הפראי מכולם

לכל שביל יש אופי. מה הופך שביל לפראי? בואו אספר לכם על הפראי מכולם, בהרי ירושלים.

הרי ירושלים משופעים בשבילים ושבילונים. עולים, יורדים, פורצים, מסומנים, נחבאים. את רובם עברתי, אם ברגל, אם בשני גלגלים. הם פורצים דרך בין חורשים, מעלים את המבקר לנופים הרריים של יערות ירוקים ורמזים של מישור החוף המרוחק. כל שביל והחוויה הייחודית שמקבל ההלך, הרוכב, הרץ. מעטים השבילים היכולים לספק כמה חוויות מסעירות ושונות זו מזו. את זה יודעים לתת רק הפראיים ביותר. יש את המתונים שיקחו אתכם בניחותא בין עצים, מדי פעם יתנו הצצה נעימה ומרחיבת לב בין הגזעים אל נופים רחוקים. יש את הסוערים, התלולים, האכזריים, ניבנו עבור רוכבי האופניים הקשוחים ביותר. קצרים, תלולים, מבטיחים חוויה מסמרת שיער של מכשולים וזמן אוויר. יש את הנופיים, שיוליכו אתכם לאורך צלע ההר קרוב לשיא גובהו. אתה הולך על השביל ומתמוגג מהמראות הנשקפים מטה. קשה להתיק את המבט, קשה להסתכל על השביל, רק הצידה, הרחק.

תוכנית האימונים של יום שישי היבהבה 20 ק"מ. חזרה ראשונה מאז המרתון למרחקי ה-20+ דרשה משהו מיוחד. אמנם מדובר בקפיצה לא קטנה בקילומטראז' אחרי שבועות רגועים, משהו שדורש מסלול מתון וידידותי, אבל כמו שקראתם אולי בפוסט הקודם, הלב שואף בתקופה האחרונה למנות מדודות של הרפתקאות מתוקות הנירקחות לי בראש. מסלול של 20ק"מ מאפשר כבר לייצר הרפתקה מסוג חדש בעולם הריצה שלי.

השמינייה – מסלול הריצה. ליחצו כדי להגדיל

הר הרוח מתנשא מעל הישוב נטף. יורד ממנו שביל מסומן כחול שעברתי בו הרבה דקות ניפלאות. אתגרי. מבט על תצלום הלווין של גוגל ומהכתם הלבן הענק שמכסה חלק מהשביל אני מבין בצער שעבודות קו הרכבת לירושלים החריבו שם חלק לא קטן או לפחות יקשו מאד לאתר את הכניסה התחתונה אליו.

ואז, ניזכר פתאום בכתבה שכתבתי למגזין האונליין זצ"ל Bikezone על מסלול טיול אולטימטיבי המתחיל בפארק קנדה, דוגם בתחילה ממבחר הסינגלים המכובד שלו ואז הופך לטיולי יותר, מטפס לישוב נטף בעליה מסמרת ריאות והופך לחד כתער בצלילה חזרה מטה דרך ה"פראי", סינגל לא מבויית שניתן לרסן אותו בדיוק בעונה הזאת, רק כשהקרקע יבשה, אך לא יבשה מדי.

את המרחק לא זכרתי במדויק, אבל תחושת בטן והערכה מבוססת שיכנעו אותי שמדובר במסגרת מתאימה שבמקרה הגרוע תתארך קצת מעבר ל-20 הק"מ הדרושים. מזג האויר של יום שישי הבטיח טמפרטורות גבוהות במיוחד, הטופוגרפיה הבטיחה טיפוס למכביר. העמסתי תיק גב עם 1.5 ליטר מים וכמה ג'לים, ה-Inov8 Trailoc 235 מוכנות לניעור הבוץ משבוע שעבר ולקראת השעה שבע חניתי ליד האגם של פארק קנדה. את ה"פראי" כבר פגשתי, לא יותר מפעמים ספורות, ויחד עם זאת, מעולם לא בפורמט בדד.

פראי, השביל נמתח ישר למטה, רצוף אבנים ואדמה לא יציבה

התחלת הריצה בטיפוס לאורך הכביש ההיקפי של פארק קנדה היא לא הדרך האולטימטיבית להיכנס לריצה. הרגלים כבדות, הדופק מטפס מהר ואני קצת סובל. 3 ק"מ ועוברים למוד טיסה בכניסה לסינגל הפרסה, אחד השבילים המהנים והארוכים בפארק, העוקף אותו מצפון מזרח. כיף לדלג מסלע לסלע, להזיז רגלים מהר בירידה הטכנית, להיפרד מהשביל הראשי ולתפוש הסתעפות שלו הצוללת מטה מטה לכיוון הישוב מבוא חורון, מתמזגת לאחו המשמש מירעה לפרות הישוב, המביטות בי בהשתוממות ונימלטות הצידה.

מחליפים מוד בדרך ה-4X4 הניכנסת לכיוון נחל כפירה. אני מאמץ כאן את רעיון ה-20/2 – 20 דקות ריצה וכ-2 דקות הליכה לתת לגוף להירגע. אין לי שעון, אז כל 3 ק"מ אני מנסה לעבור להליכה, נרגע קצת וחוזר לרוץ. הריצה לתוך הנחל, למרות היותה דרך רכב, היא לא קלה. מטפסת במתינות, מדי פעם חוצה או משתלבת עם הנחל המרוצף חלוקים מגדלים שונים. לא קל לנעלים עם סוליות דקות, מינימליסטיות, כמו ה-Trailoc, אבל אני אוהב את זה. סינגל חמוד, שלא היה כאן בפעם האחרונה, צמוד ומלווה את הדרך בצורה הגיונית. סלחני יותר מהדרך הראשית.

הנה אני כבר מטפס לעין נטף. השביל העולה למעיין תלול מאד, אני מציץ אל בור המים ומתחיל בעליה הזכורה לשימצה לכיוון הישוב. דרך ג'יפים בשיפוע לא סלחני שאינו נוטה להתמתן אפילו לרגע עד סופו. ה-20/2 נהיה קצת לא רלבנטי כי ברור לגמרי שהליכה תהיה הרבה יותר מהירה מריצה במעלה השטני הזה. אם ברכיבה היינו מודדים את עצמנו לפי הורדת רגל (או לא) בעלייה הזאת, אני מחייך לעצמי בסיפוק שהפעם לא הורדתי רגל בכלל. הרגלים הרי היו כבר על הקרקע מההתחלה. לקראת סוף העליה אפשר להיכנס שוב לריצה אבל המאמץ היה לא קל ואני עובר לעוד קצת הליכות עד שתופש קצב על הכביש בתוך נטף.

כיף לרוץ במקום הפסטורלי הזה, שעדין מנמנם ביום שישי בבוקר. ישוב קסום טובל בירק בצורה שמעטים המקומות בארץ הדומים לו. מסתכל על חצרות הבתים הנפתחות ישר לתוך הנוף הירוק בעמק מתחתם. הכביש מטפס במתינות ישר ישר עד לעיקול חד שמאלה. כאן ניתן גם לקחת ימינה לחתיכת דרך הנראית מובילה לעוד כמה בתים, אולם היא גם עוברת אותם, ממשיכה והופכת לדרך עפר העושה דרכה החוצה מנטף לעבר גבעה קטנה הצופה עליה. כאן נם לו ה"פראי". שביל לא מסומן, ידוע למעטים, מן הסתם. ניפתח כנראה ע"י אופנועים ומבטיח חוויה יוצאת דופן לריצה עד לקצה נחל יתלה. ה-Runtastic מודיע לי: 10ק"מ. מתחילים לחזור.

נוף שנישקף מלמעלה. יופי בכל כיוון

הרגע שאני מתחיל לרוץ בו, הוא גם הרגע שהבנתי שהפוסט הזה יכתב. השביל מתחיל כנופי, על צלע ההר הצופה לנחל יתלה, חושף את כולו גבוה מלמעלה וגם את מינהרות הרכבת החדשות. נופי ויחד עם זאת תלול מדי כדי לאפשר התמקדות רק בנוף ולא בשביל. עין אחת מציצה שמאלה, ליופי ועין אחת שומרת על הרגלים שמתפרעות בטיסה למטה. הירידה מסתיימת באחת וכבר השביל זורק אותך לעליה סלעית וקשה תחילה ותלולה לקראת סופה. קטע קצר של התנשפויות והנה אתה כבר שוב במקטע טכני לעילא, כשהשביל נראה רק ברמז והוא מורכב ממשטחי סלע שונים ומשונים שדורשים דילוגים וקפיצות והתמודדות עם מכשולים. הרמה הטכנית רק עולה ויחד איתה השיפוע.

משטחי סלע פורחים ומאתגרים – על השביל

וכאילו כל זה אינו מספיק, תוואי הקרקע הופך לבעל אחיזה מוטלת בספק. לא סתם השביל במיטבו לאחר גשמים, אולם רק כשהקרקע יבשה. לחות גבוה מדי ואתה טובע בבוץ, יובש גדול מדי והקרקע מדורדרת בצורה מסוכנת. אדמה מרוצפת אבנים בגדלים שונים המבטיחות להעיף אותך בכיף אם רק תניח עליהן רגל בזווית לא מתאימה. לקראת הסוף השיפוע כבר הופך פסיכוטי לחלוטין וכשנשפכים לנחל יתלה לוקח קצת זמן להרגיע את האדרנלין ולחזור לשלווה של העמק. אני ב-14 ק"מ, הארבע ראשי גונח ממאמץ הירידה, הגוף עייף מהריצה הטכנית והטיפוס המכובד לנטף. כפות הרגלים מתחילות קצת לכאוב – המחיר של סוליה מינימליסטית ושביל מאד טכני ומלא אבנים. יש עוד כברת דרך והשמש כבר קופחת. זה הזמן למוד הישרדות.

מקטע אחרון נשפך לשביל נחל יתלה בשיפוע פסיכוטי

צעד צעד אני מחזיר את עצמי לתוך פארק קנדה ולסינגל המקיף אותו לכיוון היציאה. אני כל כך שקוע בהישרדות, במדיטציה של הריצה ובמוסיקה שלוקח לי כמה שניות ארוכות להבין שהזמר הצועק בתוך השיר הוא רוכב אופניים שניתקע מאחורי ומנסה לגרום לי לפנות לו את הדרך. ביציאה מהסינגל, גם כשהוא רוכב ואני הולך במרץ את העליה האחרונה והתלולה, אני מדביק אותו ועוקף. מכאן נישפך לשחור של פארק קנדה, לוקח בחשבון שיש כאן תחרות רכיבה בקרוב והשביל עלול להיות מוצף רוכבים מתאמנים הטסים בירידה. מוריד אוזניה אחת מדי פעם כדי לשמוע שעטות מאחורי וקורס לחניה ולרכב שמחכה לי.

פסטורליה על השביל – חזרה בפארק קנדה

20 ק"מ בדיוק, 640 מטר טיפוס (וירידה). 2:20 של ריצה ו-10 דקות של עצירות שונות, בעיקר כדי לצלם. הטמפרטורה זינקה ב-10 מעלות מרגע היציאה ועד החזרה לרכב. את המים לא סיימתי. נדרשו לי כארבע שעות כדי להתאושש. לא יודע אם זה בזכות ההליכות שמורידות עומס, אבל הכאב המציק בברך שנולד במרתון טבריה, לא חזר. הרפתקה אמיתית על ה"פראי" של הישוב נטף.

השיבה הביתה

מעת שהתחלתי לרוץ הייתי ממוקד בשני יעדים מרכזיים. חצי מרתון ת"א ולאחריו מרתון טבריה. הצבת היעדים מעמידה את כל העולם (טוב, את רובו, יש גם חיים מעבר לריצה) במעין צינור שבקצהו עומדת המטרה ושום רעש לא חודר אותו. זה מביא להתקדמות עקבית עד ההגעה. במסגרת אי חדירת הרעשים לא נתתי דעתי לשום דבר מלבד תנאי אימון זהים לתנאי המירוצים בהם אשתתף. מירוצי כביש. האספלט, כידוע, גם תמיד מאד זמין ליד הבית. במיוחד אם גרים בעיר.

אחרי כל הטרפת הזאת, פירוק צינורות המגן המיותרים ובמסגרת בדיקת "יחסינו לאן" עם עולם הריצה, מצאתי את עצמי מתגעגע חזק אל ה…שטח. באימוני המרתון הארוכים, להוספת העניין, תיכננתי פה ושם קצת מעבר בדרכי עפר, אבל זה מאד דומה לאספלט. לא לזאת הכוונה כשמגלגלים "שטחחחחחחח" על הלשון. באמריקאית קוראים לזה Trail Running, לנו באופן מפתיע אין מונח ממש טוב לזה, לפחות לא לפי ידיעתי. ריצת שבילים? אהההה…..בקושי.

אז מה בא לכם? במרכז תמונה מדהימה של סקוט ג'ורק, מהאתר שלו, scottjurek.com.

אני אוהב להיות בחוץ כמה שיותר, מגיע אחרי שנים של רכיבת אופני הרים אינטנסיבית מאד, שכללה חריש באמת עמוק של מגוון תנאי השטח בארץ בטיולים נפלאים, חלקם בהחלט אפיים. אופניים הכי אוהבים לרכוב בסינגלים, לא בדרכי עפר. בשבילים צרים שרוחבם מתאים רק לזוג אופניים יחיד….או לרץ אחד. קשה לתאר במילים את ההבדל בין מה שמקבל האדם בתנועה בשבינגל הצר לבין דרך הכורכר הרחבה, המתאימה גם לרכבי 4X4. בתמצית, החיבור לאדמה, לשטח, לטבע, הוא פשוט מקסימלי ומיידי.

אז התגעגעתי. ובהזדמנות הראשונה שחזרתי קצת לרוץ אחרי המרתון קבעתי כבר דייט בפארק קנדה, מחכה להיזכר ברגעים היפים על הסינגלים. ינואר-פברואר זה הזמן המושלם. הירוק כבר עוטף את צידי השבילים, השקדיות "צצות" לאיטן עד ההתכסות הבלתי נמנעת בשמיכה הלבנה, האדמה מהודקת, האוויר קר. ועם כל הטבע המושלם הזה לא יכולתי שלא להיות מופתע נוכח החוויה החדשה שלא ציפיתי לה.

לרוץ פתאום על שבילים שהייתי רגיל לרכוב עליהם לא הרגיש אותו דבר בכלל. כמו שאמר ידידי ואדים "אתה יותר קרוב לשביל", אבל זה רק נתון פיזי, שמתאר את ההגבהה שנעלמת עם מושב האופניים. יש שם עוד הרבה דברים אחרים. שוני בתנועה, בקצב, בהרגשה. אם האופניים הם אנטי תזה לקופסת הפח, המכונית, הריצה היא כמעט האנטי תזה המקבילה לשלדת האלומיניום של האופניים. אתה נשאר "עירום" על השביל, כשרק ביגוד הריצה מפריד.

השביל נהיה הרבה יותר פשוט בריצה. השיקול איזה כיוון לקחת, איפה הירידה יותר נעימה, מהירה, אתגרית, מאבד מחשיבותו. כל כיוון טוב לריצה. ברכיבה יש תחושה תמידית של דרישה מהשביל, תביעות: תהיה טוב, תהיה זורם, תהיה סלחני, שאוכל לטפס, תהיה מסולע, תלול בירידה, תביא אדרנלין. בריצה הגישה לעולם הרבה יותר רכה, מפויסת: תהיה מה שאתה, רק תהיה שביל, אני סתם עובר פה, לרגע. טכנית, זה גם עובד מצויין. עליות אתגריות באופניים הן תמיד מאבק. המכשולים הבאים בזה אחרי זה מקפיצים את הדופק לשמים, כל סלע שלא תיגש אליו נכון מספיק, תעבוד עם הגוף לפי הספר, יוריד אותך לאדמה, תמצא את עצמך מתנשף, הולך לצד האופניים.

בהתחלה, זזתי הצידה, מפנה מעבר כשהגיעו רוכבי האופניים, רק כדי לגלות שבעליה אני כמעט תמיד נתקל בהם שוב, עוקף אותם בקלילות. כשהם נלחמים עם המכשול, אני מדלג עליו רגל רגל רגל והוא מאחורי. אין מגבלה טכנית לרגלים, הן יעברו הכל. כל הזרימה בעליות משתפרת, התנועה שוטפת, הרגשה של קלילות אינסופית נטולת כל סירבול נלווה.

שביל מושלם. זה כאן וזה שלנו. צאו לטבע.

לא ארחיב גם על המובן מאליו, ההגעה לפיסגה והמבט אל האופק הרחוק הנפרש מכל כיוון, הנופים שמלווים מרחוק בכל צעד אבל גם הפרח שמציץ במרחק פסיעה מנעל הריצה.

עם התובנות האלה, תחושת הריצה רק הולכת ומשתפרת. נכון, אפקט ה"נעלתי נעלים ויצאתי לרוץ" קצת מתעמעם, כי צריך לפעמים לקחת את המפתחות של הרכב ולהתנייד לשבילים, אבל אם שפר עליכם מזלכם ואתם גרים לא רחוק מאזורי שטחים פתוחים, זה מחיר פעוט ששווה לשלם. במודיעין יש לא מעט אפשרויות זמינות, החל משבילים ממש על סף העיר, מה שכונה פעם "ערבות מודיעין", שיהיו שם עד שהבנייה תשיג אותם, המשך ביער בן שמן המסועף באינספור שבילי אופניים, בפארק קנדה, הנסיך של השטחים הפתוחים וכלה בהרי ירושלים ועמק האלה המרוחקים טיפה יותר. אמנם, מהשבילים האלה נעדרתי שנים, אבל הרגלים זוכרות. אתה מתקדם על השביל, לא בטוח לגבי המסלול, וכמו בנתיב חשוך המואר בפנס, הנשטף בעוד אור עם כל התקדמות, כך גם אני נזכר בכל הצמתים וההסתעפויות מחדש בכל צעד שאני עושה שוב בסינגלים, שהיו לי מוכרים כמו טבע שני.

רק דבר אחד "ניפגם". ריצה על אספלט היא מתכון משובח להגעה לנקודה המדידטיבית שרצים מרבים לדבר עליה. המונוטוניות של הריצה מנתקת קצת את הראש מהגוף, מכניסה אותו למצב המיוחל שהופך את הריצה למעין טראנס. ובכן, בשטח אפשר לשכוח מהסיפור הזה. ריצה על סינגלים דורשת ריכוז מקסימלי בשביל, אין צעד אחד דומה למישנהו, כל דריכה היא אחרת, כל התקדמות דורשת תנועה אחרת של הגוף. קיפוץ מסלע לסלע, מעבר מכשול, ירידה של דרופ, תמרון בין אבנים. למען הבטיחות עדיף לא להיכנס למדיטציה ולשקול כל צעד בזהירות. קל מאד לעקם את הקרסול, ליפול, להיפצע ואם אתם רצים לבד, כמוני, זה יכול להיות מאד לא נעים להיות זרוקים על איזה שביל חצי נידח בלי אף אחד בסביבה ותלויים בחסדי הקליטה הסלולרית.

הצורך בריכוז הגבוה הזה מאפשר מעין חוויה מקבילה, התנתקות כמעט מכל מחשבות והיפנוט טוטאלי על השביל והצעד הבא. זה נותן אפקט דומה, אבל זה משהו אחר. בסופה של דרך, אחרי שמתחילים לרוץ בשבילים ה"פראיים" שארצנו מציעה בצורה מוגבלת, לא קל לחזור לאימוני אספלט די הכרחיים של אמצע השבוע, כשהזמן מאד מוגבל ונסיעה קלה מחוץ לעיר יותר בעייתית. בסוף השבוע, כשמזג האוויר טוב ואין בוץ, הבחירה היא כבר ברורה והראש עסוק עוד קודם בלשרטט את המסלול הבא על שלל הסינגלים שבסביבה.

עם כל זה וללא מחקר מסודר, אבל עם תחושות בטן והתבוננות על המציאות שסביבי, ברור שעדין רוב הרצים נמצאים על האספלט, חלקם הקטן על דרכי העפר הרחבות ורק המיעוט שבמיעוט מרבה להסתובב בשבילי ההליכה, הסינגלים.

אז….מה לארוז לכם? פיסת אספלט שחורה וחלקלקה או אולי איזו חתיכת סינגל פורח וסלעי?

יש יותר שבילים מזה? טרפתתתתתתתתת

סירנות

הגוף הוא מכונה מדהימה. בהתחלה הוא לא יענה כמעט כשתצאו לרוץ אפילו 2-3 ק"מ. הכל ירגיש כבד, כל צעד לקראת סיום יהיה מאמץ כמעט בלתי אפשרי וכאבי השרירים של היום שאחרי יקשו מאד על ההליכה.

ובכל זאת, באמצעות התמדה והעלאת מרחק הריצה בצורה הדרגתית, לפי תוכנית אימונים, אנחנו מסוגלים להביא את עצמנו לסיים ריצות של עשרות קילומטרים. באמצעות הטמעה של קילומטראז' הולך ועולה הגוף מסתגל ומרחקים חדשים הופכים לטבע שני.

יחד עם זה, אחרי עשרות, אולי מאות אימוני בוקר מוקדמים, מסתבר שמדובר במכונה אבל גם בחתיכת טמבל. יש דבר אחד שהגוף לא מצליח ללמוד בשום אופן: השכמה מוקדמת. לא חשוב כמה שעות שינה צברתם בלילה. ברגע שהשעון המעורר משמיע את קולו בחשיכה מוחלטת, הגוף הטמבל תמיד מתמרד. הגוף ער, העיניים אפילו עוד לא ניפקחו ומסכת השיכנועים להישאר כבר מתחילה. אין קשה כמאבק עצמי. הרי זה אתה עצמך שם, שמכיר אותך טוב יותר מכל אחד אחר. יודע איזה שטיקים מפתים אותך בקלות. אתה עצמך היחיד שבאמת קורא את הראש שלך ומכיר כל תחמון עצמי. מציג לך שלל טענות שאין משכנעות מהן: "הרי יש את הכאב הקטן הזה ברגל, עדיף לתת לו לנוח עוד יום. הגשם שבטח יורד, יגרום לך לחלות, ככה תיאלץ להפסיד הרבה יותר ריצות. בכלל, איך אפשר למצוא תחליף לפוך המתוק והמחמם הזה."

ואתה יוצא לקרב. אין לך ברירה. אתה מעלה מהאוב את ההרגשה המתוקה של סיום ריצה, את זרם האנדורפינים שממלא את הגוף בחיות, את תחושת הניקיון בראש, את השלווה שמגיעה אחרי כ-10 ק"מ ואת מופעי הזריחה הצבעוניים, שאין אחד מהם דומה לשני. אלה רק זיכרונות קרים, כי הטמבל מדכא את כל הסנסורים, מדחיק את כל התחושות האמיתיות שנוצרות בתוך כל הזיכרונות האלה. אבל, אתה יודע שאלה זיכרונות אמיתיים, שהפיצוי בוא יבוא והתחושות ישתחזרו ברגע שתתחיל את המהלך, תושיט רגל מחוץ למיטה ואז עוד אחת ותדע שניצחת.

וברגע שהמוטיבציה הפנימית גוברת והמהלך מתחיל, האני המדכא נעלם באחת, מבין שהובס, יודע שחבל לבזבז עוד אנרגיות בקרב הזה ועדיף לחכות לפעם הבאה, כשהכל מתחיל מחדש. או אז, הגוף כבר זורם אוטומטית לתהליך ההכנה, לבוש, אכילה, בדרך לעוד ריצת בוקר שמתחילה בחושך ונגמרת באור גדול, חיצוני ופנימי.

סקוט ג'ורק (Scott Jurek) הוא אחד מגיבורי הספר הידוע Born To Run. הוא בולט משיכמו ומעלה מעל שאר דמויות הספר ומעורר הרבה סקרנות ועניין. בחיפוש אחרי ספרי ריצה ניתקלתי בסיפרו Eat and Run. הזמנתי אותו מ-Book Depository (מומלץ בחום – משלוח חינם לכל העולם). כשרכשתי את הספר הייתי יותר ממוקד ברצון ללמוד על האדם והאתלט. לא חשבתי על נושא האוכל שמהווה גורם מאד משמעותי אצל ג'ורק. הספר כולו, כחבילה אחת; הביוגרפיה, יחד עם נושא האוכל הטבעוני, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. מרתק לעקוב אחרי ההיווצרות של האצן, המטרות והשגתן וגם המכשולים והמשברים הלא פשוטים שעומדים בדרך במיוחד עם חלוף השנים וההתבגרות. חוץ מזה, אם אתם אוהבים להכין את האוכל שלכם ובמיוחד מחפשים "אוכל ריצה" ללפני, אחרי וסתם כשרעבים – יש כמה וכמה מתכונים נחמדים בספר, עתירי אבות המזון הנכונים לריצות ארוכות.

לאכול, טבעוני, ולרוץ, רחוק ומהר

יש בספר הרבה פיסקאות ששוות ציטוט, אולי יצא לי להביא חלק בהמשך. אחת, מתארת בדיוק רב את המשבר המתואר למעלה. לכן גם מאד הזדהיתי איתה. הוא מתאר השכמה טיפוסית בתחילת מערכת האימונים שלו לכיבוש ה-Western States 100. מה שהוא תיכנן לעצמו זה אימון בוקר של טיפוס משולש לפיסגה מושלגת שגם הדרך אליה מבטיחה ריצה בשלג עמוק, עד הקרסוליים לפחות. מוטו מרכזי שלו בחיים שחוזר על עצמו כל הזמן הוא "Sometimes you just do things". מסר שנולד מילדות לא קלה אבל זה המסר שעוזר לו לצלוח מכשולים קלים כהשכמת בוקר כמו גם אחרים, קשים יותר.

אני מקווה שאתם לא שואלים את עצמכם מה סקוט ג'ורק עשה בסוף? רק כדי ליישר קו, הוא כמובן קם, עלה וירד את Mount Si במדינת וושינגטון 3 פעמים באותו יום. אחר כך הוא הלך וניצח את ה-Western Satates. ואז עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם…..התבלבלתי, אבל מי סופר? הרבה פעמים וגם עוד כמה אולטרה מרתונים מפרכים ביותר. רץ ענק.

ואם כבר סירנות שרות כאן בפוסט אז קחו קצת מהדבר האמיתי, של הגדולים מכולם. שיבואו כבר לארץ.