שביל תעתוע

נופים מדהימים בין קטלבים

כמו תמיד, אני עוצר בנקודה הזאת, או אולי באחת דומה לה. יש כמה כאלה על השביל. הזמן קופא ברגע הזה ואני רק מתבונן. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת; העיניים לא מצליחות לתפוס הכל, אבל הראש רוצה Refill כי מה שנגלה ב"חלון השביל" הוא יופי גדול. עצום. אינסופי.

נחל שורק הוא סוג של פלא טבע ישראלי, זורם לאורך 70 ק"מ (!). בקירבתו לבירה הוא מתפתל כאילו היה מעי דק. כלוא ב"גופו", הרי ירושלים ו"צלעותיו", קניון עצום, על גדותיו התלולות והירוקות. מעכל אל תוכו זרימה סוערת של…מי שפכים מטוהרים. לא אידיאלי, אבל ממרחק מספק נראה לא רע. כדי ליהנות מהמראות הנפלאים שמספקת שמורת הטבע תוכלו לבחור מספר דרכים. זו המובנת מאליה, על דרך עפר, מקבילה לערוץ הנחל, נעה בתחתית. שם תתפתלו עם הנחל על שלל נפתוליו, תנועו בתוך עננת ריח מבאיש, כי השפכים אמנם מטוהרים אך את הריח הקלוקל קשה עד מאד לסלק. אפשרות אחרת היא מעלה, על הגדה הדרומית, שם נחה לה דרך עפר נוספת. היא גבוהה, לא תמיד מאפשרת מבט מלא, רחוקה לפעמים מלב ההתרחשות הנופית, אך נוחה, נעימה לתנועה ומפצה במראות רמים, אבל חלקיים, לא מספקים.

והשלישית? הזנוחה, הדרך שלא נבחרה. נכון יהיה לומר, נבחרה פחות, אולם עליה, יש אומרים, דיבר המשורר רוברט פרוסט בשירו The Road Not Taken. חבויה, בלב הגדה הדרומית ומפלחת אותה כצלקת בלתי נראית. שביל דקיק, סמוי מן העין. היא נרמסה הרבה פחות  וזה, גבירותי, עושה באמת את כל ההבדל.

חרבת טורה על גבעה חרוטית

תוכלו להתחיל את השביל במספר נקודות. מאזור נחל קטלב יוצא קצהו המזרחי ביותר. אנו ירדנו במרכזו דווקא, בשביל ירוק ותלול במיוחד הצולל על גדת השורק הדרומית, עד שבקרבת קבר השייח, דאר א-שייח' (ולא דיר, המציין מנזר דווקא), השיפוע מוצא מנוחה במעין מפלס מישורי אליו מתחבר גם השביל השחור. הוא סולל דרכו בטבע פראי, בחורש טבעי, בשלל צמחיה עבותה. הלב כבר הולם כאן מכוח הטבע המתגבר, מהעובדה שבכל צעד, אתה מרגיש את הסבך הולך וסוגר עליך. בכל פסיעה, הירוק מקיף אותך עוד קצת, עד שאתה כבר תוהה, כמה עוד תוכל "ללכת כאן לאיבוד". וכאן, זה קורה.

מתוך הסבך תצאו לפתע לשטח פתוח. מצפון תוכלו לראות גבעה חרוטית ובולטת עליה נמצאת חרבת טורה. החלק המעניין הוא לכיוון מערב. שם, הנחל, יחד עם כל הגדה המשתרעת מעליו, מבצע את הפרסה התלולה ביותר בערוץ. הפרסה נמתחת כולה, לרווחה לעיניכם. ברור כי אין דרך אחרת להמשך, מלבד להגיע אל קצה המרוחק – אולם זו תעלומה, שכן שביל אין בנמצא, לפחות לא נראה לעין. הגדה תלולה, נראית כקיר מוצק, מכוסה סבך ירוק ועמוס. התחושה הראשונית, דרך ללא מוצא. הראש משדר – קיר, מצוק, סבך בלתי עביר, עצור. אך השביל נמתח הלאה, מסומן וברור. אכן, תעתוע

גדת השורק האדירה. השביל "חוצב" דרכה בצורה עלומה

.בנקודה הזאת, שלוות פתע ממלאת אותך. מביט מטה ומראה המים השוצפים בנחל ומסילת הברזל הנמתחת לאורכו, מזכירים התרחשות מערב-פרוע אמריקאית בלב הישימון. עוד רגע תופיע רכבת הקיטור ואינדיאנים מנופפי גרזנים ידלקו אחריה על סוסיהם. מביט קדימה ומראה הגדה השנייה העצומה, סלעית וזרועת מערות, קוסם לך. מביט שמאלה, אל פרסת הגדה המתעקלת והקיר הסלעי המבצבץ מתוכה, והלב מסתקרן לאן בחר השביל להימתח ואיך יעבירך את המכשול העצום הזה שאליו מועדות רגליך. הלב סקרן, אולם באותה מידה, שואף להישאר על מקומו ולהמשיך להתבונן. אתה במוזיאון הגדול מכולם, המוזיאון של הטבע, והתמונה שכבשה אותך צוירה בהרבה כוונה וכוחות שמעבר לנתפס. איך אפשר לעזוב יצירה שכזאת ולהיבלע הלאה, בשביל? תעתוע.

מסתבר שאפשר. כך קורה במציאות. תמיד. כנגד כל הגיון, מאמץ אדיר מושקע בלהגיע למקומות היפים. השבילים המדהימים, נקודות התצפית, הטבע העוצמתי ביותר. לכשנגיע, נתבונן לזמן קצר, אך משהו תמיד לוקח אותנו הלאה. חזרה למקומנו, או פשוט לנקודת היופי הבאה. גם בטבע אנחנו צרכנים שלא יודעים שובע. תמיד בדרך לריגוש הבא. בדיוק כאן חוזר לו רוברט פרוסט, משורר אמריקאי לא מתחכם. המילים הפשוטות שלו, הן אולי הסיבה לכך ששיריו הם כנראה הזיכרון הממשי היחיד משיעורי אנגלית בתיכון. את השיר הבא החלטתי לתרגם בעצמי.

עוצר ליד חורש בערב מושלג

בעליו של חורש זה, לי מוכר
אולם ביתו שוכן בכפר;
הוא לא יראני כאן עוצר
לצפות באמיריו המושלגים.

סוסי ודאי חושב בתמיהה
כמה מוזר לעצור, באין חווה
בין העצים לאגם הקפוא
בערב החשוך בשנה.

הוא מסמן בפעמוניו במשיכה
לוודא כי לא נפלה שגיאה.
אין עוד צליל מלבד משב קליל
של רוח ופתית רך

החורש אפל, עמוק ומהמם
אך לי הבטחות עוד לקיים
ודרך ארוכה, עד שארדם
ודרך ארוכה, עד שארדם

זו סצינה פשוטה. אל תחפשו משמעויות עמוקות מדי. הגיבור נקלע אל תמונה פסטורלית מדהימה, שלא מותירה אותו אדיש. הסוס פרקטי. בלי חווה; כלומר חום ואוכל, מה יש לעשות כאן? גיבורנו האנושי דווקא יודע להעריך את היופי בפשטותו. הוא נשבה בקיסמו ומשהו בו רק רוצה להישאר. אבל המציאות. הבטחות, חובות, מחשבות. מחשבות. כל אלה קורעים גם אותו חזרה לפונקציונלי. החיים. איזה תעתוע.

כמה פשוט זה יכול להיות? בלי מחשבות, עם ראש נקי, להמשיך להתבונן. אישה חכמה סיפרה לי שבמדיטציה אומרים "איך לא נעלה על הרכבת ונצליח להישאר על הרציף?". כשמנסים להימנע מרכבת המחשבות, אפשר להישאר כאן, נוכחים, בתמונות שאנו באמת רוצים להיות חלק מהן. גם דני רובס כתב את זה על רכבות ("רכבות 68-80-88"):

רכבות לוקחות אוֹתַך אותי למקום רחוק מאיתנו,
ואנחנו משלמים את המחיר

מנהרות צמחיה וסבך

חזרה לשביל שלי. גם אני הבטחתי וגם לי יש לקיים. גם אני משלם את המחיר. ממשיך כעת בעקבות ההבטחות לחזור הביתה, והסקרנות לראות איך צולח השביל את הדרך. מה שקורה מהרגע שנכנסת למקטע הבא זו סערת תחושות, תחושות סוערות. השביל חוצב דרכו בצמחיה, אבל לא בניחותא. יש מקומות והידיים ידרשו לפלס דרך, להסיט ענפים, להימנע מקצוות דוקרים. המגע בטבע הוא תמידי. מכנסים יקרעו אולי (זה קרה לשותפי לריצה), עור יישרט, יפצע. ביגוד ארוך משכך את חווית החיכוך, יכול לעזור לתווך, אבל אולי יגרע גם מההתמודדות. הראש מנסה להבין איך עובר השביל על תמונת המצוק שראית מהצד רק לפני דקות ספורות, אבל הגוף עסוק במכשולים. השביל עולה, יורד, מדלג על סלעים, רץ לפעמים על קצוות חדים שנדמים על פי תהום, עוקף עצים וגזעי עצים של קטלבים עזי צבע. סבוך. כסות הצמחיה עבה ורק מדי פעם יש בה "חלונות" להצצה. קטע ללא הפוגה, ללא מנוחה, ללא רגיעה. שותפי לריצה סובל. הוא חזק, אבל זה לא יום טוב בשבילו היום. התחושות הפיזיות הקשות שלו מקרינות על כל החוויה האישית והוא לא רואה את היופי בשביל. נכון, הריצה לא זורמת בקצב אחיד, הטופוגרפיה משתנה בתלילות, תנאי השטח מקשים על שמירת קצב. אבל אני רואה את הקסם הפראי ומרגיש פורח בו. הוא ביום לא טוב וזה מקרין על כל ראיית הדרך. "זה לא שביל לריצה" הוא אומר, "זה הכי שביל ריצה בעולם" אני חושב. שני אנשים באותו מקום, שתי ראיות מנוגדות. תעתוע.

"חלונות" אל הנוף, מהשביל

ואז הכל נפתח שוב. כמו יצאת מצידה השני של המנהרה. ושוב מסתובב להתבונן, הפעם חזרה, מזרחה, ומסתכל שוב על פרסת המצוק, מצידה השני, על כל הקטע שרק חצינו בריצה והליכה. אין פיתרון לתעלומה. איך חצינו את הרכס התלול, היכן עבר השביל את המקטע הזה, נבלע בתוכו, לא מציץ החוצה, לא נראה מהצד. תעתוע. רק הנחל המטוהר משפכים, אבל מסריח, ממשיך לזרום בשצף, עמוק, למטה, בערוץ.

הדלאי לאמה אמר:

מנקודת המבט של האמת המוחלטת, מה שאנו מרגישים וחווים בחיי היום-יום שלנו הוא כולו אשליה. מכל שלל האשליות, הנטייה להשוות בין עצמנו לאחרים היא הגרועה מכולן – כיוון שהיא מייצרת אך ורק תחושות לא נעימות

כן, הכל תעתוע. במיוחד אם אתה בודהיסט. אבל הנה מסקנה לא רעה לכולנו: המחשבה, הראייה והחוויה המוצלחות ביותר הן אלה האישיות שלנו, לא של אחרים, בכל רגע בו אנו חווים אותן.

בא לכם מסלולים?

הנה גרסה לא פשוטה, מפרכת יש שיאמרו. טיפוס בנחל דולב המהמם והמשך אל השביל המופלא בשורק כפי שמתואר למעלה.

כניסה לנחל דולב

ועם פחות טיפוס, בגרסה הזאת תוכלו לחוות את מלוא השביל ממש מהקצה המזרחי שלו, באזור נחל קטלב.

בין כרמים, בסביבות נס הרים