סיפור פשוט

אני הופך במחשבותי לראות מה הייתה לי כאדם הריצה שאני מתמיד בה. אפשר לומר שזהו שיג ושיח עם עצמי. סומרסט מוהם כותב: "אפילו לתגלחת יש פילוסופיה משלה". אני מניח שכוונתו לכך שלא משנה באיזו פעולה יומיומית מדובר, כאשר עושים אותה מדי יום נולדת שם נקודת מבט מסויימת.

על מה אני חושב כשאני חושב על ריצה כותב מורקמי בסיפרו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". ועל זה בעצם כל הסיפור, אם יש כאן סיפור בכלל. המהות המרכזית של הריצה למרחקים ארוכים: אנחנו ומחשבותינו, אנחנו עם עצמנו. מי שלא יוכל לסבול את עצמו כלוא בתוך מחשבותיו, שעות על פני שעות, כנראה שלא יוכל גם להתמיד בריצה למרחקים ארוכים. זו אחת הנקודות המרכזיות שאני לוקח לעצמי מסיפרו הקטן והמינימליסטי של מורקמי, אבל זו אינה היחידה.

מורקמי כותב על הריצה שלו אבל בעצם אינו כותב על הרבה וזה מיטיב לתאר את העמימות המוזרה הזאת של מה שקורה בתוך ראשנו בזמן הריצה. מעין עולם שנוצר ונבנה לו צעד צעד לתוך הריצה, אבל אחד כזה שגם די נעלם ברגע שהריצה מסתיימת, כשהצעדים שוב מאיטים להם אל עולם ההולכים.

בכל ספר ריצה שקראתי התייחס המחבר ולו במעט למחשבות שנבנות בראשו במרחבי הזמן האדיר הזה שמבלה בו אדם שרץ, שמתאמן לאירוע ריצה ממושך. לרוב הם ידברו על תחושות, אבל גם קצת על מחשבות. דין קרנזס למשל, בסיפרו The Ultramarathon Man, מספר איך בעצם הספר ניכתב תוך כדי ריצות וכדי לפתור את בעיית "היעלמות העולם" עם הפסקת הריצה, הוא היה לוקח איתו מכשיר הקלטה דיגיטלי ומכתיב לעצמו את מחשבותיו, הרהוריו, המילים שלו וכך בנה לאט לאט את סיפרו.

לעיתים קרובות שואלים אותי על אילו דברים אני חושב כשאני רץ…ובכל פעם שאני נשאל שאלה כזאת, אני שוקע במחשבות: על מה באמת אני חושב כשאני רץ? למען האמת, אינני מצליח להיזכר במדויק בדברים שעליהם חשבתי בזמן הריצה. אני מניח שבימים קרים אני חושב במידה מסויימת על הקור. בימים חמים אני חושב במידה מסויימת על החום. כשאני עצוב אני חושב במידה מסויימת על העצב. ובימים שבהם אני נהנה אני חושב במידה מסויימת על ההנאה…אבל ללא קשר לכל אלה, בכל הנוגע לדברים בעלי חשיבות אינני חושב על שום דבר.

כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק. אם לומר זאת במהופך, אולי עלי לומר שאני רץ כדי להשיג ריק. וגם אל תוך הריק הזה מתגנבת לה, כדרך הטבע, מחשבה מזדמנת. זה רק טבעי. כי בלבם של אנשים לא יכול להתקיים ריק אמיתי. נפשם של בני האדם אינה חזקה מספיק כדי להכיל ריק אמיתי, והיא אף איננה עקבית. עם זאת, המחשבה המתגנבת אל מוחי כשאני רץ איננה יותר ממשהו המשועבד לריק. זוהי מחשבה שערכה אינו טמון בתוכנה, כי אם בהיותה ציר הריק.

כשאני רץ אני מתכוון להרהר בנהר. אני מתכוון להרהר בעננים. אבל למעשה אינני מהרהר בשום דבר. אני רק מוסיף לרוץ בתוך הריק הקטן והנינוח תוצרת בית שלי. בתוך השתיקה המוכרת שלי. וזה דבר מלבב, תגידו מה שתגידו.

ספרי ריצה של אנשים "גדולים" באים ממקום של "לחלוק את ההשראה". אתה קורא על דרך החיים של האדם, על המסלול שלו, על השיאים הלא יאומנים שקבע ועיצבו את העולם שלו ואתה שואב כוחות עבור המירוצים הקטנים שלך. זה לא שהעניין מפתיע ולא ידעת עליו קודם, אבל דרך הספרים אתה מבין שמה שכואב לך במירוץ, כואב לכולם: אלה שרצים לידך ממש עכשיו, אבל גם אלה שקראת עליהם כובשים מרתון באנטרקטיקה או מנצחים מירוץ של 160ק"מ ב-100 Western States. יותר מזה, להם זה כנראה כאב יותר, אז קדימה, בוא נעשה עוד מאמץ קטן לסיים את המירוץ הפיצפון הזה.

יש אנשים שמתפעלים כשאני מספר להם שאני רץ בכל יום. "יש לך כח רצון חזק, מה?" אומרים לי לפעמים. מובן שאני רואה בכך מחמאה ואני שמח. זה עדיף מלחטוף ביקורת. אבל אני חושב שלבטח אינך יכול לעשות ככל העולה על דעתך רק מתוקף כח הרצון שלך. העולם איננו בנוי בפשטות כזאת. כלומר: אם לדבר בכנות, נדמה לי שאין ממש יחסי גומלין בין ריצה מדי יום ביומו לבין חוזקו של כח הרצון. הסיבה שאני יכול להמשיך לרוץ כך למעלה מעשרים שנה היא, בסופו של דבר, שהריצה מתאימה לאופיי. או שלפחות "זה לא היה קשה כל כך". בני אדם בנויים באופן שאת מה שהם אוהבים לעשות הם יכולים להמשיך לעשות באופן טבעי, ובמה שאינם אוהבים לעשות הם אינם מתמידים. אני מניח שכוח הרצון קשור לכך קר מסוים, אבל יהא האדם בעל כח רצון חזק ככל שיהיה, או יהא זה אדם ששונא להפסיד, הוא לא יוכל להתמיד לאורך זמן בדבר שאיננו רוצה בו. וגם אם יוכל, זה ודאי לא יהיה טוב לגופו.

מורקמי לא בא למשוך אותך למעלה. הוא רוצה דווקא להוריד אותך למטה, למקומות הפשוטים, של האנשים הרגילים. זה לא העניין של הכאבים, אלא ההתמדה. היכולת להיות רץ למרחקים ארוכים במשך שנים על גבי שנים, בעקשנות, ללא הפסקה מוחלטת, להפוך את הריצה לחלק בלתי נפרד מהאופי. כי מתוך הצורך שלו להיות סופר, בא גם הצורך להיות אצן. שני עולמות שלכאורה אין קשר בינהם אבל מצד שני הם חבוקים יחד לבלי הפרד, לפחות אצל מורקמי. וגם אתה (אני?), דווקא ממקום בו עיסוקך העיקרי מנוגד לחלוטין לריצה כנראה, שם הריצה פוגשת אותך, משלימה לחלוטין את מה שאתה במשך רוב שעות יומך. שם הספר שאול מקובץ סיפורים של ריימונד קארבר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה". ובדמיון הזה של השם ברורה לחלוטין האנלוגיה בין הריצה לאהבה אצל מורקמי. על אהבה הוא לא מדבר הרבה אבל הריצה היא זאת שמהווה בשבילו צורך קיומי בסיסי.

לא סתם הוא מנסח בסוף הספר את המצבה של עצמו, מנסה להגדיר את כל מהותו בכמה מילים פשוטות:

מורקמי הרוקי

סופר (ואצן)

1949 עד **20

לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף.

שני צירים סובבים את סיפרו של מורקמי. אחד, הצורך להסביר למה הריצה היא הכרח לו כסופר, למה היא בונה אותו כסופר ומשמשת כלי בעל חשיבות חיים לקיומו. בעוד הספרות היא הצד הרע, המכרסם וההורס בחייו, מתוך הקושי שלה והמחיר הגבוה שהיא תובעת מנפש הסופר, הריצה היא הגורם החיובי המאזן, המעניק בריאות ויציבות. מעטים מאיתנו הם סופרים, אבל אני בטוח ביכולת של כמעט כל אחד להשליך מחייו על הקשר הזה בין מקצוע לריצה. אפילו אני הצלחתי קצת.

הציר השני הוא ההתמודדות הבולטת של מורקמי עם הזדקנות הגוף, הירידה ביכולת והצורך האנושי כל כך להוכיח לעצמנו כל הזמן ש"אפשר". אנחנו עדין יכולים לנצח בקרב, אם כי ברור לכולנו שבמערכה נפסיד לבסוף. צריך אבל גם לשנות טקטיקה, להילחם אחרת. המעבר מהתסכול הבלתי נתפש של ירידה טבעית בהישגים אל ההשלמה, הקבלה, כי המציאות הגופנית נמצאת בתהליך שינוי תמידי, דעיכה. ההשלמה הזאת מביאה בסופו של דבר לשלווה המאפשרת לקחת את הריצה כמות שהיא, בלי הצורך למדוד ולהעמיד במבחן. המבחן היחיד והמטרה היחידה הם לא להפסיק לרוץ.

תוצאת הזמן האישית שלך, או המקום שאליו הגעת, המראה החיצוני שלך, או איך האנשים מעריכים אותך – הכל הוא בסופו של דבר לא יותר ממשהו משני. הדבר המכריע לאצן כמוני הוא קודם כל לחצות בוודאות כל קו גמר ברגלי שלי. לנצל את כל הכוחות שעלי לנצל, לעמוד בכל מה שעלי לעמוד בו, ולהרגיש שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות. ללמוד באופן מעשי מכל טעות ומכל שמחה שהיתה שם; לא חשוב עד כמה הדבר גדול או קטן, אבל חשוב שיהיה שם למעשה השיעור שנלווה אליו. להשקיע בכך זמן, להשקיע בכך ימים, לצבור עוד מירוץ ועוד מירוץ, ובסופו של התהליך להגיע אל מקום מכריע ומספק. או אפילו להתקרב למקום המזכיר, ולו במעט, מקום כזה.

בסופו של דבר כשאתם קוראים ספר ריצה, תוכלו רק לחלום להיות דין קרנזס או סקוט ג'ורק או השד יודע איזה גיבור אחר שאפשר לשאת אליו עיניים. כשתסיימו כזה ספר, בטח תרצו רק לנעול נעלי ריצה ולהתחיל להתאמן למירוץ Badwater או משהו דומה. אבל, כשתקראו את הספר הקטן של מורקמי, לא תרגישו ככה. אולי אפילו קצת תתאכזבו מהמינימליסטיות של הספר, מכמה שהוא עוסק בחוויה אישית מאד ספציפית. אולי לא תרגישו מפוצצים במוטיבציה, אבל תוכלו בשקט ללחוש לעצמכם: "גם אני קצת כזה".