הפראי מכולם

פורסם: 21/02/2014 ב-ריצה

לכל שביל יש אופי. מה הופך שביל לפראי? בואו אספר לכם על הפראי מכולם, בהרי ירושלים.

הרי ירושלים משופעים בשבילים ושבילונים. עולים, יורדים, פורצים, מסומנים, נחבאים. את רובם עברתי, אם ברגל, אם בשני גלגלים. הם פורצים דרך בין חורשים, מעלים את המבקר לנופים הרריים של יערות ירוקים ורמזים של מישור החוף המרוחק. כל שביל והחוויה הייחודית שמקבל ההלך, הרוכב, הרץ. מעטים השבילים היכולים לספק כמה חוויות מסעירות ושונות זו מזו. את זה יודעים לתת רק הפראיים ביותר. יש את המתונים שיקחו אתכם בניחותא בין עצים, מדי פעם יתנו הצצה נעימה ומרחיבת לב בין הגזעים אל נופים רחוקים. יש את הסוערים, התלולים, האכזריים, ניבנו עבור רוכבי האופניים הקשוחים ביותר. קצרים, תלולים, מבטיחים חוויה מסמרת שיער של מכשולים וזמן אוויר. יש את הנופיים, שיוליכו אתכם לאורך צלע ההר קרוב לשיא גובהו. אתה הולך על השביל ומתמוגג מהמראות הנשקפים מטה. קשה להתיק את המבט, קשה להסתכל על השביל, רק הצידה, הרחק.

תוכנית האימונים של יום שישי היבהבה 20 ק"מ. חזרה ראשונה מאז המרתון למרחקי ה-20+ דרשה משהו מיוחד. אמנם מדובר בקפיצה לא קטנה בקילומטראז' אחרי שבועות רגועים, משהו שדורש מסלול מתון וידידותי, אבל כמו שקראתם אולי בפוסט הקודם, הלב שואף בתקופה האחרונה למנות מדודות של הרפתקאות מתוקות הנירקחות לי בראש. מסלול של 20ק"מ מאפשר כבר לייצר הרפתקה מסוג חדש בעולם הריצה שלי.

השמינייה - מסלול הריצה

השמינייה – מסלול הריצה. ליחצו כדי להגדיל

הר הרוח מתנשא מעל הישוב נטף. יורד ממנו שביל מסומן כחול שעברתי בו הרבה דקות ניפלאות. אתגרי. מבט על תצלום הלווין של גוגל ומהכתם הלבן הענק שמכסה חלק מהשביל אני מבין בצער שעבודות קו הרכבת לירושלים החריבו שם חלק לא קטן או לפחות יקשו מאד לאתר את הכניסה התחתונה אליו.

ואז, ניזכר פתאום בכתבה שכתבתי למגזין האונליין זצ"ל Bikezone על מסלול טיול אולטימטיבי המתחיל בפארק קנדה, דוגם בתחילה ממבחר הסינגלים המכובד שלו ואז הופך לטיולי יותר, מטפס לישוב נטף בעליה מסמרת ריאות והופך לחד כתער בצלילה חזרה מטה דרך ה"פראי", סינגל לא מבויית שניתן לרסן אותו בדיוק בעונה הזאת, רק כשהקרקע יבשה, אך לא יבשה מדי.

את המרחק לא זכרתי במדויק, אבל תחושת בטן והערכה מבוססת שיכנעו אותי שמדובר במסגרת מתאימה שבמקרה הגרוע תתארך קצת מעבר ל-20 הק"מ הדרושים. מזג האויר של יום שישי הבטיח טמפרטורות גבוהות במיוחד, הטופוגרפיה הבטיחה טיפוס למכביר. העמסתי תיק גב עם 1.5 ליטר מים וכמה ג'לים, ה-Inov8 Trailoc 235 מוכנות לניעור הבוץ משבוע שעבר ולקראת השעה שבע חניתי ליד האגם של פארק קנדה. את ה"פראי" כבר פגשתי, לא יותר מפעמים ספורות, ויחד עם זאת, מעולם לא בפורמט בדד.

פראי, השביל נמתח ישר למטה, רצוף אבנים ואדמה לא יציבה

פראי, השביל נמתח ישר למטה, רצוף אבנים ואדמה לא יציבה

התחלת הריצה בטיפוס לאורך הכביש ההיקפי של פארק קנדה היא לא הדרך האולטימטיבית להיכנס לריצה. הרגלים כבדות, הדופק מטפס מהר ואני קצת סובל. 3 ק"מ ועוברים למוד טיסה בכניסה לסינגל הפרסה, אחד השבילים המהנים והארוכים בפארק, העוקף אותו מצפון מזרח. כיף לדלג מסלע לסלע, להזיז רגלים מהר בירידה הטכנית, להיפרד מהשביל הראשי ולתפוש הסתעפות שלו הצוללת מטה מטה לכיוון הישוב מבוא חורון, מתמזגת לאחו המשמש מירעה לפרות הישוב, המביטות בי בהשתוממות ונימלטות הצידה.

מחליפים מוד בדרך ה-4X4 הניכנסת לכיוון נחל כפירה. אני מאמץ כאן את רעיון ה-20/2 – 20 דקות ריצה וכ-2 דקות הליכה לתת לגוף להירגע. אין לי שעון, אז כל 3 ק"מ אני מנסה לעבור להליכה, נרגע קצת וחוזר לרוץ. הריצה לתוך הנחל, למרות היותה דרך רכב, היא לא קלה. מטפסת במתינות, מדי פעם חוצה או משתלבת עם הנחל המרוצף חלוקים מגדלים שונים. לא קל לנעלים עם סוליות דקות, מינימליסטיות, כמו ה-Trailoc, אבל אני אוהב את זה. סינגל חמוד, שלא היה כאן בפעם האחרונה, צמוד ומלווה את הדרך בצורה הגיונית. סלחני יותר מהדרך הראשית.

הנה אני כבר מטפס לעין נטף. השביל העולה למעיין תלול מאד, אני מציץ אל בור המים ומתחיל בעליה הזכורה לשימצה לכיוון הישוב. דרך ג'יפים בשיפוע לא סלחני שאינו נוטה להתמתן אפילו לרגע עד סופו. ה-20/2 נהיה קצת לא רלבנטי כי ברור לגמרי שהליכה תהיה הרבה יותר מהירה מריצה במעלה השטני הזה. אם ברכיבה היינו מודדים את עצמנו לפי הורדת רגל (או לא) בעלייה הזאת, אני מחייך לעצמי בסיפוק שהפעם לא הורדתי רגל בכלל. הרגלים הרי היו כבר על הקרקע מההתחלה. לקראת סוף העליה אפשר להיכנס שוב לריצה אבל המאמץ היה לא קל ואני עובר לעוד קצת הליכות עד שתופש קצב על הכביש בתוך נטף.

כיף לרוץ במקום הפסטורלי הזה, שעדין מנמנם ביום שישי בבוקר. ישוב קסום טובל בירק בצורה שמעטים המקומות בארץ הדומים לו. מסתכל על חצרות הבתים הנפתחות ישר לתוך הנוף הירוק בעמק מתחתם. הכביש מטפס במתינות ישר ישר עד לעיקול חד שמאלה. כאן ניתן גם לקחת ימינה לחתיכת דרך הנראית מובילה לעוד כמה בתים, אולם היא גם עוברת אותם, ממשיכה והופכת לדרך עפר העושה דרכה החוצה מנטף לעבר גבעה קטנה הצופה עליה. כאן נם לו ה"פראי". שביל לא מסומן, ידוע למעטים, מן הסתם. ניפתח כנראה ע"י אופנועים ומבטיח חוויה יוצאת דופן לריצה עד לקצה נחל יתלה. ה-Runtastic מודיע לי: 10ק"מ. מתחילים לחזור.

נוף שנישקף מלמעלה. יופי בכל כיוון

נוף שנישקף מלמעלה. יופי בכל כיוון

הרגע שאני מתחיל לרוץ בו, הוא גם הרגע שהבנתי שהפוסט הזה יכתב. השביל מתחיל כנופי, על צלע ההר הצופה לנחל יתלה, חושף את כולו גבוה מלמעלה וגם את מינהרות הרכבת החדשות. נופי ויחד עם זאת תלול מדי כדי לאפשר התמקדות רק בנוף ולא בשביל. עין אחת מציצה שמאלה, ליופי ועין אחת שומרת על הרגלים שמתפרעות בטיסה למטה. הירידה מסתיימת באחת וכבר השביל זורק אותך לעליה סלעית וקשה תחילה ותלולה לקראת סופה. קטע קצר של התנשפויות והנה אתה כבר שוב במקטע טכני לעילא, כשהשביל נראה רק ברמז והוא מורכב ממשטחי סלע שונים ומשונים שדורשים דילוגים וקפיצות והתמודדות עם מכשולים. הרמה הטכנית רק עולה ויחד איתה השיפוע.

משטחי סלע פורחים ומאתגרים - על השביל

משטחי סלע פורחים ומאתגרים – על השביל

וכאילו כל זה אינו מספיק, תוואי הקרקע הופך לבעל אחיזה מוטלת בספק. לא סתם השביל במיטבו לאחר גשמים, אולם רק כשהקרקע יבשה. לחות גבוה מדי ואתה טובע בבוץ, יובש גדול מדי והקרקע מדורדרת בצורה מסוכנת. אדמה מרוצפת אבנים בגדלים שונים המבטיחות להעיף אותך בכיף אם רק תניח עליהן רגל בזווית לא מתאימה. לקראת הסוף השיפוע כבר הופך פסיכוטי לחלוטין וכשנשפכים לנחל יתלה לוקח קצת זמן להרגיע את האדרנלין ולחזור לשלווה של העמק. אני ב-14 ק"מ, הארבע ראשי גונח ממאמץ הירידה, הגוף עייף מהריצה הטכנית והטיפוס המכובד לנטף. כפות הרגלים מתחילות קצת לכאוב – המחיר של סוליה מינימליסטית ושביל מאד טכני ומלא אבנים. יש עוד כברת דרך והשמש כבר קופחת. זה הזמן למוד הישרדות.

Photo Feb 21, 8 43 20

מקטע אחרון נשפך לשביל נחל יתלה בשיפוע פסיכוטי

צעד צעד אני מחזיר את עצמי לתוך פארק קנדה ולסינגל המקיף אותו לכיוון היציאה. אני כל כך שקוע בהישרדות, במדיטציה של הריצה ובמוסיקה שלוקח לי כמה שניות ארוכות להבין שהזמר הצועק בתוך השיר הוא רוכב אופניים שניתקע מאחורי ומנסה לגרום לי לפנות לו את הדרך. ביציאה מהסינגל, גם כשהוא רוכב ואני הולך במרץ את העליה האחרונה והתלולה, אני מדביק אותו ועוקף. מכאן נישפך לשחור של פארק קנדה, לוקח בחשבון שיש כאן תחרות רכיבה בקרוב והשביל עלול להיות מוצף רוכבים מתאמנים הטסים בירידה. מוריד אוזניה אחת מדי פעם כדי לשמוע שעטות מאחורי וקורס לחניה ולרכב שמחכה לי.

פסטורליה על השביל - חזרה בפארק קנדה

פסטורליה על השביל – חזרה בפארק קנדה

20 ק"מ בדיוק, 640 מטר טיפוס (וירידה). 2:20 של ריצה ו-10 דקות של עצירות שונות, בעיקר כדי לצלם. הטמפרטורה זינקה ב-10 מעלות מרגע היציאה ועד החזרה לרכב. את המים לא סיימתי. נדרשו לי כארבע שעות כדי להתאושש. לא יודע אם זה בזכות ההליכות שמורידות עומס, אבל הכאב המציק בברך שנולד במרתון טבריה, לא חזר. הרפתקה אמיתית על ה"פראי" של הישוב נטף.

תגובות
  1. Vadim Linetsky הגיב:

    איזה כיף לקרוא אותך שוב! התגעגעתי לימים העליזים של פעם שהייתי קורא את הטור שלך ב- MTB. מסלול לא קל בחרת ועמדת בו בגבורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s