Iditarod – Part III

האמת, לא חשבתי שיהיה חלק 3, אבל מה שהיה מאד חסר לי בכל המילוליות של שני החלקים הראשונים זה ויז'ואל ממש טוב שימחיש לי כמה שיותר מהאתגר המדהים הזה. היום ניתקלתי בו והנה הוא כאן. קחו את ה-7 דקות האלה לצפייה שקטה ולא תתחרטו – זה מראות שאין בשום מקום. נראה קצת מטעה, יותר מדי פסטורלי – אבל כשקוראים את הספר שעליו כתבתי אפשר להבין את הקושי שמסתתר מאחורי היופי.

עדכון 10.2.12

יצא לי לעבור על הבלוג של הבחור שהביא את הצילומים האלה. עדין לא היה לי ברור איך קוראים לו כי הוא חותם תמיד ב-MC אבל נראה לי ששמו הפרטי מייק. הבן אדם בונה גלגלים למחייתו, כיום בעיקר גלגלי 29. תמיד מדהים אותי ומעורר קינאה איך מישהו מביא את עצמו להתפרנס ממומחיות כל כך ממוקדת.

בכל מקרה מסתבר כי הוא פריק רציני של ה-Iditarod. עוד כנראה מתחילת המירוצים האלה לפני יותר מעשור הוא גילה אותו, עוד לפני האינטרנט כשהיה ממש צריך לחפור כדי לגלות מידע, במיוחד על מירוץ כל כך נידח. המירוץ הזה נמצא אצלו בדם כנראה כי הוא חוזר לשם מדי שנה, לא תמיד בשביל להתחרות אלא כדי לעבור את המסלול, בשנים האחרונות גם לתעד. הוא מצלם נהדר.

יש לו סיפור מסע שלם ברמה יומיומית מאותו מרוץ ב-2008 שבו גם השתתפה ג'יל הומר עליה כתבתי בפוסט קודם. במירוץ ההוא הוא אכן תיעד ויותר טייל. יש לו קטע וידאו שבו הוא פוגש את ג'ף רואס חבר של ג'יל שבדיוק נמצא בתהליך הפרישה לאחר הפגיעה בקרסול. נחמד לראות פתאום את כל זה מזווית נוספת.

עוד פרט קטן שאפשר למצוא אצלו בבלוג – הוא גם השתתף כמתחרה בשנים כאלה או אחרות ב-Iditarod. וכן, באחת השנים הוא גם ניצח את המירוץ. בהמשך גיליתי כי מדובר בסוג של אגדה אולי, או לפחות חתיכת פנומן בתחום המירוצים הארוכים (מאד). מסתבר שגם קבע שיא מסלול על ה-Great Divide שאורכו מעל 2000 מייל. איש רציני. מייק קוריאק.

התמונה הבאה היא כל כך מייצגת – היא לקוחה מפוסט בבלוג של מייק המכסה את אותו מירוץ של 2008. כאן כבר בחלק שבין McGrath ל-Nome. החלק שמעבר ל-350 מייל. זה קורה ב-4 ימים של מעבר בשומקום של אלסקה. אחד מהם.לטעמי התמונה הזאת מעבירה את הכוחות שנדרשים להשתתפות בדבר שכזה. אתה לבד עם עצמך בישימון הקפוא של אלסקה. לפעמים גם 4 ימים ללא קורת גג.

 

Iditarod – Part II

תקציר הפרקים הקודמים:

ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.  מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.

תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה

כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.

למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.

מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:

You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.

כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.