הזמן עוד מדרגה, מבשל את הקהל בהמשכים ויש לו כמעט ארבע שעות נון סטופ להתבשל בהן עד תום. דווקא הסיפורים הקטנים של ספרינגסטין לפני שירים, אלה שתמיד שומעים בהקלטות של הופעות, אינם. בהופעה זו מוסיקה נטו, אם כי לי הם חסרים. הגדולה של היוצר הזה היא ביכולת שלו לספר את הסיפורים האמריקאיים האנושיים הקטנים, בשירים ובמילים. מחיי אנשי הצווארון הכחול של אמריקה. אבל בדיבורים האישיים שלו הוא נוגע גם בחיים שלו ממש ושם נוצר עוד איזה קסם, עוד אמירה.


כדאי להקשיב להקדמה לפני השיר. לזה התכוונתי. אלה הסיפורים שיש שיגידו שהם חופרים, אבל אני, מה יש לומר, מת עליהם. חבל שלא היו בהופעה

אני מתלבט כל ההופעה מה מדבר אלי יותר. הרוק הסוחף כשההרכב כולו מתפוצץ בנגינה וירטואוזית והגיטרות קורעות את האוזניים בסאונד המעולה אבל האגרסיבי, או הבלדות השקטות כשמה שנותן בהן את הטון זו בעיקר הצרידות המשובחת של הבוס ונגינה עדינה של גיטרה פה סקסופון או קלידים שם ולפעמים המפוחית הוותיקה. הרומנטיקן שהיה בי פעם בוחר לבסוף בבלדות. אלה הרגעים שהקהל חסר המנוחה משתתק, אפשר להקשיב בשקט למוסיקה, למילים, לקול שקשה לי להתעייף ממנו. עשרות אלפי טלפונים מאירים את אוקיינוס הראשים, כתחליף לנרות/מציתים של פעם. מבחינתי אלה ההיילייטס של ההופעה.

אחר כך חוזרת המסיבה. רוקנרול בתפקוד מלא. האיטלקייה שמאחורינו חוזרת לצווח את המילים של כל השירים. סחתיין על השליטה בחומר, אבל הקול הצפצפני שלה משתלב די גרוע עם מוסיקת העל שמגיעה מהבמה. ככלל, הייתי מחוקק משהו שיגביל את השתתפות הקהל לרגעים בהם האמן באמת מזמין את זה. יש לא מעט כאלה. הצורך הזה של כל גרופי להפגין בקולי קולות את בקיאותו לא תמיד מוסיף ואפילו מחרב קצת לשכניו.

על ריקודים סוערים גם קשה לדבר. בצ'ירקו מאסימו הצפיפות היא מובנית. חלק מההופעה אני ממש צמוד לצופה שלפני, בקושי יכול להרים ידיים למחיאות כפים בלי ללטף אותו באיזו כאפה מזדמנת. אחר כך ניפתח לי חלון קצת הצידה ועדין, להתחיל להזיז את עצמך בלי להפיל מישהו זה די מאתגר. לא סתם החלק הפעיל ביותר בקהל הוא הידיים. הבוס אומר לנפנף ביד אחת וכולם מנפנפים, להרים ולהוריד שתי ידיים והופ, כולם מצייתים. אני תוהה אם הוא עדין נהנה מזה, כי אני, באופן אישי, קצת מיציתי בחיי את שלב ההפעלות. תן לרקוד, לשמוע מוסיקה טובה ואפילו לצרוח קצת, אבל עזוב אותי מהטקסיות העדרית הזאת שנראה שהאיטלקים משתפים איתה פעולה בהנאה רבה (טוב נו, גם אני מדי פעם).

אז מה בשורה התחתונה? – שואו אדיר, אחד במינו, מופע ענק שקשה לי לדמיין דומים לו בסדרי גודל כאלה. אולי  לא הכל מושלם, אבל ככל שהימים עוברים מאותו ערב, אני מרגיש כמה השאיר אצלי משקעים, רגשות וטעם של עוד. לפעמים נראה שהשואו משתלט קצת על המוסיקה בהופעה, אלה "מנהגים" שהתפתחו בהופעות של הבוס, מסורת הנשמרת כבר באדיקות אבל גדלה קצת יותר מדי – ה"הפעלות" שכבר הזכרתי, הטיול בין הצופים להחלקות ידיים, סלפי מזדמן, הכרעה בתחרות השלט המוצלח, המזכה את בעליו בהשמעה של השיר הרשום עליו והשיא כמובן, קרנבל "Dancing in the dark" במהלכו נבחרים המאושרים העולים לרקוד על הבמה. פעם זו היתה פשוט נערה חיננית שלכמה רגעים זכתה במפתח אל לב הבוס ובחיוכו המושלם, היום זו תהלוכה שלמה של ילדים, גבר וכמובן אישה שאולי בדיוק חגגה 60 היום. לרגעים זה נראה מוגזם. הייתי מסתפק במוסיקה הבסיסית ובצ'ארם האינסופי. בשבילי זה די והותר. אבל, גם עם כל זה, עדין זה מרגיש אמיתי, כן, ומעורר התרגשות בכל צפייה, כי תמיד יש את הסיפור הקטן של הצופים, האהבה שלהם לאיש הזה, שמתפרצת לחיבוק חם וספונטני, מכל הלב. והוא עומד שם, גבר לא צעיר, עם קמטים מחייכים בעיניים, מקבל ומחזיר.

MG_6500.Bruce-Henry-Ruggeri.Bruce-ROMA-2016-500x333.jpg

ים הלבבות ברומא. Everybody's got a hungry heart. מתוך האתר הרשמי של ספרינגסטין

זו לא הופעה לכל אחד. זה מופע הארד קור לחובבי ספרינגסטין. מדובר בארבע שעות ארוכות, שלפחות בטור הזה מתמקדות בחומר מעולה, שלא מעט ממנו הרבה פחות לעיס מ-"Born in the USA" (המאוס, אבל אולי ה"להיט" הגדול ביותר). לא סתם זה ה-River Tour. האלבום שם מקבל את מלוא הפוקוס ועוד מוסיקה מהשנים הראשונות כששירים של 14 דקות היו מצרך הרבה פחות נדיר ומפתיע. מן הסתם תקבלו מקבץ מכובד של שירים פופולריים, אבל החלק היפה בטור הזה הוא דווקא בשירים הקטנים, חלקם ישנים, טיפה יותר נשכחים, אחרים חדשים יותר, המקבלים עטיפות שונות, מרגשות או מרשרשות. מעל הכל, ספרינגסטין הניצחי כמעט, שבכוח האישיות הבימתית שלו ממגנט מדי כמה ימים עשרות אלפי מעריצים, שלא מתעייפים ממנו לרגע. מי שבאמת אוהב את ספרינגסטין לא צריך הרבה יותר מלהקשיב. לא משנה לאיזה שיר.

סוף דבר. לא באמת

האם החשבון ניסגר? אני לא בטוח. את החלום הזה סגרתי, אבל עמוק בפנים לא אתנגד לשחזר את ההרפתקה. ככל שהימים עוברים והפוסט מסרב להיחתם, החוויה מקבלת ממדים נוספים. אני מוצא את עצמי חוזר לקטעי וידאו מרומא, באדיבות טלפונים סלולריים של צופים שהיו שם כמוני. אני מסתכל גם על קטעי הופעות אחרים, אבל בעיניים אחרות, של מי שהיה שם. אני רואה את הלבבות מרומא, את ים הטלפונים המאירים בידיים, בליווי ל-Independence Day, את הפנים הלא צעירות של ברוס במסך הגדול. תמיד בצילומי הקהל יש את הבחורות עם העיניים המאוהבות, שני מטר מהבמה, נישאות על כתפיים בלתי נראות. מי הם הגברים האלה, החסונים, המקריבים את עצמם במטלה הקשה הזאת? לקחת את אהובתם, לוותר על עצמם, לשאת אותה קרוב יותר דווקא לרוקר המוערץ עליה. אני מסתכל וניזכר, ניזכר ומסתכל. הפנים של הבוס, על כל הבעותיהן ממלאות אותי באמת בחום גדול בפנים. והנה, אני כבר מזהה אצלי געגוע. אני לא גרופי טיפוסי נלהב, לפחות לא חשבתי על עצמי ככה, עד עכשיו אולי. אבל משהו באיש הגדול הזה בן ה-66 מהלך עלי קסם, ממלא אותי בהרבה שמחה. זו לא הפראות הצעירה, הבועטת, בעלת אנרגיות מטורפות שתראו בהקלטות משנות ה-80. הוא עדין עומד בכיף על במה כארבע שעות, אבל זה אדם אחר, שטורף פחות את הבמה. במקום רק ווסט שמבליט את השרירים הוא לובש חולצה קצרה מתחת לווסט. במקום סקס אפיל ממזרי, הוא מחייך בחום. יש לו אפילו קול קצת אחר, אבל הוא מסתכל לאחור בסיפוק, מתרפק על אהבת הקהל ויותר מכל נהנה ממה שהוא עושה. נראה שגם רוצה להמשיך בזה. זה בדיוק כמו שהוא אומר באחת ההופעות בשנת 2013: "אני עושה את זה כבר 50 שנה, אבל מרגיש שהרגע התחלתי. יש בי עוד 50 נוספות…."

IMG_20160717_183116.jpg

יום המחרת. העתונים מהללים. גלדיאטור הרוק!

הטור במספרים

יחסי ציבור לא חסר לו אבל בכל זאת דאגו לספר לנו ש-The River Tour נבחר כטור השנה ע"י שני אתרים ממש חשובים שמעולם לא שמעתי עליהם (אבל אני לא דוגמא). ובכל זאת, לא צריך הודעת יח"צ כדי להבין שמדובר באמת במשהו עצום. עם 75 הופעות בפחות משנה, בארה"ב ואירופה. למיטב ידיעתי אף אחת לא בוטלה ותאמינו לי שהדאגה לבריאותו של ספרינגסטין מאד הטרידה אותי.

כמעט 2 מיליון כרטיסים, 170 מיליון דולר (בחצי הראשון של 2016), 25 איצטדיונים ו-15 ארצות. רק באירלנד הצטופפו 160,000 איש בשתי הופעות ובונו שר איתו. הגארדיאן הבריטי קבע, אחרי הופעה במנצ'סטר: If this isn’t magic, then nothing else is. לא אתווכח. בפריז העיפה הלהקה את החשמל ובמשך 20 דקות נאלץ הבוס לחלק חתימות עד לחזרת המתח.

50,000 איש יראו אותו מסיים את החלק האירופי, בציריך שוויץ.

וכמו שהוא נוהג לומר מדי פעם, בסוף הופעות: Until we meet again

IMG_20160716_203214_HDR.jpg

מצטופפים ברומא

 

 

 

 

על ריצה, משברים וריצה בסנדלים

לאנשים עם פתיל קצר יש צורך כל הזמן לעבור הלאה. לדבר הבא. כך היה אצלי תמיד. וכמה שאני לא נאחז במשהו, אוהב אותו, לומד אותו, חי אותו, הצורך לנדוד מכלה אצלי את התשוקה אליו ולוקח אותי הלאה. ממאיס אותו טרם עזיבה, גורם לי לא לרצות אותו יותר. בדואי של תחביבים.

משבר הריצה היכה בי מהר מהצפוי. אחרי שנה ראשונה רגילה באה שנה של ריצות אולטרה. אחת מהן שברה אותי. מנטלית אולי. כך שלא מצאתי בזה יותר עניין עמוק. היכולת והרצון לקום עם הציפורים נעלמו, ההשכמה לריצות הפכה מאבק, השאיפה לקבוע יעד חדש כבר לא התקיימה. אין פה שום יעדים מלאי תשוקה שימשכו אותי אל שבילים קסומים. רק מקבץ אירועי ריצה בדרכי עפר מאובקות ומשמימות.

שלא יובן לא נכון. הריצה עושה לי המון טוב. עדין. האנרגיות של ריצת הבוקר לוקחות אותי עמוק אל תוך כל יום. התחושות של אחרי…..לא צריך להסביר לכם. נפלא. ועדין, משהו נכשל בתרגום של כל זה לצורך לצאת החוצה ולרוץ. אז קובע עם חברים, מה שמכריח אותי לכבד את הקביעות ולא להבריז מהן כמו שאני מבריז לעצמי. אני אפילו רשום לאירוע ריצה רב קילומטרים אי שם בשלהי הקיץ. משהו שבטח לא אגיע אליו, אבל לפחות מאלץ אותי לתת נפח קילומטראז' כלשהו. בסוף הרי הקיץ יגמר, והחורף יגיע ועימו ריצות המדבר. האירוע המקומי היחיד שאולי באמת שווה להגיע אליו. אז צריך קצת נפח ברגלים.

IMG_20160704_055757-01

ענף פנאי בנוי על הרבה מאד טרנדים שיווקיים המוזרמים כדי לעורר באוהביו כל פעם את התשוקה מחדש. לצרכנות כמובן, אבל גם לענף עצמו. משנים פה קצת, מוסיפים עוד שם. פריט ציוד כזה או פריט ציוד אחר. לרוב, לא מדובר על מהפכות אלא התלהבות חולפת. ועדין, לרוב זה גם עובד ליצרנים. משהו בגנום האנושי כנראה.

אני עוד זוכר איך בעולם האופניים היו אלה אופני הסינגל-ספיד שחזרו בסערה. אופניים ללא שיכוך וללא הילוכים. לכאורה ההפך הגמור של הקידמה אבל בכל זאת זה תפש. נישה אמנם, אבל נישה חזקה עם קהל מאמינים גדול ואדוק שישבע לכם שזה הכי כיף שיש. בריצה היה לנו את "נולדנו לרוץ" והמינימליזם. התלהבות גדולה שגררה את יצרניות הנעלים חזק פנימה, אבל גם התפוגגות של כמה שנים אחרי, שמתבטאת בצניחה בכמות הדגמים הזמינים לחובבי הז'אנר.

גם את זה ניסיתי. בדקתי דגמים מדגמים שונים, מינימליסטיים יותר ומינימליסטיים פחות. לא עניין אותי הוויכוח אם זה טוב יותר או פחות, בריא יותר, נכון יותר. רציתי לחוות את החוויה. והיא היתה לי יותר טובה. לא משהו "משנה חיים", אבל בוודאות הרבה יותר נעים לרוץ ככה.

מגמת המינימליזם מאופיינת במגוון "עזרים" לריצה. מצד אחד ריצה יחפה, ללא נעליים בכלל. Barefoot. מצד שני, נעליים, רזות סוליה ובעלות דרופ נמוך. במגוון פרמטרים רחב. מסוליות דקיקות ועד עבות, מדרופ 0 ועד דרופים המזכירים כמעט נעלי ריצה שמרניות יותר. באמצע היו הסנדלים. מאז פרסום הספר שיצר את המגמה צצו להם מבחר יצרנים קטנים, ביתיים כמעט, שהחלו בייצור סנדלים מינימליסטיים. הדבר הכי קרוב להוראצ'אס האינדיאניים שמוזכרים כה רבות בספר "נולדנו לרוץ". המבנה הקלאסי של הוראצ'אס אינדיאניים כולל רצועה העוברת בין אצבעות כף הרגל הגדולות, כמו בכפכפים, ומנגנון שריכה כלשהו. ככל שהמבנה קרוב יותר לאינדיאני אותנטי, השריכה תכלול חוטים ותהיה יותר מורכבת.

לרוב, דגמי הסנדלים המסחריים בתחום אינם מוצגים כמיועדים לריצה דווקא. מן הסתם כדי להגיע לקהל גדול יותר מזה המתעניין בסנדלי ריצה מינימליסטיים (אין הרבה כאלה). פשוט סנדלים, מתאימים לכל פעילות, במיוחד בקיץ. סנדלי הליכה ושטח לכל דבר אבל בטח לא רק לריצה. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מיציתי שנים על שנים של סנדלי שורש. אחלה דבר, עמיד מאד ומתאים לכל יישום. לרוץ איתם קצת קשה כי הסוליה מאד קשיחה. ברגע שתנסו סנדלים עם סוליה גמישה לא תבינו איך לא ניסיתם את זה קודם.

IMG_20160704_064143

שני גורמים הרחיקו אותי לרוב ממגוון הסנדלים בשוק. לא בא לי להתעסק חמש דקות בכל פעם מחדש כדי לנעול סנדלים (ראה להלן שריכה מורכבת) ולא מתאים לי רצועות העוברות בין אצבעות הרגלים. זה מפריע. בנוסף, היות ומדובר במוצר בוטיקי, המיוצר לרוב בעבודת יד, בכמויות קטנות, המחיר אינו נמוך ויכול להגיע לכ-70$ ומעלה (לפני עלות שילוח לארץ).

התרככתי כשגיליתי שיצרן קטן בשם Unshoes Usa הוציא דגם ללא רצועת אצבעות והוא גם עושה פעם בשנה מבצע נחמד ב-Thanksgiving שמביא את מחיר הסנדלים עם המשלוח למשהו סביר. אז קניתי. אפילו ניסיתי לרוץ עם זה. המוצר נחמד, גילה סימני אי בשלות, שגרמו לו להתפרק מהר פעם ראשונה. קיבלתי זוג חדש ומשופר (אחריות אמריקאית עם כבוד). עדין, נחמד. לא יותר.

והנה, יום בהיר אחד, נקש על מכשיר הסלולרי שלי בחור נחמד בשם ערן עמיחי. מסתבר שהוא החל ביבוא של סנדלים בשם Luna Sandals ישירות לארצנו הקדושה יחד עם שותפו, מייק. בתחילה בצורה קצת נועזת ולא רשמית, פשוט הזמין כמויות סיטונאיות מהחברה, אולם בהמשך החל בתהליך של יבואן רישמי. ערן מספר שהתאהב בקונספט של לרוץ עם סנדלים כתחליף לנעליים. אולי כל הסיפור של חופשי, טבעי, אמיתי וכו' ואולי פשוט כי זה הכי כיף. לונה התלבשו לו טוב ומכאן הוא רק רצה להציג את הקונספט כאן בארץ. עכשיו תבינו, Luna זה לא סתם מותג. לונה הוקם ע"י טד היחף והמשוגע, אחד מגיבורי הספר המהולל "נולדנו לרוץ" ולא סתם עוד אחד שקרא אותו. אז נכון, יש ללונה דגמים לייעודים שונים, אבל השורשים של המוצר הם בעולם הריצה וזה נהדר. סנדלי לונה בהחלט נולדו לרוץ.

כשפוגשים את ערן, זה נראה ממש כמו דגם של הטאראומרה (השבט האינדיאני מ"נולדנו לרוץ"). בגרסה המקומית. קיבוצניק צנוע, שחום, שרירי, קאז'ואל וכמובן נועל סנדלי Luna. בשעות ה"אין פנאי" שלו הוא מורה, ממציא וכמובן מאמן ריצה. כל העסק נמצא אצלו על תקן של תחביב, בלי מחשבות על חנויות ועל אופרציות. הסנדלים נמכרים מתוך תא מטען של מכוניתו המאובקת וכשאתה מתחיל לדבר איתו על שיווק, פרסום וקהלים….המבט שלו קצת הולך לאיבוד. ככה זה כשזה בא מאהבה. אז קיבלתי ממנו זוג לבדוק איך זה מרגיש והנה אני כאן, עושה את צעדי הראשונים. אני רץ עם דגם ה-Venado, בעל סוליה של 7 מ"מ. לטעמי, בעולם המנימליסטי, זה לא מעט ועדין, הדגם המומלץ ע"י ערן לשבילי שטח מכל הסוגים, הוא ה-Mono, בעל סוליה עבה יותר של 11 מ"מ. אלה שני הדגמים הנפוצים, אולם יש עוד כמה דגמים נוספים שמגיעים לכאן.

IMG_20160616_161248

מה בקופסה?

הלונה מגיעים בקופסת קרטון דקה ומסוגננת. הכיתוב בול: "רוץ כמו בן אדם". כלומר, טבעי, כמו שנולדת. הכי קרוב ליחף. מסר טוב. באריזה זוג סנדלים מוכנים לנעילה מיידית ורצועת חיזוק נוספת, עליה נדבר בהמשך. בניגוד להוראצ'אס אחרים בעלי חוטים ושריכה מורכבת, ללונה מערכת רצועות פשוטה המאפשרת נעילה מיידית של הסנדלים עם הידוק בנקודה אחת בלבד, עם אבזם פלסטיק קטן, בצורה מאד קלה ומהירה.

הסוליה היא מתוצרת Vibram המהוללת. סוליה בעלת חלק אחד (לא הדבקה של שכבות כמו במקרים אחרים שראיתי). כמעט חלקה. הסוליה מגלה רכות נעימה והיא גמישה מאד, כצפוי מסנדל מינימליסטי. הרצועות עוברות בתוך הסוליה מאחור, בשתי נקודות ומלפנים בנקודה אחת באמצעות "פקק" עגול.

החשש שלי היה, כאמור, מהרצועה בין אצבעות הרגלים, קונספט שאני פחות מתחבר אליו. דווקא בהליכה, לאנשים כמוני, שאינם מורגלים, הרצועה דורשת הסתגלות מסוימת. הסוליה גמישה ונעימה וההליכה העירונית פנטסטית, אבל הרצועה מורגשת ולוקח קצת זמן כדי למצוא את ההידוק הנכון שיאפשר נוחות מקסימלית בהליכה ללא הפרעה באצבעות.

IMG_20160704_061130-01

אז איך רצים עם סנדלים?

נתחיל ממה עשיתי עד כה. הלכתי עם הסנדלים בצורה יומיומית שבועות, כולל טיולי שטח, בגולן הבזלתי והקשוח למשל. רצתי עשרות קילומטרים על כבישים וכמובן שבילי שטח מכל הסוגים.

נושא הריצה המינימליסטית הוא טיפה רגיש בפן הבריאותי. הנהייה לריצה הטבעית, דהיינו קרובה כמה שאפשר לריצה יחפה, הולידה פציעות שהתרחשו עקב מעבר מהיר מדי לנעלים מינימליסטיות, או במקרה שלנו, ריצה עם סנדלים. הריצה היחפה מאלצת את הגוף לרוץ בצורה שונה, להפעיל שרירים שלא עבדו בריצה עם נעלים סטנדרטיות ולכן מעבר מהיר ולא הדרגתי גרם לפציעות שונות. לכן, מילת המפתח בהתחלת ריצה עם סנדלים היא ההדרגתיות. ראשית, ללכת איתם הרבה, לרוץ ריצות קצרות מאד ורק אז להעלות לאט לאט את הנפח. העובי הדק של הסוליות והרכות היחסית, יאלצו את מנח הרגל לצורת ריצה רכה יותר, נחיתה על החלק הקדמי של כף הרגל, כדי להימנע מכאב המפגש עם אבנים. זה יקרה מעצמו במשך הזמן.

במקרה שלי, אני חייב לציין, כי מאז ומעולם נתתי לגוף להכתיב לי את המינונים. התנסיתי בריצה עם נעלים מינימליסטיות ולכן, התחלתי להכניס את הסנדלים ישר לריצות אמצע השבוע שלי, הנעות כרגע סביב שעה פחות או יותר, כ-10 ק"מ, אבל עדין לסירוגין עם נעלים. מפרט המשטחים כולל כאמור כבישים וכמובן דרכי עפר יחד עם סינגלים, כרגע בעיקר בבן שמן, ברמות טכניות שונות.

התחושה של הלונה בריצה היא לא פחות ממדהימה. אני לא אדבר על סירחון רגלים (שאיננו כמובן), פחות גרבים לכבס, שטיפה פשוטה….זה האובווייאס. גם אם בהליכה יש אולי בהתחלה תחושות קצת משונות, של הרצועה בין האצבעות, הן די נעלמות בריצה. אחיזת הרגל מעולה, אחרי מטרים מעטים מרגישים מיד מה רמת ההידוק הנדרשת לריצה ועוצרים לתקן, אבל האבזם שומר על ההידוק ללא צורך לחזור על הפעולה באמצע הריצה. הרגל יציבה מאד בחלקים טכניים וגם אחיזת הקרקע טובה מאד אפילו בדרדרת הקיץ, על אף המבנה היחסית חלק של הסוליה. כן, רצים קצת יותר לאט, צעדים קטנים, אבל מי ממהר לאנשהו? בטח לא אני. נוח, נעים, כיף גדול. מי שמרגיש צורך באחיזה חזקה יותר באזור הקרסול יכול להשתמש ברצועה הנילווית המצורפת לאריזה ללא תוספת תשלום ומאפשרת הידוק נוסף בשתי נקודות.

באופן מפתיע, לא מורגש חוסר משמעותי בעובי סוליה. בסינגלים באמת אין שום בעיה. סלעים יותר גדולים ואפשרות לברור בדיוק את הצעדים. דווקא בדרכי כורכר רצופות אבנים קטנות, לכאורה קצת יותר קשה לברוח מאבנים הננעצות בכף הרגל, אבל גם כאן, העובי מספק. מדי פעם חוטפים אבן כזו או אחרת במקום רצוי פחות, אבל זה באמת שולי. צריך לזכור שעדין מדובר בסוליה יחסית דקה ולתחושת הקרקע הפנטסטית יש מחיר כלשהו בלהרגיש אבנים גם כשזה לא מתאים. הרגלים מסתגלות מהר לרכות הנידרשת בצעד והגוף מפעיל שיכוך עצמי במקומות בהן הסוליה אינה מספיקה. ולרוב, היא בהחלט מספיקה, אם כי תמיד צריך לזכור שהתחושה הזאת תהיה אישית. הסוליה מספקת שילוב מעולה של עובי ורכות. כבר אחרי שתי ריצות, הסוליה מתחילה לקבל את צורת כף הרגל. זה מספק לכף הרגל מקום יציב להתמקם בו. בסנדלי ה-Unshoes למשל, זה ממש לא קורה. הסוליה קשיחה ומוצקה ואינה משתנה בכלל. יתרון אדיר ללונה וסוליית ה-Vibram שלהם. אחד הדברים שעולים מאנשים לגבי הסנדלים וריצה בשטח, הוא החשש מחוסר ההגנה ההיקפית לכף הרגל, שיש בדרך כלל בנעל. כשחושבים על זה, מדובר בדאגה מאד טבעית. הנעל עוטפת את כל כף הרגל בבד ובהחלט משמשת שכבת מגן. כל זה חסר בסנדל. יחד עם זאת, תנועת הרגל בריצה איננה כוללת חבטות של כף הרגל בסלעים. בנוסף, המודעות עולה ועימה הזהירות והם מוטמעים בתהליך הריצה בצורה מובנית שאינה דורשת כמעט מחשבה. נא להרים את הרגל קצת יותר גבוה במפגש עם סלעים. זה לא אומר שזה לא  יקרה לכם ברגע של עייפות, או היסח הדעת. יכול לקרות וזה יכאב, כמו נעיצה של אבן חדה במיוחד בכף הרגל. ככל שהניסיון עולה וגם הזמן על הרגלים עם סנדלים, כך לומדים טוב יותר לשלוט בסכנות. מדי פעם תצטרכו לעצור שנייה ולהוציא אבן קטנטונת החודרת אל בין הסוליה וכף הרגל. באופן מפתיע זה קורה מעט ועם אבנים קטנות בלבד. התופעות האלה יהיו תמיד בשוליים וסך החוויה המתקבלת מריצה חופשית עם סנדלים היא בהחלט מצוינת ומומלצת. אם יש לכם חששות, תמיד יש את ה"מונו" עם 11 מ"מ עובי סוליה. זה טרייד אוף בין תחושת קרקע מעולה עם סוליה דקה יותר לבין הגנה טובה יותר בסוליה העבה. בכביש אין בכלל מה לדבר. הרגשה חלקה, טבעית, אין שום בעיה לסוליה הדקה כי במונחי כאב האספלט ממש חלק לגמרי.

IMG_20160624_065400

בשורה התחתונה, זו פעם ראשונה שסנדלים מינימליים אמיתיים מגיעים עם יבואן ארצה. נכון, יש את Vivobarefoot  המצויינים המשווקים בארץ ליין של הנעלה מינימלית עם חנות בתל אביב. במגוון שלהם תמצאו גם סנדלים, אבל נראה שמדובר במוצר פחות נפוץ או ממוקד ריצה. מבין מותגי הסנדלים המינימליים השוטפים את ארה"ב ומיועדים לשטח וגם ריצה, רק לונה כרגע מבצעים עלייה אמיתית באמצעות ערן עמיחי ומייק. הם גם הצליחו לתמחר אותם במחיר הוגן ביותר, נמוך אפילו ממחירם בארה"ב. בקרוב, במירוץ השליחים תנ"ך תש"ח המתקיים בספטמבר, הם יעמידו קבוצה על טהרת סנדלי לונה, שתשתתף במירוץ ותייצג את המותג.

מה עוד? לטעמי סנדלים כאלה עולים או נופלים על הסוליה. במקרה הנוכחי מדובר בסוליה מפתיעה של ויברם. פשוטה, חלקה כמעט, אבל בעלת שילוב באמת מעולה של תכונות הגנה, רכות ויכולת להתעצב לפי מבנה כף הרגל. ברצועות כולם מגיעים בסופו של דבר לפתרונות דומים, אבל גם כאן נציין שההבדל בין השריכה הקלאסית עם רצועה בין האצבעות לבין דגמי סנדלים שונים ללא רצועה כזאת הוא מעניין. כנראה שלא סתם האינדיאנים בחרו בצורה מסורתית במבנה הזה. יש כאן מינימום רצועות ומקסימום אחיזת רגל. בדגמים ללא "רצועה בין האצבעות" לא מצליחים לספק את אותה אחיזה או נוחות ריצה ושם יש גם הרבה יותר רצועות. אחרי שמתרגלים ללונה, הסנדל מרגיש ממש המשך טבעי של כף הרגל.

אז, האם זה מחזיר את ההתלהבות שנעלמה קצת מהריצה? בהחלט משהו לעבוד איתו ולהגביר את החשק בחיפוש פיתרון למשבר. בינתיים זה עובד לי מצוין. בסוף שנות ה-80 ליווה אותי באחד הקייצים המתקתקים של תחילת גיל העשרים, דיסק שהתנגן לו נון סטופ. להקה ספרדית עלומה בשם Mecano עם סולנית בעלת קול פעמוני. הלהיט הגדול שלהם היה Hijo De La Luna, הבן של הירח. מאז, איזכור השיר מעיף אותי במכה אל זיכרונות מתוקים של פעם, בניחוח רטרו. הנה, הקשיבו לזה בעצמכם.

הריצה עם סנדלי לונה מאד דומה לתחושה הזאת. זיכרון של ריצה פשוטה, מתוקה, ללא מחויבות או צרכים מסובכים. כמעט חזרה לילדות. כמו הנאה מממתק.

.

לפרטים: ערן עמיחי 0544912798

סנדלי לונה: http://lunasandals.com

יורק על האפלאצ'ים - היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

יורק על האפלאצ'ים – היום החמישי. צילום: לואיס אסקובר, מתוך דף הפייסבוק של סקוט יורק

תמונות שבילים יפיפיות הפציעו יום בהיר אחד, לא מכבר, בדף הפייסבוק של סקוט יורק. על החתום היה הצלם, לואיס אסקובר, שם שמתחבר למסע המופלא של כריסטופר מקדוגל, יורק וחברים אל מעמקי הקניונים המקסיקניים בספר "נולדנו לרוץ". אסקובר חתום גם שם על כמה תמונות מופלאות המתעדות את המסע והמירוץ בלב שבט הטראומרה המקסיקני.

זה לא מחזה יוצא דופן לראות את תמונות הטבע האינסופי בהן יורק רץ לא מעט. הוא מקפיד לפרסם אותן בדף שלו, לתפארת הספונסורים המלווים אותו. הוא אמנם פרש מריצה תחרותית, אבל הפך למותג מצליח והוא עסוק עד מעל הראש כנראה בענייני ריצה שונים וחיבורם לעסקי האוכל הטבעוני שלו בעקבות סיפרו Eat & Run.

הופעתו של אסקובר כצלם היתה צריכה להדליק לי סוג של נורה. אלא שהנורה נידלקה רק בעקבות פוסט אחר, של כריסטופר מקדוגל, ששמח לדווח שה"ג'רקר", שמחזיק בתארים ושיאים מפה ועד לספרתטלון, יצא שוב להסתער על שיא חדש, גם כשימי המירוצים שלו, אבל לא התהילה, כבר הרחק מאחוריו. מסתבר שיורק נמצא כעת במסע מופלא שמטרתו כיבוש שביל האפלאצ'ים, אחד ממסלולי ההליכה הידועים של אמריקה.

זה לא סתם שביל. מדובר ב-2180 מייל של שביל, ה"מקביל", אם תרצו, במידה מסויימת, לשביל ישראל (בקונספט, כן? לא במרחק). מדובר באחד משבילי ההליכה המסומנים הארוכים בעולם. חוצה את אמריקה מצפון לדרום, ממדינת מיין ועד ג'ורג'יה. כמה עובדות על השביל הזה:

  • השביל עובר ב-14 ממדינות ארה"ב
  • יש יותר מ-250 מקלטים פזורים עליו עבור המטיילים
  • מדי שנה 1800-2000 איש (מטיילים) מנסים לבצע את המסלול בצורה רציפה
  • 25% מהמנסים להשלים את השביל ברצף גם מצליחים. זה לוקח בערך 6 חודשים.
  • סך הטיפוס במעבר על השביל מקביל לטיפוס על האברסט כ-16 פעמים.

בריצה זה כבר סיפור אחר לגמרי. יורק מבצע את המסלול מדרום לצפון, בכיוון הפופולרי, ג'ורג'יה למיין, כשהזמן המוכר כשיא עומד על לא פחות מ-46 ימים ועוד קצת. יורק עשה לי תמיד רושם של אדם די צנוע והפרוייקט הזה, כך נראה, אכן הפציע במידה רבה של צניעות, בלי הו-הא מקדים וארוך. סתם אוסף של תמונות אווירה סופר יפות, אחת או יותר מדי יום, מלב המסלול. יורק חוצה את הדרך במקטעים, נמצא על השביל משהו כמו 15 שעות מדי יום (כרגע עברו רק שישה ימים). זה הרבה מאד קילומטרים לחצות, בתוואי לא קל. סינגל אפי (Epic) לכל הדיעות שכנראה ממלא את הריאות בהרבה נוף יפה, כפיצוי אולי, למאמץ האדיר הנדרש כדי להשלים אותו.

אף אחד לא באמת הזניק אותו. בקו הסיום לא יחכה לו שער מרשים וקו סיום עטור תהילה. יחד עם זאת מדובר בטרנד "לוהט" של השנתיים האחרונות לערך. לוהט במונחי אולטרה מרתון כמובן, שכן, בעולם האולטרה המרחקים אולי גדולים, אבל הרעש יחסית קטן. שקט פנימי. לטרנד הזה קוראים FKT: Fastest Known Time. כמו בענפים אחרים, כנראה שגם האולטרה צריך מדי פעם להמציא את עצמו מחדש. זה אולי לא נשמע מי יודע מה חדש, אבל מסתבר שמבחינת היקף התופעה, היא נמצאת בהחלט באיזשהו שיא בשנתיים האחרונות.

אז במה מדובר בעצם?

קם לו אדם בבוקר, רצוי רץ אולטרה. ניגש לשביל כזה או אחר ומנסה לרוץ בו הכי מהר שיכול, כדי לסיימו בזמן המהיר ביותר שנעשה מעולם. הוא יכול לבוא עם צוות תמיכה או סתם לבד, להגיע ליעדו בזמנו החופשי ולרוץ מתי שבא לו. אז איך יודעים? שאלה טובה. כנראה שלא תמיד יודעים, אבל בכל מקרה, היום קיימים אמצעים סבירים לתעד בצורה טובה את הזמן והמסלול המדוייק (GPS) על מנת שהשיא "יוכר". מי מכיר? ובכן, הקהילה. בארה"ב, שם בעצם הנושא באמת מפותח, פעיל ושוקק, בא לו רץ בשם Peter Bakwin, חתיכת אגדה בפני עצמו (שעל שמו נקרא דגם הווסט של Ultimate Direction PB), והרים אתר מינימליסטי המשמש כאורים והתומים של ה-FKT. שם נחרצים גורלות השיאים להכרה או ויכוח על אמינותם, שם שואבים הרצים את הרעיונות לשיאים שאפשר וצריך לנתץ.

בקהילה כמו בקהילה, נוצר סוג של קוד אתי, המתאר בצורה פשוטה איך יש לנהוג כשאתה מתמודד על שבירת שיא:

  • ראשית, כנהוג בעולם הנימוסים המעודנים, יש להכריז מראש בצורה ג'נטלמנית על כוונה לשבור שיא במסלול מסויים ולציין את המועד. זה מעין הבעת כבוד לאלו שיצרו את השיאים הקודמים. זכותם לדעת.
  • יש להתנהג כ"ספר פתוח" – רצוי להזמין את כל מי שרוצה להיות נוכח ולצפות ואולי גם לקחת חלק. זה הופך את כל המאמץ למהנה יותר אבל גם יקנה הרבה אמינות לתוצאה הסופית (עדים).
  • המפתח הוא תיעוד – יש לרשום, לצלם כל דבר, במיוחד ברגע הסיום – הזיכרון אינו נחשב.

על הנקודה האחרונה כדאי להתעכב. זה אולי נראה מעין אתגר חובבני, כלומר, באת, נתת ריצה ו"אלוהים עדי שנתתי פה שיא מדהים. יאללה תרשמו!" ובכן, זה לא עובד ככה. הפורמט הפך בהחלט לפלטפורמה אליה ניגשים רצים מהטופ העולמי. קחו את קיליאן ז'ורנט הספרדי, נחשב בעיני רבים למספר 1 בעולם האולטרה ובכל מקרה פנומן לא קטן איך שלא תסתכלו על זה. הבחור הוא פשוט פריק של קביעת שיאים על מסלולים הרריים ידועים והוא יוצא לזה לבד, ומסתער ללא רחם. רצים בסדר גודל כזה מתייחסים לאירועים האלה כיעד לכל דבר, כולל חודשים של הכנות, אימונים, ציוד ולוח זמנים. מקצוענים עד הסוף. עם הרצים מגיעים הספונסורים, שלא מתביישים לתת מטריה לוגיסטית גם לאירוע של אדם בודד. החומר השיווקי המופק מהרעש סביב שבירת שיא, כולל פוטייג' ויזואלי משובח שאפשר להעלות ליו-טיוב, משמש תמורה מצוינת למינימליזם של האירוע עצמו. "טרנד לוהט", כבר כתבתי למעלה.

בסיטואציה כזאת אין מקום להעביר שיאים כלאחר יד והתיעוד הוא המפתח לאמינות. אמנם האתר, המהווה פלטפורמה בסיסית בלבד, אינו בודק את אמינות הדיווחים (המדווחים ע"י הרצים עצמם), אבל אם מתעורר ספק, הקהילה בהחלט יכולה לדאוג להמולה לא קטנה והשלכת כתם בל ימחה על שיא מפוקפק. לכן הרצים נדרשים להקפדה יתרה על העדים (רצוי כאלה בלתי תלויים), צילומים ווידאו. GPS לא תמיד רלבנטי, במיוחד כשמדובר במסלולים ארוכים (כמו למשל ריצת שביל האפאלצ'ים של סקוט יורק). כלי התיעוד האולטימטיבי נחשב מכשיר הספוט – מתקן קטן בעל GPS ואפשרות שידור חד כיוונית של מיקומך. באמצעות אתר ייעודי ניתן לעקוב בזמן אמת אחרי מיקום הרץ, כולל זמנים מדוייקים. למי שמתעסק בריצה במקומות נידחים באופן שוטף מומלץ בהחלט להשקיע בדבר הזה. מדובר בעלות סבירה ביותר – כ-100$ לשנה בארה"ב.

דוגמא של הטלת ספק כזאת אפשר היה לראות ב-2009 על שביל FKT פופולרי John Muir Trail, אשר ברכס הסיירה נבאדה בקליפורניה. הוא יוצא מפארק יוסמיטי הידוע ואורכו 338.6 ק"מ. קובע השיא דאז (Brett Maune) לא התקבל בזרועות פתוחות פשוט כי…לא היה מוכר בקהילה, כלומר רץ עלום שם. שנתיים לאחר מכן כשהפך להיות אחד מעשרת המסיימים Ever של הברקלי מרתון ה"בלתי אפשרי" על כל שנות קיומו (כ-30 שנה), ההססנות כבר פינתה את מקומה ל…ריספקט!

שבילי הגרנד קניון - הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדול של הגרנד קניון

שבילי הגרנד קניון – הנוף בטופ. צילם: בן קלארק, מתוך מסע בתמונות על ריצת הגדות של הגרנד קניון

אוקיי, אז אמרנו שזה אמנם לא חדש, אבל כתופעה העסק רץ חזק בשנים האחרונות. ראו למשל את האתגר של רד בול בדרום אפריקה, Table Mountain FKT, שניפתח לפני כחודש לכלל הציבור כתחרות מוכרזת. יכול להיות שכבר קפצתם קודם ואמרתם "אבל סטראבה". אז כן, סטראבה זה סבבה בשביל שיאים של החבר'ה על מסלולים מקומיים ויחסית קצרים. הטרנד של ה-FKT לא מתעניין בבנאלי, במסלולים הלא ידועים חסרי הייחוד. את עיקר העניין והיוקרה תופשים מסלולים בעלי ייחוס: קחו למשל את הגרנד קניון ומסלולי ה-R2R2R שלו (גדה לגדה לגדה. סיבוב הלוך חזור מגדה לגדה – חפשו ביו טיוב, אין סוף תיעודים של הקלאסיקה הזאת), ה-John Muir Trail שכבר הזכרנו, הגרנד טיטון (שיא שהוחזק במשך 29 שנים ע"י Bryce Thatcher, אולי מראשוני התחום), חציית פארק Zion (נגיע אליה בהמשך) ועוד. בנוסף, יש חשיבות עליונה בשבירת שיא להצמדות למסלול המדויק, לכיוון שלו (מזרח למערב או ההיפך למשל) ובנוסף, הפרדה בין שיאים של רצים נעזרים לכאלו עצמאיים לחלוטין, ללא תמיכה (Unsupported). מדובר באתגרים מנטליים שונים לחלוטין, המשפיעים ללא ספק על התוצאה. לכן נידרשת ההפרדה.

רגע, מאיפה הבאתי את זה? כל מי שמכיר אותי ואולי גם קרא קצת בבלוג יודע שהזמנים הכי מהירים הידועים זה ממש לא אני. אין בי משיכה לשיאי מהירות ובמרוצים המעטים שאני משתתף אני בהחלט קובע יעדים לעצמי, אבל לא נדחף משום יצר תחרותי שכנראה אבד לו לחלוטין אצלי במשך השנים.

הסיבה שהנושא מקבל אצלי פוסט של כבוד, היא התחברות כמה גורמים בנקודת הזמן הנוכחית שהאירה פתאום על כל ה-FKT הזה באור שכוון אלי ישירות. ראשית, הסיפור של סקוט יורק והאפלאצ'ים שלכד את תשומת ליבי בשבוע האחרון. שנית, ממש כמה ימים קודם לכן סיימתי להקשיב לסיפרו של Travis Macy, שבו שמעתי בפעם הראשונה בחיי את המושג FKT. הוא אמנם מדבר על התופעה והשיא שלו ששבר בפארק Zion מנקודת מבט של רץ הישגי, אבל הפרק בו הוא מספר על האירוע וההצלחה שלו מתלכדים בדיוק עם דברים עליהם אני מרבה לכתוב. אחת הסיבות שיצרו את התופעה, היא רצון של רצים ללכת אל מעבר למסלולי המירוץ. מירוצים רשמיים כפופים למגוון תקנות וחוקים, הגבלות שונות ומשונות ודרישות – אשר בסופו של דבר עלולות להעמיד את המסלול עצמו במקום משני. מירוצים בפארקים לאומיים באמריקה למשל, לא יכולים להתקיים. ליהנות מהטופ של המסלולים, לרוץ אותם מכל הלב, לחוות את מלא היופי של הטבע ועדין לשמור על מסגרת תחרותית – אפשר רק ב-FKT. יש ב-FKT מגוון תכונות מרתק שלוקח את הריצה אל מעבר למירוץ סטנדרטי; הרפתקנות, ניווט עצמי, ריצת בדד או בצוות מצומצם וכמובן מסלול שעומד לתפארת כיעד עיקרי. כל אלה מאד מדברים אלי, וכך התחברתי לכמה רגעים לתופעה. בארץ אין FKT ואם קיים הוא כנראה די ישנוני. לא חסרים פה מסלולים מרתקים, שאפשר להגדיר כבסיס. החל משביל הגולן, שביל ישו, שביל עמק המעיינות, אולי גם שביל ישראל הארוך וכלה במסלולים פחות מוגדרים וברורים, שאפשר בהחלט להציע כאתגרים ראויים לשיא. מה שכן, חסרים פה רצים. בכל זאת מדובר בקהילה של מאות בודדות של אנשים. מתוכן רק מעטים כנראה, צמאים באמת לשבירת שיאים שכאלה. אני אסתפק בלהיות כמו אלה הרוצים להצטרף רק לחלק ההרפתקני של העניין: הריצה במסלולים הייחודיים המעלים על נס את הטבע בשיאו. אין ספק שה-FKT כתופעה מושך רצים אל שבילים שאולי לא בלטו קודם בפוטנציאל הריצה שלהם. כדוגמא, אפשר לראות רק מאינפלציית סרטוני ה-R2R2R של הגרנד קניון ביו טיוב כמה פופולרי הפך האתגר. הצליחה של שביל כזה בפורמט של ריצת אולטרה חד יומית, ולא רק כדי לשבור את השיא, היא בהחלט אתגר מכובד לרוב בני האנוש. מבחינתי, אם התכוננתי והצלחתי להגיע ולהתחיל לרוץ על שביל מפואר כזה או אחר, כאן אצלנו, הרי שכבר שברתי שיא פנטסטי משלי.

גם Robert Krar אמר אחרי ששבר את שיא הזמן בגרנד קניון את הדברים האלה:

For me, the crossing of the Grand Canyon was a chance to hang out with some friends from town. It was the whole package that had me excited, as opposed to just the run itself.

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך:

רוברט קראר בסיום קביעת השיא הכפול שלו מגדה לגדה וחזרה בגרנד קניון. מתוך סיכום הריצה ב-irunfar. צילום: קריסטינה באואר

אם כבר הזכרתי, הרשו לי עוד המלצה קטנה לסיום. הספר The Ultra Mindset, של Travis Macy שהוזכר כאן למעלה. מייסי, יליד 1983, הוא אתלט אנדוראנס מהטופ העולמי, אשר עוד מינקותו בבית אבא, גדל בבית ומקומות בהם אין קצוות ליכולת האנושית. לא בהכרח שמעתם עליו. הספר מחדד את התופעה שאני נחשף אליה כל פעם מחדש. מסתבר שלא חסרים אירועי אנדוראנס ביזאריים ואיזוטריים שלידם ריצת אולטרה מרתון בודדת נראית כמסיבה משעשעת. באותה מידה לא חסרים גם גיבורי ספורט עלומים המשתתפים באירועים הללו. מייסי, רץ אולטרה ורוכב אופני הרים העביר חלק ניכר מהקריירה שלו עד כה במרוצי אקו צ'אלנג'. מדובר באירועים קבוצתיים, רב יומיים ורציפים בדרך כלל, בהם נדרשת הקבוצה לנוע, תוך כדי בחירת מסלול מיטבי באמצעות ניווט עצמי, מנקודה לנקודה בתוואי שטח סופר מאתגר בדרך כלל. את הדרך הם עושים ברכיבת אופני הרים, ריצה, חתירה בקייאקים ולעיתים גם בגלישת או טיפוס מצוקים. מאמץ פיזי עצום ולא פחות מזה מנטאלי, תוך הגעה למצבי קיצון שמאופיינים בהרבה חוסר שינה. אפשר לצפות מבוגר אירועים שכאלה, חלקם על הפודיום, לדעת דבר או שניים על מה נידרש ממך כדי לצלוח מצבי אולטרה מפרכים. לא סתם המוטו שלו בחיים הוא: It’s all good mental training. וכשהוא אומר "All", הוא מתכוון לזה: כל סבל מקדם אותך. בגלגולו השני עבר להתמקד במירוצי סבולת אישיים, שבר בין השאר את ה-FKT לחציית פארק Zion וניצח את ה-LeadMan, מקבץ של ארבעה אירועי סבולת של ריצה ואופניים ברכסים הגבוהים של הקולורדו כשאחד מהם הוא מירוץ המאה מייל המפורסם: Leadville 100.

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion

טראביס מייסי שובר את השיא ב-Zion. מתוך הבלוג שלו המתאר את האירוע

מייסי תוקף את הספר מזווית קצת שונה. לא עוד סיפור חיים אישי בו הקורא נותר המום מאוסף ההישגים הבלתי נתפש, אלא שימוש באותם סיפורים על מנת לפרק את היכולות הנדרשות לספורטאי סבולת ולייצר ארגז כלים מעשי ושימושי שיכול לשמש כל אחד כדי לצלוח אתגרים פיזיים או אפילו להתמודד עם כל מטרת חיים שיציב לעצמו. לסט הכלים הזה הוא קורא ה-Ultra Mindset ובסך הכל יש הרבה הגיון ופשטות מובנית במתכון המוצע לקורא, המכיל שמונה עקרונות בסיסיים. כל מה שנותר זה להפנים, לתרגל וליישם. דבר אחד זה לקבל מניסיונו העשיר של ספורטאי סבולת כה מנוסה, אולם מצד שני קצת קשה לקבל עצות לחיים מ"זאטוט", שעדין לא באמת הספיק הרבה. יחד עם זאת, אם שמים רגע את האגו בצד, יש לא מעט חוכמה בדרך שבחר להציג את הדברים ויחד עם הסיפורים המרתקים על התחרויות האקזוטיות בהן נטל חלק, מובטח לכל אחד לקחת משהו מהספר להמשך דרכו.

רצים במורד הבנטל. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

רצים בערבות הגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

חלמתי. והנה אני עולה לאט בחשיכה. ענן קריר של צמר גפן עוטף אותי. אני מתערסל בו באיטיות לכל כיוון, מחפש זווית ראייה שתאפשר לי לראות קצת מעבר, מחוץ למסך הלבן הסמיך הזה, שבולע את כל האור ומחזיר לי אותו חזק לעיניים עד שבכפות רגלי אני בקושי מבחין. בא לי להשתרע לרגע, לרבוץ על הרכות המזרונית של אותו צמר גפן, שאינו מתוק, אבל אופף אותי מכל כיוון. הוא קריר מדי, רך למראה אמנם, אבל קר מדי למגע. הוא מושך אותי מצד אחד אבל גם מרחיק, גורם לי לרצות לברוח למקום שיש בו יותר וודאות, יותר אפשרות לראות עמוק אל תוך האפלה הלילית. היא אמנם שחורה משחור אבל ההבדל בין חושך לאור ברור בה לחלוטין. בתוך הענן החלומי הזה האור הוא כולו חשיכה, אתה רואה הכל ולא רואה כלום. כמעט אבוד.

ואז פרץ ראשי את המסך הלבן, אחר כך גופי, והנה אני עומד על פיסגת הר אודם. אינני חולם. ובאחת חזר העולם לסדר בראשית והאור מונח בצד החושך. כשאתה מגיח מתוך הערפל, על שבילים אפופי חשיכה, היישר אל הר אודם, מה כבר תצפה לראות עמוק עמוק בתוך הלילה? והנה, כמו בסצינה שלכאורה ראיתי אינספור פעמים ואולי אף פעם, אני גבוה מעל עמק של אורות הפרוסים לרגלי. כתומים, בהירים, מונחים לאורך כל מרחב הראייה הלילי, והדמיון כמעט ומצליח להשלים את כל הפיסות החשוכות, המחברות בין האורות לכלל תמונה אחת הגיונית. עצרתי באחת. מתמוגג.

השביל מפלס דרכו בנוף. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

השביל מפלס דרכו בנוף. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

תמונה. עם הירידה מהבנטל הגעתי ל-Shire, אשר בארץ התיכונה. העיניים ניפתחו לרווחה, הלב התמלא על גדותיו. ההוביטים היו חייבים להיות שם אבל הרגשתי לגמרי לבד. כמעט לבד בעצם. טל אברהם (לא הזמר) היה בעקבותיי והוא ממש לא דומה לבילבו באגינס. אחרי לילה שלם שהחלפנו מקומות, פעם הוא מוביל ופעם אנוכי. בעליות הוא שועט, חולף על פני, מראה לי כמה כח חסר לי ברגלים. בירידות אני ניטען, מרגיש את האדרנלין קורא לי, עף מעל האבנים. פתאום בא לי להרגיש ציפור, לשכוח את הכאבים ברגלים. אי שם בכניסה ל-Shire טל עצר לרגע ונתן לי לרחף קדימה. המרחב היה מכוסה עשב גבוה ורך, מרבדי פרחים בסגול וצהוב, גבעות עגלגלות ירוקות, שמש שרק מתחילה לעלות. יצאנו מהלילה אל הקסם של היום החדש. אני לא יודע אם כל רץ אולטרה מחכה לרגעים האלה, אבל אני שם בדיוק בשבילם. אלה הרגעים שהופכים אותך לרץ קצת אחר. היית רץ של לילה וכעת של יום. אנרגיות חדשות מפציעות. משהו חדש מתחיל. זה אולי עוד יום אחד, כמו אלפים שחווית בימי חייך, אבל יום חדש בריצה, יום חדש במירוץ שנימשך כמעט על פני כל הלילה, יום חדש במקום כמו ה-Shire של שביל הגולן בין הבנטל לעין זיוון, זה יום חדש שמעולם לא היה לך וכמו תמיד בשכאלה, זה כנראה הבוקר הטוב ביותר בחייך. רק השביל הצר חצה את הדרך, פס צר אשר פילס את הדרך בתוך העשב הכאילו נצחי. אני רק ביקשתי לטוס עליו, לדלג מאבן לאבן, לעקוף מכשול קטן, לקפץ מעל סלע. בדיעבד טל צילם אותי מגבי, מנציח בשבילי את שיא המירוץ שלי. את החיוך הענק שמילא אותי, מבפנים החוצה, לא ניתן לראות כאן. אם תתאמצו, אולי אולי תזהו הילה של אושר, ואם אתם רואים גם איזה הוביט מציץ מאיזו פינה, גלו לי.

כמו בארץ ההוביטים, רק בגולן

כמו בארץ ההוביטים, רק בגולן. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

כשאתה קורא על מירוצי אולטרה מרתון, אחד הדברים שעולים בעקביות בניסיון להגדיר את הסוג הזה של ריצות הוא "הבלתי נודע". אתה שומע המון על הגוף שמתחיל להגיב בצורה בלתי צפויה, על משברים שמופיעים פתאום, כמעט משום מקום, על שינויים קיצוניים. בהיסטוריה הקצרה שלי כרץ למרחקים ארוכים הנושא הזה נותר בלתי מפוענח. עניין שחוששים ממנו, בטח אנשים מתוכננים כמוני. לא ברור איזו צורה עלול ללבוש הסיוט, איזה מופע אימים ינחת עליך ואיך תסתיים "ההצגה". האם זה מה שקרה לי בריצה הזאת? אולי. בניגוד לכל ריצה אחרת שהתאמנתי אליה ותכננתי אותה, הקושי היה בלתי צפוי. צבא שלם של שדים קם להילחם בי. נראה לי, שיכולתי לו. אחרי יותר מתשע וחצי שעות על הרגלים, חלקן בכריעה בין השיחים, עמדתי על קו הסיום. למרות שבמהלך הדרך הבטחתי לעצמי לשמור על הפרצוף הסובל או המאוכזב, חיוך גדול יצא לו וידים עלו גבוה גבוה למעלה, כמעט מעצמן. "באנו להנות" כתב ידידי, אשד, מתחת לתמונת הסיום שלו במקצה המרתון. זה נכון, חשבתי לעצמי, אבל למה לעזאזל ההנאה הטהורה של החצי הראשון של כל מירוץ מוחלפת בסיפור הישרדות עתיר בכאב בחציו השני.

הסימנים היו שם כנראה מההתחלה. אולי לא התלבשתי מספיק טוב לקור של הרמה הגבוהה, אולי סתם יום לא מוצלח. התחלתי להרגיש את הארבע-ראשי מוקדם מאד, מוקדם מדי. שרירים שמעולם לא סבלתי מהם בריצות. עוד לפני העליות ולפני הירידות, הרגלים לא "ניגנו" בהרמוניה. הכרתי כבר רגלים עייפות, כבדות, תשושות, אבל לא מתוחות עד כאב. הפעם, כאבים זחלו ובאו ואני התעלמתי מהסימנים. בעליות אמנם לא לחצתי, אבל בירידות רציתי להתפרק, להשתחרר – ועם הקילומטראז' המצב החמיר. מה שהיה 40 קילומטרים של קצב סביר, שקול ומתוכנן, קרס באחת לבליל של מערבולות בקיבה ושרירים רגישים למגע באופן שכל צעד שולח זרמים של כאב לאורך הירכיים, כל דריכה מעלה את השאלה האם עוד רגע הכל יתכווץ בגוף השברירי הזה שלי וישליך אותי כשק אל האדמה זרועת הקוליסים. כשמסיימים את הטיפוס להר חוזק אתה יודע בראש ש"עכשיו זה ירידות", אבל הייתי רץ מחדש את כל העליות התלולות על שביל הגולן רק כדי לוותר על "שדות הקטל" שהובילו לקצרין – 25 ק"מ ועוד כמה לא מתוכננים, על שבילים ארוכים ארוכים טחוני שרשראות טנקים וזרועי בזלת, בשדות חד גוניים. המירוץ הזה הוא לא רק "טיול בפארק" על שביל הגולן. ההתמודדות עם הקטע המסיים היא גולת הכותרת של האתגר. זה באמת דורש כל פיסה של כח רצון לנוע קדימה ולא בכדי הקצב צלל לו מטה מטה אצל כל אחד מהרצים. שרשראות הטנקים עיצבו את הבוץ הרטוב בבליל של מבנים גיאומטריים ועכשיו הוא היה יבש. מרחב של קוליסים שאינם ישרים והכל חוץ מאשר משטחים מישוריים או חלקים, הנידרשים כבסיס נוח להנעת כפות הרגלים בריצה. כל דריכה מכאיבה בנקודה אחרת בכף הרגל, בכל צעד הקרסול נמצא בזווית שונה. תוסיפו לזה את מיודענו הארבע ראשי הסובל וקיבלתם שעות של הליכה ארוכה כשבכל פעם מתחילים לרוץ ומחזיקים עד שהכאב דורש עצירה נוספת. ברגעים האלה אי אפשר לחשוב שגם לאחרים קשה. קבוצות קבוצות עוקפים אותי רצים ממקצים אחרים, בקלילות מייאשת. פנים ושמות של חברים ומכרים חולפים על פני. מילים, חיוך, קצת מדשדשים יחד ולמרות כל ניסיונותיי להיצמד לקצב האיטי שלהם, אני לא מצליח להחזיק ונופל עוד קצת מאחור. היעד של שמונה שעות, מתחלף בתשע, וכשזה מתברר כלא ריאלי אני מקווה לסיים כבר אחרי תשע וחצי. יש פעמים ואתה נותר לבד על השבילים החומים. ברגעים האלה הבדידות מתעצמת ואתה לא יכול שלא לחשוב שאתה אחרון אחרון על המסלול. עד שהרץ הבא עובר אותי. רגעים אחרים אתה רואה מרחוק, באופק כמעט, את המשכו המייאש של השביל ונקודות נקודות של רצים שכמעט נעלמים במרחק מסמנות לך כמה עוד ארוך הישימון שצריך לצלוח.

שבילים חרוצי קוליסים של טנקים. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

שבילים חרוצי קוליסים של טנקים. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

איך מתמודדים עם כל זה? אני כבר לא ממש זוכר. יודע שזה דווקא לא כלל תיסכולים או מחשבות מייאשות על "למה בכלל באתי לכאן?", אלא צימצום השימוש באנרגיה להתמקדות בהגעה לתחנה הבאה, פוקוס על הצעד הבא, על ניסיונות לרוץ קדימה מדי פעם כמה צעדים ועל חישובים אובססיביים של כמה בעצם נותר לסיום. כדי להקשות עוד קצת אולי, השעון שלי, שתוכנת להחזיק כ-15 שעות, פיספס כנראה את הכיוונון הקריטי הזה ואחרי 8 שעות בדיוק נפח את נישמת סוללתו והשאיר אותי באי וודאות מרחקית מדכדכת…

והיה את הלילה. רצתי כבר הרבה לילות וחלקי לילות. הלילה בגולן היה אחר. ריצות הלילה שלי כללו תמיד מסלולים מוכרים, כאלה שגם בעיניים עצומות, רגלי היו לוקחות אותי לדרך הנכונה. היה גם את סובב עמק, אבל כאן רצנו זמן קצר יחסית בחושך, ומאופי המסלול המעגלי, אתה מתחכך ללא הרף ברצים אחרים, אתה בלב אירוע ויש לו המולה. בגולן, הייתי לבד, על קרקע זרה, ולא הפסקתי לגלות דברים חדשים.

הזינוק היה מואר ושמח. החבורה הקטנה התקבצה לה יחדיו, מנסה לנער את הקור שחדר קצת יותר מדי. שער זינוק, מוסיקה מעוררת, אורות לרוב, גבוה בשער הכניסה לישוב נמרוד, צופים על העיירה מסעדה לרגלינו. פתחנו בשעטה במורד, טיפוף רגלים על הדרך המובילה למסעדה, נעים בין רחובותיה לאור הפנסים שלנו. עוברים בין מטעים והשורות מידלדלות, ניפרדים איש איש לקצב שלו ועדין יחד. אספלט. איפה השטח? תביאו קצת עפר, אבנים, בזלת. Bring it on אני מפמפם לעצמי בראש. קצת אחרי התחנה הראשונה, אחרי שבעה ק"מ זה מתחיל. סוף סוף נוטשים את "ההמולה האורבנית" של מסעדה וסביבותיה ונבלעים עמוק בחשיכה. ההרגשה הראשונה מציפה אותי מיד. רוצה להיות לבד. לגמרי לבד. הזרות של השטח מרגשת ואני רוצה להתוודע אליו לבד ולא דרך גבו של רץ אחר. הצרפתי ממקצה ה-80 נותן קצת לפני אבל כבר בכניסה לסינגל הראשון אני ממהר להעלם לו. יער של גחליליות, יער קסום של פיות זוהרות. השביל מתפתל בין עצים ארוכי ענפים, מעל ולצד אבני בזלת שחורות. הלדים הירוקים תלויים על העצים כמו גחליליות ומאירים בביטחה רבה את השביל. הפנס מפלס דרך אל הגחלילית הבאה וכאשר העיניים מזהות את העיקול הרגלים כבר רצות אליו קדימה. איזו תחושה אדירה. קל להמעיט בחשיבות הסימון, זה הדבר האחרון שאולי חושבים עליו, נתפש כמובן מאליו. אבל ההיפך הוא הנכון. במיוחד בלילה, הדיוק במיקום הנוריות, המרחק בין שני סימונים עושה את כל ההבדל בין ריצה חלקה לתעייה בדרכים. כאן נעשתה עבודה מצוינת.

מקום ראשון, מקצה 68 ק"מ, עדי יריב, חבר ורע. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

מקום ראשון, מקצה 68 ק"מ, עדי יריב, חבר ורע. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

משבילים צרים יוצאים לדרכי עפר, בין מטעי דובדבנים רחבים שכבר עומדים בפריחתם. הפריחה מפוארת פחות בלילה, לאור הפנס, אבל מורגשת בהחלט. מטפסים דרך עננים סמיכים, אפופים ערפל המקשה לזהות את קצות הנעלים, ובטח את השלוליות שנותרו מהגשם האביבי המפתיע והעוצמתי שירד רק לפני כמה ימים. חוסר תשומת לב לרגע ותמצא את עצמך בבוץ. הצרפתי איתי, קצת לפני, קצת מאחורי. למרות שרק שנינו כאן בחשכת הלילה, והסקרנות הטבעית שלי מתעוררת, אני לא מתפתה לדובב אותו. מעדיף יותר להישאר בשקט שלי. שומע מאחור המולת קולות, מביט ורואה שובל פנסים לבן. חייב להאיץ, שלא יגיעו אלי, שלא יקחו לי את השקט. בלילה החושך שולט, המראות כל כך מוגבלים והחושים האחרים באים יותר לידי ביטוי. נקודות האור של פנסי התאורה והישובים צובעות את המרחב ורק מעט העצמים הנופלים לתוך אור פנס הראש נראים בבירור. מדי פעם השביל מטפס לפיסגה מזדמנת וממנה רואה שמיכה של חושך לפנים. מרחב אפל שנחתך בפס מקוטע של לדים ירוקים המאירים את המשך השביל הלאה הלאה. על השביל נעים להם בנקודות שונות אורות אדומים קטנים ומהבהבים. אלה הרצים הנמצאים לפניי. כמו משחק מחשב חשמלי ומנצנץ, הייתי יכול להתבונן בו שעות, לולא גם אני חייב להמשיך קדימה. לדורותי יש את שביל הלבנים הצהובות בארץ עוץ ולנו יש את שביל הלדים הירוקים בארץ הגולן.

הגעתי לטורבינות. עם הצרפתי. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

הגעתי לטורבינות. עם הצרפתי. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

שעות אל תוך הלילה ואנחנו ממש מתיידדים. אני והחושך. נותן לגוף לקבוע את הקצב ויודע שהזמן חסר משמעות. הוא יעבור, הוא יתקדם, יחד איתי. למרות הסימונים הברורים אני מגלה מדי פעם חוסר ביטחון, רוצה לוודא שאני לא מאבד שום רגע מיותר בפנייה לא נכונה. ברגעים האלה, כשהסימון הבא אינו מגיע פתאום, אני מעביר את השעון למצב הניווט שלו, מעלה את המסלול שהזנתי מראש ונירגע לראות שהנקודה שמציינת אותי נמצאת בדיוק על הקו. משבי רוח קלה מדי פעם, בעיקר בנקודות הגבוהות, מרעידים אותי קצת, דרך הבגדים הרטובים מזיעה. אלה רגעים שאני מקטר לעצמי שלא העמסתי עוד שכבת ביגוד בולמת רוח. חוסר ניסיון שעולה לי בחוסר נוחות מסויים במצבים שאני רוצה להרגיש הכי טוב שאפשר. כנראה שרק ככה לומדים.

ואז הוא מגיע. קווי המתאר שלו נראים בבירור מתוך הלילה, חשוכים, אבל גבוהים. הר בנטל. מתנשא לפנינו כמו צל מאיים שחייבים לחצות, להתעמת איתו. למרגלותיו צריך להיות מאגר גדול, כך אני למד מהשלטים המזהירים "אסור לדוג", בכניסה לשביל המוביל להר. אני לא רואה את המאגר ממש, מרגיש שהוא שם, רואה את האורות הבודדים משתקפים במה שאמור להיות מים סמיכים. השביל מתקדם במתינות עדין, אבל אז, בפתאומיות, עולה מלפנים קו הלדים הירוקים למעלה למעלה. זה נראה כאילו מישהו משך אותו מנקודה ממש מעלי. אני מרים את הראש ורואה את שרשרת הנוריות מתפתלת מעלה מעלה, בעיקולים סבוכים. אני עוד לא שם אבל השביל עוד יקח אותי. לטיפוס, תלול, ארוך שכולו הליכה איטית, דרך מדרגות בנויות ושיפועים עבים. וברגע שמתחיל הטיפוס ממש, ציפור ראשונה מתעוררת ומשמיעה קולה. ציפור בודדה מפסיקה את הדממה הלילית וברור כעת שפיסגת הבנטל שאעמוד עליה, עוד מעט, תהיה גם סוף פיסגת הלילה הקסום שלי, תחילתו של יום חדש ומערכה חדשה, כל הדרך אל קו הסיום בקצרין.

11155118_846968788684482_6085974375039501373_o

זריחה והר בנטל. צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

 

את האנלוגיה הבאה אני חייב לסופרת גלית דיסטל אטבריאן, שהשתמשה בה בהקשר אחר, אבל החלטתי לשאול אותה גם לעצמי. לקומיקאי לואיס סי קיי (Louis CK) יש קטע ידוע על נושא טיסות. הוא מתייחס לאותם אנשים המספרים בזעזוע על טיסה שלהם, כאילו היתה האירוע הקשה והטראומתי ביותר שחוו עלי אדמות: "המתנו על מסלול ההמראה במשך 40 דקות!!! הייתי צריך לשלם על הכריך שלי!!! לא היה לי מקום לרגלים!!!"…..אבל ראבאק, מוסיף CK,ישבתם על כיסא, באוויר(!), ריחפתם אל בין העננים כמו ציפור ואחר כך נחתתם ברכות חזרה על האדמה, ביבשת אחרת לגמרי.

כשירד הערב בסוף אותו יום עמוס, אפשר היה לשקוע בפרטים הקטנים. עייפות, שרירים עטופים בכאב משתק, מראות, צבעים, תסכולים מהדברים שהשתבשו, זיכרונות מהדרך, השיבה הביתה. רק הימים שחולפים מטשטשים את הפרטים לכדי מה שבסוף נשאר הזיכרון הגדול; היה זה בסך הכל יום טוב, יום של התמודדות גדולה, יום של דרך ארוכה והשלמת מטרה, דרך יפה בגולן. היינו רק צריכים להתייצב על קו הזינוק ופשוט זכינו ל"עוף" במסלול מופלא, מסומן היטב לאורך 70 ק"מ, דרך תחנות שדאגו להאכיל ולהשקות אותנו מכל הלב. היינו שותפים לפלא הגדול הזה של ריצת אולטרה וכל השאר כנראה בטל בשישים. אולטרה קצרין 2015.

מרק קנופלר, בעל גיטרת הקסמים, היטיב להעביר בשבילי את המילים, בשיר של מסע שנתקלתי בו שוב לאחרונה, Piper to the End. הוא חלילן עד הסוף ואנחנו אולי רצים עד לשם.

This has been a day to die for
Now the day has almost gone
Up above a choir of seabirds
Turns to face the setting sun

Now the evening dawn is calling
And all the hills are burning red
And before the night comes falling
Clouds are lined with golden thread

We watched the fires together
Shared our quarters for a while
Walked the dusty roads together
Came so many miles.

Came so many miles...צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין

Came so many miles…צילם: עדי פרץ, צלם הבית אולטרה קצרין