לכתך במדבר

פורסם: 09/10/2014 ב-ריצה

בראש השנה יצאתי לרוץ במדבר. זה התחיל בלילה כמו שאני אוהב. המטרה היתה להגיע בזריחה לאחת הנקודות המיוחדות על מצוק ההעתקים במדבר יהודה, פיסגה בעלת שתי קרניים המכונה על המפה "קרן אל חג'אר". את המסלול הזה "ייסדתי" ברכיבת אופניים ולתקופה הוא הפך לפופולרי להחריד וקמו לו עשרות גירסאות שונות.

חזרתי אליו כי המסלול הוא קסם אמיתי. לוקח אותך מבנאליות של דרך הג'יפים על מצוק ההעתקים, אל תוך ערוץ רחב שהולך והופך צר, הופך לסינגל שמטפס על גדת הערוץ ומשם שוב ניפתח לנוף, כשהקרן הישר לפניך. מכאן השביל חורץ בעדינות טיפוס מתון אך נחוש מנגד לקרן, מתרחק ממנה, אל אוכף שמתחתיה, המציג ממערב נוף גבעות וכפרים של הרשות הפלשתינאית. במדינה אחרת היו כותבים על זה "ציורי". אז חוזר לו השביל, הפעם על צלע ההר הנכונה ממש עד לתחתית הפיסגה. אם תבחרו לטפס עד הקצה ואפילו אם לא, המראה הנישקף מנקודה זו מזרחה הוא בדיוק הסיבה שקמתם בגללה ב-1 בלילה, נסעתם כמה שעות טובות מזרחה ודרומה והתחלתם לרוץ בחושך מוחלט. כל המסלול ניפרש לעיניכם באחת, ים המלח, היום שרק התחיל. קחו נשימה עמוקה.

אל קרן אל חג''אר - היו איתנו גם כמה רוכבים. צילם רוני מרקוביץ

אל קרן אל חג"אר – היו איתנו גם כמה רוכבים. צילם רוני מרקוביץ

מה שיש במדבר אין בשום מקום אחר. בראש ובראשונה זה המקום היחיד בו תוכלו לרוץ למרחק בלי לחצות כביש, בלי לראות עמוד חשמל, אולי אפילו בלי לפגוש אדם או רכב. מעבר לזה, יש משהו בשממה הזאת שמשתלב מצויין בצורך של הריצה להפוך למונוטונית בצורה "מנקה". יש משהו בצהוב הזה על גווניו שמאפשר לך להרגיש את הצעדים, אחרת.

חיים גורי כתב את זה הכי טוב:

יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,

צהוב להם מידי,

שקט שאפשר להשתגע.

יש אנשים שאלוהים גדול עליהם

במדבר הזה.

אנשים נבהלים כשהם

שומעים את הכוכבים בלילות.

אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה,

ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו.

אלה, ישארו כאן.

כיף של טיפוס - עוד מעט בפיסגה

כיף של טיפוס – עוד מעט בפיסגה

לא יודע אם אלו הסיבות שהניעו את גיבורי הסרט "Desert Runners" לצאת אל המדבריות שלהם, אבל נראה שהם בהחלט הגיעו אל מחוזות לא צפויים. מה אפשר לומר על הסרט הזה? לא מעט. מדובר בחוויה מרגשת, המעלה גם סימני שאלה נוקבים. הרעיון לקחת רצים חובבים, שונים זה מזה, אבל בבירור הטיפוסים שכל אחד ואחד יוכל להזדהות עימם, הוא הנוסחה המנצחת של הסרט המשאירה יותר מפעם לחלוחית קלה בעיניים (של אבק כמובן!).

איך יוצאים בשנה אחת לארבעה מדבריות אכזריים במקומות שונים בגלובוס: צ'ילה, סין, מצרים ואנטרקטיקה – חוצים בריצה/הליכה/זחילה/דשדוש 250 ק"מ על פני מספר ימים מצומצם. זה הגרנד סלאם המדברי של Racing The Planet. לא לבעלי לב חלש.

בעיני הסרט מציף את החשש הגדול שיש בסוג הזה של ספורט, ריצה למרחקים ארוכים. ריצה כזאת, דרך אגב, לא חייבת להיות למרחקים לא נתפשים של מאות קילומטרים וכבר ראינו אסונות גם במרחקים קצרים. האם אנו, כספורטאים חובבים, מסוגלים לזהות את הגבול? את הרגע בו היעד הופך למסוכן ממש ומסכן את חיינו באמת? אני לא מדבר על הדיון האינסופי שעוסק ב"תרומת" הריצות הארוכות לבריאותנו, באיזה אפקט עלום שאולי באמת ניתקל בו עוד כך וכך שנים – אלא על סכנה ברורה ומיידית בזמן הריצה.

hajar2

צילם אילן ספיר

למרות שלא מדובר בסרט מתח בו ההתרחשויות מפתיעות, בכל זאת אציין: "*** זהירות – ספויילר ***"

אחד הדברים החזקים בסרט הוא הנחישות הבלתי נתפשת של ארבעת ה"גיבורים", הדמויות המרכזיות שניבחרו עבור הסרט. סמנטה, בחורה אוסטרלית בשנות העשרים. ריקי, אמריקאי החי בבריטניה בשנות השלושים. טרמיין, איש צבא ואמנויות לחימה בריטי בשנות הארבעים. ודייב, אירי חביב הסוגר את סולם הגילאים אי שם בחצי השני של שנות החמישים שלו. כל אחד מהם חדור מוטיבציה כמעט בלתי נתפשת להשלים את המטרה.

דייב מסכם את זה יפה במונולוג שיש לו באחת מנסיעותיו, בבית, בין המירוצים. אני לא מצטט כי זה מגיע מהזיכרון אבל במילים פשוטות הוא כותב שהוא הולך לסיים בכל מצב, אפילו אם יצטרך לזחול על ארבע. הוא רק מקוה שהאל שם במרומים ישמור עליו. לסיכום הוא מצטלב, כדי לחזק את התקווה האחרונה הזאת שלו.

מה זה אומר? מבחינתי זאת המסקנה הבלתי נמנעת: רצי אולטרה מגיעים למצב בו הראש הופך להיות הרבה יותר חזק מהגוף. כלומר, הצד המנטלי הוא בעצם המניע העיקרי אבל גם זה שעלול לגרור אותנו לאבדון. הפער הזה בין היכולת המנטלית לבין מצבו הפיזי של הגוף הוא הסכנה הגדולה.

אני עף בירידות - צילם אילן ספיר

אני עף בירידות – צילם אילן ספיר

הסרט מביא שלל דוגמאות. אם זה המונולוג שהזכרתי למעלה, כמשהו תאורטי, כי דייב לא נאלץ לעמוד במבחן הזה, אף שהיה לו מאד מאד קשה במספר נקודות. יותר מזה, ריקי מגיע, באחד המירוצים (סין) למצב שאינו מצליח לספוג אוכל ושתייה. מצב ידוע באולטרה, אלא שריקי מתמודד עם שעות ארוכות של הסיטואציה, ולא פחות מכמה עשרות הקאות רצופות. באחת התחנות, לפני שהוא הולך לראות רופא הוא מבקש שיודיעו לרופא ש"הקאתי 37 פעמים. אה, בעצם לא, תגידו לו 39".

אתם קולטים כמה פיענוח המצב של הספורטאי הזה לוקה בצורה חמורה? הוא עובר שעות ללא אוכל ושתייה כל כך חיוניים, עשרות הקאות – ומה שנראה לו חשוב זה לדווח לרופא את המספר המדוייק של ההקאות. כי 37 זה אולי לא נורא, אבל 39 כבר כדאי ליידע את הרופא. משהו כזה…

והוא ממשיך. ומסיים. ורץ אחר באותו מירוץ בדיוק, מסיים את חייו.

במירוץ הבא אחריו, בסהרה, ריקי נכנס לאותה סיטואציה כבר ביום הראשון. עכשיו, כשיש רץ מת אחד מאחוריו – הוא כבר לוקח החלטה שונה ופורש מייד בתום אותו יום. מטריד שניתוח המצב שלו משתנה רק כי רץ אחר איבד כבר את חייו.

סיטואציה אחרת, שונה, נוגעת לסמנטה, צעירה מדהימה, בעלת ניסיון יחסית מועט ויחד עם זאת נפש חזקה להפליא. באחד מימי המירוץ בסהרה, מצרים, היא מוצאת עצמה רצה לבדה. לא משהו יוצא דופן בסוג כזה של מירוץ, Self Supported, בו כל אחד רץ קודם כל לעצמו. עייפה וחלשה היא נגררת בקלות ע"י מקומי שצץ לו מבין השיחים וכמעט אונס אותה. רק רעש של מנוע, שהבהיל את הפושע, מנע את האירוע. היא מגיעה לתחנה הבאה, כולה מטולטלת ולא יציבה. פורשת מהמירוץ באותו רגע וניכר בה שהיא בסערה נפשית קשה. כמה שעות אחר כך היא מבקשת ממארגני המירוץ להחזיר אותה לנקודת הפרישה שלה על מנת שתוכל להשלים את המסלול – והיא אכן עושה זאת.

תעצומות נפש או חוסר יכול לזהות גבולות? לא יודע. במקרים האלה כל אחד אחראי על עצמו.

אבל השאלה נותרת בעינה והיות וכולנו מתאמנים כנראה בלי לדחוף למקומות בהם מגיעים לסיטואציות האלה – לא ניתן לצפות בכלל איך נצליח לפרש מצבי קיצון, איך נדע לנתח עד כמה אנחנו שרויים במצוקה. האם יש לי, באופן אישי, את היכולת לעצור את עצמי בזמן, לפני בוא הקטסטרופה? הרי מהות האימון נוגדת את כל זה בצורה מוחלטת – לדחוף עוד ועוד קדימה, ברור שכואב, ברור שקשה, ועל זה אנחנו מנסים ללמוד להתגבר. הבעייה שאנחנו עלולים להצליח יותר מדי. תחושת ההתעלות על קו הסיום מייצגת את כל המכשולים שניתצנו בדרך לשם – מכשולים שהתחילו בגוף הכואב וחופרים חזק בראש. אנחנו יודעים לנצח אותם אבל לא תמיד להיכנע להם.

ברגעים האלה, כשאני חושב על כל זה, אני יודע להעריך כל אחד ואחד שקיבל את ההחלטה לפרוש באמצע, שידע לזהות מצב לא טוב שניכנס אליו. לפעמים זה אפילו יותר קשה מלהניף ידים על קו הסיום. כולנו מקווים באמת לא להגיע לשם, אנחנו סומכים על זה שהתאמנו היטב והתכוננו כמיטב יכולתנו. אני רק מקווה שאם הרגע יגיע, אצליח לקבל את ההחלטה הנכונה, למעני, למען משפחתי ולמען כל רץ אולי שיצטרך פעם לבחור אם להמשיך או לעצור בלי לחשוש להיות "חלש".

בשורה התחתונה? הכי כיף לרוץ במדבר כטיול, כיף, אתגר אישי שפוי. בחורף, במזג אוויר צונן, נעים ומסביר פנים. אתגרי המדבריות של Racing The Planet מבטיחים חוויה מסוג אחר, בתנאים קיצוניים של חום וקור ותוואי שטח מפרכים. כרגע, טוב לי במדבריות ארצנו על שלל השבילים המדהימים שלהן. רבים מהם חציתי באופניים ומקווה שאגיע אליהם גם עם נעלי הריצה. זה לא שגם אלה מהווים אופציות יומיומיות. בינתיים, אני חייב לצאת יותר עם הילד לגינה או לקפוץ לקניות בסופר…

מה שכן, שווה להקשיב לשיר הסיום של "Desert Runners", כי הוא ממש מושלם לחוויה ומתאים בול את הקצב למה שמרגישים בסוף הסרט. יש לסרט גם נקודה ישראלית כמובן. המפיקה, יעל מלמד, אם תשימו לב לכתוביות. חברת ההפקות שלה, Salty Features. עבודה טובה!

תגובות
  1. רון גדרון הגיב:

    אריה – יפה מאד כתבת ואני בהחלט מתחבר, גם לאהבת המדבר וגם לשאולות שהעלית. רצי המדבר הוא אכן סרט מצוין. מישהו חכם הסביר לי פעם שאנשים רצים את החצי הראשון שלהם כי זה המרחק הקצר ביותר שהם יכולים לרוץ ושיתן להם להגיד את המילה ״מרתון״ באותו משפט, הזרעים נזרעו הוא אמר לי והיום אני כבר אחרי כמה מרתונים ורוצה רק עוד. אני קורא את הכתבה ואומר לעצמי שגם אצלך הזרעים נזרעו כבר 🙂 יאללה grand slam.

  2. afishler הגיב:

    תראה מה זה. לא ניפגשנו פעם אחת וכבר כל כך הרבה דמיון 🙂
    אהבתי את הסיפור על ה"חצי" והוא נישמע לי ממש הגיוני. הזרעים ניטמנים כל הזמן, אבל לך תדע מה אני באמת רוצה. תמיד הייתי צמא ל"הרפתקאות", אבל יותר הרפתקאות של חנונים כנראה….
    אני חושב שמה שמניע אותי זה הלא נודע, לנסות עוד משהו חדש, פחות אולי לשפר משהו קודם.
    ריצות ארוכות פותח המון אופציות לכסות קילומטראז' ברגל וזה נהדר. מדבר אקטמה נראה לי עדין רחוק אבל יש כל כך הרבה מה לכסות עוד כאן אצלנו שנראה לי בהחלט שיש למה לחכות.

  3. […] היתה תוכנית שניקבעה עוד חודשים קודם לכן. כשסיימתי את ריצת קרן אל חג'אר בראש השנה ידעתי שהחורף ארצה לצאת לשתי ריצות מדבר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s