Into The Wild

מפרץ ה-Turnagain, דרומית לאנקורג' בואכה חצי האי קינאי

הרגע בו יצאנו את פתח החניון באנקורג' כשפנינו דרומה לחצי האי הקינאי הוא רגע מדוייק של אושר רב שמילא אותי. הנסיעה דרומה על ה-Seward Highway היתה התגלגלות של ציפייה, בעצם ההכרה שלא רק שנחתנו באלסקה אנחנו גם יוצאים אליה ממש עכשיו. אנקורג' עצמה, למרות פשטותה, הבנייה הנמוכה, מרגישה עירונית מדי, אמריקאית מדי, כל מה שנימצא בניגוד גמור לסיבה אליה יצאנו לדרך הזאת. אבל טוב שהיא קיימת.

והטבע לא מגיע בטיפטוף. לפתע פתאום הכביש ניצמד לחוף ואתם נוסעים לאורכו של מפרץ ה-Turnagain. כמה פעמים הסתכלתי על צורתו המאורכת במפה וניסיתי לדמיין איך זה יראה כשניסע שם? כמו תמיד, התמונה שבראש שונה מאד מהמציאות. המים במפרץ נוצצים, ההרים ממול מצויירים בכתמי שלג (קרח בעצם) וכל טיפת קרקע מכוסה ביערות עצומים על מדרונות תלולים. זאת אלסקה. לכאורה תמונה אחת אבל היא חוזרת בעוד ועוד צורות, מראה שלא מעייף אותך לרגע ותמיד מגלים בו משהו חדש, עוצר נשימה או מרגיע. השלווה של להיות במרחבים האלה, להרגיש אורח ורק להתבונן, תופשת אותך מהר מאד ואתה רק מרגיש צורך להשתתק, לא להפריע למראה הזה.

נחמד לנו כאן. לא רוצים לזוז מהיופי הזה. שפל במפרץ

אנקורג' קיבלה אותנו בגשם אבל ביום הזה שיצאנו אל חצי האי קינאי,השמים היו כחולים ויפים והמון עננים מצויירים רק שיפרו את התמונה. מזג האוויר הוא עניין של מזל, אבל אנחנו קיבלנו הכל באהבה, טיפות, עננים קלים, עננים כבדים, רוח וכמובן שמש חמימה. לכל מזג אוויר יש את היופי שלו ולא הצטערנו על כלום.

לאורך המפרץ יש נקודות עצירה נהדרות שמאפשרות גלישה לחוף והתבוננות. ה-Beluga point המפורסמת ואחרות. המפרץ נמצא בשפל הרבה זמן מהיום וממש רואים את נסיגת הים שמשאיר אחריו חול בוצי וטובעני. פעמיים ביום מגיעה הגאות בצורת גל מפתיע. אפשר לדעת בדיוק את זמני הגאות אבל כשאתה נמצא בתנועה קדימה עם מסלול מוגדר ותחנות להגיע, אין זמן לחכות לה.

Beluga point. לא סביר שתיראו שם כזה אבל מי יודע

אנחנו מתמהמהים בנסיעה, מתלהבים מהכל וכשמגיעים לתחנה הראשונה שלנו, הפלגה לקרחון Portage, מגלים שפיספנו את הספינה האחרונה שיוצאת ב-16:30, ממש בכמה דקות. לא נורא, החזרה מחצי האי היא באותה דרך, יש הזדמנות נוספת בחזור.

ממשיכים למנהרה הארוכה באמריקה, הכביש היחיד המוביל ל-Whittier. המנהרה חד כיוונית וכל חצי שעה מאפשרים לכיוון אחר לעבור. מדי פעם גם עוברת שם הרכבת. הנסיעה במנהרה קצת מפחידה עם הקראוון. הכביש צר, המנהרה ארוכה, התאורה חלשה יחסית ופסי הרכבת "מרדרדים" מדי פעם את גלגלי הרכב. זו חוויה נחמדה וכדאי להתמקד בה כי ביישוב עצמו אין הרבה מה לעשות, אבל לא צריך הרבה: טיול קל בנמל העמוס ספינות קטנות, קצת חנויות מזכרות וכמו שימשיך להיות במשך כל הטיול, מראות שלא מפסיקים לרגש.

האור בקצה המנהרה שמגיעה ל-Whittier. בנאלי אבל מתאים בול

מתחילים גם להבין את התופעה של הסירות המתניידות; כמו שבארץ תראו אופניים נישאים לרוב על המכוניות בדרכם לשבילים שונים ואתרי נופש, באלסקה המכוניות מושכות אחריהן סירות. קטנות, בינוניות וגם גדולות. במקומות רבים יש חניונים גדולים בהם נישארות הסירות על הטריילרים שלהן ובעליהן נעלמים ל"השד יודע לאן", כנראה מדובר פשוט באזורי איחסון. הסירה היא כלי בלתי ניפרד מתושבי אלסקה ומשמשת בעיקר לדיג וסתם מה שניקרא recreation.

אנחנו בדרך לאגם הקינאי ולחניון ה-Quartz Creek עליו יש המלצה משובחת בספר של נטע דגני. משמח להגיע לחניון המוזמן מראש, לראות את השלט המבשר עליו כמלא ובכל זאת להגיע בדיוק לשטח החנייה שבחרנו במחשב כשהשם שלנו מתנוסס עליו והוא מחכה רק לנו. מה יש לומר, אמריקה. כמו שכבר ניכתב, מדובר בחניון השייך לרשות היערות ובדומה לאחרים כאלה הוא אכן נחמד וכיפי. מצד אחד ה"נחל", ה-Creek. מצד שני האגם. באלסקה אינספור Creeks. כל קריק כזה גדול בדרך כלל מנהר הירדן שלנו ולכל קריק יש גם שם. חניון קראוונים שמכבד את עצמו דואג ל"היצמד" לקריק ולאמץ לעצמו את שם הנחל. כך ה-Quartz Creek campground ואחרים.

נהנים מחנייה "פראית" למדי ללא חיבורים, פינה שקטה ומיוערת, מדורה ראשונה ומנגל ראשון. לא שמנו לב אבל הטיול ממש התחיל כנראה.

רכבת אלסקה מגיעה ל-Whittier. המסילה עוברת במקומות מדהימים בכל מקום שפגשנו בה

לילה ראשון וחניונים בכלל

אחת ההתלבטויות שלי היתה איפה לבלות את הלילה הראשון עם הקראוון. בלחץ המחשבה על זה שאנחנו נוסעים ב"עונה הבוערת" ניסיתי להזמין מראש כמה שיותר חניונים ללינה בקראוון. הלילה הראשון הוא משמעותי כיוון שזו ההזדמנות הראשונה לוודא שכל המערכות פועלות כמו שצריך לפני שמתרחקים מחברת ההשכרה לתוך הטיול. אם משהו חיוני לא תקין יהיה הרבה יותר קל לטפל בזה ע"י קפיצה לחברה מאשר להשתמש בשרותי החירום שלהם. אי לכך ההמלצה בדרך כלל היא לישון בעיר ההשכרה. אני לעומת זאת, עם קוצים בתחת, והיה לי ברור שאחרי 24 שעות בעיר אני כבר אתחרפן מרוב רצון לצאת אל הטבע, into the wild. בכל זאת החלטתי להזמין מקום בחניון בתוך אנקורג' וללכת על בטוח.

כמה דברים על זה – ראשית, לנו זו היתה החלטה מצוינת. זה היום הראשון המלא באלסקה והג'ט לג עדין בעיצומו. אתם אחרי שנת לילה קצרה כנראה, שעות ארוכות של קבלת ובדיקת הקראוון ועוד שעות ארוכות ומתישות בהצטיידות. הגענו לסוף היום באפיסת כוחות מוחלטת ובירכנו על זה שלא צריך ליסוע יותר מדי למקום הלינה.

Ship Creek Campground. חניון נחמד

מעבר לזה – החניונים באנקורג' מאד יקרים, אבל בכל מקרה חניונים פרטיים באלסקה הם יקרים. לחיבורים מלאים תידרשו לשלם 40-50$ ללילה בעונת הקיץ. אלו המחירים שאנחנו ניתקלנו בהם. השתדלתי לבחור חניון שיהיה ירוק עד כמה שניתן ולא יסבול מעודף אורבניות. לאחר קריאה של כמה אפשרויות (ואין יותר מדי באנקורג' ממש) החלטתי לנסות את חניון Ship Creek. החלטה מאד מוצלחת. החניון נימצא קרוב מאד למרכז העיר אבל יחד עם זאת במקום שקט וירוק להפליא. המקום נעים מאד ויש בו את כל השרותים הסטנדרטיים וחיבורים מלאים. מחירו היה 49$, הגבוה ביותר ששולם באלסקה, אבל העברנו שני לילות נעימים במקום, אחד בהתחלה ואחד בסוף. כדאי לדעת שלא ניתן להדליק מדורות בתוך השטח העירוני של אנקורג' כך שאם מתכננים לעשות מדורת פרידה בסוף הטיול זה חייב להיות בחניון מחוץ לעיר.

על חניוני אלסקה: החניון באנקורג' היה יותר מחצי ריק ולאט לאט הבנו שלפחות בזמן שאנחנו נימצאנו באלסקה אין כמעט בעייה של מקום בחניונים. למעשה רוב ההזמנות היו מיותרות אם כי לא תמיד אפשר לדעת. ובכל זאת, יש שלושה סוגים של חניונים: פרטיים, שייכים לרשות ציבורית כלשהיא כמו המדינה או שרות היערות והסוג השלישי: "דו­רי דורי", לינה בשטח הפראי, במקום שלא כתוב בו שאסור לחנות בלילה.

לישון בר בשטח זו תמיד אופצייה ויש מקומות שזה ממש כיף לעשות את זה. לא בחניונים של מרכזי קניות למשל. החניונים הציבוריים הם היפים ביותר. הם יושבים על קרקע ציבורית כמו יער לאומי ומאורגנים כך שלכל קראוון פינה פרטית משלו מוקפת יער ומבודדת למדי. החניונים האלה יושבים במקומות הכי יפים והם מדהימים בדרך כלל ומספקים את החוויה המושלמת ללינת לילה. בחניונים האלה אין בדרך כלל חיבורים, לפעמים יש תחנת ריקון (dump station) שמאפשרת להביא את הקראוון למצב מושלם (ג'ורה מרוקנת, מי שתייה מלאים). לחניונים האלה יש את הביקוש הכי גדול ובסופי שבוע הרבה מהם מוזמנים מראש ודי קשה למצוא מקום פנוי. אנחנו למשל הזמנו מראש שני לילות ב-Quartz Creek Campground קרוב לאגם קינאי והחניון היה מלא לגמרי בשניהם. לעומת זאת באמצע השבוע ניכנסנו לחניון מדהים אחר על אגם הקינאי ללא הזמנה והיינו כמעט לבד. המחיר בחניונים כאלה הוא כ-18$ אותם משלשלים במעטפה מיוחדת לתוך עמדת תשלום הנימצאת בכניסה. בשביל זה צריך תמיד להצטייד בכסף מזומן. את התשלום יש לבצע חצי שעה לאחר הכניסה לחניון אחרת עלולים לקבל דו"ח. בדרך כלל לכל חניון יש אחראי (host), שגר במקום ודואג לבצע בדיקה ולאכוף את החוקים שצריך לשמור.

עמדה לתשלום עצמאי בחניון יער על אגם הקינאי

החניונים הפרטיים כאמור הם היקרים ביותר. בדרך כלל לא מדובר במקומות מרנינים. זה עסק כלכלי. יש שטח אדמה מוגבל, שלא כמו ביערות העצומים, והמטרה לדחוס כמה שיותר קראוונים על השטח הזה. מקומות החנייה צמודים, ללא פרטיות (אלא אם החניון די ריק). הרבה פעמים יש נחל צמוד אז אפשר לבקש מקום "creek side" כדי לשפר את איכות החנייה. מה שכן יש במקום שרותים הכרחיים כמו כביסה ואינטרנט (אם אתם ממש לא מצליחים להיתנתק מהמייל) או פחות הכרחיים כמו שרותים ומקלחות. אנחנו היינו חייבים לכבס בקצב ככה שנאלצנו מדי כמה ימים לחנות בחניון פרטי כדי לצמצם את מלאי הכביסה המלוכלכת שאיים להציף לנו את שטח המחייה המצומצם ממילא. גם קליטת טלפון סלולרי זמינה יותר בחניונים הפרטיים ואינה קיימת בחניונים הנידחים, ה"פראיים" יותר, הנמצאים בלב הטבע.

אין ממש שום סיבה מעשית לבלות בחניון פרטי עם חיבורים מלאים כל הזמן. בעינינו זה היה מיותר למדי. גילינו שעם בקרת מים טובה אפשר לבלות גם שני לילות ללא מילוי מחדש, אפשר לדלג על מקלחת כל כמה לילות, סך הכל מדובר בקיץ נעים באלסקה, ולא בסאונה של מישור החוף המהביל הישראלי. החשמל היחיד הנידרש בדרך כלל הוא תאורה ולזה המצבר של הרכב מספיק בהחלט לכל הערב בלי בעיית התרוקנות. לבישול במיקרו אפשר להפעיל את הגנרטור לכמה דקות לפני "שעת השקט" (בד"כ 10 בלילה). החימום, שעבד אצלנו לא מעט בלילות (כן, כאלה אנחנו, מפונקים בנושא הרגישות לקור), פועל מצויין גם ללא חשמל ייעודי. גם המחשב, הנידרש להקרנת סרטים ודברים נוספים, יכול לעבוד באמצעות ממיר משקע המצת (12V) לזרם חילופין. פריט הכרחי שניתן להשאיל מחברת ההשכרה (תמורת תשלום נוסף) או להביא מהארץ. אפשר כמובן לטעון באותה צורה את הטלפונים הסלולריים, אייפוד וכד'. במהלך היום תמיד אפשר להיכנס לחניון פרטי ולהשתמש בשרותי הריקון ומילוי המים תמורת תשלום סביר (8-10$). זה לא עניין של חיסכון רק, פשוט הרבה יותר כיף לישון בפינות המופלאות שיש בהן חניונים חסרי חיבורים.

ברבים מחניוני היער תיתקלו במשאבות המים הידניות, הכאילו עתיקות. הן עובדות ויוצאים מהן אחלה מים

הצטיידות

יש לכם כבר את הקראוון ביד, אלסקה האמיתית סוף סוף במרחק נגיעה ובמקום לצאת אל המרחבים המדהימים אתם נאלצים לעצור להצטיידות באחת ממפלצות הצרכנות האמריקאיות. אנחנו בחרנו בוול מארט, הקרוב לחברת ההשכרה.

זו אמנם תזכורת מעניינת אחרי איזה 12 שנה שלא הייתי באמריקה, לראות שוב את אפשרויות הרכישה הבלתי  מוגבלות שיש בארץ הענקית הזאת אבל מהר מאד אני מגיע לאפיסת כוחות וכך היה בכל ביקור נוסף שעשינו בסופרמרקט להצטיידות המשך. הכי כדאי לבוא עם רשימה מאורגנת מראש, אבל גם זה לא ממש יקל. מול כל מצרך אתם נאלצים להתמודד עם אינספור מותגים המציעים אותו, כאשר בניגוד לארץ, בה התרגלתם לצרוך דברים מאד ספציפיים, כאן אתם נידרשים להיכרות חדשה עם רוב המותגים ולהתלבטות האינסופית מה לבחור. עשרות סוגי עוגיות, רטבים לפסטה, בשרים ועד ועוד ועוד. כמעט כל מחירי המזון יקרים יותר מבישראל. משמעותית בדרך כלל. קחו בחשבון שכמעט כל דבר נידרש בהובלה יקרה מאד לאלסקה. מעט מאד דברים קיימים מקומית. למשל, במשך 3 שבועות לא ראינו שום שדה חקלאי, רק יערות הרריים ופה ושם מגרשי גולף. כל הירקות והפירות מגיעים מרחוק וזה מתבטא במחיר.

התעלומה האמיתית היא איך זה שבמדינה שחיים בה בסך הכל פחות ממיליון איש יש כמה וכמה מרכזי הצטיידות ענקיים שגדולים מכל מה שאנחנו מורגלים כאן בישראל. לא ברור איזה זה מסתדר כלכלית להחזיק את כל העסקים האלה, אבל אין שום בעייה להגיע לעיר קטנה ולמצוא וול מארט ענק אחד ומצידו השני של הכביש המתחרה Fred Meyer במרכז לא פחות גדול.

אין כמו להעביר את הנסיעה בקצת שינה טובה בשלל תנוחות

המלצה חשובה שקראנו היתה להשתמש במי שתייה מבקבוקים. פשוט, לא תמיד ברור מה עבר על מיכלי הקראוון ואיזה מים ניכנסו לשם, למרות האזהרות וההדגשים על מילוי מי שתייה בלבד. מה שכן, מי השתייה בברזים של אלסקה היו ממש בסדר מבחינתנו ולכן מלבד הצטיידות ראשונית בכמה בקבוקי גלון ובקבוקים קטנים לטיולים, הקפדנו למלא שוב ושוב את אותם הבקבוקים מהברזים הרגילים. סוג שתייה נוסף הוא כמובן הבירה של הערב. הקפידו לא לשתות בכלל קרוב לזמן נהיגה. האזהרות חמורות ואתם בטח לא רוצים לקלקל טיול ניפלא בהסתבכות עם רשויות החוק המקומיות. משקאות אלכוהולים נימכרים בניפרד בכל סופר במתחם המיועד רק לכך. אין כמו לשתות תמיד את הבירה המקומית. הבירה הנפוצה באלסקה היא של Alaskan. בירה בשלל סוגים בעלי שמות מפתים ותוויות צבעוניות. מאד מתאים להלך הרוח האלסקי לדעתי. אם אתם מגיעים ל-Juneau, תוכלו גם לבקר במבשלה.

נקודה חשובה נוספת היא הדלקת מדורה. כמעט בכל חנייה אפשר לעשות מדורה. הילדים, כידוע, חובבי אש ובמיוחד מרשמלו על האש. הדלקת מדורה למאותגרים כמוני, היא לא משימה פשוטה במדינה רטובה למדי כמו אלסקה. הצטיידנו בנוזל מדליק פחמים (לא הכי יעיל להדלקת מדורה אבל עושה אש גדולה וזה מרגיש טוב), וגפרורים עבים מיוחדים להדלקה. הם בוערים הרבה זמן ועושים עבודה לא רעה. הפריט הכי חשוב הוא…גרזן. חבילות העצים למדורה שרוכשים מכילות בולי עץ לא מספיק דקים וקשה להם לתפוש אש. גילינו במהרה שלפצח אותם זה ממש הכרחי. גרזן של 10$ עושה אחלה עבודה ואפילו סחבנו אותו חזרה לארץ.

לידע כללי אומר שלהדלקה הראשונית אתם צריכים זרדים דקים. ביערות אלסקה שאינם שמורות טבע (National Forests) מותר לאסוף את מה שעל הריצפה וגם את הזרדים הממש תחתונים בעץ ניתן לתלוש (הם בדרך כלל לא ירוקים ויבשים אפילו בימים גשומים). בנוסף, יש קליפות עצים שניתן לקלף אותן. הן ממש מתנהגות כמו נייר, ומשמשות כמדליק ראשוני פופולרי. העץ מצמיח את הקליפה מחדש.

דבר חשוב אחרון – ישנה מסורת בלתי כתובה של העברת ציוד שלא השתמשתם בו לתיירים אחרים שבדיוק מתחילים את חופשתם. זה קורה בחניון חברת ההשכרה כשאתם מקבלים את הקראוון. אנחנו שמענו דפיקה בדלת וילדה חמודה שאלה אם אנחנו רק מתחילים את החופשה. היא נתנה לנו שני מיכלים של ספריי נגד דובים (על כך בהמשך) וחשוב מכך את ה-Milepost. אנחנו העברנו הלאה המון ציוד מזון שנותר לנו, עצים למדורה שלא הספקנו לשרוף, את שני ספרי הקופונים שלמרות שניצלנו מהם לא מעט, הכילו עדין המון קופונים שווים וכמובן את ספריי הדובים וה-Milepost  שקיבלנו.

ה-Milepost הוא ללא עוררין המדריך החשוב ביותר לטיול באלסקה. בזמן ההכנות יצא לי לבדוק גירסא אלקטרונית שלו שהורדתי. הספר נראה לי קשה להתמצאות ולא ברור בכלל. החלטתי שלא שווה לי להשקיע 30 דולר ברכישתו. מקסימום נישתמש בעותק הדיגיטלי שלי. ובכן, טעות גדולה. הספר הזה שימושי בצורה בלתי רגילה. כשאתם נמצאים בשטח, על הכבישים, המדריך הזה הופך פתאום מובן להדהים ומקור אינפורמציה אינסופי. השימוש בו פשוט מאד ואין לו שום ערך בתור קובץ על המחשב. פותחים אותו כל הזמן וגם את הזמן ב…שרותים מנצלים ללימוד חומר חיוני. קיבלנו את הספר חדש ומנצנץ והעברנו אותו הלאה מרופט, מקומט מרוב שימוש וגם חסר כמה דפים שגל תלש להנאתו. שווה לבדוק גם בחברת ההשכרה אם אין עותקים שאנשים השאירו בסוף הטיול ובמקרה הכי גרוע – שלמו 30 דולר על עותק חדש. לא תיצטערו. אנחנו מצאנו בו גם קופון שך 20$ לשימוש בחנות מחנאות גדולה. היות ותיכננו להצטייד באוהל משפחתי עם החזרה לישראל, זה היה שימושי במיוחד.

ה-Milepost האלסקי על אחד מסמלי התעשייה המוכרים שלנו. אכן, גאווה ישראלית

מכונה מופלאה

Great Alaskan Holidays. ממש אהבנו אותם! כל מילה כאן היא אמת לאמיתה

להתרגל לקראוון לא לוקח הרבה זמן. לא אומר שהנהיגה הופכת חוויה מהנה אבל קשיי ההתחלה נעלמים מהר ולומדים לחיות עם הסירבול והכבדות. באותה מהירות גם מתאהבים במכונה המופלאה הזאת. זה קרה לכולנו. המכונה הזאת מתוכננת כל כך נהדר כדי להיות בית, גם לתקופות לא קצרות. כל כך הרבה מחשבה ואבולוציה נראים בכל פינה וזה בהחלט מורגש והופך את השהות למהנה במיוחד. זה מעין קמפינג משודרג מאד. לא מתאים לכל אחד, אבל מי שמתחבר – החיבור הוא מופלא.

מה יש שם? ארונות לרוב לאיחסון כל דבר, מטבח מצוייד עם כיריים תנור אפייה (פועל על גז), מיקרו וכמובן מקרר מצויין. אמבטיה שבהחלט מספיקה לאנשים קטנים (כמונו). אני למשל לא התקלחתי ולו פעם אחת מחוץ לקראוון. התאים לי בול. טלביזיה עם DVD (בחניונים פרטיים תוכלו להתחבר לכבלים אם תירצו), הכולל גם חיבור חיצוני ל-USB. מערכת סטריאו עם רמקולים מכובדים שמאפשרת מוסיקה משובחת בכל החלל בזמן נסיעה (חיבור ישיר למכשירי Apple או סתם התחברות עם כבר Aux רגיל).

הילדים אהבו בטירוף את השינה למעלה, מעל מושב הנהג. הם גם בילו שם לרוב בהשתוללות ומשחקים. פינת הישיבה במטבח שירתה אותנו לרוב הארוחות וגולת הכותרת בקראוונים של Great Alaskan היא החלל הניפתח בלחיצת כפתור המרחיב את שטח הישיבה בצורה שמרגישה מאד משמעותית. כיף גדול.

מכונה מופלאה. מאורגנת בצורה מצוינת

בכלל, Great Alaskan היא כמעט ללא עוררין החברה המובילה באלסקה להשכרת קראוונים. זה אמנם לא מדעי, אבל מתחושה ומראה עיניים, אתם קולטים שהקראוונים שלהם נמצאים בכל פינה ברחבי המדינה הענקית הזאת, הרבה יותר מכל חברה אחרת. ולא בכדי. הקראוון  שקיבלנו היה מצוחצח ונקי והרגיש מאד חדש. הכל עבד בצורה טובה ולא היתה לנו ולו תקלה אחת במשך כל הטיול. יש מספר חירום אליו אפשר להתקשר 24 שעות במידה וחס וחלילה יש בעייה אבל לשימחתנו לא ניזקקנו לו. החלק המבאס שקראנו עליו בהכנה לטיול, שהוא ניקוי הקראוון לפני ההחזרה, נחסך מכם, היות והוא כלול במחיר ההשכרה כאן. לנו זה היה מאד משמעותי כי עם 3 ילדים במשך 3 שבועות וערימות הברחשים והיתושים שניטבחים על קידמת הרכב בנסיעה, החזרת המצב לקדמותו בסוף הטיול נראתה משימה מחרידה. כמובן שניקינו, טיטאנו ואירגנו ככל יכולתנו אבל אתם יודעים שלא יחפשו אתכם בפינה ואכן כך היה.

בנוסף, עלויות המצעים הנוספים נמוכות למדי (שילמנו 19$ לסט הכולל כרית שני סדינים ושתי שמיכות) וזה חוסך את הצורך לרכוש אותם בוול מארט ולהיפטר מהם בסוף הטיול. בתקופת ההכנות הצלחנו גם לזכות בשובר של 100$ להצטיידות. זה אמנם לא כולל מצעים אבל לקחנו המון עצים למדורה (אפשר לקנות בכל פינה גם ככה), מנגל נייד על גז שהיה להיט מטורף וחוסך התעסקות מעצבנת עם פחמים, טוסטר פרוסות (מצויין לחובבי הז'אנר) וכיסאות מתקפלים (שימושיים בחניונים לא מסודרים).

ל-Great Alaskan יש הצעה נחמדה המאפשרת לכם לבלות את הלילה הראשון שלכם באלסקה בקראוון אצלם בחניון, כאילו היה זה בית מלון. זה חוסך את ההתניידות משדה התעופה פעמיים ואירגון המזוודות במלון ואחר כך מחדש בקראוון. כמובן שזה לא חינם – מדובר בעלות לילה נוסף בקראוון השווה פחות או יותר ללילה במלון זול באנקורג'. אני ממליץ לוותר – אחרי בילוי של מעל 24 שעות בדרכים אין כמו מיטת מלון מפנקת ואמבטיה גדולה ונוחה. במיוחד עם נושא הקראוון חדש לכם. תשאירו את לימוד הקראוון וההתעסקות עם המיכשור שלו ליום המחרת – עדין עייפים אבל יותר רעננים. גם מבחינת מיקום, Great Alaskan לא נמצאים מאד קרוב למקומות אכילה (תצטרכו ללכת ברגל) ובכלל מיקום משרדי החברה לא ממש אידאלי לבילוי לילה ראשון באלסקה.

עוד כמה דגשים חשובים – המכונה שותה דלק ללא מעצורים. משהו כמו ליטר ל4-5 ק"מ. הדלק אמנם זול יחסית לישראל אבל בסופו של דבר על פני כ-2000 מייל שעשינו הוצאנו כ-1000$ ואולי יותר על דלק.

הטיפ הכי חשוב כנראה מהבלוג של דוד פרנקל היה הכלים החד פעמיים. אנחנו עשינו לא מעט חניות ללא חיבורים וצריכת המים בסיטואציות האלה היא משמעותית. גם ככה יש כלים גדולים וסירים לשטוף, אז השימוש בכלים חד פעמיים לאכילה הוא אולי לא הכי ידידותי לסביבה, אבל בסיטואציה של הקראוון זה ממש חיוני.

לסיום – לא, הקראוון לא דורש התעסקות מסובכת מדי וכל נושא הריקון והמילוי הוא פשוט למדי והופך לרוטינה קצרה מדי יום או יומיים. כל השאר, כמו בבית. כשיש ילדים העבודה רבה יותר אבל בסך הכל הקראוון מקל מאד על הטיול ולא מכביד עליו. שרותים ומקרר צמודים הם נכס, במיוחד שמדובר בילדים קטנים ומבוגרים רעבים. רק לא לשכוח להביא או לקנות זוג כפפות גומי לטיפול בביוב ואתם מסודרים.

הלילה הראשון עבר בשלום. חניון ראשון באנקורג'

מתחילים

על ההתרגשות של הנחיתה ואחריה כבר כתבתי. עוד כמה מילים לסיכום המלון. Ramada Downtown באנקורג' הוא אחלה מלון. הזמנו גם אותו המון זמן מראש ככה שהמחיר היה מאד סביר ובהחלט קיבלנו תמורה לכספנו. צוות אדיב שכיוון אותנו למקומות שחיפשנו, השאטל חינם יוצא גם באמצע הלילה אל השדה ובזמן (כולם נותנים את זה אבל עליהם אני יכול להעיד). המלון לא מאד קרוב לשדה התעופה אבל התנועה באנקורג' נוחה למדי, למרות שיש בה רגעים עמוסים. היתרון הגדול שלו הוא הקירבה למרכז העיר – ביום האחרון בו היינו נטולי רכב היה נוח מאד לתור את מרכז אנקורג' ברגל בלי בעייה. יש בסביבה גם קניון 5^th Avenue Mall (ה-Apple Store יושב שם וגם חנות של AT&T לרכישת סים מקומי). את עיקר הקניות כדאי יותר לעשות במרכזי הקניות הגדולים הפזורים לאורך ה-Seward Highway ולשם כך נידרש רכב.

לאחר לילה של שינה טרופה וארוחת בוקר משובחת להדהים יצאנו במונית עמוסה עם כל מטלטלינו הרבים ל-Great Alaskan Holidays. מה שהם קוראים ה"איפוס", ניקבע לנו ל-10:30.

לא כל כך הרבה ציוד. עוד היה מקום למלא מלמעלה

האיפוס כולל צפייה בסרט של כחצי שעה שנותן תמונה מלאה על תיפעול הקראוון. אפשר לומר שבסיום הסרט רצינו רק לברר איפה חותמים וויתור כי את הסרט אפשר לסכם במילה אחת: "Damage". הסרט מציג את שלל האפשרויות לגרום נזק לקראוון (ויש הרבה כאלה) מכל זווית אפשרית ומזהיר את הצופה מפניהן חזור והזהר. על כל נזק, מאיימים הקריינים הרהוטים, תשלמו! אלא אם כמובן תרכשו את ההרחבה המורחבת לביטוח שתחסוך מכם את ההשתתפות העצמית המנופחת (1500$). היות אנחנו מצויידים בשני גורמי נזק פוטנציאליים אדירים (בן 10 חודשים, לועס הכל ובן 7 אנרגטי במיוחד שבועט תדיר לכל עבר) מצב היה בהחלט מדאיג.

מעבר לזה, כמות הפרטים המוצגים בפניכם בסרט היא עצומה. למי שזו לא הפעם הראשונה בקראוון צפוי עומס מידע אדיר להתמודד עימו. אנחנו גילינו במהרה שחצי ממה שהוצג בסרט נישכח. למזלנו, כל אחד שכח חצי אחר כך שיחד התמונה היתה עדין שלמה. למשל – אני זכרתי איך מרוקנים את הביוב, אבל לא זכרתי איפה אמור להימצא הצינור שמרוקנים איתו את הביוב. את זה דווקא חדוה זכרה, אבל היא לא ממש ידעה מה עושים עם הצינור הכחול (ובמהרה גם המסריח) הזה.

הרגעים האחרונים של סדר וניקיון בקראוון עד ההחזרה

מיד לאחר מכן עברנו לקבלת הקראוון. הצטיידנו מבעוד מועד ברשימה המפורטת של דוד פרנקל, המאלצת אתכם לעבור על כל פיפס בקראוון ולוודא את תקינותו. החברה מבחינתה עשתה את שלה עם הסרט וזורקים אתכם ישר למים הקרים של הקראוון. כל מידע נוסף שתירצו תצטרכו לשאול בצורה ספציפית. הבחורה הצעירה שזימנו לתחקיר מקיף על כל מה ששכחנו היתה מאד נחמדה אבל הסתבר שבשאלות הקשות יש לה מנטרה שאומרת משהו כמו "לא תידרכו אותי על הדבר הזה אז אני לא יודעת לענות"…היות ורוב השאלות שלנו היו קשות, היא נאלצה לזמן את ה-Tech guy שיפתור את החידות המורכבות כמו "איך לעזאזל מדליקים את התנור?" או  "למה לא יוצאים מים מידית הטוש במקלחת?".

אחרי כמה שעות מתישות של בדיקות מצד אחד וחפירות מצד שני ("יאללה אבא בוא ניסע כבר"), יצאנו לדרך. מה אומר, הנהיגה הראשונה במפלצת הזאת, קראוון של 27 פיט, קצת מאיימת. הכלי זז בכבדות, התמרונים קשים, הברקסים לא משהו (ההמלצה היא לשמור מרחק פי 3 ממה שאתם רגילים) וברברס אתם חייבים תמיד הכוונה מאחור כי הראות בעייתית. אחרי נסיעה איטית שלוותה בכמה וכמה דפיקות לב מואצות ונימשכה…כמה מאות מטרים, הגענו לוול מארט להצטיידות.

הבית שלנו ל-3 השבועות הבאים.

מה יש לה?

מה יש בה? באמת כל כך מיוחדת? יוצאת דופן?

השאלות האלה רדפו אותי 3 שבועות. האם אני סתם משכנע את עצמי שיש כאן משהו אחר? מה שונה כאן באלסקה בהשוואה לאירופה, למשל?

זה לא רק הנופים. הנופים מהממים בכל כך הרבה מקומות. אירופה אולי יותר יפה אפילו, יותר מצוירת, יותר גלויה, יותר מעודנת. כמו כלום.

אין לי תשובה מנצחת. ההרגשה היא הקובעת בסופו של דבר והיא מורכבת מאוסף נקודות סובייקטיבי.

מה יש בה? כל כך הרבה צבעים. כל כך הרבה יופי

הדרך. נסענו לקצה העולם. מעל 24 שעות בדרכים. הראש עובר מסע יוצא דופן שכבר בדרך מכניס אותך למוד אחר לחלוטין ממה שאתה רגיל.

הפראיות. המדינה הענקית הזאת, הגדולה פי 2 מהבאה אחריה בגודל באמריקה (טקסס), כמעט ואינה מיושבת. פחות ממיליון איש על שטח שהוא אולי כמעט פי 80 בגודלו ממדינת ישראל. אינספור נקודות בלתי נגישות, שטחים עצומים שלא נגעו בהם, לא סללו אותם, לא פיתחו אותם. ילידים ומקומיים שעדין מתקיימים בצורה הבסיסית ביותר, מציד. לא כי בא להם – זו הדרך הפשוטה ביותר וההגיונית ביותר עבורם.

חיות הבר – זה לא ספארי. לא תיתקלו בעדרים של חיות שיקפצו עליכם כל שנייה על הכבישים. אבל הן שם. אתה מודע בכל רגע לקיומן המוחשי מאד של חיות הבר. המתח התמידי של מפגש שיכול להתרחש בכל רגע אופף אותך כל הזמן. אם אתה גם צמא למפגשים האלה אתה מוצא את עצמך מוציא אינסוף אנרגיות בסריקה תמידית של צידי הדרך. זה משתלם. המפגשים נוצרים והם הופכים להיילייט אמיתי. ביבשה, בים וגם באוויר.

המרחבים – בעונה העמוסה ביותר, בחודשי הקיץ, לא פעם ולא פעמיים תימצאו את עצמכם נוסעים על הכבישים הראשיים באלסקה (ואין הרבה כאלה) די לבד. אף רכב לא יופיע במראה מאחוריכים הרבה זמן. לא תיתקלו בתורים מייאשים, סביר להניח שלרוב לא תהיה לכם בעייה למצוא מקום לינה. חוויה אדירה ליסוע בעונת השיא ולהרגיש קצת בודד בשטח.

הבדידות – כשאתה מחוץ לאחת הערים אתה מרגיש שיש לך הרבה ספייס. נראה שמי שבא לאלסקה לא מחפש את החברה אלא רוצה בעיקר להיות עם עצמו, עם משפחתו, עם הטבע. בישובים בקושי רואים את הבתים. הרחובות נמצאים במרחקים של מאות מטרים זה מזה ומובילים לתוך "הסבך", דרכי עפר שאתה מניח שבקצה שלהם יושבים הבתים, איפושהו. רק תיבות הדואר על הכביש הראשי מרמזות על זה. כבישים הנמצאים עשרות מייל ויותר ממרכזי אספקה סבירים, שלאורכם מתגוררים תושבים "בלתי נראים" המקיפים את עצמם בשלטי אזהרה נגד חדירה לפרטיות. ברור שכל יציאה שלהם לציביליזציה כלשהיא כרוכה במסע ארוך ושעות של נסיעה לפעמים.

הניגוד המוחלט הזה בין המקום הכל כך פראי הזה לבין העובדה שבסופו של דבר אתה באמריקה הגדולה והנוחה שיש בה הכל, מסחרר ומבלבל כל הזמן.

במהלך ההכנות קראתי כמה וכמה "התבכיינויות" על אלסקה. היום זה משהו שמעלה לי חיוך. אנחנו נועדנו לאלסקה וידענו את זה מהתחלה. זה היה כמו מפגש בין חברים ותיקים שמעולם לא ניפגשו. יחד עם זה אין ספק שמזג האוויר הוא מרכיב משמעותי בחוויה. בשלושה שבועות חווינו יומיים רצופים של גשם בלתי פוסק ומעבר לזה שמש, חמימות או סתם עננים, טיפטופים וקרירות נעימה. גם בשיא הגשם והערפילים לא הפסקנו לחייך. כל מזג אוויר הביא איתו מראה חדש ויפה. מצד שני אם יורד גשם שבוע שלם אולי מגיע הרגע שאתה הופך מתוסכל ועוין קצת. לנו היה מזל ויחד עם זה הסקרנות לראות את הסתו, האביב, וכן, גם את החורף המאיים – מלווה אותנו כל הזמן.

כבר מתגעגעים. כל היופי הזה.

אפילוג במקום פרולוג

בעלייה למטוס שהחזיר אותנו מאנקורג' לסיאטל עברתי על כותרות המקומון האלסקי:

הראשית הכילה הודעה דרמטית על תחילת עבודות להגדלת מספר מקומות החניה בראש השביל (trail head) העמוס ביותר באזור אנקורג'. גם אחרי ההרחבה עדין יחסרו שם מקומות חנייה נוכח הביקוש העצום.

כותרת משנית אך לא פחות חשובה סיפרה על 20 לוויתני בלוגה שנילכדו במפרץ הצר ליד אנקורג', ה-Turnagain Arm, עם בוא השפל. הלוויתנים הנמצאים בסכנת הכחדה ניתקעו במים הרדודים ללא יכולת לשחות. הידיעה הסתיימה באנחת רווחה שנבעה מהעובדה שהלוויתנים הלבנים המדהימים האלה שרדו עד בוא הגאות והצליחו לחזור לים הפתוח ללא ניפגעים לכוחותינו.

ג'ון, בחור צעיר, חייכן ואדיב מקליפורניה, חי כבר 3 שנים באנקורג'. הוא נהג השאטל שלקח אותנו מחברת השכרת הקראוונים לשדה התעופה. שאלתי אותו את השאלה הבנאלית, שלי עצמי יש הרבה תשובות עליה, "מה הביא אותך לאלסקה?". התשובה הפשוטה שלו היא כנראה הטובה ביותר שאפשר לנסח בשתי מילים: "The Outdoors", הוא אמר, וכל מילה נוספת מיותרת.

הוספתי ושאלתי אותו אם אנקורג' מייצגת משהו אמיתי מאלסקה וגם את התשובה לשאלה הזאת ידעתי, "לא ממש". "אז למה לגור כאן?" – "כי היא נותנת את הגישה הנוחה ביותר לאלסקה האמיתית".

האם זאת התאהבות חולפת שתתמוסס בשיגרה היומיומית אליה חזרנו? יכול להיות, אבל בינתיים אלסקה נוצקה אצלינו עמוק בלב. היא היתה כל מה שציפינו ממנה והרבה יותר. בשלושה שבועות תרנו אותה עד כמה שיכולנו. למדנו אינסוף דברים חדשים, שוחחנו עם תיירים ומקומיים, לא הפסקנו להתבונן ולספוג. כל מה שניבנה בחודשים ארוכים של תכנון וחלומות התפוצץ לניצוצות של מציאות נהדרת. זו היתה באמת חוויה של משפחתיות, טבע, בעלי חיים, תרבות וחופש. פסק זמן מהחיים. התאהבנו.

Turnagain arm. חלום של מקום. אבל כל אלסקה היא כזאת

סיפור קטוע

רכשתי את החוברת של נשיונל ג'אוגרפיק על אלסקה שיצאה בשנת 2000. האמת, קצת מאכזב. התמונות שיגעון כרגיל אבל הטקסטים קצת יבשושיים. חוץ מסיפור אחד. הסיפור על Ed Hommer.

אד הומר הרגיש שהוא מחזיק את העולם בביצים (טוב, באנגלית כתוב בזנב, אבל אני המתרגם אז תיסלחו לי). הוא היה בן 26, מועסק כטייס בחברת תעופה קטנה לטיסות תיירות באלסקה. חברה שנוהלה ע"י איזה טייס אגדי. זה ג'וב שמכונה Bush pilot. טיסות במטוסים קטנים לחורים הנידחים של אלסקה כתחבורה או כטיסות חוויה. היתה לו אישה וגם תינוק בדרך. הכל נראה נפלא

הר מקינלי, ההר הגבוה באמריקה, הוא יעד מאד פופולרי לטיסות תיירות באלסקה. גם אנחנו בקיץ כבר מתוכננים בדיוק על טיסה כזאת שיוצאת מאותה נקודה בדיוק: Talkeetna. ב-1981 אד הומר יצא לטיסה שגרתית שכזאת כשעל מטוסו 3 נוסעים נוספים, אחד מהם גיסו. משב רוח אדיר לא צפוי הטיח את המטוס לאדמה. רגע הם היו באוויר וברגע הבא הומר מצא עצמו בין שברי המטוס כשהמפתח שלו נמצא אצלו ביד. נוסע אחד זרוק ליד הזנב, פצוע, גיסו גם הוא פצוע קשה. הוא עוד דיבר איתו אבל אחר כך מת בזרועותיו.

המצב לא היה מזהיר. המטוס היה תקוע בצורה רעועה על הר כשבחוץ מנשבות רוחות של 160 קמ"ש. טמפרטורה אפקטיבית 100 מעלות פרנהייט מתחת לאפס. ללא אספקה או סיוע או ציוד מתאים לשהיה בקור הסיכויים לשרוד נראו, לא משהו. יום למחרת מסוק הצליח להגיע לאזור וחג מעליהם. הוא ממש הצליח להתקרב והם ראו את הטייס מנופף להם. הבעייה היתה שהם ניתקעו על צלע הר תלולה שלא איפשרה נחיתה בשום מצב. הריחוף באוויר בקירבתם היה כמעט בלתי אפשרי ברוחות שנשבו שם. בסוף הם עזבו. אד חשב שהם יחזרו. הוא טעה. הסופה שהחלה, נשבה במשך 5 ימים רצופים מקרקעת את כל הטיסות באזור ומכסה את הפיסגה שלהם בשלג עמוק.

הומר במשימה חינוכית בבתי ספר מספר את סיפורו

נראה היה שהמצב לא יכול להידרדר, אבל משב רוח עצום תפש את שבר המטוס יחד עם הניצולים בתוכו והחל להעיף אותו לכיוון צוק בעל גובה של כ-300 מטר שמעבר לו היה רק תהום של "כלום". איכשהו כנף, המטוס נאחזה בשלג העמוק והוא פשוט עצר על סף התהום. זה היה יותר מדי לפצוע שנותר – ונפטר בעקבות ההתפתחות הזאת. במהלך ההיסחפות המגפיים של אד הומר ניתקו ממנו והועפו. הוא איבד אותם ורגליו החלו לקפוא. התייבשות והיפותרמיה הביאו אותם להזיות. לאחר חמישה ימים היה נראה ששעות בלבד מפרידות בינם לבין המוות. הומר זחל החוצה מהמטוס כדי להתיישב ולמצוא נוף מתאים לסיים בו את חייו. הוא ראה דמויות בשלג, משוכנע שזו עוד אחת מההזיות שלו. רק כשהם ממש אחזו בו הוא הבין שזה אמיתי. קבוצה של מטפסים מקומיים חירפו את נפשם ויצאו בסערה כדי לנסות להציל אותם. לא סתם הם קראו לעצמם המאנייקים של ההרים (Mountain Maniacs).

לא רק המטוס התרסק באותו אירוע, גם חייו של אד הומר. הוא אמנם ניצל, אבל ללא מגפיים התוצאה היתה הרסנית – הוא איבד את שתי רגליו מעל הקרסול. מה נישאר לו? לא הרבה. בלי רגלים הוא לא יכול היה עוד לטוס והמסלול לטיפה המרה היה מהיר וקלאסי. כשהגיע לתחתית המדרגה היה לו ברור שרק טיפוס לפיסגת המקינלי שהרס אותו יכול גם לשקם אותו.

אד הומר כובש את המקינלי

1000 איש מנסים לטפס על המקינלי מדי שנה. חצי בערך מצליחים. אלה שנכשלים, נכשלים לרוב בגלל מזג האוויר. התנאים יכולים להיות קיצוניים ולהשתנות במהירות. רוחות של מאות קמ"ש וטמפרטורות של עשרות מעלות מתחת לאפס. משנת 1932 88 איש איבדו את חייהם בניסיון לטפס לפיסגה.

"אנשים חשבו שאני מגיע למות על ההר" מספר אד הומר, "אבל אני בעצם חזרתי להר כדי למצוא איך לחיות את חיי מחדש". הוא חיפש לסגור מעגל.

כך מצא את עצמו, באמצע מאי שנת 1998 בדרך לכיבוש שתי פסגות. זו של המקינלי, הגבוהה באמריקה – 6194 מטר, והגבוהה יותר, האישית – פיסגה מורכבת מרגשות אשם, פחד, ספק והרבה זיכרונות קשים. הומר הצטייד בפרוטזות מיוחדות ושלושה מטפסים נוספים. בשלושת רבעי הדרך לפיסגה הם נחסמו ע"י סערה ונאלצו לחזור לבסוף, לא לפני ביקור באתר ההתרסקות וטקס זיכרון קצר במקום.

שנה אחרי הוא חזר. שוב ניתקע במזג אוויר סוער. 5 ימים נימשכה הסערה כשהם מתחפרים 1000 מטר נמוך מהפיסגה. ביום השישי הוא הוציא את הראש מהאוהל והכל היה שקט ובהיר. ברגע זה ניתן האות ובסופו, ב-3 ליוני 1999 בשעה 7 בערב הומר היה לאדם הראשון בעל שתי רגליים קטועות שהעפיל לפיסגת המקינלי. על הפיסגה, מה שהתחיל כמסע אישי, הפך בשבילו בעצם למסע חינוכי המציין שגם אדם בעל תקלה פיזית שכזאת, קטוע שתי רגליים, יכול לעשות את זה.

Ed Hommer

מכאן התוכניות היו לכבוש את האברסט בשנת 2001 ולהיות שוב, קטוע שתי הרגליים הראשון המטפס על ההר הגבוה בעולם. הכתבה מסתיימת כאן. סיפור קטוע. כמובן שמייד יצאתי למסע בגוגל כדי לראות איך הסתדרו העניינים.

מסתבר שהניסיון הראשון לטיפוס על האברסט נכשל. הומר הכין משלחת נוספת לשנת 2003. לרוע המזל במהלך האימונים לטיפוס, על הר Rainier שבוושינגטון הוא נהרג מנפילת סלע. את הבכורה בטיפוס על האברסט לקטוע שתי גפיים כבש Nawang Sherpa הנפאלי, שעשה זאת בניסיון הראשון שלו. הוא בכלל היה אמור להצטרף לאד הומר שהזמין אותו לסיבוב השני שלו ובכל מקרה עשה זאת באמצעות שתי פרוטזות היי טק שניתרמו לו ע"י עמותה אותה הקים אד הומר בשנות ה-90 The High Exposure Foundation.

הומר וחברים - הצוות שפיתח עבורו את הפרוטזות המיוחדות לטיפוס ועושה זאת גם עבור אחרים

Nawang Sherpa שכבש את האברסט באימון במינסוטה עם הפרוטזות המיוחדות שלו

הומר גם הספיק לכתוב ספר על הפסגות שלו:

Iditarod – Part III

האמת, לא חשבתי שיהיה חלק 3, אבל מה שהיה מאד חסר לי בכל המילוליות של שני החלקים הראשונים זה ויז'ואל ממש טוב שימחיש לי כמה שיותר מהאתגר המדהים הזה. היום ניתקלתי בו והנה הוא כאן. קחו את ה-7 דקות האלה לצפייה שקטה ולא תתחרטו – זה מראות שאין בשום מקום. נראה קצת מטעה, יותר מדי פסטורלי – אבל כשקוראים את הספר שעליו כתבתי אפשר להבין את הקושי שמסתתר מאחורי היופי.

עדכון 10.2.12

יצא לי לעבור על הבלוג של הבחור שהביא את הצילומים האלה. עדין לא היה לי ברור איך קוראים לו כי הוא חותם תמיד ב-MC אבל נראה לי ששמו הפרטי מייק. הבן אדם בונה גלגלים למחייתו, כיום בעיקר גלגלי 29. תמיד מדהים אותי ומעורר קינאה איך מישהו מביא את עצמו להתפרנס ממומחיות כל כך ממוקדת.

בכל מקרה מסתבר כי הוא פריק רציני של ה-Iditarod. עוד כנראה מתחילת המירוצים האלה לפני יותר מעשור הוא גילה אותו, עוד לפני האינטרנט כשהיה ממש צריך לחפור כדי לגלות מידע, במיוחד על מירוץ כל כך נידח. המירוץ הזה נמצא אצלו בדם כנראה כי הוא חוזר לשם מדי שנה, לא תמיד בשביל להתחרות אלא כדי לעבור את המסלול, בשנים האחרונות גם לתעד. הוא מצלם נהדר.

יש לו סיפור מסע שלם ברמה יומיומית מאותו מרוץ ב-2008 שבו גם השתתפה ג'יל הומר עליה כתבתי בפוסט קודם. במירוץ ההוא הוא אכן תיעד ויותר טייל. יש לו קטע וידאו שבו הוא פוגש את ג'ף רואס חבר של ג'יל שבדיוק נמצא בתהליך הפרישה לאחר הפגיעה בקרסול. נחמד לראות פתאום את כל זה מזווית נוספת.

עוד פרט קטן שאפשר למצוא אצלו בבלוג – הוא גם השתתף כמתחרה בשנים כאלה או אחרות ב-Iditarod. וכן, באחת השנים הוא גם ניצח את המירוץ. בהמשך גיליתי כי מדובר בסוג של אגדה אולי, או לפחות חתיכת פנומן בתחום המירוצים הארוכים (מאד). מסתבר שגם קבע שיא מסלול על ה-Great Divide שאורכו מעל 2000 מייל. איש רציני. מייק קוריאק.

התמונה הבאה היא כל כך מייצגת – היא לקוחה מפוסט בבלוג של מייק המכסה את אותו מירוץ של 2008. כאן כבר בחלק שבין McGrath ל-Nome. החלק שמעבר ל-350 מייל. זה קורה ב-4 ימים של מעבר בשומקום של אלסקה. אחד מהם.לטעמי התמונה הזאת מעבירה את הכוחות שנדרשים להשתתפות בדבר שכזה. אתה לבד עם עצמך בישימון הקפוא של אלסקה. לפעמים גם 4 ימים ללא קורת גג.

 

Iditarod – Part II

תקציר הפרקים הקודמים:

ה-Iditarod Trail הוא שביל בעל עבר מפואר באלסקה. 1150 המייל שלו עוברים במה שמכונה The Alaskan Wilderness. כלומר, לא מספיק שאלסקה עצמה נימצאת בסוף העולם, השביל המדובר עובר בסוף העולם של סוף העולם. על המסלול ההיסטורי נעו התושבים ממקום למקום ולאורכו גם נוידו סחורות ודואר אל מחפשי הזהב של אלסקה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.  מה שאפיין את השביל, הדי לא נגיש הזה, היתה העובדה שהתנועה עליו התאפשרה בחורף הארוך רק באמצעות מזחלות רתומות לקבוצות כלבים. עם דעיכת הבהלה לזהב באלסקה גם השימוש בשביל הלך והתמעט.

תחילת ההתניידות במטוסים קלים להעברת דואר סימנה את תחילת הסוף של השימוש בשביל לתנועה יבשתית והופעת ה-snowmobiles, רכבי השלג, קברה סופית את השימוש בכלבים כאמצעי התניידות עיקרי. בשנות ה-60 כבר לא רבים ידעו בכלל מה היה אותו שביל ה-Iditarod ואיזה תפקיד חשוב שימשו מזחלות הכלבים בהיסטוריה של אלסקה

כמו תמיד כשמדובר ברעיונות מופרעים, צריך גם אנשי חזון שיוליכו אותם קדימה. הסיבה שהיום חזר ה-Iditarod לתודעה, היא לא (רק) בזכות תחרויות האולטרה באופניים וריצה לאורכו. שניים מתושבי אלסקה הגו את הרעיון לנהל לאורך השביל מירוצים אשר יזכירו וישמרו את המורשת. ומהי הדרך הטובה ביותר לכך אם לא מירוץ מזחלות כלבים. ב-1973, לאחר שהמסלול נפתח מחדש יצא לדרך המירוץ הראשון לאורך כל 1000 המיילים. מה שהתחיל בקטן עם הרבה ספקות לגבי ההיתכנות לשלוח קבוצות של נהגי מזחלות אל לב אלסקה הלא מיושבת, הושלם באותה שנה עם 22 מסיימים על מזחלותיהם (mushers). מאז ועד היום סיימו כ-400 מובילי מזחלות את המירוץ. הם מגיעים מ-13 ארצות ו-20 מדינות בארה"ב. בשנים האחרונות מזנקים בממוצע בכל מירוץ כ-65 צוותים. לכל צוות בממוצע 16 כלבים. סה"כ כ-1000 כלבים עוזבים את אנקורג' לצורך המירוץ. הרבה נביחות.

למירוץ הוצמד הסלוגן The Last Great Race המשרה נופך הרואי על המסע. כמו המירוצים ה"אנושיים" כך גם מירוץ המזחלות הוא פראי ונעדר תמיכה. זה אירוע המלווה בהרבה דרמה, נשים מובילות מזחלות ומתמודדות כשוות עם הגברים. הן גם זכו מולם. ראויה לציון Susan Butcher שזכתה ארבע פעמים במירוץ, וגם זה תוך שבירת שיא המסלול מספר פעמים. כמו בטרגדיה אמיתית סוזן ניפטרה מסרטן בשנת 2005. בדומה לטור דה פרנס יש גם כאן מנצחים סדרתיים שתמיד עולה סביבם השאלה אם יוכלו לשחזר את ההישג ולנצח שוב. באופן מפתיע כמו לאנס ארמסטרונג, לשיאן ב-4 מתוך 5 השנים האחרונות של ה-Iditarod קוראים…לאנס. ליתר דיוק Lance Mackey. לקראת ה-3.3.2012, יום הזינוק למירוץ השנה, המתח בשיאו סביב שאלת הפעם החמישית. המכורים יכולים להירשם תמורת תשלום לעדכוני וידאו שוטפים וכן קבלת עדכוני GPS עם מיקום המזחלות והמצב המדוייק ביותר של המירוץ.

מה שלקח למנצח בשנה הראשונה מעל 20 יום, לוקח היום כמה שעות מעבר ל-8 ימים. האחרון במירוץ זוכה ב"פנס האדום" הסימלי. מה שלקח פעם 32 יום כדי לזכות באותו פנס אדום לוקח היום פחות מ-14 יום. כל זה באירוע הרפתקני, חגיגה אלסקית אמיתית, שמה שמתאר אותה בצורה המיטבית הוא הקטע הבא, מתוך אתר המירוץ:

You can’t compare it to any other competitive event in the world! A race over 1150 miles of the roughest, most beautiful terrain Mother Nature has to offer. She throws jagged mountain ranges, frozen river, dense forest, desolate tundra and miles of windswept coast at the mushers and their dog teams. Add to that temperatures far below zero, winds that can cause a complete loss of visibility, the hazards of overflow, long hours of darkness and treacherous climbs and side hills, and you have the Iditarod. A race extraordinaire, a race only possible in Alaska.

כמובן שלכל הסיפור הזה אפשר גם למצוא זווית תיירותית. למשל החווה הזאת המנוהלת ע"י זוכה ה-Iditarod של 2004 ומציעה מפגש עם כלבי המירוץ וכן אפשרות לסיבוב קיצי על מזחלה עם גלגלים, אשר מובלת ע"י אותם כלבים המשתתפים גם במירוצים.

Iditarod – Part I

דמיינו לעצמכם מירוץ אופניים מפרך. דמיינו שטח קשה, בו חלק לא מבוטל מהמירוץ אתם צריכים לדחוף את האופניים. דמיינו לעצמכם אפיסת כוחות בה אתם נרדמים על האופניים כל איזה ק"מ ומוצאים את עצמכם על הריצפה. דמיינו משהו כמו 5-6 ימים של להיות בתוך המירוץ. דמיינו 350 מייל. זה יוצא 563.2704 ק"מ לפי מחשבון גוגל. עכשיו עוד מאמץ קטן, אחרון…דמיינו שהכל קורה בשלג, בשיא החורף, בטמפרטורות קיצוניות של מינוס 20, מינוס 30 – וזה רק הפרנהייט. רוב הזמן חשוך. אין צורך לדמיין יותר – ברוכים הבאים למירוץ ה-Iditarod Trail Invitational המתקיים מדי שנה באלסקה, מאנקורג' (Anchorage) למקגראת' (McGrath). מירוץ Self Supporting כלומר אם אין אני לי מי לי. ללא תמיכה, כל מה שצריך עליכם, חוץ מכמה נקודות ביקורת שאליהן אפשר לשלוח חבילונת (ממש קטנה).

אה כן, דמיינו בכל זאת רק עוד דבר אחד – חלק מהמתמודדים מחליטים שזה לא מספיק להם, אז הם ממשיכים למסלול ה"מלא" של ה-Iditarod. הוא לוקח אותם לכפר הקטן Nome ומשלים מרחק כולל של מעל 1000 מייל. 1150 מייל אם נדייק, אבל מי סופר? בשנת 2008 מתוך 45 משתתפים שיצאו למירוץ, 13 המשיכו ל-Nome שכוחת האל. 6 סיימו. ואוו. מי אמר טור דה פרנס (מכוניות מלוות, ימי מנוחה, חניית לילה מפנקת). אם תהיתם כמה לוקח לעשות את כל השוואנג אז לפי הספר שתיכף תקראו עליו, ל"ראשונים" זה הסתכם בכמה שעות מעבר ל-18 יום. אפילו קצר יותר מהטור דה פרנס.

ואם כל זה לא מספיק, מדובר במסלול שלא סתם רץ באלסקה, אלא בזאת הפראית ביותר, בשממה הקפואה של פברואר, מקום שגם את הגופה שלך יקח לא מעט זמן למצוא, אם בכלל. ה-Iditarod Trail הוא שביל עם הסטוריה ולכל אורכו היווה את הדרך בה נעו הדואר והסחורות לכפרים של מחפשי הזהב הראשונים באלסקה. התנועה המסורתית בשטח הקשה התבצעה באמצעות מזחלות הרתומות ללהקת כלבים, אבל על זה בפוסט הבא.

למירוץ הספציפי הזה יוצאים כאמור רוכבי אופניים, רצים (ברגל) וגם אם אני לא טועה, מתחרים על מגלשי סקי. בימים אלה סיימתי לקרוא את סיפרה של Jill Homer המספר על ההתנסות שלה במירוץ בשנת 2008.

במחשבה ראשונה זה היה נשמע לי קצת יומרני. לכתוב Journeys through a lifetime לבחורה בקושי בת 30 היה נשמע קצת כמו לקפוץ מעל הפופיק. איזה לייפטיים כבר היה לה. אז התחלתי לקרוא את הספר האלקטרוני שחציו ניתן לצפייה בחינם.

הספר מגולל את סיפור המירוץ שלה שלא נאמר ההישרדות שלה בתחרות ה-Iditarod Trail. הוא שוזר בסיפור מהלך המירוץ קטעים קצרים על מפגשים שלה עם שבילים מהעבר (מעין פלאשבקים), בצורה שמאפשרת להבין איך היא בעצם הגיעה להשתתפות בשיא הבלתי נתפש הזה שרובו מסכת סבל מזוקקת שכזאת. בהתחלה זה באמת נראה קצת מצחיק לקרוא על כמה אירועי גיל עשרה חסרי עניין וחייב לומר שגם עברה לי בראש התהייה כמה כבר אפשר לעניין בסיפור מירוץ שכולו בשלג וחלקו הגדול בחושך על פני 153 עמודים. לאט לאט נתפשתי. ראשית, מה שעובר עליה הוא באמת לא יאומן. התמודדות עצמית, נפשית וכמובן גם גופנית ברמות הקשות ביותר. ולא מדובר כאן במשהו שאפשר לזלזל בו. במירוץ שכזה, הנעדר תמיכה לאורך הדרך, כמה טעויות וחוסר הכנה מספקת משמעותם מוות ללא כל ספק.

לאורך המסלול, פעמיים היא מגיעה למצב של אפיסת כוחות שמאלץ אותה להתחפר בשק"ש בשלג כדי להתאושש עם קצת שינה. להזכירכם, מדובר בעשרות מעלות מתחת לאפס – ללא אוהל כמובן. היא לא ממש מצליחה לאכול בצורה נורמלית כי אין לה תיאבון (רק מתוקים), נאלצת להתמודד עם חציית מקור מים זורם שמשמעות הרטבות בטמפרטורות האלה יכולה להיות קטלנית (והיא אכן נרטבת וגם כל מערכת ההינע של האופניים הרטובים קופאת), מבוססת חלק נכבד מהדרך ברגל תוך דחיפת האופניים בשלג עמוק וגם מתמודדת עם רוחות צד איומות שמביאות לטמפרטורה אפקטיבית של מינוס 60 מעלות (גם פרנהייט אבל אין לי כח לחשב). באחת הסיטואציות, מי השתיה שלה קופאים והיא לא מצליחה לייצר מקור שתייה חלופי כלשהו ונמצאת על סף התייבשות במקום שמוקף כולו שלג. מדבר שלג. ההתמודדות עם המחשבות על פרישה מרחפת כל הזמן.

ככה נראית ג'יל בשלג. זה כנראה טבעי אצלה

מבחינתי ההיילייט של כל ההרפתקה הזאת, ההישג הבלתי מעורער, הוא ללא ספק הקרב המנטלי עם הדרך. את המאמץ הפיזי אני שם בצד. אבל להיות לבד לאורך כל הימים האלה, להתמודד בצורה בלתי פוסקת עם כל החרא שהמסלול הזה מייצר ללא הפסק בצורה של הפתעות וגם דברים צפויים שהם פשוט באמת מאד קשים. כדגימה מייצגת, קחו את הקטע האחרון המוביל את ג'יל לעיירה Mcgrath. היא יוצאת מנקודת הביקורת האחרונה לעבר סוף המסלול. בשלב הזה זה כבר נראה כמו משהו שלא ניתן לעצירה, הסוס מריח את האורווה. רק 50 מייל נותרו. הדרך רצה במפתיע, הכל רכיב והרוח בגב. בשעתיים בלבד של רכיבה היא מקזזת 20 מייל והחיים נראים יפים. אבל ברגע אחד הכל מתחלף. כיוון השביל משתנה, או השד יודע מה בדיוק השתנה שם במזג אוויר. הרוחות הופכות רצחניות ומכוונות פתאום למקומות הלא נכונים וגם מרימות ענני שלג. נותרו רק 30 מייל אבל הם הופכים ל-30 מטר של רכיבה ו-30 של הליכה, לסירוגין. כשנותרים 25 מייל זה הופך להליכה בלבד והקצב הוא 2 מייל בשעה. משהו שכבר "היה בידיים" ב-3 שעות אולי, הופך בחישוב מהיר להליכה עם פוטנציאל של 12 שעות. הרוח אדירה והודפת, השלג, powder אמיתי, מגיע מדי פעם לעומק חזה וצריך לעקור מתוכו את האופניים. ההתקדמות ממשיכה ככה צעד אחרי צעד וככל שהמאמץ עולה כך היא מרגישה שהיא עומדת במקום. 7 מייל לסיום ומתחילה תנועה של רכבי שלג פה ושם. רכב חולף מציע טרמפ שנענה בשלילה. – הוא מזהיר אותה שהדרך רק נהיית יותר גרועה מכאן.

נקודת השבירה מגיעה פחות מ-6 מייל לסיום כשמשב עוצמתי משכיב אותה עם האופניים עליה, בשלג עמוק וטובעני. היא כבר לא מצליחה לזוז. סיטואציה שבכל מצב אחר היתה מצחיקה באמת מעוררת בה צחוק (והשפלה) אבל מהר מאד זה מתחלף בזרם דמעות. זרם מטורף, לא ניתן לעצירה כמעט. אבל הבכי הזה, כך היא מסבירה, יצא ממקום שהיה לה בו ברור שהיא שורדת, שהיא מסיימת וזה רק סוג של ניקוי, שחרור לחצים. ברגע הזה היא מגייסת את שביבי האנרגיה האחרונים שמסייעים לה להרים את עצמה והאופניים בפעם האחרונה לפני הסיום. קטע מרגש.

ככה זה נראה כשהולכים לישון בשלג. חופרים שוחה להגנה מהרוח ומתחפרים. כאן זה החבר הנוכחי שלה, ביט, שנראה כחולק תחביבים דומים

לאורך הספר, ככל שהמסלול הופך למאיים יותר והמאמץ הפנימי נהייה על אנושי כך גוברת הסקרנות לגבי הדרך שלה אל המבצע הזה. את התשובות אמורים לספק כל אותם קטעי פסיפס מהעבר. הם מספקים אותן בצורה חלקית אבל מספיקה. הם מספרים את הסיפור של בחורה מורמונית מסולט לייק סיטי, לא ספורטאית ולא אתלטית, אבל נחושה. סתם בחורה שאהבה לטייל ובמקרה התחברה לבחור הנכון (או הלא נכון) שבאמצעות הקסם הנכון די גרר אותה לכל הסיפור הזה וכנראה גם לאהבה, כולל מעבר למגורים באלסקה בשנת 2005. זה מה שכנראה סופית חיבר אותה למפעלי האולטרה המיוחדים שיש למדינה הזאת להציע וכנראה שהיא גם אגוז קשוח מתחת למעטה השברירי. הבחור, ג'ף  רואס, הפך גם הוא לאצן אולטרה, די מכובד עם מגוון ניצחונות והישגים מרשימים בריצות 100 מייל. גם הוא נטל חלק באותו מירוץ Iditarod של 2008 אבל נאלץ לפרוש בשלב די מוקדם עקב עיקום קרסול(בכיין).

בבלוג של ג'ף, שחי לא מעט זמן באלסקה, יש אחלה תמונות של פעילות שלג. הנה הוא באחת מהן

גם לג'יל, עיתונאית בעיסוקה, יש בלוג מוקפד ומעודכן שהולך אחורה עד 2005 אבל לא מכיל את תקופת המירוץ. הנה תמונה מאותה שנה. היא המשיכה לרכוב בשלג גם אחרי המירוץ. בבלוג שלה אפשר גם למצוא קישור לסיפרה שני על הרפתקה מטורפת חדשה של חציית אמריקה מצפון לדרום, 2740 מייל. אין ספק שמדובר בסוג של פסיכית עם קבלות. מספיק רק לעבור על רשימת המטרות שלה ל-2012 (כבר לא רכיבה בלבד). מרשים.

לסיכום, אם למישהו מתחיל לדגדג המירוץ, אפשר למצוא את כל הפרטים עליו כאן. זה אוטוטו מתחיל השנה ורק יעלה לכם 1000 דולר לקטע ה"קצרצר" של ה-350 מייל. זה 1000 דולר שלא נותנים לכם כל כך הרבה. כאמור, אין ממש תמיכה לאורך המסלול וספק אם תיפגשו נפש חיה מעבר לנקודות הביקורת, חוץ ממתחרים אחרים. זה מכסה בעיקר לינה וארוחות באותן נקודות. בקיצור, סכום שיקנה לכם מעט מאד נכסים חומרניים, אבל אם תישרדו כנראה שלא תשכחו את הסיפור לכל חייכם, מדי יום, ואולי גם תהפכו להיות אנשים קצת אחרים.

המשפטים הבאים מסכמים את מהות המירוץ כפי שנאמרו ע"י בחור בשם Joe May שהוא גם אחד מאגדות המסלול אבל לא בגרסת האופניים שלו

“Some times when you offer too much support you cheat the true adventurer out of a big part of why they are on the trail. They come to race, to confront and hopefully overcome what ever is thrown their way. To solve problems for them diminishes the experience.”

ברל'ה

אהוד אלחנתי קרא לקראוון שלהם ברל'ה. באמת שם מתבקש וגם כינוי חמוד ביותר. הוא ואישתו טיילו בקיץ 2011 באלסקה. הבלוג שלו נחמד, יותר מדי תמונות לטעמי וקצת פחות מדי מילים. בכל זאת אמור להיות בלוג. עברו במקומות הרגילים וכמה קצת פחות רגילים אולי. מה שאהבתי שם ומתגלה בין השורות המעטות זה את היחס העמוק והקשר שנוצר בין אהוד לאלסקה. שוב מתגלה כאן ההילה הבלתי מוסברת שיש למקום הזה, הייחודיות שלו אולי בכל העולם כמקום פראי שהוא גם ידידותי במידה רבה למטייל (יחסית). הניסיון להסביר את הייחודיות הזאת נראה כמעסיק את אהוד לא מעט. מעין חיפוש מתמיד של תשובות לשאלה "למה אלסקה?".  בשורה התחתונה אני מרגיש שיש לו ראייה קצת דומה לשלי – מעין תחושה שאלסקה נכנסת איפושהו מתחת לעור.

הפוסט הכי יפה בבלוג הוא דווקא זה שלא עוסק בשום מקום ספציפי אלא פשוט מנסה לתת תשובה דרך עיניים של מקומיים שונים שניתקלו בהם במהלך הדרך – מה הקסם שמחזיק או מושך אותם לחיות באלסקה. כאמור שאלת השאלות.

אהוד אלחנתי ואישתו דבורה עם הברל'ה שלהם

פסיכי במקינלי

אין שמות על התמונות בגלריה של דניאל קרן אבל אנשים מטפסים על הר מושלג בהחלט מעביר את המסר של הפוסט הזה

מאז תחילת החיפוש על דברים שקשורים לאלסקה אני ניתקל יותר ויותר במה שאדם רגיל לא יכול שלא לכנות "פסיכים". אנשים שנמשכים לאקסטרים, אבל לא סתם אקסטרים – אקסטרים קר. משיכה לא מוסברת להתמודדות עם התנאים הקיצוניים של קור ארקטי או סתם טיפוס על המקינלי שגם בקיץ הוא כנראה מקום קיצוני, קפוא, בלתי צפוי.

דניאל קרן הוא אחד מאלה – קשה לתפוש את הדחף הזה להתמודד עם כל כך הרבה סבל במסע אחד אבל בכל מקרה לקורא יש כאן חוויה די עוצרת נשימה ומעוררת התפעלות. לא בטוח השראה אבל בהחלט מעוררת התפעלות

דניאל קרן מתוך האתר שלו

זה האתר של דניאל קרן ולענייננו רלבנטי מאד הטיפוס על המקינלי. יש שם עוד כמה דברים מאד מעניינים – חתיכת טיפוס. לא רק על המקינלי, גם הבן אדם.

Two Sisters Bakery

טיפ שקראתי בלמטייל. מתאים לאללה. Homer אלסקה – עיירה נחמודת בחצי האי קינאי

מאפים וחדרים. הנה תמונה חורפית

מאפים

חדרים

עופר גלמונד

במהלך השיטוטים נתקלתי באתר של עופר גלמונד. בחור ישראלי שהתאהב באלסקה ולאחר שגר שם כמה שנים וחרש כנראה לא מעט מספק תמורת תשלום שרותים שונים של מידע כהכנה לטיול באלסקה. לצורך העניין גם הקים את האתר היפה שלו שמספק אינפורמציה בסיסית (בחינם). מעבר לזה, הוא גם צלם מוכשר וגולת הכותרת של האתר היא כנראה אוסף התמונות שלו בגלריות.

הוא גם כותב יפה ואוסף הקישורים שלו לכמה כתבות על טרקים שעשה הן בהחלט מאד מהנות לקריאה. כל השילוב הזה עושה כבר חשק לנסוע מחר.

בינתיים המשכתי לשוטט שם ודרך הקישורים הנוספים מצאתי את עצמי פתאום באמזון בורר בין חומרי קריאה אפשריים.

לעת עתה בלמתי את העיניים הגדולות שלי והזמנתי חוברת של נשיונל ג'אוגרפיק

אחר כך נראה. לא חסר מה לקרוא. חוץ מזה חדוה מתכננת לעשות אולי איזה קורס צילום כדי לקבל תוצאות משופרות מהתמונות שלנו בטיול העתידי. זה מן הסתם יכלול מצלמה משודרגת. בינתיים היא שמה עין על בית ספר בעל מוניטין מרשים. אימפריה של לימוד צילום. בית הספר של רועי גליץ.

מסתבר שכמו שבאופניים יוצאים לפינות נידחות בעולם בשביל הסינגלים הירוקים יותר ככה הצלמים יוצאים לפינות הכי אקזוטיות כדי להביא תמונות ייחודיות. אצל רועי גליץ יוצאים גם לאלסקה. מסתבר שעופר גלמונד נמנה על הצוות המקצועי שמלווה את המסע (שיצא כנראה ב-2011). נראה כמו חוויה מטורפת.

בינתיים הנה קישור לכמה תמונות מדהימות מהאתר של עופר גלמונד. מומלץ לחפור בכל הגלריות. תענוג.

שינויים

מפה לשם ואחרי לא מעט התלבטויות החלטנו להמיר את ההזמנה של הקראוון בבנדנה באופצייה האמריקאית של great alaskan.

הסיבה היתה בעיקר האפשרות לקבל קראוון קצת גדול יותר בהפרש מחיר קטן יחסית. קראתי המלצות טובות על החברה הזאת כולל האפשרות לא להחזיר את הקראוון מצוחצח בסוף מה שמאד מתאים לנו ונראה אם יתברר כנכון.

קראוון מתרחב

ההפרש במחיר כולל גם דברים שלא מופיעים בחבילות ה"ישראליות" כמו למשל מצעים במחיר נמוך מאד ואפשרות שימוש בגנרטור ללא הגבלה או תוספת מחיר. יש להם עוד כמה דברים מגניבים כמו האפשרות לישון בליל הנחיתה בקראוון במקום במלון. זה אמנם עולה תוספת לילה (כמו חדר במלון) אבל מאפשר כבר בבוקר לקבל את הקראוון, לקבל מהם הסעה משדה התעופה וחוסך לפתוח את המזוודות ולארוז אותן שוב. מצד שני אחרי 22 שעות בדרכים יתאים לנו יותר כנראה מקלחת הגונה בחדר במלון ומרחב סביר לפני הכניסה ל-3 שבועות למינימליזם של הקראוון – אפילו שעכשיו מדובר בדגם ה-28S עם הסליידר. משהו שאמור להיפתח בלחיצת כפתור ולהוסיף עוד שטח לקרון הדחוס.

למה מתרחב? כי זה מגניב. ואולי עוד כמה דברים

לצערי תוך כדי כתיבת הפוסט בדקתי שוב את אתר החברה ומסתבר שהזמנה הכי מוקדמת היא לא תמיד הכי משתלמת. נראה שהמחיר ירד קצת 9 ימים לאחר שביצעתי את ההזמנה ככה שהפסדתי 200$ יחסית לתעריף הנוכחי ובנוסף לזה הם יצאו במבצע של קופון המעניק 100$ נוספים על כל פריטי ההשכרה שלהם ויש לא מעט כאלה שנדרשים לטיול. החל מעצים למדורה ועד גז פרופן ו…חכות.

אין ספק שקצת מסתכל להזמין כל כך מוקדם ואז לגלות שפיספסת את המהלך השיווקי הקרוב. זה הספיק להרים אליהם טלפון ולהתבכיין קצת (מה יש להפסיד). היות שבעת ההזמנה ויתרתי על האפשרות להגן על התעריף (בתוספת תשלום) הם כמובן לא הסכימו לשנות לי את המחיר אבל לפחות את קופון ה-100$ קיבלתי. גם זה משהו.

בקיצור – טיפ חשוב כנראה. הזמן הכי נכון להזמנת קראוון, במיוחד בחברה אמריקאית הוא כנראה אחרי ראש השנה האזרחי – כשתושבי העולם מתפנים קצת מהחופשה החורפית ומתחילים לחשוב על הקיצית. יש הגיון שזו תקופת המחירים הנכונה.

ילדים

רוני התלהבה מאלסקה. לא יודע למה. אולי כי זה נשמע לה רחוק ואקזוטי. לא בטוח שהיא יודעת מה היא תראה שם. בכל מקרה היא מאד רוצה. ת'כלס אמרנו לה שאולי ניסע ואולי ואולי. לא רצינו לבלבל אותה עם חופשת הסקי שהיא נמצאת בה עכשיו עם סבא וסבתא. גם זה לכבוד שנת הבת מצווה. 

כשהיא תחזור נטפטף לה שזה כבר באמת קורה. זה לא אולי.

תום קצת לא מפוענח. אמרנו לו דובים הוא קצת נבהל. אמרנו לו לוויתנים וזה התקבל קצת יותר בשמחה. אמרנו לו שידע שנחשים אין בכלל באלסקה. אין תגובה.

אחר כך החלפתי אסטרטגיה. הראיתי לו תמונות של הקראוון. אמרתי לו בית על אוטו. התלהב, חבל על הזמן.

נראה מה יהיה. כמו שאמרתי – לא מפוענח. אוהב לטוס אבל 22 שעות באוויר לקפיץ כמו תום….הממממ.

בית על אוטו

הזמנות ראשונות

אם כבר השוונג של תכנון מוקדם אז עד הסוף. הטיול באלסקה מורכב מהרבה טבע והרבה אטרקציות תיירותיות יקרות. באוגוסט, נכתב בכל מקום, הכל יחסית עמוס ומוזמן מראש. אם ככה, חייבים להתארגן לכל הפעילויות ויפה שעה אחת קודם.

אם כבר יושבים על המסלול ומגיעים לרמת פירוט יומית, אפשר כבר לשבץ פנימה את האטרקציות. לאט לאט נגלגל את כל ההזמנות הנדרשות. אני אוהב להגיע במינימום דאגות ולהתעסק כמה שיותר בטיול עצמו ולא בארגונים שמסביב. בשביל זה יש לי את שבעת החודשים הקרובים.

אז קראוון כבר הזמנו – מבין שלושת הסוכנים המקומיים (מוטורהום, ראלי קראוונים, בנדנה) בבנדנה קיבלנו את ההצעה הכי אטרקטיבית אם כי יש לציין שהמחירים מאד מאד דומים. הבדלים של עשרות דולרים אולי. שווה לבדוק גם הצעות מארה"ב ישירות. במיוחד קיבלנו המלצה על החברה הפועלת באלסקה. כשמשווים במחיר כדאי לשים לב שבהזמנה מחברה אמריקאית החבילה תהיה אולי קצת שונה מבחינת ההרכב.

בנושא האטרקציות ההמלצה הגורפת היא לרכוש ספר קופונים כמו למשל ה-TourSaver. כן, זה בהחלט צרכנות אובססיבית אבל בטיול הזה הולכים לעשות כמה פעילויות מאד יקרות והספר הזה פשוט מציע 1+1 על כל פעילות המופיעה בו. אפשר לתכנן את כל הפעילויות סביב הספר ולחסוך מאות רבות של דולרים. כמאמר המשפט "אם כבר נסענו כל כך רחוק לא נעשה את זה…וגם את זה…"

האטרקצייה העיקרית המסתמנת היא טיסה מגרדת מקינלי. שעה של מעוף במטוס קטן אל הנופים של ההר הגבוה בארה"ב.
אי לכך התחלנו לטפל בה ראשונה. החברה היחידה שאינה מגבילה את גיל הטסים וגם מופיעה בספר היא K2. כדאי לשים לב שהשימוש בקופון מתוך הספר מוגבל בחברה הזאת לשתי טיסות בלבד ביום (אלה שיוצאות 8:30 ו-10:30) ובכל מקרה הם יעלו לטיסה רק בעלי קופון אחד. בקיץ תאריכי הקופונים מתמלאים במהרה. זה לפחות מה שהם אומרים שם ואני לא רואה סיבה לא להאמין להם. הם מאד אדיבים וידידותיים בחלופת האימיילים. נקווה רק למזג אוויר טוב בטיסה. הכל תלוי בזה. בגלל המגבלה אנחנו מתפצלים לשניים וכל פעם אחד מאיתנו ישאר עם גל המקורקע.
דרך אגב – K2 יחגגו השנה 49 שנים של טיסה בסביבות המקינלי. אם גם לכם ימלאו השנה 49 הם יפנקו אתכם בהנחה יפה על הטיסה.

מה עוד בתכנון? הפלגות לצפייה בקרחונים וחיות מ-Seward בחצי האי הקינאי ו-Valdez. ראפטינג על נהר הקינאי, מכרה זהב, מעינות חמים, מוזיאון קרח ועוד כהנה וכהנה. לא נרד כאן לקטנות.

מקורות

בשלב הראשון אני מעדיף להתמקד במקורות מקומיים, דוברי עברית. יש לי תמיד תחושה שמטיילים ישראלים משקפים יותר את מה שמטיילים ישראלים אחרים צריכים.

את אלסקה מזכירים תמיד כמדינה ענקית, הגדולה בארה"ב, פי כמה כמה מישראל הקטנה. מהר מאד מבינים שזה לא רלבנטי. רובה של המדינה הענקית הזאת לא נגיש ובסופו של דבר האפשרויות לטיול מאד פשוטות ומאד ברורות.יש מסלול קלאסי שיתאים יותר כנראה לסולידיים כמונו, עם ילדים, חלקם עוללים. יש אלטרנטיבה הרפתקנית יותר, פראית, שלוקחת אותך בתוואי פחות שגרתי בצורות קצת יוצאות דופן. עם כל המשיכה העזה לפראי החלטנו להתמקד במסלול הסולידי. גל יהיה בן 10 חודשים ותום ורוני, אמנם לא מפונקים וקשים ואוהבים את הרפתקאות הטיול, אבל לא צריך להעמיס עליהם יותר מדי.

ועם כל זה, אלסקה היא לא אירופה. זה יעד קשה, רחוק ויקר מאד מבחינת מהלך הטיול. יש כנראה לא מעט ישראלים שהיו שם אבל אפשר לראות שמקורות המידע המצומצמים מעידים על כך שלא מדובר ביעד מאד פופולרי. ככה שזה מאד התאים לי. מצד אחד אמריקה, מצד שני בכל זאת מקום מיוחד ועדין יוצא דופן.

המקור העיקרי שעולה בחיפוש ראשוני הוא הבלוג המדהים של דוד פרנקל. הטיול שלהם לאלסקה נתן לי את המסגרת והבסיס לתכנון. מעבר לאלסקה עצמה, הבן אדם אנציקלופדיה לנושא טיול בקראוונים ואפשר ללמוד אין סוף דברים מכל דבר שנכתב שם. הוא גם עונה בפירוט ובסבלנות לכל שאלה. נפלא. הצ'ק ליסט שלו לבדיקת קראוון בעת קבלה מעורר השתאות וללא ספק פריט חובה.

מעבר לזה אין עוד הרבה תיעוד של טיולים מלאים או בלוגים בעברית. מצאתי את אלה:

• סיפור הטיול של יערה תורן שכנע אותי שאפשר גם לצאת לקצה העולם עם גל ואפשר ללכת על זה
• כתבה נחמדה בשלושה חלקים של משפחת אשכנזי
• היתה גם הכתבה המשונה הזאת, מצומצמת ולא ממש מספקת אינפורמציה מועילה. היא היתה חסרת משמעות לולא הובילה בסופו של דבר לאנקדוטה המשעשת שבכתבה הבאה – זווית מבט הפוכה על הנסיעה לאלסקה. מזל שניתקלנו בה אחרי שכבר הזמנו את הטיסות ובכל מקרה אפשר לראות שם מהתגובות שהמוני בית ישראל כנראה כבר ביקרו באלסקה (ורובם חושבים אחרת)

לכל זה נלווה הספר החביב של נטע דגני שמסייע להשלים את התמונה. דרך אגב, רכשתי אותו ב"למטייל" מודיעין. לאחר שבמקרה ציינתי שבאתר של נטע דגני אפשר לרכוש אותו ב-20% הנחה לא היססו שם להשוות את המחיר. כדאי. באתר שלה יש קישורים לכמה כתבות שלה על אלסקה. הרוב כנראה זה מידע שמופיע בספר בכל מקרה.

על שולחן השרטוטים

מהרגע שאמרנו אלסקה אני חי ונושם אלסקה. כמו שחקן תיאטרון שלומד תפקיד אני נכנס לתוך התכנון בצורה מאסיבית.

הלימוד הוא מדוקדק, חורך את האינטרנט ויחד עם זה צריך לתמרן את הכל בין שעות העבודה הארוכות.

מה שנתן אצלי את הדחיפה המשמעותית להחלטה היה התחברות של טיסה ספציפית שעלתה ב-Expedia עם תאריכים טובים בקיץ ומחיר הגיוני. יולי-אוגוסט הם שיא העונה באלסקה אבל העונה שם כל כך מצומצמת מבחינת אפשרות הביקור שאין ברירה אלא ליסוע בשיאה.

חרשתי אתרי טיסות ימים על ימים בתקוה למצוא משהו אידיאלי. ניסיתי לחתוך מכל הכיוונים כל מני יעדים ותחנות אבל התמונה נשארה די קבועה. טיסה אחת במחיר סביר עם 2 חניות ביניים יחסית קצרות. אלסקה נורא רחוקה ואנחנו הולכים לבלות יום שלם בטיסות בכל כיוון. ליתר דיוק כ-22 שעות ברוטו. וזה עוד טוב.

שבועיים עברו מההזמנה ולצורכי מחקר לא פורמלי וסיפוק סקרנות אני ממשיך לבדוק את הנושא. רצף הטיסות שהזמנתי כבר לא קיים והמחיר הממוצע לכרטיס עלה כבר ב-200$.

הזמן הוא הכל כאן ולתכנן כל כך מוקדם זה מאד כיף.