מפרץ ה-Turnagain, דרומית לאנקורג' בואכה חצי האי קינאי
הרגע בו יצאנו את פתח החניון באנקורג' כשפנינו דרומה לחצי האי הקינאי הוא רגע מדוייק של אושר רב שמילא אותי. הנסיעה דרומה על ה-Seward Highway היתה התגלגלות של ציפייה, בעצם ההכרה שלא רק שנחתנו באלסקה אנחנו גם יוצאים אליה ממש עכשיו. אנקורג' עצמה, למרות פשטותה, הבנייה הנמוכה, מרגישה עירונית מדי, אמריקאית מדי, כל מה שנימצא בניגוד גמור לסיבה אליה יצאנו לדרך הזאת. אבל טוב שהיא קיימת.
והטבע לא מגיע בטיפטוף. לפתע פתאום הכביש ניצמד לחוף ואתם נוסעים לאורכו של מפרץ ה-Turnagain. כמה פעמים הסתכלתי על צורתו המאורכת במפה וניסיתי לדמיין איך זה יראה כשניסע שם? כמו תמיד, התמונה שבראש שונה מאד מהמציאות. המים במפרץ נוצצים, ההרים ממול מצויירים בכתמי שלג (קרח בעצם) וכל טיפת קרקע מכוסה ביערות עצומים על מדרונות תלולים. זאת אלסקה. לכאורה תמונה אחת אבל היא חוזרת בעוד ועוד צורות, מראה שלא מעייף אותך לרגע ותמיד מגלים בו משהו חדש, עוצר נשימה או מרגיע. השלווה של להיות במרחבים האלה, להרגיש אורח ורק להתבונן, תופשת אותך מהר מאד ואתה רק מרגיש צורך להשתתק, לא להפריע למראה הזה.
נחמד לנו כאן. לא רוצים לזוז מהיופי הזה. שפל במפרץ
אנקורג' קיבלה אותנו בגשם אבל ביום הזה שיצאנו אל חצי האי קינאי,השמים היו כחולים ויפים והמון עננים מצויירים רק שיפרו את התמונה. מזג האוויר הוא עניין של מזל, אבל אנחנו קיבלנו הכל באהבה, טיפות, עננים קלים, עננים כבדים, רוח וכמובן שמש חמימה. לכל מזג אוויר יש את היופי שלו ולא הצטערנו על כלום.
לאורך המפרץ יש נקודות עצירה נהדרות שמאפשרות גלישה לחוף והתבוננות. ה-Beluga point המפורסמת ואחרות. המפרץ נמצא בשפל הרבה זמן מהיום וממש רואים את נסיגת הים שמשאיר אחריו חול בוצי וטובעני. פעמיים ביום מגיעה הגאות בצורת גל מפתיע. אפשר לדעת בדיוק את זמני הגאות אבל כשאתה נמצא בתנועה קדימה עם מסלול מוגדר ותחנות להגיע, אין זמן לחכות לה.
Beluga point. לא סביר שתיראו שם כזה אבל מי יודע
אנחנו מתמהמהים בנסיעה, מתלהבים מהכל וכשמגיעים לתחנה הראשונה שלנו, הפלגה לקרחון Portage, מגלים שפיספנו את הספינה האחרונה שיוצאת ב-16:30, ממש בכמה דקות. לא נורא, החזרה מחצי האי היא באותה דרך, יש הזדמנות נוספת בחזור.
ממשיכים למנהרה הארוכה באמריקה, הכביש היחיד המוביל ל-Whittier. המנהרה חד כיוונית וכל חצי שעה מאפשרים לכיוון אחר לעבור. מדי פעם גם עוברת שם הרכבת. הנסיעה במנהרה קצת מפחידה עם הקראוון. הכביש צר, המנהרה ארוכה, התאורה חלשה יחסית ופסי הרכבת "מרדרדים" מדי פעם את גלגלי הרכב. זו חוויה נחמדה וכדאי להתמקד בה כי ביישוב עצמו אין הרבה מה לעשות, אבל לא צריך הרבה: טיול קל בנמל העמוס ספינות קטנות, קצת חנויות מזכרות וכמו שימשיך להיות במשך כל הטיול, מראות שלא מפסיקים לרגש.
האור בקצה המנהרה שמגיעה ל-Whittier. בנאלי אבל מתאים בול
מתחילים גם להבין את התופעה של הסירות המתניידות; כמו שבארץ תראו אופניים נישאים לרוב על המכוניות בדרכם לשבילים שונים ואתרי נופש, באלסקה המכוניות מושכות אחריהן סירות. קטנות, בינוניות וגם גדולות. במקומות רבים יש חניונים גדולים בהם נישארות הסירות על הטריילרים שלהן ובעליהן נעלמים ל"השד יודע לאן", כנראה מדובר פשוט באזורי איחסון. הסירה היא כלי בלתי ניפרד מתושבי אלסקה ומשמשת בעיקר לדיג וסתם מה שניקרא recreation.
אנחנו בדרך לאגם הקינאי ולחניון ה-Quartz Creek עליו יש המלצה משובחת בספר של נטע דגני. משמח להגיע לחניון המוזמן מראש, לראות את השלט המבשר עליו כמלא ובכל זאת להגיע בדיוק לשטח החנייה שבחרנו במחשב כשהשם שלנו מתנוסס עליו והוא מחכה רק לנו. מה יש לומר, אמריקה. כמו שכבר ניכתב, מדובר בחניון השייך לרשות היערות ובדומה לאחרים כאלה הוא אכן נחמד וכיפי. מצד אחד ה"נחל", ה-Creek. מצד שני האגם. באלסקה אינספור Creeks. כל קריק כזה גדול בדרך כלל מנהר הירדן שלנו ולכל קריק יש גם שם. חניון קראוונים שמכבד את עצמו דואג ל"היצמד" לקריק ולאמץ לעצמו את שם הנחל. כך ה-Quartz Creek campground ואחרים.
נהנים מחנייה "פראית" למדי ללא חיבורים, פינה שקטה ומיוערת, מדורה ראשונה ומנגל ראשון. לא שמנו לב אבל הטיול ממש התחיל כנראה.
רכבת אלסקה מגיעה ל-Whittier. המסילה עוברת במקומות מדהימים בכל מקום שפגשנו בה
המסע לצפון הרחוק 