בפנייה בצומת מעגן, בסוף הק"מ השלושים, הרגשתי פתאום את העיניים שלי מוצפות, רטובות ונוזלות. לא היתה רוח, אז אני מניח שמדובר בדמעות. יכול להיות שזה היה השיר שהתנגן באותו רגע, יכול להיות שזו היתה המשמעות של התחלת המערכה האמיתית, 12 ק"מ לסיום אבל מה שבטוח שזו דוגמא נהדרת לסחף הרגשי העצום שעובר אותך באירוע שכזה, בטח אם מדובר בראשון מסוגו, אני מניח.
דווקא האירועים העצומים האלה הופכים מהר מאד לפיסת זיכרון קטנטנה ומיקרוסקופית. פיסת זיכרון שטובעת בים ההכנות, האימונים, המחשבות, שהם בעצם בעלי המשקל האמיתי בכל הסיפור הזה. מעל שנה של משבצות בטבלאות אימונים מתוכננים קלנדרית, ריצות כמעט יום יומיות, אימוני קרוספיט, הרגלי אכילה והמון שעות של מוסיקה באוזניים. כשמגיע האירוע המכונן, כל הפסטיבל המקדים הזה הופך אותו לחגיגה אמיתית לגמרי שאפשר באמת ליהנות ממנה. אירוע באמת אדיר של נופי גולן וכינרת, ריצה בתוך אוקיינוס של מעל 2000 שותפים וקצת יותר מ-4 שעות של להיות עם עצמי ולמצוא את כל הכוחות שהכנתי מראש לקראת ההתמודדות הזאת.
זה מוזר, אבל מפרספקטיבה של 48 שעות אחורה, 42.2 ק"מ נראים פתאום משהו מובן. לא מובן מאליו, אבל מובן. אני צריך לנער את עצמי ממש כדי להיזכר בזה שרוב שנות חיי זה לא היה אפילו קרוב למשהו שחשבתי לעשות, למשהו שאפילו רציתי לחשוב שאני יכול לעשות. זה ישב בקטגוריה של דברים פנטסטיים שרק קוראים עליהם, שומעים עליהם או רואים אותם בסרטים. אין ספק שהסחף העצום הזה של עולם הריצה בשנים האחרונות, ההיצע המילולי המטפטף ללא הרף בפייסבוק ותערוכת המדבקות המתפשטת באמצעות המכוניות על הכבישים, יצרו שינוי.
גם לפני זה לא הייתי בטטת כורסא טיפוסית. אופניים היו אצלי שנים תחביב אינטנסיבי, ששאב שעות עצומות ומשאבים אין ספור. משהו שחשבתי שהנה, הפעם, זה ישאר לנצח. אבל, כנראה שאת הבדואי שבי קשה להכניע וכך יחד עם נסיבות החיים, המשפחה (תינוק חדש), העבודה (סטארט-אפ חדש) החלה לה הדעיכה ההדרגתית, עד שמצאתי את עצמי במשך יותר משנה נטול פעילות גופנית לחלוטין, מכור לשינה ורביצה וגם התמונה שהשתקפה בראי (במיוחד בלי חולצה, אחרי המקלחת) לא היתה מעודדת. הריצה התחילה מתוך ייאוש, משהו שניסיתי להיאחז בו בשארית כוחותיי, כדי לחזור לעולם הפעילות.
במיוחד עכשיו אני יכול לומר בלב שלם שהמצב הגופני שלי, אחרי שתי הריצות הראשונות הרצופות באוקטובר 2012, בסוף שבוע אחד, 3-4 ק"מ כל אחת – היה קשה וכואב יותר מכל תחושות הכאב של אחרי המרתון ואת זה אני מקווה לזכור עוד הרבה זמן.
הייתי מוכן. לא יותר ולא פחות ממה שהאימונים צפו. הרגשתי חזק ורענן כמו בספר – אחרי טייפר הגון ולא מעט מנוחה, חלקה בלתי צפויה לחלוטין. שלושה וחצי שבועות למרתון חליתי בסטרפטוקוקוס הידוע, המגיע מדי שנה ועורך סבב מכובד אצלנו בבית. זכיתי לאבד הכרה בשירותים, להתאושש, לטחון אנטיביוטיקה עשרה ימים, לחזור לרוץ בלי ריצה מסכמת לפני האירוע ואז לחטוף אותו שוב, לחזור לאנטיביוטיקה חזקה יותר לעוד עשרה ימים, לקחת את הכדור האחרון בערב לפני….ולרוץ. עכשיו אני משוכנע בזה סופית – האגדות על האנטיביוטיקה שמחלישה את הגוף הן אגדה ותו לא. וודאי.
אז מה מצאתי שם, במרחק שהיה לי חידה עד עכשיו? אני ממעט להשתתף באירועים, כך שאירוע כזה גדול היה באמת חוויה מצוינת. את האנרגיות הכי טובות שאבתי מהמשפחה שהיתה סביבי, דבר שחזק כנראה מכל כח: זוגתי, ילדי, הוריי, אחותי גיסי נחמן וילדיהם. כולם התכנסו להם לפתע סביבי ועל כך אני פשוט אסיר תודה.
לשמחתי, לא פגשתי את כל הבטחות האימה שקל למצוא בכל מורשות המרתון לדורותיהן – ישנתי לא רע ערב לפני, לא ניסחפתי לקצב מהיר בזינוק, לא ניתקלתי בקירות. חצי מירוץ הוא כיף טוטאלי, לרחף נטו עד לנקודה המדידטיבית שכל רץ מכיר. בחצי מתחיל המאני טיים. הגוף מתחיל לאותת ולוקח אותך הדרגתית לגמרי אל הסף הפחות מוכר. בלי קירות או חומות – הכאב מזדחל והארבע ראשי מתחיל לאבד שליטה ולרעוד. כשרצתי כבר באיזור הדמדומים אליו מעולם לא הגעתי (37+) מגיעים גם רגעים קלים של אימה, של ניסיון להבין למה זה לא נגמר כבר. הריצה היא על סף ההתכווצות ורק ג'ל אחרון שנשאר לי, בננה ותפוז שמופיעים פתאום בתחנות החלוקה האחרונות וכוס משקה איזוטוני…מצילים אותי כנראה מגורל של רצים אחרים שהיו על הריצפה מחפשים נואשות מישהו שימתח להם את השריר.
קילומטר אחרון ונחמן, גיסי ואריאל בנו, אחייני, חוברים אלי למשלחת ליווי. אני, בתוך המוסיקה שלי עדין, לגמרי בטראנס של כאב וכנראה די מנותק מהסביבה. רוצה אבל מתקשה להוריד את האוזניות. הפלייליסט שלי, הוא הגיבור האמיתי של האירוע. שירים שבחרתי בקפידה עם תשומת לב מיוחדת לשעה האחרונה. מחשבות על איך אני מזרים צלילים שרק ילכו ויפצו על הכוחות שילכו ויגמרו לקראת הסוף. זה השתלם, זה עבד. בכל פעם שהרגשתי שאני נחלש התחלתי לשיר. לרוב, ללא קול, לעצמי, נושך את המילים. בקילומטרים האחרונים הפכתי להזוי והתחלתי כבר למלמל את המילים בקול, מזייף כנראה בכיף, נשמע בטח כמו עורב חורק. שרתי עם הקילרז Are we human or are we denser – ואנשים סימנו לי עם הבוהן. האימג'ין דרגונס הצטרפו אלי בשירם החדש…
When you feel my heat
Look into my eyes
It's where my demons hide
והשדים שלי יצאו לאט החוצה וניבעטו ממני.
בחזרה לליווי. את זה לא תיכננתי, אבל במאות המטרים האלה לפני הסיום, כנסיית השכל מתחילה לשאול אותי "איך זה מרגיש?", השיר האחרון בקונצרט שמשך אותי מהאוזניים כל הדרך לכיוון קו הסיום. לא רוצה עדין להיפרד מהצלילים האלה ועכשיו אני כבר יודע איך זה מרגיש; זה מרגיש כואב, מאד, אבל הסיפוק והשימחה חזקים יותר מהכל. זה מרים אותי בבת אחת ובמטרים שנישארו אני מוצא פתאום עוד קצת כוחות, השרירים מתרפים קצת ואני מגביר עד לשער הסיום.
במרץ 2013 רצתי את חצי מרתון תל אביב. בלי קשר למזג האוויר החם, הקילומטרים האחרונים זכורים לי כסיוט מתמשך, כסבל עמוק. סיום הריצה הסתמן כהקלה גדולה מלווה במחשבות של לדחוף את הריצה למקום עמוק וחשוך. מרתון טבריה היה ריצה אחרת, של הרבה אהבה. של קבלת הכאב בהבנה ואמונה בברית איתו שתאפשר לכל אחד מאיתנו את מרחב הפעולה החיוני לו. בחצי המרתון חשבתי רק על ימי המנוחה הצפויים, במרתון התחלתי כבר לחכות לריצה הבאה.
המסע לצפון הרחוק 