דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).
אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.
ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.
למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.
במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.
הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.
לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.
ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה
מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.
נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.
ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים
לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).
בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן
גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.
לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.
המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו
“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”
המסע לצפון הרחוק 